הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
אז מי אלים פה, לעזאזל
אלימות היא אחד הכלים החשובים של השלטון למניעת התנגדות ולשמירה על כוחו. אלימות היא גם אחד הכלים היחידים שנשארים בדרך כלל למדוכאים המנסים להשיג את אותם פירורים שניתן לקחת. כמובן שאין שוויון באלימות של השלטון ושל מי שתחתיו – לא בכוח ולא בסוג האלימות האפשרי. האלימות אינה מתבטאת רק בהפעלת כוח פיזי-אישי. לשלטון, מתוקף מהותו כבונה מדיניות ושולט בכלים שלה, יש דרכים עשירות ומופלאות להפעלת אלימות. די באותם מנגנונים וחומות, שאינם מאפשרים כל טענה וזעקה נגדם. שהרי אלימות במסווה ביורוקרטי, גם היא אלימות. ואטימות והתעלמות, גם הן אלימות.
בדיור הציבורי, למשל, עצם ההחלטה מהם הקריטריונים שישאירו את המוחלשים ללא ביטחון בקורת גג, יש בה משום אלימות. כאשר אם צריכה לבחור בין פת לחם לילדיה לבין אי-תשלום שכר הדירה וצבירת חוב שיביא להשלכתה לרחוב, היא חיה במציאות אלימה במהותה. כשא-נשים תלויים לקיומם בטפסים שיש למלאם שוב ושוב, תוך הסתמכות על המוסדות האחראים על טפסים אלה ואישורם, הם חיים במציאות אלימה במהותה. צריך לזכור שהשלטון לעולם אינו חסר אונים, אך יש לו את כל הכלים להפוך אותנו לכאלה. אם יש משהו שמגדיר את כל מדיניות הממשלות האחרונות, זהו אותם חוסר אונים ותלות בלתי פוסקת אליהם הם משליכים אותנו ללא הרף. התנערות המדינה מחובתה לאזרחיותיה, יוצרת חוסר ביטחון בכל אחד מגורמי הקיום בכבוד. אלה יכולים להילקח בכל רגע ומחייבים אותנו "להיות נחמדים וכנועים" כדי לנסות שלא לאבדם. רק לפעמים, כדי שלא נשכח, מופעלת גם אלימות פיזית של שוטרים אלימים, הוצאה לפועל והבריונים שלה, השלכה של אם לילדים על חפציה המעטים לרחוב וכו'.
את האלימות הפיזית הם משאירים בדרך כלל לנו, למדוכאים. הפיכת שולחן, הרמת קול, שריפת צמיגים, אלימות פיזית נגד באי כוח השלטון, שהם בסך הכל בשר התותחים שלו ואחים ואחיות שלנו לכל דבר. לעתים, אף אלימות של פגיעה עצמית שלנו בעצמנו. אלימות כזאת היא אלימות של ייאוש, של חוסר אונים. זוהי אינה אלימות המגייסת כוח. זו אלימות הבאה במקום אותה צעקה, שהשלטון מסרב לשמוע ומשתמש בכל מנגנוניו כדי שלא תשמע. זו אלימות שלעולם אינה פוגעת באמת בכוחות השלטון, שבנו להם חומות בצורות של בשר תותחים ושליחים שסופגים את זעמנו. חומות, קיר אחר קיר של עובדים זוטרים, שמדברים במקומם וסופגים במקומם.
בחדשות הודיעו שלשום, כי אחת מעובדות עמידר הותקפה בדימונה על ידי דייר. לא ידוע לי מדוע הגיע אותו דייר למצב, בו פרצה ממנו אותה אלימות נוראית, שאסור היה שתקרה. ברור, שאותה עובדת בשכרה הדל, מילאה את תפקיד ספיגת הכעס והתסכול, וגם זה אסור היה שיקרה. זו דרכו של השלטון: רוצח, יורש, ואינו נושא בכל אחריות אלא משלח עובדים זוטרים בדיירים. מה שכן, יש לי מושג ברור מאוד כמה אלימות שלטונית, ביורוקרטית חווים דייירי/ות עמידר מדי יום. אני מכירה ופוגשת שוב ושוב את אותה תחושה של חוסר אונים, חוסר תקווה וחוסר עתיד. את אותה תחושה של התדפקות על חומה בצורה, שאין כל יכולת לפרוץ אותה. את אותה התדפקות חסרת תוחלת, ואת הצורך לבעוט בעיטה בחומה כדי לפרוץ אותה ולקבל משמעות וערך.
וראו זה פלא, גם אלימות זו המוקצית לנו בסדר השלטוני משרתת אותם. היא מאפשרת להם להציגנו כמי שיש להיזהר מהם וכמי שמותר להפעיל נגדם כוח נגדי או כוח מקדים, ב"התגוננות" לכאורה. עמידר הפנתה את האשמה אלינו, פעילי הדיור הציבורי. הם טענו, כי יש נגדם "אווירת הסתה" וכי אנו בעצם "גורמים קיצוניים" שיביאו לאסון. בשבילם, עצם הפצת המידע על הגזל והעושק שהם גורמים לנו היא בגדר הסתה.
איש לא מכחיש שיש עשרות-אלפים מחוסרי ביטחון בקורת גג. איש אינו מכחיש, כולל עמידר עצמה, כי חלק גדול מהדירות אינו ראוי למגורים ומסכן חיים. איש אינו מכחיש, כי הקריטריונים לדיור ולסיוע בשכר דירה אינם מספיקים. איש אינו מכחיש כי שכר העבודה נשחק ואינו מספק קיום ראוי. בשביל דובר עמידר, והשלטון, הטענה ש"זה לא בסדר" היא הסתה. הטענה שהמדינה מחויבת קודם כל לאזרחיה ולקיומם, היא הסתה. חשיפת המציאות וחשיפת מניעי השלטון ליצירתה, הם הסתה. האמונה כי לכל אשה ואדם יש ערך וכבוד ואסור למחוק אותם, היא הסתה. בשבילם, עצם טענת קיומנו כישות בעלת ערך וזכויות היא הסתה ואלימות.
ואם כך, בפה מלא אני אומרת: אני מסיתה. אני מסיתה נגד מדיניות אותם הגורמים הקיצוניים, המכונים ממשלת ישראל. אני מסיתה נגד מדיניות הגורמים הקיצוניים, המכהנים כבכירי עמידר. אני מסיתה מעצם אמונתי כי העובדים הזוטרים של החברות המשכנות, של משרד השיכון, של ההוצאה לפועל הם בשר התותחים של השלטון, המשתמש בהם כדי לשמר את כוחו. פקידי עמידר הזוטרים נשלחים להתמודד עם אוכלוסייה שנמצאת במאבק הישרדות ובמצוקה קיומית. עצוב ומקומם שדווקא הם אלה המשלמים את מחיר פשעי משרד השיכון, משרד האוצר וממשלות ישראל ב-20 השנים האחרונות. עצוב ומפחיד לחשוב, שהם נשלחים לעתים לבצע מעשים איומים מפני שגם הם זקוקים לשכר ולקיום. כמו תמיד, מעצם ההוויה בה הם פועלים, יש המפנימים את ערכי השלטון והופכים לאלימים וגם זה עצוב ומפחיד. ויש אחרים ואחרות, א-נשים טובים, המנסים להישאר אנושיים בתוך מערכת בלתי-אנושית. אני מסיתה מעצם אמונתי בכבודם של אדם ואישה ובזכותם לביטחון בקורת גג ולקיום בכבוד. לא אני מי שתגרום לאסון. ממשלת ישראל ועושי דברה בצמרת החברות המשכנות כבר הביאו ומביאות לאסון, שהרי אין כל דרך אחרת להגדיר את המציאות בה אנו מתקיימים.
בואו ננסה להבין. אחת הסיבות העיקריות לאותה אלימות של חוסר אונים היא המציאות החברתית שיצרה הממשלה, ושאותה היא מנסה להשכיח. התחושה של "מוחקים אותי", ש"צריך לעשות משהו קיצוני כדי שיהיה לי איזשהו ערך", מביאה לאותו צורך בבעיטה חזקה בחומה. מכאן, שהמאבק לשינוי מציאות זו הוא מאבק נגד אלימות. אותה תמיכה וסולידריות במאבק על הזכות הנמחקת הן המענה היחיד. לכן, אם היו יותר פעילים חברתיים ויותר תמיכה ויותר האזנה ויותר העצמת הכרת הערך – ניתן היה למצוא דרכים להיאבק ללא ייאוש וללא התפרצויות זעם של בודדים. להיאבק מאורגנים ומחוזקים. השלטון, הוא זה שזקוק לאותה אלימות פיזית נואשת ומסוכנת, שהוא עושה בה שימוש ומייצר אותה.
ואם יש מה שנותן תקווה, המון המון תקווה, זו אותה צמיחה של מאבק חברתי עממי, של מוקדי סולידריות מתרחבים והולכים. אינשאללה, שנצליח להגיע לאותו שינוי של המציאות החברתית, לשינוי האידיאולוגיה המנחה את המדינה, ללא צורך בכל אלימות.
אמן.
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
לא נראה לי שכאשר דובר עמידר מדבר על ״הסתה מצד פעילים״ הוא מתכוון שההסתה היא ״הפצת מידע על הגזל והעושק״. זו קצת התממות מצד הכותבת. סביר להניח שהוא מתכוון לאמירות של הפעילים מהסוג ״אלימות היא גם אחד הכלים היחידים שנשארים בדרך כלל למדוכאים המנסים להשיג את אותם פירורים שניתן לקחת״, ולהפיכת ה״שלטון״ לאויב במקום לנציגים לא מתפקדים -שלנו- שאפשר להשפיע על מדיניותם לטובה דרך מחאה דמוקרטית.
דובר עמידר צדק בכך שהוא הפנה את החצים כלפי פעילי המחאה. כשפעילים אידאולוגיים נפגשים עם האוכלוסיה החברתית החלשה ביותר עם הבעיות החברתיות הגדולות ביותר ומשמיעים באוזניהם שאלימות היא אחת הדרכים היחידות שבה הם יוכלו להשיג את הפירורים הנותרים ממה שמגיע להם, הם עושים מעשה נוולה. מי שנפגע בסוף זו אותה נציגת עמידר על השכר-נמוך-מחציוני שלה.
על מי אתה מגן?
"הנציגים שלנו" בשלטון מתפקדים מ-ע-ו-ל-ה, יא חביבי. פירוק הדיור הציבורי הוא תוכנית יזומה ושיטתית לאורך למעלה משני עשורים. כל המעורבים בתוכנית יודעים מי צריך להרוויח מהפירוק של הדיור הציבורי, ואיך. תמשיך לדמיין שאפשר "להשפיע על מדיניותם לטובה דרך מחאה דמוקרטית", ולעצור באמצע דרכה את היד הנשלחת אל הרווח. "להשפיע על מדיניות דרך מחאה דמוקרטית" זאת הפנטזיה הזמינה של "מעמד הביניים" (האשכנזי כבר אמרנו?) – לא פעם אותם האנשים שהיד הנשלחת אל הרווח היא היד שלהם-עצמם. לעניים, אלה שבחלקם נפל התפקיד של לממן את כל חגיגת הדמוקרטיה הלבנה הזאת, אין שום סיבה להניח שיש על מה או על מי "להשפיע". אף פעם לא היה.
תודה לרותי סיני על עוד מאמר מנפץ מוסכמות מושחתות ונאלחות.
"מוסטפא תמימי מת מאחר שזרק אבנים; הוא מת מאחר שהעז לומר אמת, בעזרת ידיו, במקום שבו האמת אסורה" –
יונתן פולק, "מותו של משליך האבנים", http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1589949
אתה עורך דמגוגיזציה של דיון אידיאולוגי, כלכלי ופוליטי אמיתי. באוצר לא יושב השטן ולא נולד מישהו שבמודע רוצה להתאכזר לאוכלוסיה שזקוקה לדיור. האוצר מציג גישה אחת – צריך לעזור לאנשים דרך סיוע במימון של שכר דירה, והסבסוד הזה יביא לתוצאות חיוביות מבחינת כולם יותר מאשר מימון של דיור ציבורי לא יעיל ולא מתפקד. לכן האוצר מנסה – במוצהר – לפרק את הדיור הציבורי אך באותו זמן דוגל בהרחבת סיוע במימון שכר דירה לאזרחים שזקוקים לכך. פעילי מחאת הדיור מציגים גישה הפוכה.
הבעיה מתחילה היא שכמשמיעים באוזני האנשים שנפלו בין הכסאות ולא קיבלו את זכויותיהם מכאן או מכאן שאלימות היא אחת הדרכים היחידות שבה הם יוכלו לקבל את מה שמגיע להם. האנשים האלה במצוקה, ולהשמיע באוזניהם דברים כאלה זו הסתה בכל מובן של המילה. הסתה שאין מה להתגאות בה כי היא מבוססת על הדבר הנאלח ביותר שפעיל פוליטי יכול לעשות – לנצל את מצוקתו של אדם אחר.
נכון, באוצר ובמשרד השיכון לא יושב שטן: יושבים בני אדם שכמו לכל אדם יש דברים שמעניינים אותם ודברים שלא. כך למשל הנזקקים לדיור ציבורי פשוט לא מעניינים את שלמה בן אליהו, מנכ"ל משרד השיכון שאמר "אני מעדיף לתת לממתינים שכר דירה ריאלי כדי שילכו לשוק הפרטי וישכרו דירה ולא יתקשרו אלי כל הזמן: הדלת לא נסגרת, בוא תקן לי אותה. אם אנחנו רוצים לתת לאנשים האלה גם את הביטחון העצמי שהם קובעים את גורלם ואיך תיראה הדירה שלהם – תן להם את הכסף. הם ילכו לשוק הפרטי וישכרו אותה. אל תיתן להם להיות תלויים". באותה מידה היה יכול להגיד "שילכו לכוכב שבתאי וישכרו דירה", אדם בלי בטחונות ובלי ערבים לא יכול לשכור דירה בשוק הפרטי (אלא אם ישלם את "שכר הדירה הריאלי" למי שיסכים להשכיר תמורתו משהו ששוויו הריאלי נמוך בהרבה). שלמה בן אליהו קיבל החלטה אידאולוגית המבוססת על תפיסת העולם שלו: להימנע מכל צורה של קבלת מידע על מצבם של נזקקי הדיור הציבורי. הוא פשוט לא רוצה שיתקשרו אליו וככל שיתקשרו אליו פחות הוא יידע פחות וייקל עליו לקבל החלטות תוך נפנוף בסיסמאות ריקות. יש שפע מחקרים על סבסוד שכר דירה לעומת דיור ציבורי, בצרפת נמצא כי כל אירו שניתן כקצבה לחסרי דיור יצר עליה של 78 סנטים בדמי השכירות והותיר רק 22 סנטים בידי הדייר. בארה"ב פחות מ20% מבעלי הדירות מוכנים להשכיר לנתמכי הסיוע בשכר דירה (מהכרות אישית עם מקבלות סיוע בישראל נראה לי שהאחוזים כאן לא גבוהים יותר) משרד האוצר בחר שלא להתייחס כלל לניסיון שנרכש באירופה ובארה"ב מסיבה דומה כנראה לרתיעה של שלמה בן אליהו מהדיירים שמתקשרים בקשר לדלת: שלא יטרידו אותנו עם ידיות שלדיות, עם מחקרים שמחקרים או עם נתונים שמתונים: נדפיס להם איזה מכתב עם הבטחה, שילכו לחפש ויתנו לנו עוד שנה של שקט.
לעניין האלימות האם ידוע לך על פעילים שאמרו לאנשים במצוקה ש"אלימות היא אחת הדרכים היחידות שבה הם יוכלו לקבל את מה שמגיע להם" או שאתה משקר להנאתך?
יורם, את המשפט שהזכרת בסוף ציטטתי מהמאמר עצמו.
שאר התגובה שלך מעלה טיעונים רלוונטיים שניתן להסכים אותם או לא, אך הם נבדלים מהדמגוגיה והדמוניזציה שהוצגה קודם לכן על ידי נועם. לא יצא לי לקרוא מה הספרות הכלכלית המקצועית אומרת בדבר היעילות של סיוע בתשלום שכר דירה לעומת דיור ציבורי (אשמח לקבל את המקורות שאתה מתבסס עליהם), ואני לא אופתע אם הנתונים שציינת נכונים ופקידי האוצר ומשרד השיכון דבקים בבורותם במדיניות מוטעה. האינטואיציה אומרת ששקל שיינתן לאזרח ינוצל בצורה טובה יותר מאשר שקל במנגנון הבירוקרטיה הממשלתי הסבוך, אך יכול להיות שהאינטואיציה שגויה גם במקרה הזה.
אני בספק שהכוונה של מנכ"ל משרד השיכון הייתה שהוא "לא רוצה לשמוע מהעניים". הוא פשוט ניסה להדגים את הטיעון שלו – עדיף שהממשלה לא תתעסק באחזקה של דירות וניהולם אלא תסייע למי שצריך לשכור דירות באופן פרטי. יתכן מאוד שהוא טועה, אך הוא לא האויב של אף אחד והכוונות שלו הן לא רעות. מי שמאמין שמנכ"ל משרד השיכון טועה צריך להפעיל לחץ על הדרג הפוליטי שמעליו לפעול בניגוד לעמדתו. השלטון הוא לא האויב – הוא נציג יותר או פחות מתפקד שלנו ומתפקידנו להשפיע עליו. עם מספיק לחץ הדרג הפוליטי יודע לקדם עמדות בניגוד לדעה של הדרגים המקצועיים. הנה ידיעה מלפני 4 שעות: http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000854155
עמית – עונה בקצרה, חוזרת ממשמרת מתישה אצל איציק ולילי עם ניידות מסביב וחווית האלימות הלא פיזית – מעצם התנהגות השוטרים, דבריהם והאיום המוסווה שהם מפזרים בכל רגע על "נעצור אותכם על הפרעה במילוי תפקיד", כשהתפקיד הוא?
כשכתבתי ש"אלימות היא נשק היחיד שנשאר בידי המדוכאים" התכוונתי לךכ שזהו הדבר ביחיד שהשלטון מתיר לנו לעשות כדי לעמוד על זכויותינו. כלומר, אותו שלטון החוסם כל דרך להשמע ויש לו את הכלים לחסום בעצם אומר: תהיו אלימים חמודים שלי, תהיו, בבקשה" ואז משחק אוהת מתחלחל. ואיציק ולילי מנשה הם דוגמה מופלאה לכך – שנתיים הם פונים וכותבים ושולחים מכתבים ומשרד השיכון פשוט לא עונה. אז מה אתה מציע להם – לוותר על הבית שהוא שלהם בזכות? ואיך יציגו את הזכות הזו כשפשוט סוגרים בפניהם את הדלת. ואיך יענו על כל השקרים (ובמפורש שקרים" שמפיץ עליהם משרד השיכון, שאין לו מה לעשות כנראה אלא לחפש ביצירתיות עוד ועוד אמירות שקריות (ואני יכוהל לפרט ולהדגים). אז מה משאירים להם? תענה לי אתה. ומי בדיוק רוצה לדחוף אותם לאלימות? תענה לי אתה. ומדוע סגירת הדלת בפרצוף והשלכה לרחוב אינם מכונים אלימות קיצונית? תענה לי אתה. אני כרגע עייפה וחרדה ומקווה שנצליח לעבור את הימים הבאים בזכות הסולידריות המופלאה המעקשת להשאר בלתי אלימה של כולנו – פעילים ופעילות.
אני מסכים עם הטענה שלך שהמציאות שהם חיים בה היא מציאות אלימה, אך להפוך את ה"שלטון" לאויב ולהשמיע את הטענה שדרך אלימות הם אולי יוכלו להשיג חלק מזכויותיהם זה בטח שלא הפתרון. הדרך להתמודד עם הדינמיקה האכזרית של מנגנון בירוקרטי ממשלתי היא לחץ ציבורי, תקשורתי, משפטי ופוליטי. לחץ שכזה בדרך כלל מעורר את המנגנונים וגורם להם לצאת מהאדישות האלימה שלהם ולעקם את ה"כללים" השרירותיים שלהם לטובת ההיגיון הבריא.
הדינמיקה האכזרית שמנגנונים בירוקרטים יוצרים לא נובעת מרשעות של העומדים בראשם או העובדים שלהם, אלא מעצם אופיים. כאשר מפקידים בידי חבורה מצומצמת של פקידים בינוניים את הסמכות האבסולוטית להחליט מי יזכה בדירה ומי יגורש ממנה בהתבסס על מספר קריטריונים שרירותיים יחסית, היווצרותם של מצבים אלימים היא כמעט בלתי נמנעת.
עמית – צר לי לבשר לך אבל יש כאן מדיניות מפורשת שמטרתה להגדיל את המצוקה החברתית ועל כך מדבר המאמר. מדיניות שיש לה עניים באותם גילויי אלימות כיוון שהיא עושה בה שימוש. שים לב כמה תקציב מוצא על כל מה שאינו רלוונטי לרוב האוכלוסייה – לצד טענה חוזרת ונשנית ש"אין תקציב" המלווה בקיצוץ הקיים, שגם הוא כבר אינו מספיק. ואגיד שוב במפורש – להגיד לאנשים שיש להם זכויות זה לא עידוד לאלימות. למנוע מהם הכרת זכויותיהם זו אלימות. העבודה היא שעמידר מעולם לא יידעו דיירים על זכויותיהם ונסיונותינו לחלק "זכותונים" ובהם פירוט הזכויות נתקלו באיומים ובהרחקה – אז מי אלים פה לעזאזאל, כמו שכבר שאלתי?
התקוממות עממית וסירוב חברתי, אלה שני הכלים שיביאו את האטימות לפקוע ולהתבקע. התקוממות עממית – לומר לא בכל הזדמנות. סירוב חברתי – לסרב לשלם את שכר הדירה בדיור הציבורי באופן מאורגן. לשלם לחשבון בנק המנוהל על ידי הדיירים/ת עצמם. זו צריכה להיות התגובה למדיניות היד הקשה של עמידר. על תגובה קשה של המדינה אפשר להחריף את הסירוב החברתי. יש הרבה אפשרויות של סירוב.
אלו הם שלושת האופנים של האלימות שמציג בורדייה:
1. אלימות מבנית – אלימות כלכלית ו/או כזו הנובעת ממצבים כגון אבטלה, עוני, ניצול וכו';
2. מיקרו-אלימות – באה לרוב כתוצאה מאלימות מבנית, מתרחשת על בסיס יומיומי וכמעט בלתי נראית. דוגמאות: גזענות, סטיגמטיזציה, אלימות בתוך המשפחה, ריסוק של זכויות, הפליה ודחייה;
3. אלימות נראית – עבריינות, ונדליזם ואגרסיה. בדרך כלל אלו הן תגובות לשני סוגי האלימות הקודמים.
אנשים שמאבדים את בתיהם לרוב יכולים להשתמש באופן האחרון, שכמו שבורדיה אומר הוא בדרך-כלל תגובה לשנים של שימוש נגדם בשני האופנים הראשונים.
הסולידריות החברתית שהכותבת מציעה עשויה למנוע את האופן השני; פעולה לשינוי מדיניות עשויה למנוע את האופן הראשון.
אין ספק שהתגייסות חברתית למען שני הדברים האלו עשויה בסופו של דבר למנוע את האלימות של חסרי הבית עצמם למול "המערכת" והממסד, ולמול עובדים מתוך הממסד.
הייתי ביום שני אצל משפחת מנשה. גיליתי אישה מדהימה שיודעת מה היא רוצה ומוכנה לשלם את המחיר. אבל היא לא תוותר. היא תילחם. לילי היא טיגריס בג'ונגל של גבעת שמואל.
אותי ריגש במיוחד החיבור הזה, המוזכר במאמר של המאבק המשותף שפעם עמלנו קשות וקראנו לא חיבורים.. החיבור בין המדיני לחברתי, בין השלום לחברה.
אני נוצרת בליבי את משה סילמן. אלוהים ישמור אותנו מהשלטון שלנו. כי כמו שהיתה אומרת אימי "אם המים כאן מזוהמים כמו שם, מה באנו לשתות פה?"
*רותי לביא כמובן
בארצות הברית הופעלה תכנית נרחבת של מעבר מדיור ציבורי לשוברים של סיוע בשכר דירה (Housing Vouchers). שם, להבדיל, התכנית הייתה וולונטרית: מי שרצה בכך המיר את זכותו לדיור ציבורי בשוברים. הצטברו המון נתונים מהניסוי הזה. קח למשל את המחקר המקיף מאוד הבא שמשווה בין אלו שנשארו בדיור ציבורי לאלו שנעזרים בשוברים לשוק הפרטי:
http://www.huduser.org/portal/pdf/Mast.pdf
ההבדל המובהק ביותר (למעשה היחיד) בין הקבוצות אינו ב"חופש" שזכו בו מקבלי השוברים אלא בכך ששכר הדירה שמשלמים רוב דיירי הדיור הציבורי הוא 30% מהכנסתם ורק כ3% מהדיירים מוציאים על שכר דירה חלק יחסי גדול יותר לעומת 31% ממי שעברו לתכנית השוברים.
על נכונות (אי נכונות) בעלי נכסים להשכיר למקבלי שוברים ראה כאן (אם תתעקש אוכל לספק עוד הרבה מאוד הפניות אבל אולי עדיף פשוט להתקשר לבעלי דירות ולשאול אם הם מעונינים בדייר שאין לו ערבים ושחשבון הבנק שלו מוגבל)
http://www.gnofairhousing.org/2009/09/16/housing-choice-in-crisis/
על היעילות (מילת קסמים שמופיעה דרך פלא תמיד בדמגוגיה של אנשי האוצר) אפשר לקרוא למשל כאן
http://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S0927537106000029
על השיפור המובטח בשביעות רצון הדיירים כאן
http://www.huduser.org/portal/periodicals/cityscpe/vol14num1/Cityscape_Mar2012_cant_alwaysget.pdf
על הבסיס להבטחתו של שר השיכון מהיום שמקבלי הדיור יוכלו למצוא דירה "במקום בו הם חפצים לגור" אפשר למצוא הרבה נתונים כאן (דו"ח רשמי של משרד השיכון האמריקני) ראה כאן
http://www.huduser.org/publications/pdf/location_paper.pdf
עכשיו אשמח לשמוע על מה (נתונים ממשיים ולא סיסמאות נבובות) מבסס האוצר את הגישה ש"צריך לעזור לאנשים דרך סיוע במימון של שכר דירה, והסבסוד הזה יביא לתוצאות חיוביות מבחינת כולם יותר מאשר מימון של דיור ציבורי ".
לפני שדיברת בביטחון רב כל כך הנחתי שאתה צודק. אך כשמישהו מתאר את מחקרים אקדמאים בנושא כל שהוא, לא משנה איזה נושא, בכזו נחרצות, זה דיי ברור שהוא לא באמת מכיר אותם.
המחקר הראשון שקישרת אליו השווה בין איכות הדירות של הדיור הציבורי האמריקאי לעומת הדירות שאותם משכירים מי שמקבלים סיוע לתשלום שכר דירה. בעוד שמחקר קודם מצא שהדירות המושכרות הן טובות יותר (ממקומות בשכונות טובות יותר) במחקר שאתה קישרת אליו טענו שאין הבדל באיכות הדירות. (אף אחד לא העלה את הטענה שהדירות של הדיור הציבורי טובות יותר).
המחקר השני כמעט ולא רלוונטי למקרה הישראלי. המחקר בחן את מידת האפליה שבה נוקטים משכירי דירות כנגד מי שמשלמים דרך וואוצ'רים ממשלתיים, בעוד שבישראל בעל הבית כלל לא צריך לדעת שהדייר שמשכיר את הדירה משלם את שכר הדירה בעזרת סיוע ממשלתי. הכסף מועבר קודם כל לדייר.
המחקר השלישי באמת רלוונטי. טענה – ניאו-ליבראלית – ידועה היא שסבסוד הוא לא אמצעי יעיל לעזור לחלשים. כשאתה מסבסד אתה גורם לעליה של הביקוש מה שיכול להוביל לעלית מחירים שבעקבותיה בעל הבית יהיה זה שייהנה מהסובסידה ולא השוכר לו אתה רוצה לסייע. לא מעט מחקרים מצאו תימוכין אמפיריים לטענה הזאת. עם זאת יש גם מחקרים (העדכניים ביותר מ-2013) שחולקים על הממצא הזה – http://works.bepress.com/cgi/viewcontent.cgi?article=1017&context=michael_eriksen
כמו שהמחקר מציין, לנסות למדוד את "אפקט המחירים" של סבסוד שכר דירה זה מסובך מבחינה אקונומטרית והאמידה עלולה בקלות להיות מוטה כלפי מעלה. במחקר שקישרתי אליו מנסים להתמודד עם הבעיה הזו, והממצא של החוקרים זה שככלל סבסוד שכר הדירה לא גרם לעליות מחירים.
1. המחקר, כרבים אחרים, מוצא שההבטחה העיקרית בשמה הושקה התכנית למעבר מדיור ציבורי לשוברים לא מתקיימת. לדעתי יש איזושהי בעיה עם תכנית שמושקעים בה משאבים אדירים ולא מביאה כל שיפור במטרתה המוצהרת.
2. אין כל דרך להסתיר מבעל הדירה את מקור המימון. כשבא אדם ללא בטחונות, מוגבל בחשבון הבנק הוא תמיד נשאל איך ישלם.
ויתור על דירה ציבורית (קורת גג בטוחה)לטובת נדודים בין דירות מושכרות הוא פגיעה גדולה ברווחת המשפחה. הצידוק שהוצע לפגיעה כה קשה היה "מעבר לשכונות טובות יותר" ו"אינטגרציה": אם התרופה לא מרפאת את המחלה נשארים רק עם תופעות הלוואי והן קשות מאוד. בניגוד ל"סיוע בשכר דירה" דיור ציבורי לא גורם לטיפוס בשכר הדירה בשוק הפרטי.
והעיקר: לא התייחסת כלל לדו"חות של משרד השיכון האמריקני (מפעיל התכניות) שמאשרים את מה שנטען כאן.
1 ההבטחה העיקרית בשמה הושקה התכנית לסיוע לשכר דירה היא שהיא תחסוך מאות מיליוני שקלים ותשיג אותם תוצאות. המדינה היא לא חברת נדל"ן, ואין לה שמץ של מושג איך לנהל קומפלקסים של דירות. כמו שהתלונות במאמר ובכתבות של ערוץ 10 מראות, המדינה אכן כושלת בזה כישלון צורב ואנשים נזרקים לרחובות בגלל זה. מנכ"ל משרד השיכון בעצמו מודה בזה. במקום לנהל את האופרציה הכושלת והבזבזנית של קומפלקסים ממשלתיים של דירות, הרבה יותר פשוט להביא לאנשים שזקוקים לכך את הכסף ביד. הטענה של מי שתומכים בשינוי הזה הוא שזה ישיג את אותם תוצאות ויחסוך מאות מיליונים לקופה הציבורית.
אם בנוסף לזה הדיור שהאזרחים ישיגו יהיה באיכות טובה יותר אז ההישג כפול. מחקר אחד טען שאכן אזרחים שקיבלו סיוע בשכר דירה השיגו דיור טוב יותר מאשר הדיור הציבורי. מחקר אחר טען שלא היה הבדל באיכות הדירות. כל עוד אף מחקר לא מראה שהדיור הציבורי באיכות טובה יותר – ואכן אף מחקר לא מראה את זה – אז הטענה של התומכים במעבר לסיוע בשכר הדירה לא נפגמת.
2. אם באמת תיווצר בעיה רחבת היקף של דיירים שמקבלים סיוע ממשלתי ולא מוצאים דירות להשכרה כי מפלים אותם אז יהיה צריך לשכלל את מנגנון הסיוע הממשלתי. לא לוותר עליו. לגור בדירות שכורות לעומת בדיור הציבורי זה לא בהכרח רע; אם אתה גר בדיור ציבורי ומצאת עבודה ורמת ההכנסה שלך עלתה כך שאתה כבר לא עומד בקריטריונים – יסלקו אותך מהבית. (שמים על אנשים שלשלאות לעוני) לעומת זאת במצב דומה בדירה שכורה תוכל לשמור על הבית גם אם אתה כבר לא עומד בקריטריונים של סיוע לשכר דירה. אגב, המחקרים השונים שהזכרנו כאן מציינים שסיוע בשכר הדירה זו הדרך העיקרית של הממשלה לסייע לאוכלוסיה במצוקת דיור גם במדינות אחרת, ולא דיור ציבורי. זה המצב כולל, למשל, במדינות סוציאל-דמוקרטיות כמו פינלנד. כנראה שהתובנות לגבי דיור ציבורי לעומת סיוע בשכר דירה לא שמורות רק אצל משרד האוצר הישראלי.
3. לא התייחסתי לדו"ח של משרד השיכון כי מהתקציר שלו לא ראיתי איך הוא תומך בטענות שלך. כשאתה מפנה לדו"ח של 134 עמודים שברובו כלל לא קשור לנושא, עדיף שתציין למה אתה מתייחס.
1. אם ההבטחה היא חסכון כי אז חבל להתחיל. דיור ציבורי חסכוני בהרבה. 2001 הייתה ההוצאה לסיוע בדיור בארצות הברית 1.5% מהתמ"ג שרובו הוצא על סבסוד במזומן של שכר דירה לכ 2% ממשקי הבית ובצרפת הייתה ההוצאה 1.7% מהתמ"ג שברובה הושקעה בדיור ציבורי שאיכלס כ17% ממשקי הבית. הטיעון בדבר האימפוטנטיות של המדינה דמגוגי: המדינה מצליחה לנהל שדות תעופה, אוגדות שריון, גני ילדים, צוללות, מרפאות אבל לא מסוגלת להחזיק מניות של חברת דיור? אבל מדברי שר השיכון עולה כי הוא מציג כנימוק לא חסכון אלא שיפור ממשי במצב הדיירים.
2. " אם באמת תיווצר בעיה רחבת היקף.." איזה כיף לסגת מדיון קונקרטי למחוזות התיאוריה של בחינת מצבים היפוטטים בעולמות אפשריים. במציאות אין שום "אם": כל מי שמלווה חסרי דיור יודע שבעלי דירות לא מעוניינים בהבטחה ממשלתית כתחליף לצ'ק בטחון. המחקרים אליהם הפניתי פשוט מאשרים את המובן מאליו: הבעיה קיימת, רחבת היקף ומונעת אינטגרציה או שיפור במצב הדיור בפועל.
3. נסביר שוב: הנימוק העיקרי של מתנגדי הדיור הציבורי הוא שהוא יוצר גטאות עוני. על הבעיה הזו ניתו להתגבר על ידי הקצאת דירות ציבוריות בפרוייקטים המיועדים לציבור הרחב אבל האם סיוע בשכר דירה מונע באמת התרכזות עניים ב"גטאות? בוא נקרא מהתקציר של משרד השיכון האמריקני (שפרוייקט השוברים HCV היה ספינת הדגל שלו)
A major premise of the HCV program is that increased choices allow participants to
avoid concentrated poverty. However, for families who move to a new location upon first
entering the program, the study shows that there is not much benefit in terms of avoiding
poverty concentrations
אתה מציג כל מיני נתונים לא מדויקים. בארה"ב התקציב לסיוע לשכר דירה, על פי דו"ח משרד השיכון האמריקאי (עמוד ראשון של המבוא), הוא 50 מיליארד דולר. כלומר, זה בערך 0.3 האחוז מהתמ"ג האמריקאי ולא 1.5 אחוז. זו תכנית מזערית בממדים אמריקאים והתוצאות בהתאם.
בפינלנד, אגב, לפי המחקר שקושר אליו מקודם, התקציב לסיוע לשכר דירה הוא 0.5 אחוז מהתמ"ג והוא מסייע ל16 אחוז ממשקי הבית ול12 אחוז מהאוכלוסייה הפינית. אם תשווה את זה לתכנית דיור ציבורי כל שהיא (דיור ציבורי, ולא "דיור בר השגה") תמצא שהעלות-תועלת גבוהה פי כמה.
שנית, תכנית הדיור הצרפתית (HLM) היא לא "דיור ציבורי", אלא יותר דומה ל"דיור בר השגה". הממשלה בונה בזול ומשכירה את הדירות קצת מעל למחירי עלות הבניה (באזורי עוני שאין עבורם ביקוש גם ככה שכר הדירה של השוק החופשי הוא קרוב למחירי עלות). זה לא רלוונטי לדיון שלנו כאן, שהוא על אוכלוסיות מוחלשות שלא יכולות לשלם שכר דירה בעצמם, גם לא שכר דירה מוקטן במעט. לכאלה אוכלוסיות תכנית HLM הצרפתית לא מציעה פתרון. לפי ויקיפדיה באנגלית יש לצרפתים גם תכנית של דיור ציבורי, אך היא הרבה יותר מצומצמת מתכנית הHLM ובטח שלא מאכלסת 16 אחוז מהאוכלוסייה.
אף מחקר שהפנת אליו לא מראה שיש בעיה של אפליה של אוכלוסיה שמקבלת סיוע לתשלום שכר דירה. השיטה האמריקאית (וואוצ'רים) שונה מהשיטה הישראלית ולכן אי אפשר להשליך מתוצאות המחקר האמריקאי לגבי ישראל. לא כל בעל בית בישראל דורש ערבויות לשכר הדירה, ועוד פחות זה נפוץ בדירות ששכר הדירה שלהן הוא נמוך. בדרך כלל אפשר למצוא תחליפים. בכל אופן הבעיה של ערבויות כספיות עומדת בפני כל אוכלוסייה חלשה שמחפשת דירות להשכרה, לא רק כלפי מי שמקבלים סיוע ממשלתי. אין להם חסרון לעומת מי שמתמודדים על אותם דירות.
הנימוק העיקרי של מתנגדי הדיור הציבורי זה שהוא בזבזני, סבוך, בירוקרטי ולא מתפקד. הטענה בעד סיוע לתשלום שכר דירה זה שזה ישיג אותה תוצאה בעשירית העלות, ובלי מנגנון בירוקרטי סבוך שגורם לאנשים להיזרק מביתם. דיור ציבורי, כפי שמציינים בערך בכל המחקרים שקישרנו אליהם, גם מוביל לגטאות עוני. יכול להיות שהשיטה של סיוע לשכר דירה לא פותרת את זה (על אף, כאמור, שמחקר אחר קבע אחרת) אך בכל מקרה זה לא הופך אותה לפחות טובה מדיור ציבורי.
עמית – לא נעים להגיד אבל חוץ מקריאת מחקרים אקדמיים אנחנו פשוט כבר המון זמן בשטח ולומדים ממי שחיים את יום
אז קודם כל – בעל הבית תמיד יודע מאיפה מגיע הכסף כי הוא בודק טוב טוב את המשכיר/ה והמון אנשים ובעיקר נשים לא הצליחו למצוא מי שישכיר להם בגלל זה. דבר שני – והוא אולי החשוב ביותר – כמו הקצבאות כך גם הסיוע – המדינה יכולה להחליט בכל רגע לקצץ, לבטח או כל מה שיתחשק לה ואז כמובן אים ]תאום כסף להמשיך לשלם את שכר הדירה. יותר מזה – ואם פתאום יש שביתה, פקיד/ה חולה, חוקר לא הספיק למלא הטפסים (ובכל זה אכן קרה) ולכן הסיוע לא מגיע אותם חודש חודשיים שלושה? את מי יזרקו מהבית?
איך יתכן שהצמרת הפוליטית והבנקאית בישראל בראשות ביביטורס נהנתניהו, לפיד ופישר וכל כנופיית הפשע שלהם באוצר יצרו שכבה רחבה של עבדים
ע״יפשע ההפרטה
פשע הנדלן
שיצרו 2 מליון עבדי קבלן
2 מליון עניים
דור שלם חסר דיור
האם המסקנה המזעזעת שאפשר לעשות לעם הזה מה שרוצים ועוד הוא ישלח את בניו לצבא להגן על רכוש הבוזזים והפושטים את עורו מעליו? ויעלה לפוליטיקאים עולות וזבחים???!!!!
מה אנשים פה הם עדר בהמות? נתניהו וכמה משריו (לפיד באוצר ובנט בכלכלה), מפקירים את אזרחי המדינה תוך הרס השירותים החברתיים, נושאים באחריות לעלייה הדרסטית ביוקר המחיה
כ-20% מתושבי המדינה באותה עת?
מאיפה נמצאו פתאום פנויות לפרוייקט הזה?
"את הפולנים לא נוכל לשלוח לבדונים וצריפונים, להם אנחנו צריכים שיכון המתקבל על הדעת"
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%94
אפרטהייד של העליות מרוסיה ומזרח אירופה הכוחניים והמניפולטיבים.
עמית
אני אתחיל את תשובתי לתגובתך אלי, שהיא כולה שקר מהתחלתה ועד סופה, בהפניה לשתי הכתבות העוקבות האלו מלפני שנה וחצי בחדשות ערוץ 10, מאת מיה איידן ודנאל אל-פלג. למרות שאני מצטט מתוכן כאן, אנא צפה בכתבות במלואן [במידה והקישורים לא עובדים, יש להקליד בגוגל "נענע10 פרזות דיור ציבורי", וללחוץ על הקישורים ה-6 וה-5 בדף הראשון, בהתאמה]:
08/12/2011, http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=852303
כותרת וכותרת משנה: בזמן שאנשים גרים ברחוב – האוצר מעכב כספים המיועדים לדיור ציבורי:140 מיליון שקלים המיועדים לפתרונות דיור ציבורי לעשרות משפחות של מחוסרי דיור מוקפאים על ידי משרד האוצר.
קריינות, דקה 0:47: דרור עובד בעיריית ירושלים כבר 17 שנים. יש לו חמישה ילדים. אשתו עברה תאונה והוא נאלץ לקחת חופשה ללא תשלום למשך שנה. החובות תפחו והמשפחה נזרקה לרחוב. הסיוט שלו התגשם. דרור מזרחי: "נוצר מצב שעד היום אני לא מקבל משכורת, כי הכל הולך לטובת חובות."
דקה 1:27: לאחרונה התברר שבחברת "פרזות" נמצא כסף שיכול להציל את המשפחות האלה, אבל שבוי; בידי מי? – משרד האוצר.
ד"ר מאיר מרגלית, דירקטור בחברת פרזות (דיור ציבורי, ירושלים): "בפרזות יש 140 מיליון שקל, 140 מיליון שקל איתם אפשר היה לקנות היום לפחות 140 יחידות דיור, והנה האוצר החליט שהוא רוצה את הכסף". קריינות: לפני 5 שנים התגלו אי-סדרים בחברת פרזות והכספים הוקפאו. לפני שלוש שנים הוחלפה כל שדרת הניהול אבל הכסף לא שוחרר. כסף שיכול להיות פתרון מיידי ל-170 משפחות שמחכות לקורת גג. מאיר מרגלית: "את הכסף הזה ניתן מחר לשחרר. מחר ניתן לרכוש דירות עבור האנשים הללו."
25/01/2012, http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=860709,
קריינות, דקה 2:25: כל המרואיינים בכתבה הזאת הם אנשים עובדים, כולם שירתו בצבא, באו ממצוקה או נקלעו אליה. חבל ההצלה היחיד בשבילם כבר כמעט לא קיים. רחל [ -רחל בניסטי, עוד נחזור אליה] לא זכאית לדיור ציבורי. אם חד הורית, עובדת כמאבטחת בבית החולים סורוקה במשרה חלקית. לא עומדת במה שמכונה "הקריטריונים". בועז ואשתו עובדים. הם מרוויחים יחד כ-6000 שקלים. יש להם שני ילדים. גם הם לא עומדים בקריטריונים. בועז תגר: "מצד אחד, אם לא הייתי עובד, הייתי זכאי לדירה. אבל בגלל שאני עובד ומרוויח קצת יותר ממה שמקבלים בקצבה, נגיד, אני לא יכול לקבל דירה".
דקה 4:15: כותרת ביניים – לאן הולך הכסף של הדיור הציבורי?:
קריינות: הקריטריונים רק הולכים ומתקשחים בגלל מלאי דירות שהולך ואוזל. בעשור האחרון מכר משרד השיכון כ-30,000 דירות של הדיור הציבורי. שני מיליארד שקלים נקודה 75 [2,750,000,000 שקל] נכנסו לקופת המדינה. הם היו אמורים לשמש לרכישת דירות לזכאים אולם בפועל לא נרכשה ולו דירה אחת.
ערן כהן, מזכיר וסמנכ"ל עמידר: "אנחנו רואים שיותר ויותר משפחות שבעבר היו מקבלות דירות בדיור הציבורי, היום הן לא מקבלות לא זכאות לדירה, ובמקרה הטוב יקבלו סיוע בשכר דירה שהוא כמעט אפסי".
דקה 4:52: סיוע בשכר דירה היה יכול להיות תחליף ראוי למשפחות האלה, אלא שגובה הסיוע המרבי היום הוא 1550 שקלים, הממוצע הוא כ-650 שקלים בחודש.
בועז תגר [מצולם יוצא מבית לקוח במסגרת עבודתו כפורץ מנעולים]: "כל המלחמה הזאת שאני עושה עכשיו, היא בשביל 500 – 450, 500, 550 – שקל. זהו. זה מה שנותנים, אם נותנים".
קריינות, דקה 7:40: המדיניות לא נאמרת בקול רם אבל היא ברורה למתבונן.
ישראל שוורץ, סמנכ"ל בכיר לאכלוס במשרד השיכון: "אומרים follow the money. הכל זה סדרי עדיפויות. המדינה, בגדול, לא ראתה בדיור הציבורי כיעיל מבחינה כלכלית, אבל מצד שני לא נתנה שום מענה חלופי לאותן האוכלוסיות שבעבר אכלסו את הדיור הציבורי".
ולתגובתך אלי:
"דמגוגיזציה של דיון אידיאולוגי, כלכלי ופוליטי אמיתי": שקר. בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת אולי עוד היה אפשר לדבר על "דיון אידיאולוגי, כלכלי". מה שמולו אנו ניצבים כיום, שהתפתח בהדרגה בשלושים-ארבעים השנים האחרונות, אינו שום דיון כזה – אם כי בהחלט יש מקום לדבר על מצב פוליטי ספציפי. פוליטי: כלומר מצב של צבירה של כוח, חלוקה של כוח, ויחסי כוח.
בתמציתיות, צריך לדבר על שלושה שלבים שמעורבים בתהליך של יצירת הון: גזל, ניצול, וקולוניזציה פנימית.
בעת המודרנית, כל הון שניתן לדבר עליו ראשיתו במעשה של גזל: השכבה האמידה בעלת הנכסים באתנוקראטיה הציונית היא דוגמה מובהקת ומתומצתת לכך, ויחסית מאוחרת כך שניתן לראות זאת באופן ברור.
השלב הבא בהתבססותו והרחבתו של מאגר "ההון הראשוני" של הגזל הוא ניצול: לפני כמה שבועות התפרסמה באתר זה רשימה על מעורבותם של המדינה וההון הציוניים באיראן של ימי השאה, שמשקפת באופן ישיר את השלב הזה. יש עוד דוגמאות רבות, עדכניות וקרובות מאוד. אני פעיל בארגון פוליטי שמטפל בלא מעט מקרים כאלה. קישורים לפי הזמנה.
השלב השלישי הולך ומתעצם ככל שהמאגרים להון פוטנציאלי המצויים בשני השלבים הראשונים הולכים ומתמצים: קולוניזציה פנימית היא התהליך שבו ההון שחייב להמשיך לגדול עד אינסוף (מה שנקרא "צמיחה" במסגרת "דיון אידיאולוגי, כלכלי אמיתי") מתחיל לפנות כלפי פנימה כדי להמשיך להעצים את עצמו – אל שכבות הולכות וגדלות מתוך האוכלוסייה "שלו", מלמטה למעלה כמובן, מאלו שהיו אמורים ליהנות מפירות הצבירה של ההון בשני השלבים הראשונים שלו. רואים את זה בכל "המדינות המתועשות": זה השלב שבו אנחנו נמצאים עכשיו.
אפשר וצריך להצביע על הונאת הטריליונים של אגרות הזבל שהובילה למשבר 2008 [http://rsvpdev.atomplayground.info/oketz/2011/05/13/, קישור: יוסי לוס, "חסינים לנצח"] כרגע המכונן של התהליך הזה: שום דמוניזציה, שום "שטן שבמודע רוצה להתאכזר לאוכלוסיה שזקוקה לדיור", אלא תהליך פשוט של רישוש הדרגתי מתחייב של איפה שעוד רק אפשר, מלמטה למעלה כמובן, על מנת לאפשר את המשכו ההכרחי של גידול ההון עד אינסוף ("צמיחה"). תראה איפה ההון נובר כדי להמשיך להעצים את עצמו: אחרי שהופרטו בפרוטות כמעט כל נכסי הציבור, אחרי שמדרגות המס הורדו בשבילו כמעט לאפס, אחרי שיעבוד הציבור לכלכלת-חוב, ההון צריך את הפרורים של קצבאות הילדים והחרדים, את הפרורים של ועדי העובדים הגדולים, ובל נשכח: את הפרורים של 140 מיליון שקל ממכירת דירות הדיור הציבורי. שוב פעם: נכסי הציבור.
אין פה 140 מיליון שקל שהולכים לרכישת דיור ציבורי ("גישת פעילי מחאת הדיור") ואין פה 140 מיליון שקל שהולכים ל"סיוע במימון של שכר דירה" ("גישת האוצר"). אין פה "דיון אידיאולוגי, כלכלי ופוליטי". זה לא שפקידי האוצר קוראים את מילטון פרידמן או פרידריך האייק ואז מחליטים החלטות. ספק אם אי פעם מצאו בדקויות האידיאולוגיות של התיאורטיקנים האלה איזשהו עניין. מה שיש פה זה 140 מיליון שקל ציבוריים שההון צריך אצלו ומחזיק אצלו. אין פה שום "שטן שבמודע רוצה להתאכזר לאוכלוסיה שזקוקה לדיור" אלא פקידים ממשלתיים שצריכים לדאוג למשרות העתידיות שלהם אצל מי שיכול להבטיח להם אותן, כי, אתה יודע, העניינים לא נהיים טובים יותר – זה או למעלה או למטה וכל אחד צריך לדאוג לעצמו: אפשרויות הגזל הקולוניאלי הולכות ומצמצמות, הניצול הקולוניאלי אחריהן, הפרטנו את מה שיכולנו להפריט, הורדנו את המס כמה שרק ניתן להוריד, כבר הקרצנו משחק פירמידה פיננסי של מציאות מדומה שגם ממנו הוצאנו כמה שרק אפשר, ועכשיו צריך עוד. והרי מאיפה נביא אותו? מ"יזמות"? מ"מוצרים חדשים"? "שווקים חדשים"? כמה זמן עוד נשאר כבר עד שגם אתה תחדל להאמין לפיקציה הזאת?
כשהמשך התעצמותו של ההון מצריך גירוש א-נשים מבתיהם בשביל 140 מיליון שקל ("גישת האוצר", "צמיחה"), אתה כבר יודע שתהליך הקולוניזציה הפנימית הגיע לשלב רחוק מאוד. שהדחף הקומפולסיבי ל"צמיחה" בלתי-נגמרת הגיע למקום שממנו כבר אין לאן לחזור. לא שזה צריך להפתיע אף אחת: ככה ההון נוצר מלכתחילה – מההתחלה גירוש א-נשים מבתיהם היה הפרקטיקה ההכרחית בשביל עצם קיומו, לכל אורך קיומו. המקרה הציוני הוא רק אחד המובהקים שבהם. מכל בחינה מהותית הוא בפירוש אינו יוצא דופן. הון זה כוח ויחסי כוח. כל היתר – סיפורי אגדות.
אלימות:
"הבעיה מתחילה היא שכמשמיעים באוזני האנשים שנפלו בין הכסאות ולא קיבלו את זכויותיהם מכאן או מכאן שאלימות היא אחת הדרכים היחידות שבה הם יוכלו לקבל את מה שמגיע להם": שקר.
חזור בך מדברי הבלע המתועבים האלה.
"הבעיה", יא חביב אלבי, בוודאי שאינה מתחילה ב"פעילי מחאה שמסיתים ומנצלים אנשים במצוקה" – איך בכלל אפשר לנסח משפט מתועב כזה ולהישאר עם פנים חתומות? אף "פעיל מחאה" לא "הסית" את רחל בניסטי מתחילת הכתבה השנייה בנענע10 שקישרתי אליה להתבצר בדירה שלה עם בלון גז ומצית. אף אחת לא "הסיתה" את שכניה של רחל בניסתי מסוף הכתבה לחסום בגופם את הפתח של דירתה ולהגן על ילדיה מעשרות (!) שוטרים ויס"מניקים שבאו לממש באלימות את ציווי ההון, בעוד היא יושבת במעצר.
בהתגייסותך לטובת ההון ומנגנוניו תחת הפורמליזם הריק והמיתמם של "שלטון החוק" וההסדרים "הדמוקרטיים" אתה מנסה להפנות את "הבעיה" ל"הסתה לאלימות של פעילי המחאה" מתוך מטרה להעלים את אלימותה הממשית של המציאות הקפיטליסטית שניכפת באופן ישיר על בנות ובני אדם. מחברת המאמר מסבירה לך את הנקודה הזאת במפורש: המציאות אלימה. מאיר מרגלית, דירקטור בחברת פרזות לדיור ציבורי מסביר לך למה המציאות הזאת אלימה: "את הכסף הזה (140 מיליון שקל) ניתן מחר לשחרר. מחר ניתן לרכוש דירות עבור האנשים הללו". זה לא "דיון אידיאולוגי-כלכלי". זאת אלימות, והעניין הוא שלך לא באמת איכפת מאלימות, כל עוד היא מופנית כלפי בנות ובני אדם – איכפת לך ממנה רק כאשר היא מופנית כלפי השלטון. זה השלטון שעליו אתה חרד ובשביל לשמר **אותו**, בשביל להסתיר את האלימות **שלו** ולשמור עליו אתה תשתמש בכל תעלול רטורי מלוכלך.
בשביל "הדיון האידיאולוגי" בין "גישת האוצר" ("סיוע בשכר דירה") ל"גישת פעילי המחאה" (דיור ציבורי) לא צריך לדעת כלכלה, לא צריך לדעת מה השכר החציוני, מה אומרים מחקרים מארה"ב, "מנועי המשק" וכו' וכו'. צריך לדעת רק דבר אחד: שבשביל לשמר את עצמה, השיטה הכלכלית הקיימת צריכה לגרש בנות ובני אדם מביתם לרחוב. זה, מה שאתה קורא לו "דמגוגיה", כל מה שאתה צריך לדעת בשביל לפסוק שהמשטר הקיים איבד צלם אנוש ואינו ראוי להתקיים.
נצטט ממאמר נוסף מאתר זה, גם הוא מהשבועות האחרונים, שכל כולו עוסק בבית, עוני וצלם אנוש:
"דיור לעניים, ובמיוחד לעניים עירוניים, קשור היום באופן הדוק לתהליכים שמאפיינים את העולם המודרני: ערי ענק דחוסות; צורות מיסוי, אשראי וחוב סבוכות שמדירות את העניים ומיטיבות עם העשירים; מסגרות משפטיות שהתפתחו במהלך 300 השנים האחרונות ושתכליתן היא הפיכת דיור לנכס אותו ניתן לקנות, למכור ולהחליף מבלי להתחשב בשוויו הממשי; מערכות פוליטיקה וממשל שהפכו את הדיור למעין חייל שחמט במסגרת שחיתות בדרגים בכירים, קרימיניליזציה ולוחמה פוליטית. התוצאה היא שבערים רבות דיור הפך לשדה קרב של ממש – מעזה לבגדאד, מהארארה (זימבבווה) לבייג'ין. […]
"לא תמיד זה היה כך… דיור לא היה בדרך כלל עניין של חוק, רכוש פרטי או מסחר ספקולטיבי. במקום זאת, דיור היה חלק מתהליכים פחות פורמאליים שבמסגרתם קהילות אנושיות הקצו את המשאבים המרחביים הקולקטיביים שלהן […]
"בכל זמן ובכל מקום בהם בני אדם מוצאים צורות לבניית מחסה, הם לא רק מחפשים הגנה מפני פגעי הטבע, ביטחון מפני טורפים, או פרטיות מפני מבטם של זרים. הם גם מסמנים את עצם המשמעות של אנושיותם דרך עשב וסכך, במבוק ואבן, בוץ ולבנים, עץ וחימר. מגוון צורות הדיור בהיסטוריה האנושית, וברחבי העולם כיום, מדגיש את הקשר האינטימי בין חיי משפחה, עיצוב, קוסמולוגיה, ודמיון חברתי. הקשרים הללו לא זקוקים לממון רב, יציבות או ביטחון בכדי לממש את כוחם. אפילו בתים שנוצרו במסגרת כאוטית, לנוכח אסון אקולוגי או שואה פוליטית, מעולם לא חדלו לשאת בקרבם עדויות של הצורך להרחיב את משמעות האנושיות".
ארג'ון אפאדוראי, " דיור ותקווה: להיות בבית בעולם", http://rsvpdev.atomplayground.info/oketz/2013/06/07 (ללחוץ על הקישור).
כל יתר "הדיונים האידיאולוגיים-כלכליים" מתחילים רק אחרי שלכולן יש קורת גג מעל הראש – בדיור ציבורי או בסיוע בשכר דירה או בכל דרך אחרת. זה עד כדי כך פשוט. כאמור, במקרה הספציפי של משטר ההון-שלטון הציוני אין שום מקום לתהות איך או מתי הוא איבד צלם אנוש, שהרי כל-כולו מבוסס על גירוש כזה של בנות ובני אדם מביתם [http://idanlandau.com/2013/06/10/house-demolishions-zionism-background-noise/]. צלם אנוש מעולם לא היה לו. מה שאנחנו מקבלים בשנים האחרונות זו רק את הסרת המסיכות מעל הרכבו האמיתי של המשטר הזה, שאינו, בניגוד לשמועות, "מדינת היהודים", אלא "מדינת הכסף", כמו כל שלטון קפיטליסטי אחר. מה שהשתנה הוא שעכשיו הגיע גם תורם של היהודים שירקו עליהם, בדיוק כמו שיורקים על ערבים מזה שלושה דורות. אין מה להיות מופתעים.
בשום נקודה במאמר הזה לא קראה רותי לביא לאלימות. בשום נקודה בתגובה שלי אליך, או בכל מקום אחר, לא קראתי לאלימות. מה שרותי לביא מסבירה לך זה שהיא מסרבת לגנות או להתנער מאלימות מטעם מפוני הדיור אם וכאשר זו מתעוררת. שהגינוי השלטוני לאלימות של קורבנותיו הוא רק עוד אמצעי של האלימות שמופנית כלפיהם בלאו הכי, באופן יומיומי וישיר – שזאת ההסתה האמיתית: ההסתה השלטונית נגד קורבנות אלימות ההון-שלטון עצמו, לטובת עצמו. מה שהמאמר הזה אומר הוא שאת ההסתה **הזאת** אנחנו לא מוכנים לבלוע יותר. שאם וכאשר תהיה אלימות אז אנחנו **נצדיק** אותה ונעמוד מאחוריה ללא היסוס, כי אין אלימות צודקת יותר מאלימות כלפי מי או מה שאלים כלפיך. שאם השלטון לא רוצה אלימות שידאג לערוך איזה רפורמה שלא עולה על דעתו לפי איזה "אידיאולוגיה" שבא לו בלי שילדים יפונו לרחוב – עושה רושם ש-140 מיליון שקל היו יכולים לשמש לרפורמה כזאת. שאם שכניה של רחל בניסתי צועקים בזעם על השוטרים בחדר המדרגות "אתה הלילה תישן במיטה שלך והיא תישן ברחוב?! מה זה הדבר הזה?!" (ושאגב כך מצליחים, מן הסתם בזכות התקשורת, גם לדחות את גזירת הפינוי) – אז אנחנו נפסוק ששכניה של רחל בניסתי הם גיבורי-עמם המגנים על אחותם ועל אחיהם הקטנים במפגן יקר-מציאות של צלם אנוש מפני אלימות השלטון היהודי שהפקיר אותם ואלימות ההון היהודי שרומס אותם.
ועל כך עונה להם אסיר ציון באסם תמימי, דוד למוסטפא תמימי, אח לבאסמה תמימי [http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1930304]: "קל לי להציע ליונתן פולק לבנות את ביתו על גג ביתי".
זה מה שמפחיד אותך.
יש לך בית משלך? או לחלופין, יש לך מספיק כסף לשכור דירה בכוחות עצמך?
בסופו של יום, החוויה האישית מקרינה על התפיסה הפוליטית.
עמית, למקרא דבריך יש לי תחושה שלא נפגעת מידי הממסד, שלא היית בצד הזה של המוחלש, של הנזקק, ומתוך מגדל השן הזה אתה מדבר.
לא ברור למה צריך לערוך ניתוח זהותי-מעמדי-פסיכולוגי שלי במקום להתייחס לדברי. לא הטלתי שמץ של ספק בכך שהממשלה מחויבת לעזור לאותם אזרחים במצוקת דיור, התייחסתי לפעילות של פעילי מחאת הדיור.
נועם, אני אתייחס לבסיס העובדתי הרעוע של התגובה שלך לפני הכל –
הכסף שהממשלה מקבלת כשהיא מוכרת את דירות משרד השיכון אולי לא הולך לרכישה של דירות אחרות (מתוך מטרה מוצהרת של משרד האוצר לצמצם את הדיור הציבורי ולהגדיל את תקציב הסיוע בשכר הדירה), אך היא גם בטח שלא הולכת לשום גידול של "ההון". הכסף שהמדינה מכניסה הולך לקופה הציבורית, וחוזר אליך, אלי, ואל אותם דיירי עמידר דרך שירותים חברתיים אחרים שהמדינה מעניקה. השאלה היא לא האם הכסף ילך לאזרחים שנמצאים במצוקת או לבעלי ההון, אלא מהי הדרך הכי נכונה עבור המדינה להעביר את הכסף הזה לאזרחיה שבמצוקה ולהקצות את משאביה. ברגע שמבינים את זה, הדמגוגיה נעלמת.
כתבות מגזין של ערוץ 10 הן לא מקור שכדאי להתבסס עליו. אולי בשנה שבה הכתבה נערכה הסיוע המקסימאלי לשכר דירה היה 1550 שקלים, אך מאז 2012 נוספו 160 מיליון ₪ לתקציב הסיוע לשכר דירה, והגדילו את הסיוע ל-3000 שקל. בנוסף, שינו את הקריטריונים ומי שמקבל אותו גם לא מאבד את הזכות לדיור ציבורי.
http://www.themarker.com/realestate/1.1698662
3,000 שקלים מקבל מי שיש לו 4 ילדים או יותר. אדם בעל משפחה כזו ללא ערבים, בטחונות ומוגבל בחשבון הבנק (כמו כל זכאי הדיור הציבורי שאנחנו מכירים) יתקשה מאוד למצוא בעל בית שישכיר לו דירה. אתה חושב שאני "דמגוג" ובכן צא בבקשה ונצל את האופטימיות והתבונה שאתה מפגין כאן בחיפוש אחר בעל בית ברחובות שישכיר דירה בלי בטחונות לאורית שצריכה בעוד פחות מחודש למצוא לעצמה דירה עם הבטחה ל1,550 שקלים עבור דיור לה ולשלושת ילדיה (קרא בעיון את הכתבה שלך- ברגע שהבכור מהארבעה הגיע לגיל 18 3,000 השקלים צונחים פלאים). ועכשיו למשפט "הכסף שהמדינה מכניסה הולך לקופה הציבורית, וחוזר אליך" אז זהו שהוא חוזר אלי רק בהנחה שאני משכיר דירה טיפש (שמשכיר את הנכס למי שאין לו בטחונות) או ערמומי (שמשכיר חורבה תמורת 3,000 שקלים למי שנואשה מחומת הסירוב של בעלי הדירות האחרים). בכל מקרה אם אינני שייך לאחת משתי הקבוצות לגמרי לא ברור איך משהו חוזר אלי.