חלומות באַלְ-קַאהִרָה

אני בא לקהיר כישראלי, כך אומר דרכוני, אבל גם כעיראקי, ואף על פי שמעולם לא ראו עינַי את הפרת והחדקל ולא אדע מימֵי מִי כחולים יותר – החדקל, אַלדִּגְ'לָה, או הנילוס, אַלנִּיל • מעבר לדפים: סופרים וסופרות על מפגשים מעניינים עם קוראים וקוראות
אלמוג בהראלמוג בהר

משורר, סופר ומבקר ספרות, חתן פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת תש"ע

ראשית הרשו לי לומר שאני נרגש מאוד להיות כאן, בקהיר של אוּם כּוּלְת'וּם, כַּוְכַּאבּ אֶלשַּרְק, בקהיר של המלחין מוחמד עַבְּד אֶלְ-וַוהַאב, בקהיר של הסרטים, בקהיר של טַהַא חֻסֵיְן הדגול ונַגִיבּ מַחְפוּז המופלא, בקהיר של נצח הפירמידות והנילוס ותפארת ההיסטוריה הארוכה, בקהיר, כלומר פוּסְטַאט, בה עברו שניים מהיוצרים העבריים הגדולים של ימי הביניים, בדרכם מספרד למזרח, רבי יהודה הלוי גדול המשוררים העבריים, ורבי יהודה אַלְחַרִיזִי גדול כותבי המקאמה העברית, שכתיבתם מעסיקה אותי מזה שנים, בקהיר ביתו של הרמב"ם, חכם מוסא אבן מימון, הנשר הגדול, גדול הפילוסופים ומורי ההלכה היהודיים, בקהיר בה התגורר אבן חַ'לְדוּן בסוף ימיו; במצרים, אם להרחיק עוד אחורה בזמן, של משה רבנו, נבּי מוּסַא.

אני בא לקהיר כישראלי, כך אומר דרכוני, אבל גם כעיראקי, אף על פי שפרט זה אינו מופיע בדרכוני, ואף על פי שמעולם לא ראו עינַי את הפרת והחדקל, ולא אדע מימֵי מִי כחולים יותר, החדקל, אַלדִּגְ'לָה, או הנילוס, אַלנִּיל. כיהודי אני יודע כי נולדנו בעיראק ובמצרים, שתיהן ערש הציביליזציה: אברהם בא מעיראק, משה ממצרים, וביניהן ארץ ישראל. אני בא לקהיר שהיא מעין ניו יורק, בירת העולם הערבי, וההגעה אליה היא התגשמות של חלום. רוב הישראלים אולי שואפים לניו יורק שבאמריקה, ולאנגלית, אולי לשם שואפים גם חלק מן הסופרים המצרים בימינו, אבל בעיני הפרסום בקהיר של סיפורִי, בתרגום לערבית שעשה מוחמד עַבּוּד, היה התגשמות של חלום גדול. והצטערתי מאוד, אתם יכולים לדמיין, על כך שסבי וסבתי, עזרא ועליזה (לואיז) גחטן, אשר חיו בבגדאד עד 1951, ואחר-כך בישראל, נפטרו מן העולם ולא זכיתי שיהיו עמי בשעה שהסיפור תורגם וראה אור בשפתם, בקהיר. אני בטוח כי לוּ היו יודעים על כך היו יודעים להעריך זאת באמת, והיו גאים בכך מאוד, גאווה שהיתה הופכת למקור אושר גדול ויציב בחיי.

על כן ההגעה לקהיר היא במובן מסוים מעין חזרה, גם אם חלקית. משפחתית אני קשור אומנם לבגדאד הרחוקה מכאן, שם נולדה אמי לפני כשישים שנה, ושם נולדו לפניה דורות ארוכים במשפחתי, אולי מאז יסודה של בגדאד כבירת החַ'לִיפוּת הערבית, ואולי עוד קודם לכן, אם כי שם משפחתנו, קַחְטַאן, שבו מתרגם רבנו סעדיה גאון את השם יקטאן מן המקרא, הוא שמו של שבט בתימן, וכאשר הגיע סבי לארץ, ועמד לפני פקיד העליה המבקש לרשום את שמו בתעודות הארץ החדשה, הוא הניח כי לפניו גוי ולא יהודי, ועל-כן הגה השם במבטא מוסלמי, גַחְטַן, וכך הוא נותר בתעודותינו.

בגדאד ההיא הרוסה כיום, ומה שנותר ממנה נתון תחת הכיבוש האמריקאי, ואני איני יודע מתי אזכה להגיע לשם. מפחיד אותי לחשוב שאני אהיה הראשון בשושלת משפחתית ארוכה בת 2,500 שנים, מאז חורבן בית ראשון, שלא ידרוך על אדמת עיראק. לפחות איני הראשון שלא ימות שם. ואני נולדתי בין בגדאד לקהיר, בבית חולים בתל אביב.

ועד שלא אשוב לְבגדאד, אני יודע, אהיה חוזר לקהיר, מתעניין בעיתוניה ובספריה, בכתבי העת שלה לשירה ולספרות, ובמוזיקה שלה, המוזיקה המופלאה. מוזר, אף-על-פי שנולדתי בשנת השלום בין ישראל ומצרים, ב-1978, קהיר נראתה רחוקה כשהתבגרתי, רחוקה מרחק נפשי גדול, בשל חינוכי הישראלי. אולי בשל כך אני מתרגש כל כך עתה, כמעט מסרב להאמין כי אכן הגעתי לכאן. עלי להתוודות כי גם בשנים האחרונות, כשהתחלתי להעמיק ולהכיר את התרבות הערבית, הספרות, המוזיקה, ובתוכם את קהיר, עדיין היא לא הפכה עיר מציאותית, אלא היתה עבורי עיר של חלום, של חלומות רבים, עיר של שירים וספרים, של מציאות אלטרנטיבית, נעה בין עבר לעתיד ללא הווה שיהיה מוכר לי. והנה היא במציאות, והנה אני כאן, והכחול של הנילוס שמעבר לחלון מחליף את כחול החִדקל עליו חלמתי.

Cairo Library

* * *

אני רוצה להתחיל את דברי הערב משיר שכתבתי בדיוק לפני שלוש שנים. השיר, שכותרתו "הערבית שלי אילמת" ("עַרַבִּיַתִי חַ'רְסַאאֻ"), עובר בין שני החלקים הלכאורה מפוצלים של זהותי (אם כי הם כמובן גם מחוברים מאוד), שתי השפות האחיות: הערבית והעברית. ובחַיַי לשוני האחת היתה אילמת והשניה דוברת; הראשונה היתה חוסר, והשניה מלאות, אך מלאות רק לכאורה, כי בלי הראשונה גם היא היתה חסרה, גם אם בתחילה לא ידעה על חסרונה, אולי עד קרוב לרגע כתיבת השיר הזה. השיר הזה הוא שהיווה את הלב לסיפור שכתבתי לאחר מכן, "אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד", אשר תורגם לערבית על-ידי מוחמד עַבּוּד. גם השיר תורגם לערבית, על-ידי משוררת פלסטינית צעירה מנצרת, רִימַא אַבּוּ-גַ'אבֶּר, ואני אקרא אותו בערבית לאחר שאקרא אותו בעברית.

הערבית שלי אילמת

הָעֲרָבִית שֶׁלִּי אִלֶּמֶת

חֲנוּקָה מִן הַגָּרוֹן

מְקַלֶּלֶת אֶת עַצְמָהּ

בְּלִי לְהוֹצִיא מִלָּה

יְשֵׁנָה בָּאֲוִיר הַמַּחֲנִיק שֶׁל מִקְלְטֵי נַפְשִׁי

מִסְתַּתֶּרֶת

מִבְּנֵי-הַמִּשְׁפָּחָה

מֵאֲחוֹרִי תְּרִיסֵי הָעִבְרִית.

וְהָעִבְרִית שֶׁלִּי גּוֹעֶשֶׁת

מִתְרוֹצֶצֶת בֵּין הַחֲדָרִים וּמִרְפְּסוֹת הַשְּׁכֵנִים

מַשְׁמִיעָה קוֹלָהּ בָּרַבִּים

מְנַבֵּאת בּוֹאָם שֶׁל אֱלֹהִים

וְדַחְפּוֹרִים

וְאָז מִתְכַּנֶּסֶת בַּסָּלוֹן

חוֹשֶׁבֶת אֶת עַצְמָהּ

גְּלוּיוֹת גְּלוּיוֹת עַל שְׂפַת עוֹרָהּ

כְּסוּיוֹת כְּסוּיוֹת בֵּין דַּפֵּי בְּשָׂרָהּ

רֶגַע עֵירֻמָּה וְרֶגַע לְבוּשָׁה

הִיא מִצְטַמְצֶמֶת בַּכֻּרְסָא

מְבַקֶּשֶׁת אֶת סְלִיחַת לִבָּהּ.

הָעֲרָבִית שֶׁלִּי פּוֹחֶדֶת

מִתְחַזָּה בְּשֶׁקֶט לְעִבְרִית

וְלוֹחֶשֶׁת לַחֲבֵרִים

עִם כָּל דְּפִיקָה בִּשְׁעָרֶיהָ:

"אַהְלָן אַהְלָן".

וּמוּל כָּל שׁוֹטֵר עוֹבֵר בָּרְחוֹב

שׁוֹלֶפֶת תְּעוּדַת זֶהוּת

מַצְבִּיעָה עַל הַסְּעִיף הַמְּגוֹנֵן:

"אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד, אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד".

וְהָעִבְרִית שֶׁלִּי חֵרֶשֶׁת

לִפְעָמִים חֵרֶשֶׁת מְאֹד.

עכשיו אקרא את השיר בערבית, שזאת, אגב, הפעם השנייה שאני קורא את השיר בערבית, הפעם הראשונה היתה לפני כחודש וחצי בערב שירה ערבי-עברי משותף בוואדי ערה לרגל האחד במאי:

عربيّتي خرساءُ / أَلْمُوج بِيهَار

من العبرية: ريما أبو جابر

عَرَبيّتي خرساءُ

غاصَّة

تسُبُّ نفسها

دون أن تتفوّه بكلمة

تنامُ في هواء ملاجِئ نَفسِي الخانق

تختبِئُ

من أبناء العائلة

خلف ستار العبريّة.

وعبرِيَتي تهتاجُ

تتراكض بين الغرف وشرَف الجيران

تُسمعُ صوتها للجُموع

تتنبّأ بقدومِ اللهِ

وبلدوزراتٍ

وعندها تنزوي في الصالون

تفكّرُ في نفسها

ظاهرةً ظاهرة على حافّة جسدها

مغطّاةً مغطّاة بين اوراقِ لحمها

لحظة عارية ولحظة مكسوّة

تنكمشُ في الكنبة

تطلبُ معذرة قلبها.

عربيّتي خائِفةٌ

تتنكّر بصمتٍ للعبريّةِ

وتهمسُ للأَصدقاء

مع كلِّ طرقةٍ على أبوابها:

"أهلاً أهلاً".

وأمام كل شرطيٍّ يمرُّ في الطريق

تبرزُ هويّةً

تشير إلى البند المدافع:

" أنا من اليهود ، أنا من اليهود".

وعبرِيَتي صمّاء

أحيانًا صمّاء للغاية.

הערבית והעברית, השפות האחיות, קרובות מאוד, כפי שהתבטא הדבר גם בהקראת השיר בשתי שפותיו. יותר מאלף שנים שימשו אותנו יחד, יהודי העולם הערבי, היהודים-הערבים, שתי השפות הללו, מימי רבי סעדיה גאון שנולד במצרים, בפַיוּם, ועבר לעיראק, ועוד לפניו, וביחד מילאו את עיקר חיי הרוח והחומר, היום והלילה, הפרנסה והתפילה, הפַלְסַפָה והחלומות, השירה והפרוזה. רוב הזמן היו השירה וההלכה עבריות, קרובות ללשונות הרבים של המקרא, התפילה והמדרשים; ואילו הפרוזה, משלימתה של השירה, אשר ביקשה לתקשר עם העולם המודרני ומושגיו, ואשר דרשה יותר גמישות לשונית וחדשנות, ובתוכה הפילוסופיה, חקר הפואטיקה, וגם חלק מן ההלכה, היתה על-פי רוב ערבית.

אחד מגדולי משוררינו בימי הביניים, משה אבן-עזרא, הוא אבו הַרוּן, בן ספרד היא אַלְאַנְדַלֻס, דיבר בספר הפואטיקה שלו, אשר דן בשירה העברית אבל נכתב בערבית, בשבח "המדברים צחי-הדיבור בשתי הלשונות". שתי הלשונות היו זקוקות לו לאדם היהודי כדי שיהיה אדם שלם; השפה אותה ידע כל אדם כשפת אמו היתה הערבית, הערבית-היהודית, ובתיווכה הוא הכיר גם את התרבות הערבית הלא יהודית, התרבות הכללית בת הזמן, במידות משתנות; ולצדה היתה העברית, שפת הדת וההיסטוריה והתפילה והקהילה, וגם שפת השירה, המַקַאמָה, ההלכה, אשר ניסו לעמוד באתגרים האָמנותיים, הפואטיים והלשוניים שהעמידו לפניהם המודלים הערביים. אבן עזרא כתב בהערצה גדולה כי "השירה היא חכמת הערבים", ובחר ללכת בשירתו העברית בעקבות המסורת הערבית; באפיינו את הערבית אותה אהב ועליה גדל הוא השתמש במשל מקובל: "לשון הערבים בין הלשונות כעונת האביב בין העונות" ("לִסַאן אלְעַרַבּ בַּיְנַ אלְאַלְסִנָה כַּזַמַן אֶלרַבִּיעִ בַּיְנַ אלְאַזְמַנָה"). ואיך נוותר על העושר הזה ועל הקרבה של שירתנו אל השירה הערבית?

מתוך דברים שנאמרו בפני סטודנטים לספרות עברית בקהיר, בעקבות פרסום התרגום לערבית של "אנא מן אל-יהוד" בידי מוחמד עבוד, בכתב העת אל-הילאל, יוני 2007. לקריאת ההרצאה המלאה בבלוג של אלמוג בהר

עוד בפרויקט "מעבר לדפים":

אולי תכתבי עלינו ספר? | רונית חכם

קוראי/חוקרי: הטוב, הרע והמכוער | סלמאן נאטור

בתוך שדה קוצים נותרה רק קשת | עדי שורק

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עמית

    החלק הראשון בנאום היה יפה, חבל שבחלק השני הכנסת את הנושא של "יהודים ערבים". משה אבן עזרא ששיבח את השפה הערבית גם דיבר רבות בפיוטיו על הסבל של היהודים ב "גלות ישמעאל" ותחת שלטון "ערב", כך גם ידידו יהודה הלוי בשיריו. אין סתירה בין הדברים; אפשר לאמץ ולהעריך חלקים מהתרבות ההגמונית ועדיין להישאר עם זהות נבדלת.

  2. גדעון

    נכון כתבת אלמוג בהר – גַחְטַן. אלא שיש בעיה חמורה, ושורשה מצוי ב"אפרטהייד שמהתורה". שהרי זו אבן פינה בציונות.
    ‎הציונים לא היגרו ל"ארץ המובטחת" כדי ליצור סינטזה עם האוכלוסיה המקומית – ערביי פלסטין – אלא כדי לקחת את מקומם, משל היו יורשיהם החוקיים. לכן את מוסדותיהם יצרו מבלי להתחשב בערבים. וכל עוד הציונות נסמכת על הפיקציה – על אלוהים שהומצא להם בספר בראשית – וכאילו נתן ליהודים קושאן של בעלות בלעדית על מחצית המזרח – מִנְּהַר מִצְרַיִם, עַד־הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר־פְּרָת – אנחנו בבעיה. שכן לא המצרים ולא העיראקים, וגם לא הפלסטינים מוכנים לוותר על ארצותיהם לקבוצת אנשים שמכנים עצמם "עם הספר".