• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

יפו לכל המרבה במחיר

חוק רשות מקרקעי ישראל ופסיקות בג"צ מנחים את הרשות לשקול שיקולים של צדק חברתי וצדק חלוקתי, ובכל זאת, הרשות מפרסמת מכרזים שכל עניינם הוא רווח פיננסי, כאילו מדובר בחברה בע"מ. על מכרז אחד יותר מדי
יוסי לוס

מאבקים על דיור עומדים ביסוד המאבק לצדק חברתי בישראל ובעולם כולו בתקופה הנוכחית. הקהילה ביפו מנהלת מאבקים כאלה ברמות שונות מזה כמה עשורים, והשנים האחרונות הפכו את בעיית הדיור לסיוט הולך וגובר ליפואים שהישרדות קיומית היא עניין יומיומי עבורם.

המכרז

בתחילת החודש שעבר הוציאה רשות מקרקעי ישראל (להלן רמ"י) מכרז חדש על קרקע לבנייה ביפו. המכרז הינו מכרז פומבי לכל המרבה במחיר. בעקבות המכרז שלחו לפני כשבוע עורכי הדין גיל גן-מור מהאגודה לזכויות האזרח בישראל והישאם שבאיטה מהקליניקה לזכויות אדם באוניברסיטת תל אביב לבנצי ליברמן, מנהל רשות מקרקעי ישראל, מכתב שבו הם טוענים שנוסח המכרז נוגד הן את חוק רשות מקרקעי ישראל והן את פסיקות בג"ץ בסוגיות של צדק חלוקתי באופן כללי ושיכון באופן ספציפי. הם טוענים שתנאי המכרז אינם כוללים התייחסות או התחשבות בצרכי הדיור של האוכלוסייה הותיקה במקום, אלא אך ורק שיקולים של רווח כאילו רמ"י אינה אלא חברה בע"מ.

מושאו של המכרז הוא עתודת קרקע ציבורית נדירה בשכונות עג'מי וג'בלייה בשטח שבו פעל בעבר שוק האתרוג. על קרקע זו ניתן להקים 40 יחידות דיור. ככל הנראה זו העתודה האחרונה בסדר גדול דומה באזור זה ביפו שבו מתגוררת אוכלוסייה מעוטת אמצעים. אוכלוסייה זו מתמודדת עם תהליכי ג'נטריפיקציה שדוחקים אותה במהירות אל מחוץ ליפו. ותיקי המקום אינם יכולים להמשיך להתגורר בו בשל כניסתה של אוכלוסייה עשירה יותר שמתחרה עימם על משאבי הדיור המעטים. תהליכים אלה משפיעים לרעה במיוחד על אלה שגרים בשכירות, וגם על בני ובנות הדור הצעיר שגדלו במקום.

היסטוריה של מדיניות

למדיניות של המדינה, על גופיה השונים, הייתה תרומה משמעותית להיווצרות המצב הקיים. בשנות ה-60 הוחלט על מדיניות של פינוי בינוי בצפון מערב יפו, מתוך שאיפה לפנות באופן מוחלט מתחמים שלמים מדייריהם. ניסיון זה, שנמשך מעל 20 שנים, נכשל כישלון חרוץ. האזור הוקפא מבחינה תכנונית והחל להתנוון. בשנת 1985 התחילה תקופה חדשה הנמשכת עד היום, שבמרכזה מדיניות עירונית, בתמיכת מינהל מקרקעי ישראל (להלן ממ"י שהפך לאחרונה לרמ”י), לעידוד משיכת אוכלוסייה חזקה לשכונה, כבסיס לשיקום ופיתוח צפון יפו. לשם כך הוכנו תוכניות בניין עיר חדשות ובשנת 1987 נחתם הסכם "משק סגור" עם ממ”י, לפיו התחייב ממ"י להשקיע את רווחיו ממכירת מגרשים ביפו לטובת שיקום ופיתוח של תשתיות ציבוריות. כמו כן, גויסו תרומות. בשנת 1992 אושרו תוכניות חדשות, המשביחות את הנכסים בעג'מי על ידי הענקת זכויות בנייה כדי לעודד יזמים להשקיע בנכסים ביפו.

ממ"י גיבה את מדיניות הפיתוח החדשה של העירייה, ויפו השתנתה במהירות. תנופת הפיתוח ושיפור התשתיות הגבירו את ההתעניינות של יזמי נדל"ן ביפו וזו הביאה לעלייה תלולה במחירי הקרקע ובמחירי הדיור. תושבי המקום הוותיקים, ובמיוחד הקהילה הערבית ביפו, שהיוותה חלק נכבד מהתושבים בשכונות המתפתחות, לא נהנתה מפירות הפיתוח ומצבה הורע.

יפו ליפואים - גרפיטי
תהליכי ג'נטריפיקציה דוחקים את רגלי הותיקים החוצה. צילום: יהודית אילני

התחייבויות ממסדיות

בשנת 1995 פתחו תושבי יפו הערבים במחאה מאורגנת נגד המגמה שתוצאתה החלשת יכולתם הכלכלית להמשיך ולהתגורר במקום. בין היתר, פלשו 30 משפחות זכאיות משרד השיכון לדירות שעמדו ריקות ואטומות, והתבצרו בתוכן במשך שישה ימים. בעקבות מחאה זו נערך משא ומתן בין התושבים לבין ממ"י, משרד השיכון והעירייה. ממ"י התחייב ל-400 יחידות דיור כפתרון למצוקת הדיור של התושבים הערבים בעיר. ב-1997 התחייבות זו קיבלה תוקף של פסק דין. אולם, לא זו בלבד שבמשך 16 שנים ממ"י טרם מילא אחר התחייבותו, למעט 24 יחידות דיור שנבנו במסגרת התחייבות זו, אלא שמשנת 1996 החל ממ"י למכור את נכסי רשות הפיתוח והביא בכך להחמרה נוספת של המצוקה. רשות הפיתוח היא גוף ממשלתי שהוקם בשנת 1951 כדי לקבל לידיו נכסים מופקעים מערבים. מכיוון שהאפוטרופוס לנכסי נפקדים שהיה אמון על נכסיהם של הפליטים הפלסטינים מ-1948 היה מנוע מלמכור את הנכסים, הוא העביר אותם לרשות הפיתוח, והיא זו שמכרה. מין פטנט שכזה.

החלטת ממ"י למכור את נכסי רשות הפיתוח הוצגה בתחילה כהתייעלות לשם עידוד הצמיחה והפיתוח. אכן, הכוונה המקורית הייתה למכור את הנכסים לתושבים המתגוררים בהם. צעד זה היה בהחלט יכול לצמצם את מצוקת הדיור. אך גם במקרה זה, הצהרות לחוד ומעשים לחוד. מכירת הנכסים בפועל לא הועילה למרבית הדיירים המוגנים, ואף הזיקה לחלקם. הליך מכירת הנכסים לא הותאם ליכולתם של מרבית הדיירים. רבים מהם לא הצליחו לרכוש את הנכס בשל מגבלות בהנחה על מחיר הנכס המוענק לדייר קיים. כתוצאה מכך הנכס הוצע למכירה במכרז פתוח לכל המרבה במחיר והדיירים פונו מביתם.

לפני כשנתיים התקיים "שולחן עגול" בנושא מצוקת הדיור ביפו, בו גם השתתף נציג ממ”י. אולם חרף המחויבות של כלל הרשויות לפעול לשיפור המצב, לרבות ממ"י, אין לכך ביטוי בפועל. כעת, עתודת הקרקע המשמעותית האחרונה באזור זה של יפו מוצעת למכירה למרבה במחיר בלי לשקול שיקולים אחרים. מהלך זה ימשיך בוודאות את מגמת הדחיקה של התושבים הוותיקים מהמקום, והם לא ייהנו מהשיפור וההתפתחות. אחרי עשורים של סבל מהזנחה, כעת התושבים הותיקים גם סובלים מהשיקום והפיתוח שמתבצע למעשה בעיקר עבור התושבים העתידיים של יפו. לכן, השיקום והפיתוח אינם יכולים להיחשב תיקון של ההזנחה אלא המשך של הניסיון ארוך השנים לדחוק את רגלי התושבים הותיקים, יהודים כערבים, אל מחוץ ליפו. לגבי האוכלוסייה הערבית, הדחיקה קשה עוד יותר בשל היעדר חלופות מגורים אחרות באזורים הסמוכים, העונות על הצרכים הקהילתיים-תרבותיים שלה.

גן-מור ושבאיטה טוענים שכאשר רמ"י מפתחת אזור ומשווקת קרקע במקום מסוים, מחובתה לשקול גם את טובת האוכלוסייה המקומית והדור הצעיר שבה, את צרכיה הייחודיים של אוכלוסייה זו ואת השלכות ההחלטה עליה. הם מכירים בכך שלא תמיד זהו שיקול מכריע בהחלטה, אך קובעים שזהו שיקול כבד משקל, שאין להתעלם ממנו לחלוטין, ושבהחלטה על המכרז המדובר שיקול זה הוזנח לגמרי. שיקול זה אף עולה מחוק רמ"י, הקובע כי על הרשות לפעול לניהול מקרקעי ישראל כמשאב לשם פיתוחה של מדינת ישראל לטובת הציבור, הסביבה והדורות הבאים. בין היתר נקבע שתפקידה של הרשות הינו "הקצאת קרקעות למטרות מגורים, דיור בר-השגה, דיור ציבורי במקומות ובהיקפים הנדרשים על פי צורכי המשק, החברה והסביבה, לרבות צרכים עתידיים". במובן זה, חוק רמ"י מבטא אף את ההכרה בכך כי דיור מהווה זכות יסוד חברתית שיש להקצותה על פי עקרונות של שוויון (לרבות העדפה מתקנת), סבירות וצדק חלוקתי, ולא על פי שיקולי רווח בלבד.

יפואים מחכים לדיור ציבורי. צילום: יהודית אילני
יפואים מחכים לדיור ציבורי. צילום: יהודית אילני

פסיקות בג"ץ

יתירה מזאת, אפילו בית המשפט העליון קבע, אומרים גן-מור ושבאיטה, כי התחשבות במצוקת הדיור של תושבי המקום חסרי הדיור הינה שיקול לגיטימי במסגרת מדיניות שיווק הקרקעות של רמ"י. בפרשת רוזנברג נפסק, כי מתן עדיפות לזכאים לסיוע בדיור מהמדינה ושאינם זכאים לדיור ציבורי מבין תושבי המקום משקפת מדיניות ראויה:

…עלינו לתת את הדעת לשיקול המכריע שנתנה התכנית להיבט האישי של הזכאי לשיכון. היבט זה מתבטא בזיקה שמפתח אדם למקום מגוריו, המורכבת ממכלול של קשרים משפחתיים, חברתיים, תרבותיים ולעתים אף תעסוקתיים, לסביבה ולקהילה. זו זיקתו וכן זיקת ילדיו כלפי חברתם ובית-ספרם. התחשבות כלפי מי שקשה עליו ההתנתקות מהסביבה שבה הכה שורשים, חרף מצוקת הדיור שבה הוא מצוי, משקפת, לדעתי, מדיניות ראויה, שיש בכוחה להצדיק את ההבחנה בין תושבי היישוב לשאר תושבי המדינה.

סוגייה נוספת שהיה על רמ"י לשקול לפני ההחלטה על הוצאת המכרז היא שאלת הצדק החלוקתי ולרבות זאת צדק מתקן. בבג"ץ הקרקעות של הקשת הדמוקרטית המזרחית עמד בית המשפט העליון על כך שהערך של צדק חלוקתי מבטא חלוקה חברתית צודקת של משאבים. החובה, לפי בית המשפט העליון, לשקול שיקולים של צדק חלוקתי היא חלק בלתי נפרד מסמכותה של רשות מינהלית, אשר בסמכותה להחליט על הקצאת משאבים מוגבלים, לרבות קרקע לבנייה:

על הרשות הקובעת את אופן חלוקת המשאבים שעליהם היא מופקדת, להביא בחשבון את מכלול ההשלכות וההקשרים שיש להחלטתה ולתת להם משקל ראוי במסגרת סדר העדיפויות שבחרה בו.

בית המשפט העליון נתן כדוגמא לצדק חלוקתי את העיקרון שנקבע בחוק התכנון והבנייה לגבי החובה לפצות אדם שנפגע בשל תכנית שנועדה לשרת את הציבור כולו. גם פיתוח שכונות יפו נועד לשרת את הציבור, להוסיף יחידות דיור, להפוך שכונה מוזנחת לשכונה משגשגת, לשפר את פני העיר ואת תדמיתה, לקדם את התיירות באזור ועוד אי אלו מטרות ציבוריות ראויות. אולם, אם הפיתוח בא על חשבון האוכלוסייה הוותיקה ודוחק אותה לשכונת העוני הבאה, בלי לתת לה ליהנות מפירות הפיתוח, הרי שזהו אי צדק זועק לשמיים שמחייב פיצוי. הפיתוח גורע לצורך כך דיור זול הקיים במקום, ובכך פוגע באוכלוסייה המוחלשת. לכן על הציבור לפצות אוכלוסייה זו כדי להבטיח שהתושבים הוותיקים אינם אלו שנושאים לבדם בעלות או בנזקים שהפיתוח מביא עמו. בעניין זה חלה אחריות מיוחדת על הרשות, האמונה על פיתוח האזור לטובת כלל התושבים ולא פועלת לשם הרווח הכספי בלבד.

זאת ועוד, בית המשפט העליון אף ציין כי במונח צדק חלוקתי טמון גם צדק מתקן, וגם בעניין זה מוטלת אחריות על הרשות לתקן חלק מהעוול שנעשה לאוכלוסייה המקומית בשל הזנחת האזור במשך שנים וניוונו – הזנחה שהייתה לה השלכה מכרעת על האוכלוסייה הוותיקה, ובמיוחד האוכלוסייה הערבית (דפנה ברק-ארז "צדק חלוקתי במקרקעי ישראל: בעקבות בג״ץ הקרקעות החקלאיות"). כלומר, בעת הקצאת קרקעות מדינה לבנייה באזור, העדפה מתקנת היא צעד מתבקש.

לסיכום, המכרז שהוצא על ידי רמ"י, גורסים גן-מור ושבאיטה, אינו עולה בקנה אחד עם חוק רמ"י ועם פסיקות בג"ץ. הוא מגלם בחירה בחלופה שמשמעה המשך המגמה של פגיעה בתושבים הוותיקים ודחיקתם אל מחוץ ליפו. לכן, קוראים גן-מור ושבאיטה לבנצי ליברמן לתקן את תנאי המכרז כך שצרכיהם של האוכלוסייה הותיקה והדור הצעיר שבה יובאו בחשבון, להאריך את מועד סיום המכרז, ולקיים דיון פתוח בשיתוף הציבור.

ביום שבת הקרוב, ה-22 ביוני, תתקיים עצרת של קואליציית ארגונים ופעילים יפואיים במחאה על המכרז החדש ובתביעה לשנותו.

לקריאה נוספת:

עוד על יפו

עוד על דיור ציבורי

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שמעון

    עברנו כבר את שלב הזעזוע. עכשיו, כאשר מבטיחים גורל דומה למיליון אזרחים חדשים בגדה, במדינה הדו לאומית. מתחיל לחלחל, כבר, היאוש. לקרוא את "העוקץ" ולהבין, שכבר מזמן ,זה איננו עוקץ. זו הרעלה. שלהם ושלנו. כמו התאבדות קבוצתית של שני הצדדים.
    אני מגיב, משום שחובה להגיב. עם בוא "התבונה", כבר איבדנו את האמונה. דבר טוב לא יצמח מאיתנו למישהו ,כולל לנו עצמנו.