• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

הרשימה שמסרבת לסטטיסטיקה של 1 מ-3

הסטטיסטיקה של מספר הנשים שמותקפות מינית במהלך חייהן מטשטשת את העובדה שהאירוע הזה חוזר בחיי הנשים הרבה יותר מפעם אחת. רק אירוע אחד ויחיד נחשב בעל מספיק בשר, כדי להיספר. אודות היתר אין מדברות ומדברים
רוויטל מדר

כתיבת רשימת מכולת, אפילו כתיבת רשימת מטלות, הן פעולות פשוטות יחסית. כאלה שנלחמות בזיכרון חלש, או בעמידה מעוורת מול עשרות מוצרים. רשימה היא לא פעם סוג של סרח עודף של הכתיבה, על אף שבמקומות מסוימים יש לה סוג של הילה. בעיקר אם זוהי הרשימה של מי שמת והיה חשוב, אם בחייו ואם במותו או אחרי מותו. רשימה היא מה שנכתב כלאחר יד. אני בטוחה שאפשר לחשוב על סוגים רבים של רשימות, אך בראשי רשימה אחת – רשימת התקיפות המיניות שלי. שנים של טרור מצד גברים. טרור שמופיע בכל פעם בצורה אחרת, עת הוא חוזר על עצמו רק דרך התחושה שלי למולו, עת הוא משמר היטב את ידיעתי אודות מקומי בחברה הזאת – הלוואי שרק בחברה הישראלית – התגבשו לכדי רשימה. כי על אף שכאשר פוגשות, לעתים רחוקות, בסיפורה של קרבן אלימות מינית, אנו פוגשות כמעט תמיד את ה"אירוע" היחיד והבלעדי. הוא זה שמסופר לנו. אם יש לפני ואם יש אחרי לסיפור הזה, הרי שהם תמיד כרוכים באירוע האחד, כאילו זה היה אירוע מכונן, כאילו הוא התרחש בחלל ריק. ריק מטראומה עיקשת של היות סובייקט נשי בחברה פטריאכלית.

כשהתחלתי לפתוח בחיי בשלבים שונים את התקיפות המיניות שלי, בכל פעם עמדה מולי רק אחת. אחת בגילוי, אחת בטיפול, ואז כביכול אחת בהתמודדות. העומס, כך אמרו לי, לא מאפשר לעמוד מול כולן יחדיו, לשים אותן בערימה ולהסתכל עליה, ולהתקשות ביצירת הפרדה בין תקיפה אחת לשנייה. סומכת על הקולות שמסביבי, על הסיפורים שמספרים אירוע אחד, ניסיתי לשים את האצבע על המכונן, להציב אותו כציר שמסביבו היתר התרחשו, שמסביבו אינספור סימפטומים וקשיים הפכו למה שכיניתי כבר קווי האופי שלי, התכונות שלי. ניסיתי, אך זה תמיד הרגיש מלאכותי. זה תמיד הרגיש כאילו ביום שאמצא את הכוחות אכתוב את הרשימה, ואסתכל בעיניים של כל אחת מהתקיפות הללו יחד.

מתוך דף הפייסבוק של אחת מאחת
מתוך דף הפייסבוק של אחת מאחת

הלשון המשפטית בישראל ארגנה וסדרה את האלימות המינית שמבוצעת בנו, עת קראה לחדירה מאחור מעשה סדום, לחדירה מקדימה אונס, ולניסיון לחדור אלינו מקדימה ניסיון אונס, עת מלבד שתי החדירות הללו החליטה שכל מגע אחר שנעשה בגופנו נופל תחת ההגדרה של המעשה המגונה. כותרות על גבי כותרות, שמבהירות פעם אחר פעם, כי גם כאשר החוק עומד לצדנו, תר אחר מי שפגע בגופנו, הוא עושה זאת דרך המבט שלהם, דרך ההיררכיה שלהם, דרך התפיסה שלהם אותנו כשלהם. אחרת לא ניתן להבין מדוע זה שעונש על אונס יהא חמור יותר מאשר זה של מעשה מגונה. הטרמינולוגיה המשפטית בישראל היא גברית, בכך אין חדש. הטרמינולוגיה המשפטית היא כזו שבה אנו נדרשות להגיב בהתאם, לא לאבד פרופורציות. אם עברת אונס את ראויה, באופן עקרוני, להבנה כי הם חושבים שמדובר באירוע נורא, וקשה. לא משום שברור להם מה קורה כאשר גופנו נלקח מאיתנו, כאשר הגבולות הדקיקים ביותר של קווי המתאר של גופנו נחדרים באגרסיביות חסרת פשרות, אלא פשוט כי אנחנו בעיניהם מאבדות דבר מה חשוב דרך האונס אם אנחנו בתולות, ואם לא הרי שבכל מקרה עצם פעולת הכניסה פנימה, הכיבוש המיוחל – אותה פעולה שלה הם כמהים, ושאותה הציבו כפסגת ההר שעליו טיפסו – לוקחת מאיתנו את היותנו מוצר חדש על המדף. אנו הופכות משומשות בעיניהם, ומתוקף ההבנה של הירידה החדה במחיר הזה, נקבע כי האונס הוא התקיפה המינית הקשה ביותר. הוא זה שמותיר בנו עקבות, כפי שהם עושים, הוא זה שהם מתקשים לטשטשו, ולכן מציבים אותו בראש פירמידת של התקיפות המיניות.

ישנו קשר ברור שעובר בין העובדה שאנחנו נחשפות לרוב לסיפורים אודות אירוע אחד ויחיד, לאירוע "מכונן" של תקיפה מינית, ולא לרשימה של תקיפות מיניות, ובין העובדה שהאונס הוא זה שעומד בראש הפירמידה. כאשר קוראות אודות אירוע אחד, ניתן להניח כי הלפני היה תקין, נטול אלימות מינית, נטול השפלה יומיומית שנעוצה רק בכך שאנחנו נשים, שאנחנו שנואות כי אנחנו נשים. ניתן גם להניח, ביתר שאת, על כמה וכמה כאשר מסתכלים על הטיפול הפסיכולוגי כפלסטר זמני שאמור לנטרל את הטראומות עד להגלדה מושלמת של הפצע, כי גם האחרי של האירוע היחיד הוא וורוד וחלומי. האשה עברה טראומה, אך לזו נקודת התחלה וסוף, והנה לאחר שהטראומה הגיעה לסיומה, ולאחר שגורם מוסמך טיפל בנפשה, הרי שהיא יכולה לשוב כעת לחייה. חיים תקינים, לא כאלה של טרור יומיומי.

כאשר קוראות אודות אירוע אחד, ואולי בעיקר כאשר קוראים אודות אירוע אחד, אין דרישה לבדק בית, לטיפה של רפלקסיה אודות האירוע שנקרא. זה מתמלא בדרמה, ומצייר עולם רחוק מאיתנו, בו יש אדם – אחד – שהוא רע, שהוא תוקף מינית, שהוא לא מכבד נשים, שהוא לוקח את מה שלא שלו. הרשימה מסרבת לאמונה הזו, אותה אחת שמסמנת תוקפן אחד. היא מצביעה על אשמים רבים. רבים מנשוא. כאלה שהנפש לא מסוגלת להכיל, שהעין לא מסוגלת לקרוא. הרשימה מסרבת להיכנס לתוך הסטטיסטיקות המפחידות של אחת מתוך שלוש, כי היא לא מכירה את האירוע היחידי. כי היא לא מוכנה ולא יכולה לקבל על עצמה את צורתן. הרשימה היא גם המקום שבו אם כן מעוניינות בהיררכיה אז זו נותרת שלנו, בלתי תלויה בקטגוריות אחרות שמבהירות איזה אירוע קשה יותר ממשנהו.

בספרה הקרבנות: בארמון של קדאפי מגוללת העיתונאית אניק קוז'אן את משטר האימים של קדאפי, אך לא מנקודת המבט המוכרת. היא חוקרת ועומדת על צי הנשים שקדאפי החזיק במרתפו לשם הנאותיו הפרטיות, צי שהורכב מנשים שראה, מנשים שנתפסו בעיניהם של הציידים והציידות שלו, והובאו כלאחר כבוד למרתפו של קדאפי, כדי להתחיל שנים של מעמד חדש, זה של שפחת המין. התיאורים קשים מנשוא, וקשה להאמין שהתנהל מנגנון כה משומן לתחזוק הצי הזה. מי שעומדת במרכז הסיפור היא סוראיה שנלקחה בגיל 15 מבית הוריה, לאחר שבביקורו של קדאפי בבית ספרה, היא נבחרה על ידו. היא נבחרה להעניק לו זר, זכתה לליטוף ראשה, ומאותו רגע סומנה. ומאותו רגע תמו חייה כפי שהכירה אותם. חלק נרחב מן הספר מוקדש לתלאותיה באותו מרתף ארור, שמעת לעת היתה זוכה לצאת אותו, לטובת נסיעות לחו"ל עם קדאפי, בהן היתה ממשיכה למלא את תפקידה. אחרי שנים מספר יכלה לצאת את המרתף גם כדי לבקר את משפחתה, רק משום שנס ליחה בעיניו, והיא הפכה לפחות חשובה. פחות חשובה במידה, כי השליטה עליה המשיכה להיות כשהיתה.

כאשר נופל משטרו של קדאפי, אנו הקוראות מרגישות שאנחנו יכולות לנשום לרווחה, כי עתה סוראיה יכולה להשתחרר ממשטר האימים, לצאת את המרתף מתי שתרצה. זוהי ההזדמנות שלה, וזה ברור לה גם. אך אותו מרחב של נשימה מחזיק רגע קט, עת אנחנו מבינות שאין הבדל – לא אמיתי, לא משמעותי – בין המרתף של קדאפי לבין החיים שסוראיה מתבקשת לחיות כאשה, אם בלוב ואם בפריז. התלאות שלה אחרי נפילת משטרו הן רבות, וכוללות בתוכן תנועה רבה, מתישה. תנועה סיזיפית. היא מנסה לשוב לחיק משפחתה ונהדפת, היא מנסה להתחיל את חייה בלוב, ומגלה מהר מאוד שיש רק דבר אחד שבו חושבות וחושבים אותה לטובה, וזוהי זנות. היא בורחת עם אביה לפריז, ונשארת שם בגפה, מאתרת כל פעם גברים ונשים שהיא נותנת בהם אמון, מקווה שאכן יסייעו לה במציאת עבודה, בבניית חייה, ומגלה פעם אחר פעם שלכולם ולכולן יש תכניות מאוד ברורות עבורה. או שבגופה הם מעוניינים או שבגופה הן מעוניינות, אם לטובת עצמם, ואם לטובת אחרים שיעלסו את גופה וישלשלו להם בתמורה מטבעות ושטרות.

לסוראיה יש כביכול אירוע מכונן, גם אם מתמשך, ותוקפן ברור אחד, שעונה לשם קדאפי, וזה ברור לכולנו. אך מה על כל שהיא עוברת מחוץ לידיו של קדאפי? מה מעמדם של כל אותם אנשים שמתוך אמונה עמוקה בצורך להמשיך ולהפעיל את סחר החליפין, תוקפים אותה בלי הרף, הופכים אותה לאותו הדבר שקדאפי הפך אותה להיות, ושממנו חשבה שהשתחררה? אלה היו יכולים להופיע, לקבל את אותו המעמד, לו רק סוראיה היתה יכולה לייצר את רשימתה שלה. שכן כיצד ניתן לדרוש ממנה לוותר על הצבתו של קדאפי כתוקפן שלה, עת היא נדרשת לבחור סיפור אחד שאותו תצטרך לספר, עת היא נדרשת לצייר מציאות של חופש שבתוכה נעוץ חור שחור אחד ויחיד, של תוקפן אחד. ולא כתם שלא מפסיק לגדול, להכתים עוד ועוד פינות על החולצה שניתן להאמין שלרגע קט אולי היתה נקייה.

שוברים את קשר השתיקה. מדף הפייסבוק של ענבל עמר
שוברים את קשר השתיקה. מדף הפייסבוק של ענבל עמר

אז מהו הקשר שמתנהל בין אותה לשון משפטית שזה מכבר הפכה לחברתית ותקשורתית, אשר מבהירה לנו מהו הפחד הגדול שלנו מכל, ובין הדרישה לספר סיפור אחד, להציב אירוע אחד של תקיפה מינית כטראומתי ביותר, ולשים בצד, אולי אף למחוק, את כל האחרים מלבדו? הקשר נעוץ בפאלוס, אותה צורה שכולנו למדנו וממשיכות ללמוד אותה היטב, צורה שכמו כל צורה מחייבת גם תוכן. צורה שמשפיעה ומבנה תוכן. פאלוס במיטה ופאלוס בחברה חד הם. הם דורשים את שמגיע להם, את הטיפול בהם, את הטיפוח שלהם. וכדי שכל אלה יוכלו להתקיים, אל לנו לסטות מן הסיפור אודות האחד. אל לנו לסטות מכל סדר שנשען על היררכיה ברורה של דרגות שהם קבעו. הלוא לו נאמר שדווקא היה זה המעשה המגונה שפגע בנו עמוקות, ולא האונס שעברנו, הפאלוס עלול להיעלב, הוא עלול לחשוב שלא הוא זה שעומד במרכז. ולו נספר את הגוף שלנו ואת התקיפות שנעשו בו דרך רשימה של תקיפות, ולא דרך הטראומה האחת, אז שוב עלול המרכז שמהווה הפאלוס להיפגע, לחדול מלהיות אותו מרכז.

לא לחינם איננו יודעות את הסטטיסטיקה של מספר התקיפות המיניות הממוצעות שעוברת אישה בחייה. לא סתם אנחנו יודעות, ומיודעות כל הזמן מחדש, מהו אחוז הנשים בחברה שעובר תקיפה מינית. כאשר מדברים אחת מתוך שלוש, מבהירים שמדובר בסדר יום, בצורת חיים, אך מטשטשים היטב את העובדה שהאירוע הזה חוזר בחיינו הרבה יותר מפעם אחת. שאותה אחת מתוך שלוש לא עברה, לרוב, אירוע אחד, כי אם ישנו רק אירוע אחד ויחיד שנחשב בעל מספיק בשר, כדי להיספר. אודות היתר אין מדברות ומדברים, כאילו די בתקיפה אחת, וכאילו כל התקיפות דומות הן. מעבר לכך יש סיבות טובות לא לספרם.

כאשר לפני שבוע שרון שפורר ביקשה מאיתנו הנשים לצאת מן הארון של התקיפות המיניות שלנו, ועשתה זאת בעקבות אריאנה מלמד שיצאה גם היא מהארון הזה על גבי דפי עיתון, התיישבתי ורשמתי רשימה. רשימה של תקיפות מיניות, רשימה שכוללת את אלה שאני זוכרת ואת אלה שאני מסוגלת לספר אותן. נוצרה רשימה, כזו שהיא כל כולה התנגדות לאופן שבו אנחנו נדרשות לספר את התקיפות המיניות שנעשו בנו. כל כולה התנגדות לכל המבנים הפאליים שמנהלים את הדיון אודות אלימות מינית ומנהלים ביד רמה את שיח האלימות המינית.

אני לא מעוניינת לבוא ולדרוש שמעתה ועד עולם נכתוב עצמנו רק ברשימות. בעיקר משום שיש מי שעבורן ישנו סיפור אחד, שאותו הן מעוניינות לספר. אך חשוב לשים לב לנתון הנעדר. חשוב לשים לב כיצד גם כאשר אנחנו מדברות תקיפות מיניות, וכיצד כאשר מדברים את התקיפות המיניות שלנו, דואגים להשאיר את הטראומה העיקשת בחוץ. דואגים לטהר את המציאות, ולהכתיר תוקפנים יחידים, עת רבים מדי נותרים לא יותר מאשר עוברי אורח. הרשימה מייצרת התנגדות גם לשיח, התנגדות לצורה שבפניה אנו נדרשות להתכופף פעם אחר פעם, זו של התורן, זו של הקנה, זו של התותח – זו של הפאלוס. אך היא מייצרת גם מקום של עצירה, מקום שבו המבט נדרש להביט אחרת. המבט אינו קורא סיפור כאשר הוא מביט ברשימה. המבט אינו נשבה, מתחיל קריאה ומסיימה כאשר ברשימה מדובר. אל מול הרשימה הסיכוי שהמבט יעביר במביט איזשהו תהליך רפלקסיבי הוא גבוה יותר. אל מול הרשימה הסיכוי שכל אחת מאיתנו, לצערי, תמצא את עצמה בין השורות, באחד מהמקרים, הוא גבוה יותר.

אז כן ליציאה מהארון של כל אחת בזמנה שלה, ובצורתה שלה. אך כן גם ליציאה מהארון שמספרת את הטרור היומיומי, שעוברת דרך רשימה.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עמית הרפז

    לפעמים אני בוש להיות יהודי.
    לפעמים אני בוש להיות ישראלי.
    לפעמים אני בוש להיות אשכנזי.
    עכשיו אני בוש להיות זכר.