מהגבעה שלנו הוביל שביל לכפר הערבי קומי

לפני מאה שנה הגיעו הנה החלוצות כדי לבנות "עולם חדש". איך נראו להן הפלסטינים בגליל? ואיך תושבי הארץ הפלסטינים ויהודי היישוב הישן ראו אותן? מיכל אביעד, בימאית הסרט "החלוצות", מצאה עדויות שונות ביומנים ובסרטים תיעודיים מהתקופה

לאורך כמה שנים עבדתי על סרטי "החלוצות", שהוקרן בפסטיבל "דוקאביב" האחרון. הסרט בנוי מטקסטים שכתבו חמש נשים מעין חרוד בין 1920-1948, ומחומרי קולנוע מהתקופה. אני מבקשת להתייחס פה לא לקונפליקט המגדרי שהסרט מתאר, אלא ליחסים שעולים מתוך התחקיר בין החלוצות לבין הפלסטינים והיהודים תושבי המקום. בעת העבודה על "החלוצות", שכולן הגיעו לעין חרוד בתחילת שנות ה-20 של המאה שעברה, רציתי להבין מה הן ראו כשהגיעו הנה: איך נראו להן הפלסטינים בגליל? ואיך תושבי הארץ הפלסטינים ויהודי היישוב הישן ראו אותן, את החלוצות?

2814l

במהלך התחקיר חיפשנו תמונות, תיאורים, מכתבים ועדויות מהכפר הפלסטיני שהיה צמוד לעין חרוד, קומיה (Qumya). על פי אתרים פלסטינים ו"כל מה שנותר" של ווליד חלידי, היו בכפר 510 תושבים. הכפריים נמלטו ב-26.3.1948 מסכנת הקרבות. חלק מצאצאיהם חיים בעמאן ובארצות המפרץ, אחרים חיים בנצרת. בתיווך עמותת "זוכרות" נפגשתי עם אחת ממשפחות הפליטים בנצרת. בנוסף, יצרתי קשר עם משפחות אחרות שחיות בעמאן. מה שעניין אותי זה איך בקומיה ראו את מתיישבי עין חרוד בשנות ה-20 ובמיוחד איך ראו את הנשים האירופאיות המשונות, בעלות המנהגים המוזרים, שלקראת סוף שנות ה-20 אימצו להן תלבושת אחידה של מכנסיים קצרצרים, חושפים רגליים וורודות וחולצה ונעליים גבריות. התחקיר הניב חברים צאצאי קומיה בפייסבוק, אבל אף עדות או תמונה מהתקופה. עד כמה שאני יודעת, לא נותרה ולו תמונה אחת של הכפר או של תושביו.

"זהו, או להמשיך לטוות/לארוג/לקלוע?"

לא נותרה לי ברירה אלא להנכיח את פלסטיניי הגליל בעזרת המקורות שיכולתי למצוא. מיד לאחר המצאת הקולנוע, חובבים אירופאים ואמריקאים, בעלי אמצעים, החלו לצלם סרטי מסעות לאזור הזה. הם צילמו את עצמם בעיקר ליד האתרים המשמעותיים לארץ הקודש של הנוצרים. אם יש פלסטינים בצילומים, הם בדרך כלל משרתיהם של התיירים. בארכיוני קולנוע באירופה מצאתי גם סרטונים של אנשי קולנוע מקצועיים שהגיעו הנה והמחיזו סצינות מחיי ישו, בעזרת שחקנים מקומיים, שהופשטו (מן הסתם) משמלותיהן הרקומות, ממכנסי השרוואלה והכפיות או התרבושים, והולבשו בבגדי מריה והקדושים שבציורי הרנסנס האיטלקי.

קיימים גם סרטי מסע אנתרופולוגיים, במיוחד מאז הכיבוש הבריטי. כשיש פלסטינים בצילומים, ועל אחת כמה וכמה כשיש פלסטיניות, הם משחזרים עבור המצלמה מלאכות מסורתיות כמו טחינת חיטה, אפיית לחם וקליעת סלים. לעתים משתרבבת סצינה דומה עם תימנים ארוכי פיאות. המצולמים פוזלים למצלמה בהבעת: "זהו, או להמשיך לטוות/לארוג/לקלוע?" בסרטים הבריטיים הרשמיים מתועדים אירועים פומביים כמו ביקורי לורד בלפור, מדינאים ומצביאים מהמדינה-האם אל הקולוניה החדשה. גם הפלסטינים וגם היהודים בסרטים אלה, אינם אלא המון מריע לשליטים החדשים.

הסרטים הציוניים מהתקופה, שאת רובם אפשר למצוא בארכיון שפילברג, נחלקים לסרטי חובבים ולסרטי תדמית. סרטי החובבים מתארים מסעות של יהודים מאירופה ומארה"ב הנה, ובהם תופסים אתרים משמעותיים ליהודים, כמו הכותל המערבי וקבר רחל, את מקומן של נצרת וכנסיית הקבר. בסרטים שמומנו על ידי המוסדות הציוניים, בעיקר לצורך מגבית ועידוד ההגירה לכאן, כמעט ואין פלסטינים. מפעם לפעם הם נדחקים לשולי התמונה, ברוב המקרים אלה פלסטינים עירוניים. בסרטים המעטים בהם נוכחים פלסטינים כפריים, הם מצולמים מוכי עוני וקדחת בשילוב קריינות על הארץ החרבה ועל מפעל הפרחת השממה. בצילומים ובארכיוני התקופה לא מצאתי ביטויים קולנועיים ברוח הריאליזם הסוציאליסטי, שמאפיין את צילומי החלוצים. אין איכרים פלסטינים השוקדים בחדווה על עבודת האדמה ומבטם אל השקיעה. אין גם טבריינים יהודים או מהגרים מתימן כשעל כתפם פטיש וידם האחרת מנגבת את זיעת עמל היום.

בשנות ה-20 ואפילו ה-30, נדיר למצוא צילומי פנים של מבנים. לשווא חיפשתי חדרי שינה, מטבחים, כיתות לימוד, חנויות… הרגישות החלשה של סרטי הקולנוע של אותה תקופה לאור תבעה תאורה כבדה ומורכבת וכמובן חשמל. מסיבה זו האפשרויות למצוא חומרים קולנועיים המתעדים נשים פלסטיניות (וגם נשים יהודיות) שרוב חייהן מתרחשים בתוך הבית, נדירה עוד יותר מחומרים קולנועיים המתבוננים בגברים.

לא מצאתי סרטים וצילומים שהתייחסו לתושבי הגליל הפלסטינים בכלל ולכפרי העמק בפרט באופן סקרני, בהסתכלות המתעניינת בשגרת חייהם כבני אדם. כשהתבוננתי בסרטים התעוררה בי תחושה שהמבט של יוצרי הסרטים הציוניים וזה של אלה שאינם ציוניים, הם דומים. גם אלה וגם אלה לא ראו את תושבי הארץ הזאת. הן יהודי היישוב הישן והן התימנים הופיעו בחומרים שראיתי, בסרטים הציונים ובאחרים, כבני שבטים זרים המקיימים מיני מנהגים מוזרים ועסוקים במגוון עבודות יד מקושטות.

2814l2

מה עושים עם חצילים ועגבניות?

החומרים האחרים שהיו בידינו, היו כתבי הנשים מעין חרוד בהן בחרתי לעסוק. בכתבים אלה מצאנו מעט אזכורים של הפלסטינים שחיו בשכנותן. אזכורים אלה צבועים בהתנשאות אירופאית של בני התרבות על בני הארץ הפלסטינים, הפרימיטיבים, החולים במחלות מדבקות, המלוכלכים והנבערים. ממש כמו שלל החומרים המצולמים.

אבל בנוסף על דמיון התיאורים לחומרים המצולמים שמצאתי, היחס לערבים בכתבים ניזון לא רק מתפיסות קולוניאליות מערביות, אלא מעורב גם בתפיסות סוציאליסטיות-יהודיות-מהפכניות-רוסיות, שקראו לאינטליגנציה היהודית ללכת "אל העם" ולהביא לו "חינוך, תרבות ורפואה", גם אם אינו עמם שלהם. כשהכותבות מזכירות את השכנים הפלסטינים, הם מתוארים לעתים כזרים ומעוררי חששות וחשדנות, ולעתים בתחושת אשמה על שהמתיישבים היהודים המשכילים והמוארים באור ההשכלה והסוציאליזם, לא "הולכים אליהם" ולא מביאים להם את בשורת התרבות (המערבית והרוסית).

לעתים משתחלות לפסקאות הספורות על השכנים, גם ביטויי הזדהות חולפת כאמהות וכנשים. פה ושם מצאתי הכאה על חטא ההתעלמות וקריאה כללית ליצירת קשר עם הפלסטינים. בשנות השלושים יש גברים שלומדים ערבית בשעות הערב. זאת, בניגוד לנשים, שכותבות שהן אינן יכולות ללמוד בערבים כי הן עסוקות בהשכבת הילדים ובסריגה (לא קנו אז סוודרים…). על פי היומנים שלהן, משנת 1929 האפשרות לקונפליקט אלים על רקע לאומי נוכחת בתודעת המתיישבים היהודים, והשכנים כבר לא מצטיירים רק כ"דלת העם" אלא גם כאיום: הם שורפים או עלולים לשרוף שדות, מטעים וכדומה.

היעדרם של הפלסטינים מהכתבים האלה משמעותית לא פחות מהאזכורים שלהם. למשל, שוב ושוב נשים כותבות על שהושמו במטבח, שלא היה בהתחלה אלא מדורה ועליה סיר. הן קיבלו לידיהן ירקות וקטניות שמעולם לא ראו, והיו אמורות להתקין מאלה ארוחות. הן היו בנות עשרים ומשהו. חלקן באו ממשפחות שהעסיקו מבשלת ומעולם לא נכנסו למטבח בבתי אימותיהן. שאלתי את עצמי, למה הן לא ביקשו מפלסטיניות שתלמדנה אותן מה עושים עם חצילים ועגבניות? איך לא עלה בדעתן לסור למטבחי השכנות, או לפחות לעצור בשוק בטבריה, ולשאול את הרוכלות מה לעשות עם קישואים או עם פול. ואם כבר הגיעו לטבריה, גם כל טבריינית יהודייה הייתה יכולה להדריך אותן בבישול עדשים. אך גם לבתי היהודיות, בנות היישוב הישן, הן לא נכנסו. גם היהודיות וגם הפלסטיניות היו, מן הסתם, שמחות להתפאר בסודות הבישול המקומי.

23

המתיישבות לא העלו בדעתן שהן יכולות ללמוד משהו מבנות המקום ומתרבותן. לא היתה בהן די צניעות כדי לבקש עזרה. עזרה מבקשים רק ממי שאת מתייחסת אליה בראש ובראשונה כבת אנוש שיש לה גם יתרונות עלייך. הכותבות מתארות איך הן לקחו את כל הירקות הזרים שהגיעו למטבח, הרתיחו אותם במים ומלח ועשו מהן גיבץ' נוזלי חסר צבע. הגברים, שלא נדרשו לדילמת "הגיבץ' הארץ ישראלי", התלוננו שוב ושוב שהאוכל במטבח איום ונורא והתגעגעו לבישול של אימותיהם ברוסיה ובאוקראינה.

עין חרוד עבר למושב הקבע שלו ב-1926. הכפר הפלסטיני השכן, קומיה (המתיישבים היהודים עברתו את שמו ל-קומי), שכן קרוב מאוד לקיבוץ. פליט קומיה שהיה ילד בשנות ה-40, סיפר לי, שהם, הילדים הפלסטינים, היו עוברים יום יום דרך עין חרוד ולידה בדרכם אל העמק ובחזרה. היישובים היו כל כך קרובים, שילדי הגן של עין חרוד היו יוצאים לטיולים ברגל לקומיה. המתיישבים הגברים היו צריכים לשאת ולתת עם איכרי קומיה על גבולות שדות המרעה ושאר סוגיות של פוליטיקה אזורית, אבל גם להם לא היתה כנראה נגיעה לחיי היומיום של הפלסטינים. מתוך כתבי הנשים עולה שמתיישבי עין חרוד, הנשים והגברים, לא שאלו את עצמם ולו שאלה אחת לגבי תרבותם של הפלסטינים. הם ריחמו על עוניים, לא יותר.

מים כמשל

במהלך העבודה נתקלתי בפסקה בה יוכבד בת-רחל, אחת מהכותבות בעין חרוד, מתארת את קומיה: "מהגבעה שלנו הוביל שביל לכפר הערבי קומי, שאיכלס משפחות ערביות מעטות בחושות עלובות. ישבו בו פלחים אחדים ואריסים שעיבדו את אדמות האפנדי מסביב. מקור מים לא היה בכפר, לא באר ולא צינור. נשות הכפר נשאו על ראשיהן כדי מים שנשאבו מ"עין רוזלאן", מעיין דל שנבע לא הרחק ממסילת הברזל, מימיו היו עכורים תמיד, מזוהמים, שורצי ראשנים." (בנתיב שהלכתי, פרקי חיים / יוכבד בת רחל).

בת רחל מאמצת את התפיסה הרווחת בכתבים הציונים מהתקופה בה מהפכנים סוציאליסטים רוסים, מתייחסים באופן פיאודלי לאיכרים שחיים מאדמותיהם. אבל לי הציק עניין המעיין. בת רחל מתארת פלסטיניות נושאות מים דלוחים אל קומיה בשעה שבסרט של הקרן הקיימת משנת 1923, "מעשה בתייר אמריקאי", ראיתי שמעיין חרוד שקק מים. הסרט גם מראה את המשאבה המשוכללת, שנבנתה בכספי הקרן הקיימת ושאבה את המים עבור יישובי הסביבה. תהיתי למה נשות קומיה שואבות מים דווקא ממעין דל במקום לשאוב מים ממעיין חרוד.

הצגתי את השאלה בפני פרופ' יוסי בן-ארצי, גיאוגרף מאוניברסיטת חיפה. פרופ' בן ארצי חיפש במפות ומצא במפת שומאכר מ-1915, את המעיין שנקרא עין רוזלאן (עין האיילות). המעיין נעלם במפות מאוחרות יותר. המעיין נמצא יותר מארבעה ק"מ מהכפר קומיה. הוא נבע במעלה הגבעה, מעבר לעמק בו נסעה הרכבת. לכן, כתב לי בן-ארצי, מהכפר למעיין עם פחים או כדים ריקים זו רק ירידה, אבל למעלה לקומיה, עם כדים מלאים, זאת עלייה קשה. מעיין חרוד, לעומת זאת, נמצא כ-800 מטר מקומיה.

בן-ארצי ענה לשאלתי והסביר שהמים לא היו מולאמים על ידי השלטונות הבריטים וחלוקת המים היתה חלוקה מסורתית בת מאות שנים מגובה בהסכמים סבוכים בין בעלי האדמות. לקומיה היו כניראה זכויות רק באותו עין רוזלאן, ולעין חרוד היו זכויות מתוקף רכישת הקרקע על ידי המוסדות המיישבים ובעלות על מעיין חרוד. בקיצור, ממטרות בשדות המתיישבים היהודים ונשים ערביות עוברות עם כדי מים על הראש על יד שדות אלה היה מחזה נפוץ ו"טבעי".

תארו לכם שתושבי עין חרוד היו מחליטים עוד בשנות ה-20 להעביר צינור מים קטן לקומיה… מה היה קורה אז ליחסים בין הכפרים? תארו לכם שלא רק שהם היו "מגניבים" צינור מים לקומיה, ובונים להם איזו מקלחת מאולתרת וברז מים לבישול ולשתיה, הם היו עושים את זה לא מתוך גמילות חסדים, אלא מתוך יחסים אנושיים המבוססים על הבנה שתושבי קומיה יכולים לתרום לעין חרוד לא פחות משתושבי עין חרוד יכולים להעניק לקומיה.

בשנים האחרונות קראתי ביוגרפיות של מתיישבים בריטיים באפריקה בשלהי המאה ה-19. גם שדותיהם רחבי הידיים של המתיישבים הבריטים היו מושקים במים זורמים, וגם לאפריקאים מסביב לא הייתה גישה למים נקיים. והיום, 100 שנים אחרי שמתיישבות עין חרוד היו לוקחות את ילדי הגן לטיולים לקומיה, ובדרך היו חולפות פלסטיניות מתנשפות ממאמץ, נושאות כדי מים מעין רוזלאן, מה השתנה? אפשר להזכיר את הכיבוש ואפשר להזכיר את בעלי "חוות הבודדים" בנגב, שיושבים בפתחי בתיהם, מקשיבים לפכפוך הממטרות שמשקות את הגפנים שלהם, טובלים רגליהם בבריכות שהתקינו, הבנויות מחומרים טבעיים בלבד, ומסתכלים על הכפר הבדואי "הלא מוכר" השוכן כמה מאות מטרים מהם, שבו אין לא מים ולא חשמל.

עבורי, התמונה של נשות קומיה הנושאות יומיום מים מרחק רב מהמעיין הדל אל כפרן, ונשות עין חרוד, שמתבוננות בהן אך לא רואות, הן גרעין הטרגדיה הלאומית בארץ הזאת. התמונה הזאת היא גם גרעין הקרטוע של המהפכה הפמיניסטית לאורך מאה השנים האחרונות.

"החלוצות" יוקרן במהלך חודש יולי בסינמטק תל אביב. למידע על מועדי ההקרנות

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עמית

    קצת עצוב שחיפוש קצר בגוגל מוצא את מה שהכותבת לא הצליחה לכאורה למצוא בכל המחקר הממושך שלה. הקרן לישראל דווקא כן בנתה לתושבי הכפר קומיה משאבת מים כחלק מעסקת אדמות איתם.
    http://books.google.co.il/books?id=8Teb4dKHQcoC&pg=PA204&lpg=PA204&dq=qumia+arab+village&source=bl&ots=-NsnmXcdcZ&sig=EBHPxzADzpdW64ILo-Tji4RmoZs&hl=en&sa=X&ei=pFjMUYb_OcGv0QWIkYG4Bw&ved=0CCgQ6AEwAA#v=onepage&q=qumia%20arab%20village&f=false
    זה יפה שהכותבת משליכה לראשית המאה ה-20 לא רק את הערכים והאידיאולוגיות של המאה ה-21 אלא גם את הטכנולוגיה. מה לעשות שבאותה תקופה לספק מים לכפר לא היה סיפור של "להגניב צינור מים קטן", אלא חתיכת מבצע הנדסי שהקרן לישראל על פי ארכיוניה התקשתה בו גם כשהקימה את משאבת המים עבור הכפר כחלק מהעסקה.

    1. עמית

      וכשהכותבת טוענת שיוכבד בת-רחל התייחסה "באופן פיאודלי" לאיכרים שחיים מאדמתם, אני לא בטוח שהיא מבינה מה הפירוש של המילה פיאודלי. בת-רחל כותבת בזלזול על כך שהאיכר עובד את אדמותיו של האפנדי, מה שלבטח דמה בעיניה למצב פיאודלי. לעומת זאת באף מילה היא לא "התייחסה באופן פיאודלי" (כלומר, התייחסה לאדם ככוח עבודה זול שהיא תוכל לנצל) למישהו.

    2. מיכל אביעד

      עמית, תודה על מראה המקום, אבל מתוארים מים שהגיעו רק לאחר מלחמת העולם השנייה, והציטטה שהבאתי היא משנות ה-20. בנוסף המים הובאו על פי מראה המקום שלך לתמרה…

      1. מיכל אביעד

        ברח לי: כחלק מעסקת קרקעות

    3. יוסי

      לכותבים באתר הזה וחושב ש"בחיפוש קצר בגוגל" אתה תפריך תחקירים ומחקרים של שנות עבודה של אנשים רציניים, כנים ומוסריים.
      גם אם העובדות, לפחות לפעמים, לא תואמות את תפיסת המציאות שלך, קצת יחס רציני לא יזיק. גם לך.

      1. עמית

        הבעיה היא שהרבה פעמים זה באמת כך, ובאמת חיפוש קצר בגוגל מוצא הפרכות. זו הבעייתיות עם "מחקרים" מוכוונים אידיאולוגית, גם אם נערכו במהלך "שנות עבודה" רבות, עדיין רבים מהם יעדיפו להתעלם מעובדות גלויות – אפילו כאלה שאפשר למצוא בחיפוש קצר בגוגל – שלא תואמות את האידיאולוגיה.

        למיכל –

        1. הניסוח של הכתוב בספר קצת מסורבל מכיוון שהוא מדבר על שתי עסקאות שנערכו במקביל, אך נראה לי שאם קוראים מהתחלת הפרק זה דיי ברור שמשאבת המים נבנתה עבור הכפר קומיה ולא עבור הכפר טמרה. אמנם מדובר בשנים מעט יותר מאוחרות מאלו שעסקת בהן, אך אחרי הביקורת שערכת על המתיישבים "מדוע הם לא סיפקו להם מים" זה היה יכול לבוא כדיסקליימר דיי חשוב שהקרן הקיימת דווקא בנתה עבורם משאבת מים כמה שנים לאחר מכן.

        בנוסף זה חשוב כי זה מדגיש שאספקת המים לכפר זה לא היה דבר פשוט כמו "הגנבת צינור מים", אלא חתיכת פרויקט שדרש מאמץ רב מהקרן הקיימת, ולכן הביקורת שלך על החלוצות היא לא מבוססת. לא היה ניתן לצפות מהחלוצות להיות אחראיות לאספקת המים לכפר קומיה, כמו שלא היה ניתן לצפות מהן להיכנס לכפר ולשאול את הנשים הערביות ללמד אותן איך לבשל, וכמו שלא היה ניתן לצפות מהם לעשות הרבה מן הדברים שאת מבקרת אותן על כך שהן לא עשו.

        2. כותב הספר אף מוסיף שהיו קשרי שכנות טובה בין תושבי הכפר קומיה ל"שכניהם היהודים", כנראה בהתבסס על מסמכי הארכיון של הקרן הקיימת. ייתכן ששם תמצאי את ההתייחסות ליחסים בין תושבי עין-חרוד לתושבי הכפר קומיה שלא מצאת בכתבי החלוצות.

        1. מיכל אביעד

          עמית, תגובה אחרונה כי מתחיל להיות דיון של חרשים: צינור המים היקר והמסובך הזרים ממטרות בעמק כבר בשנות ה-20 המוקדמות. ראייה ויזואלית למשאבה שהיתה קיימת אז במעיין חרוד הבאתי. אבל לא רק זה, נדמה לי שאתה לא מבין את העיקר – אם הקרן הקיימת הזרימה מים לטמרה (בדוק שוב) זה היה בתמורה לקניית קרקעות ולא מתוך רצון לחיות בשותפות בארץ הזאת.

          1. עמית

            הנקודה היא, שוב, שהביקורת שלך כנגד החלוצות (וכעת גם כנגד הקרן הקיימת) היא לא הוגנת ומכילה אלמנטים אנכרוניסטיים. לדאוג לאספקת מים של ישוב דרשה, כפי שאפשר לראות גם בסרטון שקישרת אליו, משאבים רבים, עבודת פרך בחפירות, וכנראה גם סכומים לא מבוטלים של כסף, זה לא היה עניין של "הגנבת צינור מים קטן". לבקר את החלוצות על זה שהם לא דאגו לאספקת המים של הכפר השכן או את הקרן הקיימת על כך שהיא דאגה במאמץ רב לאספקת המים של הכפר רק עבור "תמריץ" בדמות אדמות, זה לא הוגן. אי אפשר היה לצפות מהם להשקיע את המשאבים המצומצמים שבידיהם עבור כפרים אחרים במקום עבור כפריהם שלהם מלכתחילה, וזה שהם עשו את זה לא מצדיק ביקורת.

            לצפות מהמתיישבים היהודים לדאוג לאספקת המים בכפר השכן זה בערך כמו לצפות מהחקלאים הערבים של הכפר השכן לספר למתיישבים היהודים שיטות להגדלת התוצר החקלאי מהאדמה. מי שיבקר את אותם חקלאים ערבים על כך שהם לא עשו את זה "למען הדו-קיום" יפגין הרי התנשאות והתעלמות מהתנאים ההיסטוריים, לא כך?

            אפשר לבקר אנשים או ארגונים כשהם עושים מעשים לא-הוגנים כנגד האחר, אך כאלה דברים לא מצאת במסמכים שבדקת. אז במקום זאת ביקרת אותם על הדברים שהם לא עשו. על כך שהן לא יזמו פרויקטים אלטרואיסטים רחבי-היקף למען האחר, על כך שהן לא הלכו ללמוד מהנשים הערביות בישול, וכו'. ביקורת מהסוג הזה היא משהו שמרצים להיסטוריה מבקשים להימנע ממנו בשיעור א' של מבוא א' של שנה א'. את לא יכולה לבקר אנשים שחיו בשנים עברו על ידי השלכת הערכים, התרבות, התחושות, הפתיחות, והטכנולוגיה של היום, על התקופה בה הם עצמם חיו.

            מהכתבים של החלוצות שציטטת עולה ביקורת על כך שהכפריים הערבים עובדים את האדמות של בעלי ההון האפנדים, ביקורת על כך שהנשים מנוצלות ונשלחות להביא מים מהמעיינות המרוחקים. אם היית מוצאת את התופעות האלה בישוב היהודי מראשית המאה ה-20 שחקרת כנראה שאת היית מבקרת אותן באותה צורה כמו החלוצות. איזו סיבה ברת-סמכא, אם כן, יש לך כדי למסגר את הביקורת של החלוצות כ"התנשאות קולוניאליסטית" למעט ההשקפה המוקדמת שאת באת איתה? התופעות שהן ביקרו, בניגוד למעשים-שלא-נעשו שאת ביקרת, באמת היו והינם ראויים לביקורת.

        2. אסף

          נראה לפי התגובות של מיכל אביעד שהיא זכתה לדעת על הצינור לקומיה לראשונה מהטוקבק שכתבת.
          בלי קשר לאידואולוגיה כזו או אחרת, הגיע הזמן שנאמץ ונחבק יותר פרקטיקות מחקר וכתיבה של הצמדות לכללי דיוק וחיפוש מקיף של עובדות, גם כאלה שלא קשורות בקשר ראשוני לנושא, לפני שמאירים אספקט היסטורי. חיפוש בגוגל זו פעולה ראשונית שיש לעשות. ואם התגלתה טעות, לא קרה כלום, לומדים מהן כותבים מחדש ומתקנים. כולנו יכולים להחטיא לפעמים.
          למיכל: הביטול שלך את עמית לא במקום, יש בהחלט מקום לכתוב ולציין שהקקל הועידה צינור למקום לבסוף, גם אם במסגרת עסקה קצת מאוחרת לשנות העשרים וגם אם, רחמנא ליצן, לא עשו זאת בחינם. ודבר נוסף: ההתבדלות והלכי הרוח הגזעניים בקרב החלוצים כלפי האוריינטלי והערבי היו נפוצים ואין קושי להראות אותם, בנימה הרבה יותר מודגשת מהדוגמאות שהבאת, אז לפני 100 שנה כלפי הפלאחים הערביים והתימנים, וגם עשרות שנים מאוחר יותר, כשהלכי רוח אלו קיבלו מקום ביחס לו זכו העליות ממזרח.

          1. יורם גת

            מי שהתייחסותו היתה מבטלת הוא בבירור עמית ("קצת עצוב שחיפוש קצר בגוגל") ואילו מיכל אביעד הגיבה באופן ענייני ("תודה על מראה המקום" וכו').

            הדברים הללו בולטים במיוחד על רקע העובדה הברורה שה"תגלית" של עמית אכן אינה נוגעת כלל לגופם ותקפותם של דבריה של אביעד וככל הנראה תגובותיו (תוכנן וניסוחן) מונעות אידאולוגית.

    4. דןש

      מבלי להתייחס לנושא הנוכחי – הרבה דיסאינפורמציה ומידע שגוי מצוי בתוך מיליוני הדפים של גוגל.
      החוכמה היא לבור את התבן מן המוץ

  2. בלהה גולן

    כשיצאתי מהסרט ,חשבתי לעצמי כמה לא רחוק הגענו הנשים מאז ימי החלוצות בתחילת המאה.
    באותם ימים היו כבר מישקי הפועלות,דבר הפועלת ,בית הספר בנהלל של חנה מייזל..ובכ'ז מקומן יועד והודר גם יחד.
    מאד אהבתי את הסרט ואפילו היו מקומות שהזלתי דמעה בתיסכול והזדהות.
    זוהי היסטוריה ציונית מלווה בטרגדיה.

  3. יוסי

    מאמר נכון מאוד.ההתנהגות של מקימי הארץ היתה מתנשאת.וזו הנכבה שלנו.אם לא נתחיל להשתלב באזור ,ללמד את השפה והתרבות הערבית פלשתינית לצעירים,אנא אנו באים.

    1. התחיל אולי בלכתוב פלסטינים ולא

      פלשתינאים?

  4. אסף

    גולת הכותרת של המאמר שלך היא שכל יושבי הארץ מכובדים. אני חושב שהדבר מעניין , כי את בחרת לעסוק במחקר רב שנים דווקא על חלק מאותה קבוצת אוכלוסיה אליה הזרקור מופנה והדברים שנכתבו ונחקרו עליהם רב גם כך. אותם אנשים שהגיעו ממזרח אירופה לפני מאה שנה להתיישב כאן.
    כי אותו הלך רוח שאת מצביעה כנגדו שהיה בקרב המתיישבים הראשונים, עדיין קיים גם בימינו, אם כי בנימה מעודנת ומסוות משהו כך שהאוחזים בו לא יבחינו בו – להאיר זרקור על קבוצה ספציפית שהיא כביכול תכלית התרבות בארץ הזה ולכן עליה יש ללמוד להכיר ולהוקיר כל פרט, בעוד מחקר (אפילו בסיסי) על קבוצות אחרות נזנח, והנימוקים לכך היום נשמעים כבאים ממקום דומה לזה שציטטת.
    אני תוהה אם לא מהמקום הזה נבחר הנושא.
    קצת קשה שלא לחשוב על זה שקוראים את השורות על עוד מחקר שנרתם לבדוק איך ראו החלוצים את עצמם, כיצד החלוצים ראו את האחרים סביבם, איך אחרים סביבם ראו את החלוצים,מה היו יחסם עם החלוצים, ואיפה הם גרו החלוצים, ובאיזו שנה החלוצים וכו'.

  5. מיכל אביעד

    שלום אסף, כמו שציינתי בתחילת דברי הסרט עוסק בחלוצות ובשאלות נמגדריות שהן העלו מול החלוצים. תוכל ללכת לראות את הסרט…

  6. דןש

    "עבורי, התמונה של נשות קומיה הנושאות יומיום מים מרחק רב מהמעיין הדל אל כפרן, ונשות עין חרוד, שמתבוננות בהן אך לא רואות, הן גרעין הטרגדיה הלאומית בארץ הזאת" "מה השתנה? אפשר להזכיר את הכיבוש ואפשר להזכיר את בעלי "חוות הבודדים" בנגב, שיושבים בפתחי בתיהם, מקשיבים לפכפוך הממטרות שמשקות את הגפנים שלהם, טובלים רגליהם בבריכות שהתקינו, הבנויות מחומרים טבעיים בלבד, ומסתכלים על הכפר הבדואי "הלא מוכר" השוכן כמה מאות מטרים מהם, שבו אין לא מים ולא חשמל."

    אין צורך להוסיף מילה. היישוב היהודי לא "ספר" את הפלאחים הערביים ואת הערבים בכלל. הקרקעות נקנו מידי האפנדים ש"הקריבו" את אריסיהם בעבור בצע כסף ו"הפקידו" בידי ה"ציונים" את פעולות הגירוש והנישול. מאז ומתמיד עד עצם היום הזה הערבי נחשב ככוח עבודה זול. החל מימי המלחמה על העבודה בעברית ועד עצם היום הזה בו הפלסטינאים בונים את ההתנחלויות ומהווים את הידיים העובדות של המפעלים. הטענה שהדבר נעשה למענם ולרווחתם אמנם נכונה במצב הנתון אבל הם מעדיפים לבנות את בתיהם ולשרת במפעליהם בארצם שלהם.

    היום כבר מאוחר והניכור בין האוכלוסיות מחייב חלוקה מדינית (שתי מדינות לשני העמים) אבל בראשית דרכה של הציונות, אפשר היה גם אחרת.

  7. יופי

    הסרט של מיכל אביעד הוא הישג היסטוריוגרפי. היא הצליחה להגיע לחומרים שחוקרי וחוקרות התקופה לא הצליחו להשיג אליהם גישה. המאבקים המתוארים בסרט הם דומים באופן מייאש למאבקים הפמיניסטים בישראל היום (למשל, על ייצוג נשים בוועדת הביטחון או על השתתפותן בשמירה על הקיבוץ).
    הטקסט כאן מרגש וחשוב. תודה, מיכל.

  8. ליכודניק

    א. ברמת הישוב, מה היה קורה לו הקק"ל היתה מניחה קו מים לקומיה, כמעשה של שכנות טובה? מה שהיה קורה הוא שאוכלוסיית קומיה היתה גדלה, וכל הכפרים, העיירות ושבטי הבדואים באזור היו דורשים קו מים גם אליהם. בספר "הזורעים במדבר" על תולדות נירים מאת בני מטיב מתוארת סיטואציה כזו בדיוק.

    ב. ברמת הפרט, אני מזכיר שבסופו של דבר מדובר בחלוצות (וחלוצים) בני 19-20, שמילאו שליחות לאומית בתנאים קשים ובסביבה לא מוכרת. טבעי שהם תתרכזנה בעצמן. אלו הקלות שה-"עוקץ" היה תובע ממי שהיה תוקף צעירות בנות ימינו (לפחות לו לא היו שייכות למיעוט ההגמוני). אני משער שגם בימינו, ניתוח SMS של חיילות יעלה שחיילות גל"צ ממעטות להתעניין בעניי יפו, שקורסיסטיות בביסל"ח מתעניינות בהתקטנויות של הרס"פ ולא במצב הרווחה בירוחם השכנה, ושפקידות כלים בחצרים מתעסקות בבאר-שבע יותר מבחינת קניות בסופר ופחות מבחינת מצב הרפואה והאוריינות.

    1. מיכל אביעד

      תראו, אני הרי יודעת שבהיסטוריה אין "אילו"…ניסיתי לדבר פה על עיוורון מקיף- עיוורון שלא פסח על הקולוניות הבריטיות באפריקה, על ההתנשאות כלפי "האיכרים הנבערים" של המהפכה הבולשביקית, ועל התיירים המערביים שהגיעו הנה. אבל אני יכולה, כמו כולנו, לראות את ההיסטוריה רק מפרספקטיבה עכשווית, ועצוב לי שאותו עיוורון של החלוצות (והחלוצים) נמשך ונמשך ונמשך, והורס בדרכו כל תקווה…

  9. דבורה

    מאמר מרתק, מיכל.
    בתור בת העמק, בהחלט לא שמעתי מעולם על הכפרים הערבים השכנים (שכבר היו היסטוריה כשנולדתי) חוץ מתזכורת על כך שהם היו פורעים, גנבים ומציתים וכל מה שגם היום אוהבים להגיד על ערבים.
    מצד שני, אני חייבת לציין לטובה שינוי שנעשה בעשרים השנים האחרונות, כיום המועצה האזורית גלבוע משלבת באופן כמעט מושלם את כפרי הסביבה שנותרו. מאד יחודי שמועצה אזורית תהיה משותפת לערבים ויהודים ועל כך תודות לדני עטר.

  10. אורי ביתן

    בייחוד בכל מה שנוגע לאספקת מים.
    אני רק יכול להניח שהחלטה על מתן גישה לכפר למעיין חרוד הייתה יכולה להיות מאוד משמעותית עבורם. בלי צינור. מעניין אם היה דיון כזה בעניין, פה או במקומות אחרים.
    בקשר לחצילים, עגבניות, פאודליות והתנשאות: אני מניח שאת יודעת על כך טוב ממני. צריך כמובן לציין שהחלוצות לא בדיוק ידעו ערבית (האם כולן ידעו עברית? אני בספק) ולא היה להן איך לתקשר עם השכנות הערביות. השוק של טבריה נמצא במרחק של יומיים הליכה (או שעה נסיעה ברכבת לצמח ומשם בעגלה). מדובר בחבורה של נערות שלא היה לחלק מהן מושג ירוק בסביבה החדשה, עבדו בפרך, גרו באוהלים ורעבו. לא בדיוק ה"פאודל" המערבי הטיפוסי

    1. מיכל אביעד

      הי אורי, השתמשתי במילה פאודאלי בלי לדייק, התכוונתי תפיסה שמקבלת שבעלי האדמה הם לא היושבים עליה וחיים ממנה אלא בעלי הקרקעות שגובים מיסים מ"האריסים".

      הן לא דיברו ערבית, אבל מתכוני חצילים אפשר ללמוד מערביות או מיהודיות בנות הישוב הישן גם בלי שפה – זוהי מטאפורה בלבד – ומן הבנה משועשעת שלי איך לקח דור או שניים עד שהאשכנזים פה סיגלו את הטעמים המקומיים.
      העיקר בעיני היא התחושה הגורפת שאין מה ללמוד מיושבי המקום הנבערים, אפשר במקרה הטוב להעניק להם מעט תרבות…

  11. רתם

    מעניין ומאיר עיניים וההערה האחרונה על הפמיניזם ותקיעותו כאן אצלנו, חשובה ביותר.
    מעבר לכך, אני משערת שהיה מרתק להכיר את משפחות פליטי קומיה שבפזורה הפלסטינית.

  12. נועה הרמתי

    "עבורי, התמונה של נשות קומיה הנושאות יומיום מים מרחק רב מהמעיין הדל אל כפרן, ונשות עין חרוד, שמתבוננות בהן אך לא רואות, הן גרעין הטרגדיה הלאומית בארץ הזאת. התמונה הזאת היא גם גרעין הקרטוע של המהפכה הפמיניסטית לאורך מאה השנים האחרונות."

    חוסר היכולת של אנשים לראות את סבלם של האחרים מדהים כל פעם מחדש
    רק היום נתקלתי בכתבה זאת:
    בכיר בחברת סחר: "הרעב העולמי טוב לעסקים"
    http://finance.walla.co.il/?w=/3/2560892
    אחד מתפקידי המספר היוצר לדעתי הוא לעזור לצופה לחוש אמפטיה כלפי הזר לו
    חוצמזה אהבתי את הסרט. והיה לו בו עניין אישי, אני נכדה לאחת מחלוצות עין חרוד…

  13. יהודה גולני

    מרתק! קראתי לא מזמן פרקים מתולדות בית-הקברות הישן של עין-חרוד ונפעמתי. בעקבות "טיול-שנתי"של כתתו של נכדי ל"גבעת קומי" החרבה סיפרתי לו את הידוע לי אודות הכפר, אותו זכרתי במעומעם מילדותי. הוא נפעם מדמותו של השייך (מסופר בספר של מוסה גולדנברג:"והקרן עודנה קיימת") אך בשובו מהטיול סיפר לי שהם עשו קומזיץ ושיחקו. המורה לא סיפרה להם כלום על הכפר… הוא (ילד בן 7) סיפר למורה את שסיפרתי לו והיא היתה מופתעת…כשקראתי את הנאמר במאמר הזה – נפתרו לי כמה שאלות. ברצוני לארגן טיול של חברי קבוצי (בית-אלפא) בעקבות הספר של מוסה וגם לכן תודה על המאמר. האם יש מישהו ב"קצה הקו" שיוכל לענות לי?