המאבק האחרון והגדול ביותר. שלהם.

גיליון "טיים אאוט" מתאריך 6 ביוני מכריז תחת הכותרת "תעשו להם ילד", ש"הקהילה הגאה מתכוננת למאבק האחרון והגדול ביותר שלה, על הזכות לאימוץ ופונדקאות בישראל". הגיליון יצא לאור באותו היום בו התפרסמה בשערי העיתונים השונים הידיעה אודות פענוח הרצח בבר הנוער, ויום לפני מצעד הגאווה התל אביבי. מן הסתם את השימוש ההרסני, התקשורתי והציבורי, באירוע הראשון, עוד אי אפשר היה לצפות. בכל זאת היה זה הטיימינג – פרסום דימוי אגרסיבי כל כך בנקודה בזמן הדורשת רכות דווקא, חשיבה שקטה ומעמיקה, עדינה וזהירה – שהפך את תצלום השער לצורם כל כך.

על הרובד האסתטי לא אתעכב, תוך אמונה שהוא מדבר בעד עצמו. רק אציין כי ההחלטות לגבי התאורה, הצבעוניות, עיבוד התמונה או בימוי הדוגמן, שטקסט שלם יכול להיות מוקדש רק לפירוקן, אינן נפרדות משאר הבעיות שיוצפו פה, כי גם הן מגלמות את ההתעלמות המוחלטת מהצורך בעדינות, בתשומת לב לניואנסים, בהקפדה על מסר רב-ממדי ולא היפוך בוטה ופשטני של היוצרות. מעל לכל המהמורות שלתוכן בועט התצלום את המתבוננים בו, נמתחת כיריעה סתירה עמוקה המניבה שאלות רבות. תוך שאני לוקחת בחשבון אופציות כמו רפרור פארודי לתצלום השער הקלאסי של דמי מור ב"ואניטי פייר" או זה של תומאס ביטי, אירוניה, הומור או סתם פרובוקציה, אני מתקשה להבין את ממדי ההחטאה שבבחירתו וייצורו של הצילום הזה. איך ייתכן שכחלק מנקיטת צעדים שעיקרם, בראש ובראשונה, הוא ההפרדה בין דטרמיניזם ביולוגי לבין הזכות להורות ולהקמת משפחה, מיוצר דימוי המבקש שוב לשכנם בגוף אחד ויחיד, בישות קוהרנטית, טבעית, מהותנית, כמעט רוחנית וטרנסנדנטלית?

תפיסת מציאות שבמסגרתה אין אבחנה בין גוף נשי, רחם והריון (או היעדרם) לבין רצף שלם של בחירות והתנהגויות, היא בדיוק זו שיש לצאת כנגדה; להדגיש את הכפייה, הכוחניות והשרירותיות שבה, את מי היא משרתת היטב ובמי היא פוגעת. פי כמה וכמה בישראל, כאשר מאחורי הקשר הבלתי ניתן להתקה בין הרחם, האמהוּת ומי שמקבל את ההחלטות לגביהם, ניצבים שני האתוסים הלאומיים המרכזיים, הבלתי מעורערים, של דת וצבא.

חוסר ההבנה כי הפרדה זו בין ביולוגיה, מגדר ומשפחה היא הבסיס למאבק, משאיר מאחור גם את שאר המאבקים הניצבים על אותו הבסיס ממש – למשל אלה הפמיניסטיים, שנדמה כי הדבר האחרון שירצו מי שמכונים במגזין "אוכלוסיית הלהט"ב" או "הקהילה הגאה" (כאשר על פי הייצוג בעיתון נראה שמדובר בעיקר בגברים הומואים) זה להיות נגועים בתדמיתם. אבל לו היו מתייחסים למקורות מאבקם, לא רק לתוצאה המבוקשת, היו נאלצים להכיר בקשר חזק לבקשתן של נשים ש"יכולות" אך לא רוצות ילדים לקבל הכרה ולגיטימציה במרחב החברתי בישראל; לדרישתן של נשים שלא להיאלץ להתייצב אל מול "ועדת הפסקה" כשהן מבקשות לעצור הריון לא רצוי; לתביעה שלא יינתן בארץ פרס ירושלים בנוכחות חברי כנסת ואנשי ציבור לאגודת אפרת, על דרכיה המפוקפקות למנוע הפלות מנשים צעירות.

"טיים אאוט" מייצג היטב גישה תל אביבית לוקאלית הגורסת שיש לתת מקום למחשבה ביקורתית, אך להימנע מצדקנות או דידקטיות, לעתים באמצעות "הקרבה" של שדות שיח מסוימים. בסקירה של שערי העיתון, מתקבל הרושם שיש לצאת לרחובות בכל הקשור לקהילה הגאה, לפליטים ומהגרים, לצמחונות או למחדלים עירוניים, אך עיון בחלק מהבחירות של דימויי השער וההתנסחויות המוצנעות יותר בין דפיו, מדגימה שאל מול אג'נדה פמיניסטית ניתן לגלגל עיניים, כמובן במודעות עצמית אירונית. הלך רוח זה הוא סימפטום של תופעה רחבה בהרבה ובה גברים הומואים רבים בארץ (דפדוף בעיתון מראה שהם צעירים, אשכנזים ובני מעמד הביניים) לוחצים את ידיהם של גברים סטרייטים בעמדות כוח, מעל לראשן של נשים ופמיניסטיות, בין אם סטרייטיות, לסביות, טרנסג'נדריות וכו'. זאת בהמשך למגמת הפינקוואשינג המדוברת, המתייחסת לטשטוש עוולות הכיבוש באמצעות מסעות יח"צ ל"ליברליות" האופפת כביכול את זכויות הקהילה בישראל. והנה, עוולות נוספות של קהילות ואינדיבידואלים מדוכאים ומדוכאות מטושטשות גם הן בין כיבושי היעדים השונים, כאשר גופן של נשים וסוגיית הפונדקאות בראשם.

דימוי השער מדגים באיזה עוד אופנים נקברים הנשיות, הגוף הנשי והמשמעויות הנגזרות ממנו, בעסקה ובדיבור המתקיימים בין גברים, גם אם חלקם הומואים או בעלי תודעה פוליטית. במובנים מסוימים, זו לא רק פסיחה או דילוג, אלא המשך ישיר של הסחר בגוף הנשי. אולי החמור ביותר על רצף זה (אם ניתן לסדר את אופני מחיקת העצמיות הנשית באופן היררכי) הוא נושא הפונדקאות. אל מורכבות רגישה ומאיימת זו יש התייחסות קצרצרה בעיתון לצד קצה ציטוט של מירב מיכאלי, באומרה בצדק רב שהפונדקאות אינה זכות יסוד בסיסית של כל אדם ואזרח, מפני שהיא עדיין שמה במרכז את השימוש באשה ובגופה תמורת כסף. מה בין פונדקאות לבין סחר בנשים, פורנוגרפיה וזנות? איך מיישבים בין הצעת חוק המבקשת החמרה בעונש הלקוח של תעשיית הזנות, לבין אחת שעתידה לקדם את היווצרותו של סוג לקוח חדש? עד מתי יתוחזקו משטרי הצדקה "טבעיים" למיניהם המדברים על צרכים גבריים, שבגינם יהיה הגיוני לדרוש את הפקעת הגוף הנשי מהריבונות של האשה לה הוא שייך בגלל נזקקותה לכסף? האם מי שנקודת המוצא החברתית שלהם אמורה להזמין אותם אל מחשבה ביקורתית על דיכוי ומבני כוח, יכולים להסתפק באמירות מסירות אחריות כמו "הפתעה מרעישה: מצבן היה קשה עוד הרבה לפני שנכנסו לעסקי הפונדקאות" (המסר של רועי יולדוס רוזנצוויג ב"מאקו" לכל ה"רובין הודים" המגנים על הפונדקאיות ההודיות).

האם לא ברור מאליו שצמיחה ניכרת בביקוש לפונדקאות תעלה באופן משמעותי את כמות הנשים שיפנו לאפשרות זאת, רובן הגדול לא מבחירה אלטרואיסטית, אלא מהיעדר אופציה אחרת? שאלות אלו אינן כאלה שהשועטים לעבר "המאבק האחרון והגדול ביותר" שלהם, מראים עניין בלתת עליהן את הדעת.

בטור במאקו מאשים הכותב בצביעות את מי שמבקשים לעמוד בינו לבין חלום הפונדקאות שלו, אותו הוא מצייר בנשגבות המזכירה את המנטרות ששומעות נשים בנוגע למוסד האמהות משחר ילדותן. צביעות משום שאותם "מצטייני החוג לפמיניזם" (ולא החוג למגדר, נושא שאמור להעסיק את הכותב עצמו) ממשיכים להתענג על אייפונים שיוצרו במזרח. אבל זה בדיוק העניין. הדרישה הפמיניסטית לנתק את השרשור הכפוי של גוף-מיניות-משפחה, לא אומרת שיש לדלג אל הקצה השני ולאפשר ניכור באשר למקורם של עוּבַּרים, כגון זה השורר בנוגע למקור החולצה, היוגורט או השמפו, ניכור שיכול להתאפשר רק תוך הדחקה והתכחשות לסבלם ועוניים של מוחלשים ומוחלשות.

למעשה, עידן זה של טכנולוגיות מתקדמות, הנדסה גנטית, מערכות מידע ותקשורת, הרווי אופציות נון-נטורליסטיות בעליל לפיקוח הגוף על שימושיו ומימושיו, הוא לדעת הוגות פמיניסטיות כדוגמת דונה האראוויי גם אפשרות לנתק את הביולוגיה מתפקידיה המהותניים. אימת האח הגדול ושיבוטם של עוברים מושלמים מחד, אך גם פתח לחופש, לערעור החלוקות המגדריות ופוליטיקת הזהויות, מנגד. זוהי אבולוציה שמתרחשת בין אם נרצה ובין אם לא, אחת שגם נשים וגם גברים הומואים הכמהים לילדים צריכים לתת עליה את הדעת, באופן שלא משחזר דפוסים טוטליטאריים קודמים, אלא מפרק אותם.

יש בעייתיות נוספת בבחירה בגוף הריוני, עירום, מעוצב על פי מודל הוליוודי, בתור סמן התשוקה ההורית. בספרה "Knock me up knock me down" כותבת קלי אוליבר על הפיכת התרבות הפופולארית את הגוף הנשי ההריוני למיני, לאחר שנים של הבנייתו כבזוי ומאיים. לכאורה זה נשמע כמו דבר חיובי – היכולת להכיל ריבוי של היבטים ולא לברור בין מיניות לאמהות; אך למעשה השימוש בגוף ההריוני קורס בדיוק אל אותה האובייקטיפיקציה הנעשית לגוף הנשי הנגיש, הנכבש, הזמין מינית והפרוץ, בשאר התגלמויותיו הציבוריות (והפרטיות). כשזה מגיע לגוף האשה ההרה, הנרטיב הקולוניאליסטי המאפיין את היחס הזה מקבל לגיטימציה בהתחפשו לעיסוק טבעי ויפה, שייך לכולם. הנראות הזאת, הנתפסת כחד-משמעית, של הבטן הבולטת, ה"Baby bump", גורמת לציבור הרחב להרגיש שהוא יכול ממש לדעת את נבכי מושא הערצתו, לראות לתוכה, להיות בעלי זכות מוסרית לשפוט אותה.

כך למשל הריונה של ביונסה, שהפך לסחרור אדיר היקף אגב הדיון על מידת "האותנטיות" שלו, הדגיש את תחושת הבעלות שיש לקהל הרחב על הגוף ההריוני, כמו גם את האמונה שאם העובר לא שוכן בבטנה שלה (עלו השערות בנוגע לפונדקאית) – אז ביונסה לא תהיה באמת אמא, אולי לא באמת אשה. גם סביב ההיריון של קים קרדשיאן, שהמילה "מתוקשר" עושה עוול לפרופורציות הקולוסאליות בהן טופל, שררה תחושה של פולשנות אדירה, בולענות מוחלטת של הגוף, כאשר הזכות לכך ניתנה בזכות/באשמת ההיריון, שהפך אותו נגיש מתמיד לקהל. אותה בולענות מוכרת היטב מישראל הפרו-נטליסטית יותר ממושאי הערצתה המערביים, והיא מחזירה שוב אל ייצוג השער של "טיים אאוט", כאשר המצולם, שלא נגזל ממנו אף אחד מסממני גבריותו, לא מפגין כל כך את הרצון להפוך לאשה הרה כמו את התשוקה לבלוע את הריונה פנימה אל תוך הסובייקטיביות הגברית, את הפיכת ההיריון לקניין.

ביקורת רבה מופנה לעבר חלק מהמאבקים של הקהילה הגאה, המבקשים להחדירה ללב המיינסטרים במקום לערער על הקונבנציות השגויות שניצבות מראש בבסיסו. אולי משום כך היא דוהרת קדימה ומשאירה נשים פמיניסטיות – ובעצם נשים בכלל, למעט אלה שחוברות בעוז ובביטול עצמי מסוים לאג'נדת חבריהן הגאים – משתעלות מאחור.

הקטגוריות והמורכבויות הקשורות להריון, לגוף הנשי ולבחירה באמהות, אינן מיוצגות בשום דרך במאבק הנוכחי לקבלת זכויות אימוץ ופונדקאות ל"זוגות חד-מיניים" (הלכה למעשה זוגות נשים לא ממש נזקקות לפונדקאות, וזכות אימוץ של התינוק עבור בת הזוג שאינה האם הביולוגית כבר קיימת). תצלום השער מצביע בישירות בלתי נסבלת ובקו מלא ולא מקווקו אל תודעה בה נשים נעדרות מהרצף המתקיים בין גברים הומוסקסואליים ללב-לבה של ההגמוניה, ובכך משמיטה גם היבטים מרכזיים במלחמת הקהילה הגאה עצמה. לו היו הקולות מתאחדים ומהדהדים בו בזמן גם את רצונן של נשים, הייתה מתאפשרת פרספקטיבה רחבה ועמוקה יותר, המדגישה את המקומות בהם חופפים הרצונות השונים, אם לזכות להפוך להורים ולהקים משפחה, אם ללגיטימציה לאי-הורות, אם לקיומם של מבני משפחה מגוונים, כאלה שאיננו מעלים עדיין על הדעת.

החתירה לניתוק הדטרמיניזם המחבר בלא צורך בין גוף, מגדר, מיניות ומשפחה, היא אותה החתירה אל היכולת (התיאורטית) להחליט החלטות אישיות, זוגיות ומשפחתיות, על כל הספקטרום שלהן, מבלי שיהיו נגועות בכפייה להתרבות ככוח כלכלי, לאומי, דתי, צבאי ודמוגרפי. כל אלה משותפים ללא מעט קבוצות באוכלוסייה, אך נראה שחלקן סבורות שתועלת גדולה יותר תצמח דווקא מהאמונה, או העמדת הפנים, שמדובר במאבקים נפרדים לגמרי, ואפילו מנוגדים. ברור כשמש, מבט מסביב מראה שזהו לא זמן הקואליציות. ההפך, רובנו מהלכים ומהלכות בקבוצות של איש/ה אחד/ת כדי להצליח להשמיע קול. אני לא מפללת לאחיזת ידיים רומנטית עם אחים אבודים, רק לסוג של הכרה, נקודת מבט מכילה ורחבה יותר. ייתכן ואני פשוט מביטה בקבוצה שדימיתי כקרובה אלי (קבוצה במובן המופשט כמובן, לא קבוצה ממשית ובה "בכירים" בקהילה), מציגה עצמה כגוש כמעט קוהרנטי למראית עין, שאולי אפילו מוותר על מורכבויות בשיח למען איזו מצגת אחידות, וחשה סוג של געגוע, לא יודעת אל מה.

האם הדרך היחידה להישגים היא התאגדות כוחנית בולענית המטשטשת סדקים ומעלימה פערים? האם המקום היחיד עבור נשים במאבק זה הוא כאינסטרומנט, אינקובטור, פנטזיה או רכוש? ומה עם אותו אי הנחת התמידי, הסירוב לסדר, שאמורים היו לייצר מרחבים מכילים אל מחוץ למרכז, ולא רק שביל גישה סלול היטב אליו? אולי כל אלה קלישאות חבוטות, ונחרצות וכוחניות "גבריות" ממשיכות, כשם שתמיד היו, להיות שם המשחק. במציאות זו, יכול להיות שהשער של "טיים אאוט" כלל לא מבקש להיות ייצוג של גבר בהריון, אלא התחלה של בדיחה אפלה – הומו ופמיניסטית היו בדרכם ל"מאבק האחרון והגדול ביותר שלהם", אבל לפני שהספיקו להגיע לשם הוא נהיה קצת רעב וזלל אותה.