בתוך שדה קוצים נותרה רק קשת

רק הרגשתי את הרוגע של דבריו, ואת הפתיחות שבה היה נכון לקלוט את דברי, ונזכרתי ביכולת של מלים ליצור אדוות. וביכולת של אנשים לשוחח ברחוב • מעבר לדפים: סופרים וסופרות על מפגשים מעניינים עם קוראים וקוראות
עדי שֹורק

בתשעה באב 2011, בעיצומה של "מחאת האוהלים", התקיימו לא מעט דיונים במתחמי המאהלים השונים בשדרות רוטשילד. הוזמנתי לדבר ב"מאהל 48'", פינת רחוב החשמונאים, באותו אזור שהרגיש לכמה שבועות כבַּיּת – במיוחד כשישבתי שם עם חברה על הדשא, מסביבנו ואיתנו ערבית ועברית בערבובייה, ושתינו בירה ואכלנו בוטנים משקית נייר והריח היה של חופש.

באותו מעגל קריאה-דיבור שהתקיים בתשעה באב, סביב הנושא "חורבן בית", קראתי קטע בשם "קשת". מתוארת בו הגעה אל שכונה חדשה בירושלים, כזו שמרגישה כמו כפר, יפה ומיוחדת, אחת שרק ארכיטקט מחונן יכול היה לתכנן, דווקא כי נראתה בלתי מתוכננת. שם, לאחר שהמספרת יוצאת מרכבה בדרך לבית שבו קבעה פגישה, היא יורדת קצת לצד הדרך כדי לעשן סיגריה ומבחינה לפתע בקיר אבנים קשוּת. בתוך שדה קוצים נותרה רק קשת, או שריד של קשת שכבר כמעט והפך לחלק מן הקוצים שצמחו בבסיס ולחלק מהשמיים שהבליטו את החסר. או-אז תופסת המספרת, כמו בוקס בבטן, שהשכונה שנראית כמו כפר לא תוכננה סתם כך, אלא נבנתה על בסיס של כפר שאכן היה שם, תחת רגליה.

כובד עצום נפל אל תוכי דרך הראש והגרון והסיגריה שעישנתי והבטן והצמידו את הבטן ודרך הרגליים. הרבה נפל לרגליים. והרגשתי מועקה. לא רק בגלל שהבנתי שהשכונה נבנתה על בסיסו של כפר ערבי שתושביו גורשו או הוברחו ושעכשיו אינלהם, שהאין זה עכשיו שלהם. לא רק בגלל זה. גם בגלל שלא הצלחתי לסלק את העונג שכבר נצבר בגוף. את השמחה שתחושת הכפר הפיחה בי. היא נשארה הוא נשאר, ולא הצלחתי לגרש. וזהו. זה כל הסיפור. פשוט. (מתוך "קשת")

Mask XIII 2006, by John Stezaker
Mask XIII 2006, by John Stezaker

למרות הרחשים בשדרה ההומה – רחשי תנועה אנושית ערה יחד עם רחשי אוטובוסים ורחוב – הקשב היה מאוד מיוחד באותם רגעים. כאילו נפתח איזה חרך גיאולוגי בהכרה הציבורית, שבאותה הקראה נחוותה כמאוד אינטימית.

לאחר שסיימתי את ההקראה חזרתי אל הספה המהוהה שמישהו הביא למתחם. מיד כשהתיישבתי, הבחור שישב לצדי פנה אלי ואמר שהארתי משהו שהוא מעולם לא חשב עליו קודם. זה מאוד ריגש אותי. הבנתי שהוא אחד מהאנשים הבודדים שנקלעו לשם מבלי להזדהות מראש עם הלך הרוח של "מאהל 48'". אולי השתייך למתחם הסמוך ופשוט הצטרף, אולי נקלע לשם כי חשב שהספה תהיה מקום טוב לנוח בינתיים, אינני יודעת. רק הרגשתי את הרוגע של דבריו, ואת הפתיחות שבה היה נכון לקלוט את דברי, ונזכרתי ביכולת של מלים ליצור אדוות. וביכולת של אנשים לשוחח ברחוב.

אני מצרפת כאן את שני הקטעים – את "קשת" שקראתי שם, בתשעה באב. וגם את "שקט" שכתבתי שנתיים לאחר ההקראה הזו (רק עכשיו אני שמה לב לכך שמדובר באותם צלילי אותיות – "קשת" ו"שקט", מעניין, משמח). שניהם מופיעים בספרי "לפעמים מאבדים אנשים", אבל בספר לא יודעים שהשני מספר על רגע ההקראה של הראשון.

אגב, לימים הסתבר לי מהו שם הכפר שעליו נבנתה השכונה החדשה – "מלחה" היה שמו.

קשת

למה בעצם אינני מצליחה לכתוב את הסיפור הזה? והלוא זה סיפור פשוט. הנה, רק אתמול הצלחתי לספר אותו במשפטים ספורים לידידי, בבר שבו ישבנו. נכון שלבנו היה טוב ואכלנו ושתינו והרגשתי בטוחה ולא מגמגמת וידעתי שהוא נמען שיכול לשמוע ולהשלים, כלומר לקשר את הפרטים מבלי שאצטרך להרחיב מדי, ואולי לכן הצלחתי. וזה הרגיש נכון, לספר כך, לא בהרחבה. בקצרה. ושכל מה שעצוב יעלה מעצמו, אצל מי שיכול.

זה היה ביום בהיר. הגעתי למקום שבו קבעתי עם אשה אחת ואיש וארכיטקטית כדי להכין הצעת מחיר לצביעה של וילה. והגעתי לשכונה חדשה ונפעמתי, כי פתאום התפתלויות הדרך הפיצו תחושה של כפר בתוכי (מתברר שלתחושה של כפר יש דרך להיות מופצת, כמו אבקנים). והתחלתי לשורר לכבוד הארכיטקט שהשכיל לבנות שכונה חדשה שמרגישה כפרית כל כך, אינטימית, א-סימטרית, מפתיעה, כה משמחת. וסוף-סוף, חשבתי, זה קרה, ולמרות הווילות החדשות והטיח החדש והשערים החדשים והרחובות ההולנדיים החדשים והדלתות והפרזול והחלונות אלומיניום החדשים, שבדרך כלל משרים תחושת בדידות, המרחב כאילו כבר היה חי. כאילו חיו בו במשך דורות וכאילו נדבך נבנה על נדבך ויצר יופי שקשה להשיג במקום שאך תוכנן. והגעתי אל הבית המיועד וחניתי את הרכב וחיכיתי לבעלי הבית, האיש והאשה והארכיטקטית, וירדתי קצת מהמשטח הסלול וראיתי פתאום בניין קשוּת עשוי אבנים, פרוץ ומוסתר, שכבר כמעט הפך לחלק משדה הבור ומהקוצים שגדלו בתוך האבנים שחלקן היה פזור, ומהשמים שהשלימו את הקשת השבורה והרגשתי כובד.

כובד עצום נפל אל תוכי דרך הראש והגרון והסיגריה שעישנתי והבטן והצמידו את הבטן ודרך הרגליים. הרבה נפל לרגליים. והרגשתי מועקה. לא רק בגלל שהבנתי שהשכונה נבנתה על בסיסו של כפר ערבי שתושביו גורשו או הוברחו ושעכשיו אינלהם, שהאין זה עכשיו שלהם. לא רק בגלל זה. גם בגלל שלא הצלחתי לסלק את העונג שכבר נצבר בגוף. את השמחה שתחושת הכפר הפיחה בי. היא נשארה הוא נשאר, ולא הצלחתי לגרש. וזהו. זה כל הסיפור. פשוט.

שקט

בפינת השדרה היה שקט למרות רעש האוטובוסים, למרות מאות האנשים שעברו בסמוך, למרות השמחה. לא היה זה בדיוק שקט, נכון יותר לומר שבפינת הרחובות, במאהל שקרא לעצמו "מאהל 48", היה קשב. אני יודעת זאת כי הוזמנתי ויכולתי לקרוא בקול רם, כי המילים יכולות היו לצאת בנחת אל הריכוז שטמנה החשיכה, אני יודעת זאת כי רעש האוטובוס שעבר (היה זה אוטובוס מחולק לשניים וכשעבר בפינה הפך לרגע לאות ר' ובעדינות המשיך בנסיעתו) לא גרם לאיש לשוחח עם מי שעמד לצדו ולא למלמל, אני יודעת כי מששבתי לכורסה שמישהו זרק לרחוב ומישהי הביאה אל אותה פינה, אמר לי בחור שלמרות שמעולם לא חשב כמוני, נתתי לו חומר למחשבה. זהו חרך גיאולוגי של דיבור שהיה לרגע. לרגע נדמה היה שהוא יציב. לרגע נדמה שיביא את העתיד, לרגע ניתן היה לראות, איש לא חשב שכך יישמע השקט.

 ספר הפרוזה השלישי של עדי שורק, "לפעמים מאבדים אנשים", ראה אור לאחרונה בהוצאת ידיעות ספרים

עוד בפרויקט "מעבר לדפים":

אולי תכתבי עלינו ספר? | רונית חכם

חלומות באַלְ-קַאהִרָה | אלמוג בהר

קוראי/חוקרי: הטוב, הרע והמכוער | סלמאן נאטור

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. פריץ היקה הצפונבוני

    ע"י הריסת הכפרים הריקים נטיעת חורשות מעל ההריסות ומנסים לפתות אותנו היקס שאוהבים את נופי אירופה,יערות אשוחים .אגמים וטנהרות ואם אפשר שלג וסקי בחורף. דא-עקא שאי אפשר למחוק וכל פעם זה צץ מחדש כפרי לטרון שנמחקו ותושביהם גורשו .בצורה זו ,זה כבר אחרי מלחמת יוני 67' לא 48/49 הפעם כדי למחוק את ,,חרפת תבוסת קרבות לטרון 48' ". אז במו פארק זה בסיוע יהודי קנדה וכך נקרא הפארק. אלא שלממשלת קנדה התברר שזה מעבר לקו הירוק ואירגון הפשע קק"ל נאל לשנות את השם לפארק אילון. גם שם מי מחפש ימצא את שאריות הבינינים ההרוסים. נשאר גלוי לעין כל בית מרחץ רומי שנתגלגל לקבר שיך. את זה שזה היה מקודש למוסלמים כמובן מחקו השאיר את המידע על המרחץ הרומי.

  2. עדי שורק

    אני מסכימה לחלוטין לגבי העניין הרומי. השלטים בכביש החוף, למשל, מפנים לאפולוניה במקום למסגד סידנא עלי… מפעים לגלות איך שרידים קדומים – תחתונים – משמשים באופן מופלא כדי לכסות את מה שעליהם.