• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

מזרחיות בעיניים רוסיות

קטעים נרחבים מתוך פרק בספר "ישראלים בדרכם: סיפורי הגירה של צעירים מבריה"מ לשעבר", העוסק באופנים בהם צעיריםות דוברי רוסית מתייחסיםות למזרחיות
עדנה לומסקי-פדר ותמר רפופורט*

גילויים וביטויים של יחס מתנשא, לעגני ומדיר של יוצאי ברית המועצות לשעבר כלפי הישראלים בכלל וכלפי המזרחים בפרט, הוצגו בשיח הציבורי הישראלי בשנות התשעים כעובדה חברתית המגדירה את טבעו וטיבו של גל הגירה זה. על פי שיח זה, עמדת היהודים הרוסים בישראל כלפי המזרחים היא אחידה ובלתי מתפשרת. היחס המתנשא כלפי התרבות המקומית זוכה גם לתשומת הלב במחקר,1 המפרש יחס זה כביטוי של השיח האוריינטליסטי ברוסיה ש'נדד' עם המהגרים לישראל.2

עניינו של פרק זה הוא הפרשנויות של המהגרים והמהגרות הרוסים את המזרחים ואת המזרחיות. פרשנויות אלה צומחות בהקשר של התחככות יום-יומית ובלתי אמצעית שלהם עם המציאות הישראלית. האם הפרשנות שלהם היא אמנם חד-קולית ואחידה כפי שמצייר אותה השיח הציבורי והמחקרי? ואם לאו, מהם הקולות הנוספים הקיימים, ומה מאפשר את צמיחתם?

הגירה, אתניות וריבוד חברתי

היחס המתנשא שהרוסים מפגינים כלפי המזרחים זוכה לתשומת לב, בין השאר, מכיוון שהוא מערער על ההיגיון ההגירתי שלפיו כל קבוצת מהגרים חדשה מתמקמת תחילה בתחתית הסולם החברתי. לכן, היא זו שאמורה לספוג תיוג ולסבול הדרה מצדן של הקבוצות הוותיקות, ולא להפך. אך המהגרים הרוסים המשמיעים את קולם סמוך מאוד לבואם, מפרים את עקרון הוותק כעיקרון מרבד, וזאת באמצעות הצבה של עיקרון מרבד אחר – מערביות מול מזרחיות.

מעמדם החברתי של המהגרים הרוסים היה מלכתחילה גבוה יחסית עקב מה שנתפס כדמיון אתני-תרבותי בינם לבין האליטות המייסדות של החברה הישראלית שהגיעו לישראל מאותם מחוזות גלות. נוסף על הקרבה התרבותית, דמיון זה מתגלם לעתים בקרבה משפחתית ממשית בין ותיקים לחדשים. עצם נוכחותה של הקבוצה המהגרת הגדולה של הרוסים מאתגרת את החפיפה בין ותק (seniority), עמדות כוח ו'אתניות לבנה' (אירופית-אשכנזית) בחברה הישראלית. חפיפה זו שהתבססה בשנות החמישים, מסתמכת על חלוקה בינרית בין המוצא האירופי-אשכנזי של הקבוצות הוותיקות לבין המוצא המזרחי של בני ההגירות ההמוניות של שנות החמישים, שנתפסו כנחותות מבחינה חברתית ותרבותית. המפגש בין יוצאי המזרח לרוסים שובר קשר מובן מאליו זה. המזרחים שואבים את הלגיטימציה לכוחם מעצם היותם ותיקים, ואילו הכוח של המהגרים הרוסים נובע בעיקרו מהאתניות הלבנה שלהם ומההון התרבותי הכרוך בה…

בצד הבלטת הקונפליקטים, התקשורת גם מרבה להדגיש גם את היחס המתנשא והמדיר של הרוסים כלפי המקומיים, ובעיקר כלפי המזרחים.6 דימיטרי שומסקי (Shumsky, 2004) המנתח טקסטים ספרותיים והגותיים מסוגים שונים בקרב האינטליגנציה הדוברת רוסית בישראל, נותן תוקף מחקרי להלכי רוח אלה (ראו גם Fialkova and Yelenevskaya,2004). לטענתו, המהגרים הרוסים מייבאים למרחב הישראלי שיח אוריינטליסטי אימפריאליסטי.7 באמצעות הקריאה של ה'אוריינט' החדש, הנשענת על 'הכפשה אולטימטיבית של האחר האוריינטלי', נאחזת האינטליגנציה היהודית-רוסית באוריינטציה המערבית ומחזיקה בדימוי של אליטה בעלת תרבות מערבית גבוהה. בדרך זו היא מאוששת את הזהות הרוסית-אירופית של המהגרים הרוסים ומבססת את מעמדם התרבותי-חברתי בישראל.8

המודל האוריינטליסטי משמש את המהגרים כמשאב סמלי במאבק עם המקומיים
המודל האוריינטליסטי משמש את המהגרים כמשאב סמלי במאבק עם המקומיים

בדומה לשומסקי, גם אנו סוברות שהמודל האוריינטליסטי משמש את המהגרים כמשאב סמלי במאבק עם המקומיים על מקומם ומיקומם בחברה הישראלית. אך אנו חולקות עליו בעניין הבלעדיות של מודל זה בשדה הפרשני הרוסי. כפי שנראה בהמשך, ניתוחו המכליל של שומסקי מחביא קולות אחרים, גם אם לא מרכזיים, הרוחשים בשדה הפרשנות של המהגרים הרוסים. ניתוחו גם מתעלם מהתמורות היכולות לחול במודל האוריינטליסטי עצמו בעקבות המפגש הקונקרטי של הרוסים עם המזרחים בחיי היום-ים.

אוריינטליזם יהודי וציוני

בפרק זה אנו חושפות את מופעיו של המבט האוריינטליסטי שבו החזיקו המהגרים הרוסים בישראל סמוך לבואם לישראל. זהו אוריינטליזים המופעל ידי קבוצה שולית אחת – הרוסים – לגבי קבוצה שולית אחרת – המזרחים – בתוך הקשר של יחסי כוח. בהשוואה למזרחים, הרוסים קרובים לקבוצה ה'לבנה' המחזיקה בתרבות ההגמונית בישראל. אך באותו הזמן הם ממוקמים בעמדה שולית בתוקף היותם חדשים בחברה. הפרק דן באופן שבו המבט האוריינטליסטי המיובא מארץ המוצא עמיד בתנאים של הגירה, אך חושף גם את הנזילות שלו ואת השינויים החלים בו במפגש עם מודלים תרבותיים מקומיים.

יהודים מהאינטליגנציה ולא 'זונות' ו'מאפיונרים'

את הקריאה האתנית של המהגרים יש להבין מתוך האופן שבו הם חווים עם בואם את המפגש עם החברה הישראלית. המהגרים מספרים על מפגשים קשים עם מקומיים בזירות ציבוריות שונות: בעבודה, בשכונת המגורים, בשוק ובאוניברסיטה. תיאורים של קושי ואכזבה בולטים בראיונות בעיקר כשהמרואיינים מספרים על התקופה הראשונה של הגירתם, שבה התיישבו רובם (לפחות זמנית) באזורי מגורים של מעמד נמוך ובהם שיעור גדול של מזרחים. ההתחככות האתנית באזורים אלה הייתה רבה ומלווה בקונפליקטים. תחושות של השפלה וניצול של המקומיים הוא דפוס נוסף של מפגש שתיארו המרואיינים. תיאורים של מפגשים מסוג זה מופיעים בסיפורים שוב ושוב, בעיקר בהקשר של עבודה כאשר המרואיינים והמרואיינות עבדו לפרנסתם בעבודות מזדמנות ושוליות. אמנם חלק מהמפגשים מתוארים כחמים ומסבירי פנים, אך על תיאור הפן החיובי מאפיל בדרך כלל תיאור של מפגשים רווי מתח וקונפליקט.

במפגשים עם המקומיים המהגרים נתקלים מהר מאוד בסטראוטיפים שהודבקו להם, כפי שמתמצתת זאת לובה: 'שהרוסים גונבים, שהרוסיות זונות' (ראו גם גולן, 1997; Golden, 2003; Lemish, 2000). סטראוטיפים אלה שנועדו לתהות על מוסריותם, פוגעים בהם קשה והם מבינים מהר מאוד כי הישראלים והמזרחים בפרט לא מכבדים ולא מעריכים את התרבות שבאו ממנה, תרבות העומדת במרכז זהותם כבני האינטליגנציה. לנוכח המפגש עם המקומיים, הצורך להגן על זהותם כ'יהודים אינטליגנטים' צובע את הדרך שבה המהגרים מפענחים את המפה החברתית-תרבותית בישראל.

המבט האוריינטליסטי של האינטליגנציה

את המפגש עם הארץ החדשה מתארים רבים מהמרואיינים במושגים של 'שוֹק' ו'הלם' שחוו בעקבות ההיתקלות וההיכרות עם הפסיפס האתני המרכיב את הקיבוץ היהודי בישראל. במפגש זה מתערער המושג של 'מי הוא יהודי?' שנשאו המהגרים לישראל. ברוסיה נשענה התפיסה העצמית והקולקטיבית של היהודיות והיהודים על יחסי הגומלין הדוקים בין דמיון בתוקף אתניות 'לבנה', הון תרבותי משותף, ותחושת סולידריות חזקה של היהודים כקבוצת מיעוט. סאשה מבטאת זאת בישירות בוטה, כשהיא מנסה לתאר למראיינת את המפגש עם ישראל סמוך לבואה:

קיבלתי שוק מסוים, כשראיתי ישראלים שחורים מזרחיים ואתיופים. שזה היה פעם ראשונה בחיים שלי, שאני ראיתי שיהודי לא תמיד לבן. […] אני זוכרת, שגם בביקור [ביקור מקדים בארץ לפני העלייה] לא הבנתי איך האתיופי יכול להיות יהודי. זה היה שוק בשבילי. אני זוכרת שכשחזרתי, השאלה הראשונה ששאלתי את הישראלים [השליחים], איך כושי ואני יש לנו זהות משותפת. אני מצטערת אבל עד פה, אין לי שום זהות משותפת אתו. עד פה. וזהו. זה מה ש… לא הבנתי את זה. […] מזרחיים, אני לא כל כך נגעתי בהם [התקרבתי אליהם], ראיתי שיש להם צבע עור קצת אחר, ראיתי שיש להם מוזיקה מוזרה שאני לא כל כך מבינה את זה.

"איך כושי ואני יש לנו זהות משותפת. אני מצטערת אבל עד פה, אין לי שום זהות משותפת אתו". זויה צ'רקסקי, איציק, שמן על בד, 2012
"איך כושי ואני יש לנו זהות משותפת. אני מצטערת אבל עד פה, אין לי שום זהות משותפת אתו". זויה צ'רקסקי, איציק, שמן על בד, 2012

סאשה משמיעה הערה גזענית. היא מתייחסת למזרחים ולאתיופים בעיקר דרך צבע עורם, דרך הגוף האחר, הטמא כמעט בעיניה – היא לא 'נוגעת בהם'. היא מציבה גבולות גזעיים ברורים בין היהודים שהם תמיד לבנים לבין בעלי צבע עור כהה, שאינם יכולים מעצם הדבר להיכלל בקבוצה זו. המזרחי או האתיופי הוא לא שייך, כמעט בבחינת מוקצה. דבריה של סאשה נשמעים לאוזנינו בוטים, גזעניים ודוחים. אך אפשר להבינם אחרת אם נעגן אותם בתוך ההקשר הנרטיבי של סיפורה. סאשה מנסה לשדר למראיינת, הילידה, את גודל ההפתעה והלם התרבות שחוותה עם הגיעה לישראל. מאחר שהתרבות ואופן ההתנסחות הרוסית חפים מכללי התקינות הפוליטית (קגנסקיה, 2003), סאשה עדיין לא למדה שאין זה מקובל להשתמש במושגים גזעניים בישראל בקרב קבוצות משכילות. בריאיון היא שבה ומשדרת את תחושת ההפתעה, הבלבול וחוסר הנחת שחוותה עם בואה, בדומה למרבית המרואיינים, להוציא אלה שבאו מהרפובליקות המזרחיות.גם דבריו של אלברט האומר כי 'אני לא הבחנתי בין ספרדים לאשכנזים עד לפני שהגעתי ארצה', באים להמחיש למראיינת את תחושת ההלם במפגש עם המזרחים בחברה החדשה. גם אם חלק מהמהגרים היו מודעים עוד בברית המועצות לשעבר לקיומם של יהודים לא-אשכנזים (לדוגמה, יהודים בוכרים ויהודים הרריים), הם תפסו אותם כנספחים של הקבוצה היהודית האירופית.

את ההפתעה הגדולה במיוחד של המהגרים יש להבין גם לאור הדימוי שהיה להם לפני בואם על החברה הישראלית, שהצטיירה בעיניהם כחברה מערבית, בעלת תרבות אירופית. דימוי זה קיבל אישור וחיזוק מתמיד על ידי השליחים הישראלים. אך אחד הדברים הראשונים שהמהגרים מגלים הוא שלא כל הישראלים היהודים נראים כמוהם. הדבר הבולט לעיניהם בזירה הציבורית הוא הדומיננטיות של יהודים לא-אירופים. המפגש עם הישראלים בכלל ועם המזרחים והאתיופים בפרט, מערער את הידע המובן מאליו של הרוסים בנוגע להגדרת הגבולות של האתניות היהודית. מפגש זה היה כרוך בערעור אמיתות תרבותיות-חברתיות באשר 'למי הוא יהודי' בכלל ומי הוא היהודי הרוסי בפרט, בניפוץ של ציפיות באשר למי הוא הישראלי, ובהצגת שאלות לגבי אופי היחסים שבין קטגוריות חברתיות. פענוח של הסדר האתני וההתמקמות בתוכו מתרחשים, כפי שלמדנו קודם מסאשה, באמצעות המודל האוריינטליסטי. סאשה אינה יוצאת דופן.

לא תמיד האוריינטליזציה של המקומיים מושמעת באופן כה בוטה. אנטון השמיע נוסח מעודן יותר:

עכשיו אני מתחיל להבין שאין דבר כזה שכולם שווים (בישראל). כולם שונים. מזרחיים שונים מאשכנזים והם נמצאים בדרך כלל במקום היררכי יותר נמוך, למשל גם המצב הכלכלי וגם רמת ההשכלה שלהם – שזה דבר מאוד חשוב – נמוכה הרבה יותר… כך שיש מזרחיים ויש אשכנזים, יש חסרי השכלה ויש בעלי השכלה.

אנטון, סטודנט במחלקה לסוציולוגיה, למד על מורכבות המבנה המעמדי בחברה הישראלית ומודע לקשר בין המרכיב המעמדי לבין אתניות והשכלה. אך ידע זה לא מונע ממנו לסכם את דבריו בדיכוטומיה גורפת 'יש מזרחיים ויש אשכנזים, יש חסרי השכלה ויש בעלי השכלה'.

בצד הפרשנות המתייגת את המזרחים כחסרי תרבות, שוכנת לה פרשנות רומנטית יותר המציגה אותם כחמים ופתוחים. אלה: 'יש לי יחס אליהם [למזרחים], אני מאוד אוהבת את המראה החיצוני שלהם, מאוד, ואני מאוד אוהבת את החמימות שלהם והפתיחות שלהם. אבל הם גם גסים בהרבה דברים. […] אבל את המראה החיצוני שלהם אני בהחלט אוהבת. […] העור, העיניים, השערות'. קול זה המושמע בעיקר על ידי הנשים המרואיינות כשהן מספרות על מפגשים שלהן עם בחורים מזרחים, נדיר בקרב המרואיינים הגברים. אף שהפן הרומנטי באשר למזרח מופיע בסיפורים, בולט יותר הדימוי המפחית את המזרחים והמתאר אותם בדימויים קשים ומעליבים.

מאתר תיאטרון גשר - http://www.gesher-theatre.co.il
רוסים בני תרבות. לקוח מאתר תיאטרון גשר

אוריינטליזציה כהעצמה אישית

קול מתייג חזק במיוחד נשמע כאשר המספרים מתארים מפגש קשה ומשפיל עם המזרחים. את האוריינטליזציה במקרה זה אפשר לפרש באופן פרדוקסלי כאסטרטגיה של התנגדות. סיפורה של לארה, שהואשמה בגנבה על ידי מעבידיה המזרחים שאצלם עבדה במשק בית, הוא דוגמה מאלפת לכך. את היחסים עם מעבידיה תיארה לארה בתחילה דווקא כסיפור הצלחה, מה שהעצים מאוחר יותר את העלבון וההפתעה שלה: 'הרגשתי שם טוב, והתייחסו אלי יפה ודווקא בפסח הביאו לי מתנות ופתאום קרה דבר נורא. לפני איזה כמה ימים ב-12 בלילה, הם דופקים לי בדלת, אני פותחת, ובקיצור הם הגיעו להאשים אותי שאני גנבתי שם סכום נורא, של איזה 30,000 דולר ותכשיטים'. בעקבות התלונה נלקחת לארה לחקירה במשטרה, מצב שבו חשה מושפלת, חסרת אונים אל מול החוקר, מזרחי במוצאו לדבריה:

באותו רגע אני בכלל פתאום ראיתי אותו [את השוטר] כמו חיה שחורה כזאת, קוף. ההרגשה הזאת, באמת, אני תיארתי את זה לחברים שלי, איך זה היה, באמת במילים כאלה: שיושב מולי איזה קוף שחור, וההרגשה הזאת שאת הטובה ביותר כל הזמן, החכמה ביותר, ושהוא פתאום אומר לי דברים כאלה, מאשים אותי, בן אדם שבכלל לא מסוגל להבין שיש דברים יותר חשובים מכסף, דברים שיש להם יותר ערך. שאם אתה עובר עליהם [מפר אותם] אתה לא נקי עם עצמך, לא שלם, שפתאום אני כבר פתחתי את הפה להסביר לו, אבל הבנתי שזהו, שלא, שאני לא יכולה. הוא התחיל כל מיני שאלות: יש לך חברות שעוסקות בזנות, ואני חשבתי לעצמי מה פתאום? מה אתה מדבר בכלל?

כדי להדוף את ההשפלה ולהתמודד עם הכוח המופעל עליה, לארה מגייסת את ההתנשאות התרבותית כפרקטיקה של התנגדות המאפשרת לה להצטייד בכוח כנגד מי שעומד מולה – גבר מאיים, בעל סמכות וכוח, המשפיל אותה. במצב של חוסר אונים מוחלט הרווי בתחושה קשה של חוסר צדק וקורבנות, היא נשענת על המשאב היחיד שיש לה – ההון התרבותי-מוסרי שבו היא אוחזת חזק, והוא המעניק לה תחושה של עליונות.

מבטים אחרים על המזרחים

בעוד מרבית המרואיינים אוחזים בגלוי במודל האוריינטליסטי בדירוג ההבדלים האתניים ומפרשים אותם בצורה חד-משמעית ומהותנית, אחרים מסווים אותו יותר. חלקם מציעים פירושים אחרים להבדלים האתניים. אמנם הם מציבים גבולות בינם לבין קבוצות אתניות אחרות, אך לעתים גם מסייגים ומסתייגים, מסרבים 'ליפול לפח' של דעות קדומות כפי שמסביר זאת ישראל: 'אין [לי] שום יחס שלילי ושום יחס חיובי [כלפי מזרחים]. זה תחושה של אחר, הם אחרים'. ישראל מנסה לנטרל משיפוטיות את התפיסה של האחרות, החזקה כל כך במודל האוריינטליסטי.

גם מרואיינים אחרים מסווים, מרככים ולעתים אף מפרקים את המסרים הגלויים של המודל האוריינטליסטי ולא מקבלים אותו כמובן מאליו. כפי שנראה, המהגרים מנסים בדרכים שונות לערער על ה'זיקה הטבעית' שהמודל האוריינטליסטי מנסח, בין ה'אדם הראוי' לבין מוצא מערבי, ולחלופין בין חוסר תרבותיות למזרחיות. עם זאת, הניתוח מראה שמהלך פרשני זה אין פירושו חתירה תחת ההנחה המוצקה שיש מודל תרבותי אחד עדיף ושמודלים אחרים נחותים יותר. רק לעתים נדירות שמענו תביעה מצד המרואיינים לשבור לגמרי היררכיה זו ולאמץ שיח רדיקלי יותר התובע שוויון ערך אתני, כמו השיח על רב תרבותיות או מודלים אחרים של שוויון אתני ויחסיות תרבותית. מכאן שהמודל האוריינטליסטי הוא הדומיננטי, אלא שלצד השימוש בו המרואיינים גם מנהלים משא ומתן ומתווכחים עמו. בוויכוח זה הם מנסים למתן את תכניו, אך בעיקר ממסכים אותם. רק לעתים נדירות יותר המהגרים מאתגרים את ההנחות הגלומות בו.

בניתוח הראיונות חילצנו ארבע פרקטיקות פרשניות שונות שבאמצעותן המרואיינים מרככים את המודל האוריינטליסטי: פרסונליזציה, הצעת אמות מידה חלופיות להערכה, גיוס ידע אקדמי-מקצועי, ושימוש שיח ביקורתי. צירופן של פרקטיקות אלה מלמד על שדה פרשנות עשיר, המכיל לצד המודל האוריינטליסטי השלט גם מודלים אחרים, ואף מתחרים.

פרסונליזציה

בספרות הפסיכו-חברתית הפרסונליזציה מוצגת כפרקטיקה פרשנית המתמקדת בפרט כאדם בעל תכונות ייחודיות מתוקף אישיותו, ולא מתוקף מוצאו… דבריו של מישה מלמדים על פרקטיקה זו כאשר הוא מתפתל בין הכוחות הצולבים של מודלים מתייגים מצד אחד, ושל חוויות אישיות סותרות מצד אחר:

מישה: אני יכול להגיד, התאכזבנו מהישראלים בהקשר כללי. […] אבל במקרים מסוימים, אני רואה את הבן אדם כאינדיבידואל, אני רואה אותו בעצמו, ואני רואה את התכונות שלו. וזה ישראלי אחר בכלל מההתרשמות שלי מהחברה. ולדעתי ה… כל האנשים האלה שחיו אתי בדירה [במעונות הסטודנטים] היו הכי טובים מישראלים […] [הם היו] ישראלים לא אופייניים. אף שהוותיק הזה היה מגרוזיה, עלה לפני חמש עשרה שנים, שניים היו פרסים, אחד היה תימני, אחד היה מרוקאי, לא אשכנזים.

מראיינת: מעניין. אבל כשאתה אומר התאכזבנו מהישראלים באופן כללי, ואני רק שואלת, זה התאכזבנו מהמזרחים או מהאשכנזים?

מישה: התאכזבנו מהמזרחים.

מראיינת: אבל אלה שגרת איתם הם היו הישראלים הכי טובים?

מישה: כן.

מראיינת: קצת סתירה לא?

מישה: סתירה. איפה אין סתירות?!

מישה מחזיק בו-זמנית במודל פרשני המציב את התרבות והקבוצה האתנית במרכז ('התאכזבנו מהמזרחיים'), וגם במודל המעמיד במרכז את האדם היחיד חסר המאפיינים המתייגים ('אני רואה את הבן-אדם כאינדיבידואל, אני רואה אותו בעצמו, ואני רואה את התכונות שלו'). המתח בין המודלים עלה כאשר המראיינת (סטודנטית מהגרת כמוהו) הגיבה בהמשך הריאיון לדברים הביקורתיים שהוא השמיע על הישראלים:

מראיינת: אתה אומר, ואני אעשה את זה במילים שלי, לא שלך, שהישראלים ברברים…

(מישה קוטע אותה)

מישה: לא אמרתי שהישראלים הם ברברים.

מראיינת: אז תתקן אותי.

מישה: לא ברברים, הם אחרים. לא כמו שאנחנו. לא אותם אנשים.

כמה מחברי הטובים ביותר
כמה מחברי הטובים ביותר. תיאטרון מרוקאי בישראל

כאשר המראיינת מעמתת את מישה עם השיח הרוסי המתייג, הוא דוחה אותו. מישה אינו חף משיפוט ותיוג של המזרחים, הוא מאוכזב מתרבותם. אך לנוכח הטענה הבוטה של המראיינת – 'ישראלים הם ברברים' – הוא נרתע ומשמיע קול אחר המבקש להימנע מתיוג שלילי. שני הקולות שלו, הסותרים לכאורה זה את זה, אינם מבטלים אחד את השני. מישה עסוק ביצירת הבחנות מתייגות, אך כבוגר החוג לסוציולוגיה, הוא גם ער ומודע לבעייתיות שיש בכך ומרגיש חוסר נחת. לכאורה אפשר לומר שמישה השתמש בפרקטיקה מוכרת להסוואה של גזענות, בנוסח: 'כמה מחברי הטובים ביותר הם…'. אך התלבטויותיו ותנודותיו בין פרשנויות סותרות מלמדות, לדעתנו, שמדובר כאן בעבודה פרשנית משמעותית יותר ולא רק בניסיון להצניע עמדות גזעניות. יתרה מזאת, העובדה שפרקטיקה זו – הפרסוניפיקציה – אינה עומדת לבדה אל מול המודל האוריינטליסטי, אלא מופיעה יחד עם פרקטיקות נוספות המתווכחות עם מודל זה, מחזקת את טענתנו.

הצבת אמות מידה מרבדות אחרות

בשימוש בפרקטיקה זו, כמו בקודמת, יש משום ניסיון להתמודד עם ההיגיון המהותני הטמון במודל המזהה בין מאפיינים תרבותיים רצויים לבין מוצא אתני מערבי. הסטודנטים שראיינו מחזיקים, מצד אחד, בדימוי של 'האדם הראוי', על פי המודל שלהם: משכיל, שקול, אוטונומי, שולט בגופו וביצריו, חרוץ והישגי. אך מצד שני, ובניגוד לכך, הם מקשרים את ההתנהגות הראויה למקורות חברתיים שאינם פרמורדיאליים באופיים, אלא מבניים, קרי לשוליות חברתית של קבוצה מסוימת. נקשיב לגרישה, סטודנט במדעי הטבע, המסרב להתייחס לאדם על פי מוצאו האתני:

אז ניסיתי מקודם לדבר על היחס שלי לאתניות. יש לי עמדה לגבי זה. זה בעצם פחות או יותר מה שסיפרתי לך לגבי אפליה של נשים […] הדבר היחיד שלא צריך לעשות זה לא לשפוט את האדם על סמך לאן הוא משתייך.

בשלב זה של הריאיון גרישה מספר למראיינת על סרט ישראלי שראה העוסק בצעירה מזרחית. המסר המרכזי בסרט הוא שבגלל מזרחיותה הצעירה לא תתקדם בחיים. לדבריו, הוא מתקשה לקבל מסר כזה. נקשיב להמשך הדיאלוג בין גרישה למראיינת (ילידת ישראל):

מראיינת: החברה הישראלית מתעסקת בזה מאוד. מאוד! אני לא יודעת אם אתה יודע, אבל החברה הישראלית מתעסקת מאוד בשאלה העדתית.

גרישה: כן, ואני גם למדתי את זה מהסרט בפרט, אבל זה מאוד הדהים אותי, כי אני אישית אף פעם לא מסתכל על בחורה שהיא שייכת, או בחור שהוא שייך, לאיזושהי עדה.

מראיינת: אבל תסתכל סביבך, כמה במחלקה שאתה לומד [מציינת שם מחלקה יוקרתית במדעי הטבע], כמה מזרחים יש עשרה, חמישה?, וזה העילית של העילית.

גרישה: התחלתי לספר לך שבקיצור, שאני אישית לא חושב שאני מייחס בכלל חשיבות גדולה למוצא של האיש שעומד מולי. נכון שמבחינה אובייקטיבית, אם כפי שאת אומרת יש פחות מזרחיים מאשר אשכנזים [במחלקה שבה למד], אז אם אני מדבר עם בנאדם שהוא מזרחי, אז יש יותר הסתברות שהוא יהיה, אני לא יודע, נחות מבחינה אינטלקטואלית מאשר אם עומד מולי מישהו אחר. אבל אני אף פעם לא עשיתי חישובים כאלה, לא יודע למה, אולי זה כיוון שאני בכלל מסתכל על הכול קצת ממבט מלמעלה.

את הקישור המתייג בין מוצא להשכלה גרישה מציע בעקבות הערתה של המראיינת, אך אינו מרגיש בנוח עם זה ('אני לא יודע'). את חוסר הנחת הוא מתרגם לאמירה מפורשת כנגד התיוג (אבל אני אף פעם לא עשיתי חישובים כאלה). בהמשך הריאיון גרישה מציב במרכז זהותו את הקריטריון ההישגי – מאמץ והצטיינות על בסיס אישי – ובאמצעותו ממקם את האדם הניצב מולו. מול עיקרון זה הוא דוחה ומבטל קריטריונים שיוכיים, כמו מגדר ואתניות. גרישה מדגיש את חשיבות הקריטריונים ההישגיים האוניברסליים ואת התחרות החופשית בקביעת המיקום של פרטים וקבוצות. הוא דוחה את האפשרות שלפיה חבריה של קבוצה מקופחת אינם מגיעים להישגים. לחיזוק טענותיו הוא מתייחס בהמשך הריאיון לחוויה של היהודים ברוסיה כמיעוט אתני. לטענתו, גם הם סבלו מאפליה, והצטיינות אישית הייתה מבחינתם הדרך היחידה לשרוד. כך הוא מציע שהקשר בין התנהגות ראויה למוצא אתני הוא נסיבתי ולא טבעי. גרישה הדבק באידאולוגיה ליברלית של שוויון רשמי לגבי קבוצתו, תובע מבני קבוצות אחרות כללי משחק דומים.

גם קריאתו של איליה יונקת מחוויותיו כבן של מיעוט אתני ברוסיה. איליה, סטודנט באוניברסיטה העברית למדעי החברה, מציג גישה אליטיסטית: 'אני מרגיש שאני לא מוכן ולא מסוגל להזדהות עם שכבות מסוימות באוכלוסייה'. את האליטיזם שלו הוא מסביר במיקום החברתי השולי שלו בארץ המוצא, ובתחושת הזרות הבסיסית שחווה כילד יהודי שגדל בסביבה רוסית עוינת. זרות זו גרמה לו תחושה של בדלנות והתנשאות כלפי הסביבה, שאותה הביא גם לישראל, והיא הצובעת את יחסו לישראלים. כדי להבין טוב יותר את טיעוניו המראיינת (סטודנטית רוסייה) ביקשה מאיליה שימקם את עצמו בסולם החברתי. ראוי לשים לב לכך שאיליה מנסה במודע להימנע מהכללות על בסיס אתני, ומלהיכנס לדפוסים קבועים:

מראיינת: עם איזה שכבות אתה במיוחד לא יכול להזדהות בארץ?

איליה: יש את הסטיגמות האלה של יוצאי ארצות מסוימות, או אלה ששייכים למעמדות מסוימים.

מראיינת: אל תהיה לי פוליטיקלי קורקט, עם איזה אנשים אתה לא יכול להזדהות בארץ?

איליה: אם נשתמש במושגים הסטטיסטיים, [אז זה] עם אלה שהם בסטיית תקן אחת מהממוצע.

מראיינת: מה זה?

איליה: אני לא כמו כולם, גם בגלל היתרונות שלי וגם בגלל החסרונות שלי, אבל אני מאוד נהנה שאני לא כמו כולם. (…) החברה הישראלית היא די מפוצלת, ויש בה כל מיני דגמים. אז אני חושב שאני דומה לאחד הדגמים האלה.

מראיינת: מהו הדגם שאתה דומה לו?

[בשלב זה איליה נעתר למקם את עצמו], ומסביר: 'מהו הדגם שאני דומה לו? זה בעיקר אלה שבאים ממשפחות לא של ילידי הארץ. ממשפחות של לא ילידי הארץ שההורים שלהם באו מארצות אירופה או מאמריקה. אשכנזים בהחלט. חשופים לתרבות עולמית, לתרבות האירופאית'.

ההזדהות שלי, אומר איליה למעשה, היא קודם כל עם מהגרים, עם מי שאינם ילידים ועם הזרות שמצב זה מקנה להם. רק בשלב השני הוא ממקם את עצמו מבחינה אתנית-תרבותית. מקריאת הדברים ברור שאיליה עושה מאמץ לא לתייג את הקבוצות המקומיות על בסיס אתני, תיוג שלקיומו הוא מודע היטב. גם כאן ניתן לטעון, שאיליה מסווה את המבט האוריינטליסטי שלו על המזרחים, ושהוא מן הסתם למד שאין זה ראוי לאדם משכיל להישמע גזען. גם אם נקבל טענה זו, לטעמנו גם ללמידה כזאת יש משמעות, שהרי בעצם הידיעה שאין מקום להשמיע טענות גזעניות יש מן האתגור של התפיסה האוריינטליסטית הבוטה והישירה.

גיוס ידע אקדמי להבנת האחר

דרך נוספת להתמודד עם תיוג אתני היא השימוש במודלים אקדמיים שרכשו המהגרים בלימודיהם באוניברסיטה (לרנר, 1999). המרואיינים גייסו ידע אקדמי, בעיקר ביקורתי, כדי להסביר את התנהגותו של האחר. הידע האקדמי מצמיח הסברים חלופיים למודל האוריינטליסטי היונקים ממקורות תאורטיים שונים: תקשורת בין-אישית, גישות מעמדיות, ומודלים טיפוליים פסיכולוגיים. ככלל, ההישענות על ידע אקדמי מחזקת אצל המהגרים תחושה של אובייקטיביות ביחס שהם מפגינים כלפי האחר, אך בו בזמן יש וידע זה מהווה מקור כוח חדש, לגיטימי יותר, ביחס למושא התבוננותם. נתחיל עם השפעת החשיפה של המהגרים למודלים הפסיכולוגיים הטיפוליים שמעצם טבעם מכוננים יחסי כוח על בסיס של ידע (פלוטקין, 2004).

אלה בוגרת בית הספר לחינוך מספרת על עבודתה כחונכת לילד ממוצא מזרחי:

אלה: הילד שלי [חניך ממוצא מזרחי], בהחלט התייחס לרוסיות שלי. הייתה לו סטיגמה כזאת חזקה שאי-אפשר להיות חונכת רוסית, אבל אני שברתי לו את הסטיגמה.

מראיינת: זה היה קשה?

אלה: אני חושבת שדי בקלות. זה ילד כזה שאף פעם, אף אחד לא אהב אותו, ואני פשוט נתתי לו קצת אהבה. קצת טיילתי אתו, קצת ליטפתי אותו, קצת התייחסתי אליו כאל ילד טוב, כאל בן אדם כזה. אפשר מהר לשנות את הסטיגמות.

מראיינת: נעלבת בהתחלה מהסטיגמות?

אלה: לא.

אלה נשענת על מודל תאורטי, המניח שקיים קשר בין הזנחה רגשית להשתייכות מעמדית, כדי להסביר כיצד נטרלה את הסטיגמות של הילד כלפיה באמצעות עמדה טיפולית מקצועית. לדבריה יש הד בכתיבתו של מזרחי (Mizrachi, 2004) על האתנו-פסיכולוגיה. כלומר, על מודלים פסיכולוגיים המספקים את התשתית המדעית לאבחון ולמיון של יכולות רגשיות וקוגניטיביות על בסיס קריטריונים אתניים.11 ואולם עמדה זו לא חיסנה את אלה מלנקוט בגישה פטרונית כלפי המשפחה המזרחית, אלא להפך: 'הם [המשפחה] התייחסו די נחמד, אבל כמה פעמים שאני התקשרתי לסבתא שלו, שהיא כבר בחלק מהזמן דעתה לא צלולה, אז היא אמרה: "הנה החונכת הרוסייה שלך מתקשרת". אבל לא נעלבתי מזה. אני לא נעלבת מאוכלוסיות כאלה, שהם לומדים מההורים שלהם, שהם בהחלט שייכים לאותה אוכלוסייה, עוד יותר ממנו. אני לא נעלבת מאנשים כאלה…'.

המודלים הפסיכולוגיים הטיפוליים שרכשה אלה במהלך לימודיה כוללים הנחות אוריינטליסטיות חזקות. המודלים האלה, המתבססים על תוקף מדעי אובייקטיבי, מכוננים יחסי כוח חדשים, ואף מחזקים לעתים את ההנחות המהותניות בנוגע לתרבות המזרחית (יונה וספורטא, 2002).

לצד הידע הפסיכולוגי קיימים מודלים תאורטיים נוספים המציעים למרואיינים דרכים חדשות להבין ולפרש את ההתנהגות של המקומיים. כך לדוגמה, לנה נשענת על מודלים של תקשורת בין-אישית כאשר היא מסבירה למראיינת את ההתנהגות המשפילה שספגה מצד המקומיים: 'הבנתי שאני מפוענחת בצורה לא נכונה. הם חושבים שאני זונה, ואני לא כל כך'. על ההטרדה המינית שחוותה היא מספרת לא מתוך כעס אלא מתוך ניסיון להסביר, אך לא להצדיק, את התנהגותו של הגבר המטריד. במהלך זה היא גייסה המשגה הנגזרת ממודלים של תקשורת שלמדה באוניברסיטה, והייתה מודעת היטב למקורם של כלים אלה: 'המודעות לנושא הבין-תרבותי התחילה באוניברסיטה, כי אז שמעתי את הקורס של (שם מרצה) על אי הבנות בתקשורת בין-תרבותית, וזה ריתק אותי. זה היה קורס הכי מעניין אני חושבת שעברתי, באמת'. הנכונות להבין את המתייג והמשפיל באה לידי ביטוי גם בסיפורה על קונפליקט עם צעירה מזרחית במקום עבודתה במלון בים המלח. אף שהיא מגדירה אירוע זה כקשה, היא בו בזמן מציעה הסבר למקור הקונפליקט: 'היא [המלצרית] שנאה אותי על כך שאני רוסייה. […] גם אמרתי לי [לעצמי] אז שזה לגיטימי שהיא תשנא אותי. כי היא מדימונה והיא בגילי והיא בחיים לא תצא מהמלצרות ואני פה באופן זמני. ואני אלמד את התואר שלי ואני לא אהיה כאן. ואני חושבת שזה [מה שאמרתי לעצמי] נכון. זאת אומרת כי לא היה לה רקע אישי לשנות'.

לנה הרחיקה את הכעס והעלבון באמצעות הסבר סוציולוגי-מעמדי על סיכויי ניעוּת. כך היא מעצימה את עצמה בידיעה המובנת לה מאליה כי היא תתקדם ותרכוש השכלה כבת האינטליגנציה הרוסית. אך בו בזמן היא מנסה להבין גם את המקורות המעמדיים האתניים להתנהגות המשפילה של המזרחית כלפיה. ברוח זו מישה מציע טענה כללית יותר הקשורה לתחושות הקיפוח המעמדי של בני ובנות השכבות הנמוכות: 'השכבות הנמוכות של החברה, לדעתי, מרגישים קצת מקופחים מבחינה חברתית [מכיוון] שהם לא מקבלים אותו סיוע כמו שאנחנו מקבלים, אבל בעצם אנחנו לא מקבלים סיוע כזה ענקי. פשוט באנו לכאן ואנחנו בלי בית בלי כלום. את יודעת, גם באנו בלי כסף, אבל אנשים חושבים שאנחנו מקבלים מכוניות בחינם ולא צריך לעבוד בשביל זה, ומקבלים דירות בחינם'.

בהסברים שנותנים המרואיינים למקור התיוג והטינה בולטת מאוד העובדה שהם משתמשים בידע אקדמי שרכשו במהלך לימודיהם באוניברסיטה. לעתים קרובות אפשר לזהות את ההסבר של מרואיין או מרואיינת לפי חוג הלימוד וההתמחות באוניברסיטה: אלָה לומדת במגמת ייעוץ בחוג לחינוך, לנה למדה תקשורת ומישה סוציולוגיה. לעומת המודלים הטיפוליים העיוורים ליחסי כוח, בחוגים של לימודי תרבות וחברה נחשפים המהגרים למודלים ביקורתיים יותר על יחסים אתניים, ובהקשר זה גם לביקורת ישירה על המודל האוריינטליסטי.

שיח ביקורתי ואקטיביזם תרבותי

הפרקטיקה הרביעית מבטאת התקפה ישירה נגד האחיזה במודל האוריינטליסטי, ויציאה מפורשת נגד מה שהוא מייצג. את שלוש הפרקטיקות הקודמות חילצנו מתוך הסיפורים של המרואיינים על חוויות קונקרטיות שלהם במפגש עם המקומיים, ואילו פרקטיקה זו בולטת יותר כאשר המרואיין עובר ממצב של מספר סיפור אישי בריאיון, למצב של אינפורמנט המספק מידע על קבוצתו. במצב זה המרואיין נמצא בעמדה של מתבונן מן הצד המסביר למראיינת את תפיסות חבריו, באופן מרוחק, כביכול אובייקטיבי יותר, ולעתים אף ביקורתי. מנקודת מבט זו בחנו חלק מהמרואיינים גם את השימוש במודל האוריינטליסטי. לנה מסבירה את העמדות המתייגות של חבריה בכך שהם נשענים על מודל האינטליגנציה:

לכל אחד מאתנו יש את המושגים שבהם הוא מפרש את העולם. למשל, אחד מהערכים החשובים עבור הרוסים הכאילו אינטליגנטים, היהודים הרוסים שבאו מערים גדולות, כי אני לא יודעת הרבה על אוזבקיסטן וכולי, זה ערך האינטליגנציה […]. אז מפרשים לפי זה או-קיי, לא קורא ספר אז הוא לא תרבותי, או-קיי, הוא שם רגליים על המושב באוטובוס – הוא חיה, הוא לא, הוא לא עושה, הקיצור הוא לא כמוני – אז הוא ברברי.

לקוח מדף הפייסבוק של "מורשתנו - הצהרה דמוקרטית". "מורשתנו" הינו ארגון הפועל למען הפיכת מדינת ישראל למדינה פתוחה, חופשית, רב תרבותית, ושוחרת שלום
לקוח מדף הפייסבוק של "מורשתנו – הצהרה דמוקרטית". "מורשתנו" הינו ארגון הפועל למען הפיכת מדינת ישראל למדינה פתוחה, חופשית, רב תרבותית, ושוחרת שלום

בעקבות לימודיה (בחוג לתקשורת) ועבודתה (בהנחיית קבוצות) לנה מציגה משנה סדורה כנגד האליטיזם התרבותי הרוסי, ומכריזה מאבק גלוי נגדו. בריאיון עמה היא פורסת בפני המראיינת תהליך של שינוי, כעין מסע תודעתי, שניתן לכנותו: 'מעליונות תרבותית לאקטיביזם תרבותי'. נקודת המוצא במסע זה היא השחרור מתחושת העליונות התרבותית. במשך הלימודים באוניברסיטה הצטיידה לנה בכלים המאפשרים להבין את האחר המקומי המדיר אותה. אך לנה התקדמת צעד נוסף במסע זה של 'שחרור': 'היה לי תחושה אליטיסטית כלפי הישראלים, אבל אני עברתי [התגברתי] אחרי שלמדתי חצי שנה בג'וינט ועברתי קורס להנחיית סדנאות בין-תרבותיות. וזה שינה לי מאוד את התמונה. פשוט במשך חצי שנה עברתי סדנאות בין תרבותיות וזה שינה לי את התמונה […] זאת אומרת איך שהוא נפטרתי מהעליונות התרבותית שלי'. בעקבות חוויות של דינמיקה קבוצתית בסדנאות שונות, אימצה לנה שיח אישיותי-תרבותי חדש, ההופך לכלי העבודה העיקרי שלה בעבודתה כשליחה ברוסיה:

כשאני מדברת עם הסטודנטים הרוסים שלי [מועמדי עלייה ברוסיה], כל הסטראוטיפים האלה מגיעים אליהם. שישראל זה איזה עם של ברברים, זה חור פרובינציאלי תקוע במזרח תיכון. אני מדברת אתם, למשל, על תרבות אוראלית ורסוס [מול] תרבות ליטרלית, כשאני אומרת להם: אנחנו, רבותי [הרוסים], עדיין בתרבות ליטרלית, אולי קצת של המאה התשע עשרה. והם [הישראלים] כבר הלכו לטלוויזיה ולמחשב, יש להם מחשבה קצת שונה. זה לא אומר שאנחנו יותר טובים, זה לא אומר שהם יותר טובים. אבל הראש שלנו בנוי בצורה קצת שונה.

לשיטתה של לנה, שינוי תודעה ובעיקר פיתוח מודעות עצמית הכרחיים למעבר בין-תרבותי:

למהגר של היום הייתי מאוד ממליצה אל"ף לעבור סדנה [בין-תרבותית]. […]. בי"ת, באופן כללי להיות פתוח, לנסות לראות את הדברים, כי הרבה מאוד מהגרים הרבה פעמים פשוט מאוד לא מסוגלים לראות, לא מסוגלים לקלוט. […]. ויותר מזה, זאת אומרת, כאילו להעלות את המודעות העצמית שלו, ישראלי כזה, להיות יותר פתוח, יותר רגוע, פחות נוקשה. הרבה לנסוע לבקר במקום איפה שממנו הוא בא. זה מאוד עוזר, גם פסיכולוגית.

לנה תובעת מהמהגר להכיר בשוני בין-תרבותי ולקבל את האחר על בסיס העיקרון של שוויון ערך תרבותי. היא מכירה בכוח המתייג של ההבחנות האתניות ולא מנסה לעקוף, לנטרל או לרכך אותן. התביעה שלה היא לשבור את ההיררכיה ביניהן. היא לא מסתפקת ברמה של היודעת והמבינה, אלא מצדדת בפעולה תודעתית המחייבת את המקומיים והמהגרים כאחד לשנות את התייחסותם ההדדית ולהתגבר על הבדלים בין-תרבותיים. בהמשך דרכה האקדמית נסעה לנה לאוניברסיטה יוקרתית בארצות הברית ללימודים לתואר דוקטור, ונשארה שם כחברת סגל באוניברסיטה מכובדת. בעבודת הדוקטור שלה העוסקת בתרבות הרוסית בישראל, היא מאמצת את זווית הראייה הפוסט-קולוניאלית. באמצעות פרספקטיבה זו המחדדת את רגישותה ליחסי כוח, היא הופכת לרדיקלית יותר בקריאתה את הסוגיה האתנית בישראל. על בסיס זה היא יוצרת קואליציה דמיונית בין הרוסים למזרחים, ומפנה עתה את כעסה אל החברה הישראלית ההגמונית.

את הדיון בקולות השונים של הסטודנטים הרוסים המסתייגים ומתווכחים עם המודל האוריינטליסטי באמצעות פרקטיות פרשניות שונות, נחתום בדבריו של דן. דן הוא בוגר מדע המדינה שעסק רבות בהנחיה של קבוצות, מיטיב לסכם את הניסיון להשתחרר מקטגוריות מגבילות ומתייגות שמכתיב המודל האוריינטליסטי:

התחושה הזאת של שחצנות פסולה [של הרוסים], היום [כארבע שנים לאחר הגירתו] אני מבין את כל הטמטום שבזה […] מכיוון שלא כל פולני הוא פולני באליטה, ולא כל מרוקאי בתחתית הסולם, אבל הסטיגמה היא עדיין קיימת. […] זה לא משנה איך אנשים אחרים מגדירים אותך, זה לא הכול. כלומר, מה שבאמת חשוב בסופו של דבר זה איך אני מגדיר את עצמי. ואני לא יכול להגדיר את עצמי כשייך לקבוצה זו או אחרת. אני אשכנזי ואני לא, אני פולני ואני לא. אני יהודי ואני לא. זה באמת הגדרה ממש, ממש קשה. אני גם יהודי וגם לא. וזה נורא קשה לחיות ככה, אבל מצד שני אני איכשהו, אני נכנס לאינטראקציה עם אנשים ואני מבין את זה.

בתנועה פרשנית מעגלית, דן מצהיר ומסתייג, קובע נחרצות וממתן ('אני… ואני לא…; גם… וגם….; מצד אחד…. ומצד שני…'), וכל זאת תוך כדי ניסיון לבטא את הרצון שלו להשתחרר מהגדרות ותיוגים חברתיים, ובו בזמן את הקושי שלו לעשות זאת.

אוריינטליזם בשדות כוח

בניגוד לשיח השולט בספרות, בעיתונות ובמחקר המצביע על אוריינטליזציה הומוגנית וסטטית של המהגרים הרוסים (שומסקי, 2005; Fialkova and Yelenevskaya, 2004; Shumsky, 2004), חשפנו בניתוח דבריהם של המרואיינים שדה פרשני רב קולי יותר. המפגש של המהגרים עם המודל האוריינטליסטי בישראל מעדכן את התפיסות האוריינטליסטיות שלהם. החשיפה למודלים תרבותיים אחרים, תוך כדי התנסות במציאות החיים הישראלית היום-יומית (עבודה, צבא וכו') ובעיקר באוניברסיטה, פותח בפניהם אפשרויות פרשניות חדשות. אפשרויות אלה לעתים מרככות ולרוב ממסכות, ורק לעתים מאתגרות ויוצאות כנגד השיח האוריינטליסטי.

מסוף שנות השבעים נתונה ההגמוניה האשכנזית ללחצים קשים המכרסמים בדומיננטיות שלה (לוי, 2003; קימרלינג, 1998; Shafir and Peled, 2002). אחד מהגורמים המרכזיים המפעילים לחצים כאלה הם המזרחים, בני ובנות הדור השני של גל ההגירה הגדול בשנות החמישים. קבוצות אלה מאתגרות את הזהות הישראלית ההגמונית המזוהה עם המערב בצורות שונות (הפורום ללימודי חברה ותרבות, 2002; פלד, 2002; שנהב, 2003). ההגירה הרוסית בשנות התשעים הגדילה באופן ניכר את שיעור האשכנזים בחברה ושינתה את המערך האתני בתוך הקולקטיב היהודי. האוריינטליזם הנשען על הדימוי, ובו בזמן מחזק אותו, של ישראל כמדינה מערבית נזקק לרוסים על מנת לחדשו, גם אם זה אוריינטליזם מוצנע המועבר בדרכים סמויות ועקיפות יותר (ראו גם הלמן ולוי, 2001; ששון-לוי, 2008; Yonah 2004). שיח תרבותי זה המחלק את העולם בין מזרח למערב והמחזק סטראוטיפים הדדיים, מעכב אפשרות של מפגש בין המהגרים הרוסים למזרחים. תהליך זה מקשה את האפשרות של שיתוף פעולה ויצירת קואליציה בין הקבוצות על בסיס סולידריות שמקורה הוא השוליות וההדרה שעושות הקבוצות השולטות.

את השיח האוריינטליסטי של הרוסים מובילה האליטה התרבותית שלהם. שומסקי (2005) הבוחן שיח זה באמצעות עיון בטקסטים ספרותיים ופובליציסטיים שחיברו אנשים הנמנים עם אליטה זו, טוען כי יוצאי ברית המועצות לשעבר נושאים אתם לארץ החדשה מודל פרשני אוריינטליסטי-גזעני, ובאמצעותו הם מגדירים ומבססים את עצמם כמערביים בישראל ובעולם הגלובלי. אך הסבר זה הוא חלקי, בין השאר מכיוון ששומסקי מתייחס למודל האוריינטליסטי כאילו המודל מבית הוא סטטי וממשיך להתקיים ולסמן מזרחיות באותה הדרך שבה פעל לפני ההגירה. לטענתנו, באמצעות הבלטת השיח האוריינטליסטי והדרה של שיחים אחרים, האליטה הרוסית החדשה בישראל מנסה לבסס את מעמדה לא רק כלפי המקומיים אלא גם בתוך קבוצתה שלה. אליטה זו המסרבת לוותר על מקומה כמובילה וכמעצבת תרבותית, נאחזת בתרבות הרוסית, שהיא ההון ומקור הלגיטימציה המרכזיים שלה. השיח האוריינטליסטי בא להבטיח את מקומה של אליטה זו. במהלך זה היא מנסה להדוף אליטות צעירות יותר, כמו הסטודנטים שחקרנו, הקוראים את החברה הישראלית לא רק באמצעות מודלים הנשענים על התרבות הרוסית אלא גם הנשענים על מקורות ידע חדשים, לעתים ביקורתיים, שאותם הם רוכשים באוניברסיטאות בישראל.

* פרק זה מבוסס על מאמר שנכתב בשיתוף עם ד"ר יוליה לרנר.

ישראלים בדרכם - כריכה

ישראלים בדרכם: סיפורי הגירה של צעירים מברית המועצות לשעבר

עדנה לומסקי-פדר ותמר רפופורט

הוצאת מאגנס

304 עמ'

———————————————————————————
1 לשם, 2003; Al-Haj and Leshem, 2000; Lomksy-Feder and Leibovitz, 2010
2 שומסקי, 2005; Fialkova and Yelenevskaya, 2004; Shumsky, 2004
3 תחושות אלה מופיעות גם בעיתונות. למשל, אריה דיין, 'המזרחים מרגישים שגנבו להם את עיירות הפיתוח', הארץ, 25.6.2002. ביטוי בו זה יותר לתחושות אלה בא לידי ביטוי בתמונה של דן ליבק המוצגת במוסף בחירות של עיתון הארץ מיום 24.1.2003 ובה רואים גבר (רוסי?) חולף על פני כתובת גרפיטי על קיר בעיר אשדוד, האומרת: 'אין ערבים, אין רוסים, אין פיגועים'.
4 במרבית המחקרים שנעשו בשנות התשעים הבודקים את האופן שבו המהגרים תופסים את יחס הישראלים אליהם, אין הבחנה בין קבוצות המוצא. הישראלים מקוטלגים כקבוצה מוכללת. על פי המחקרים, הדימוי של הישראלים בעיני הנחקרים הרוסים הוא שלילי והם סוברים כי הוותיקים תופסים אותם בעיקר כנצלנים ומפגינים כלפיהם חשדנות (בן רפאל ואחרים, 1994; Al-Haj and Leshem, 2000).
5 לדוגמה, יגאל סרנה ואורון מאירי, 'מוות בדרך למכולת', ידיעות אחרונות, 27.2.1998; עדה אושפיז, 'למחרת כבר לא דיברו על זה', הארץ, 17.7.1998; דניאל בן-סימון, 'הרוסים נגד השחורים', הארץ, 11.9.1998; עדה אושפיז, 'זה קרה ביולנדה, בפארק אשקלון', הארץ, 13.11.1998; עדה אושפיז, 'סיבוב על עגלת המתח העדתי', הארץ, 4.12.1998; עליזה ארבלי, 'חייל נדקר למות באשקלון', הארץ, 8.11.1998; ראלי סער, 'מכות בבית הספר: טיוח או דיווח', הארץ, 8.2.1999; ענת טל-שיר, 'מרוקאים נגד רוסים, ולהפך', ידיעות אחרונות, 20.9.1999; דפנה ישועה, 'טוב שהיה פיגוע, פחות רוסים, יותר טוב', מקומון ידיעות אחרונות בתל אביב, 23.11.2001.
6 דעות ברוח דומה שזורות במאמרים שונים המופיעים בעיתונות בעברית. לדוגמה, 'רוק רוסי', מוסף הארץ, 26.12.1997; לילי גלילי, 'אנחנו יותר תרבותיים מהפנתרים השחורים', הארץ, 9.4.2000; עדה אופשיז, 'ישראלים בשבילי זה זבל', הארץ, 21.4.2000; לילי גלילי, 'למה הם שונאים כאן ערבים ומזרחים? מאותן סיבות ששם הם שנאו קווקזים', הארץ, 22.4.2004; לילי גלילי, 'איך זה שאין עולות מרוסיה במאהל החד-הוריות?', הארץ, 22.9.2003. ביטוי מובהק לעמדות אלה של הרוסים אפשר למצוא במאמרים שפורסמו בחוברת 'ארץ אחרת' (גיליון 19, 2003) שהוקדשה לעלייה/הגירה רוסית וליחסיה עם החברה הישראלית המקומית. הקול הדומיננטי שעולה מתוך המאמרים שנכתבו על ידי מייצגי האליטה הרוסית (כמו: מאיה קגנסקיה, דמיטרי סליבניאק, מיכאל וייסקוף) מאופיין בהעמדת התרבות הרוסית כעליונה ובמבט פטרוני על הישראלים הוותיקים ועל תרבותם.
7 פילקובה וילנוסקייה מתארות במאמרן את הזיקה המורכבת והלא חד-משמעית של האימפריה הרוסית למזרח ולמערב, הנובעת מעצם מיקומה של רוסיה על קו התפר שבין שתי ציוויליזציות אלה (Fialkova and Yelenevskaya, 2004).
8 לפי שומסקי (2005), השיח האוריינטליסטי ממלא תפקיד דומה בכינון יחסי הכוח והשליטה של המהגרים הרוסים עם הפלסטינים ובהדרתם המוחלטת מהקולקטיב הישראלי-יהודי. בסוגיה חשובה זו של היחס לישראלים הפלסטינים ולפלסטינים בכלל מאמר זה לא עוסק.
9 למשל,הירשפלד, 1998; טרכטנברג, 1998; פיטרברג, 1995; Shafir and Peled, 2002
10 ראו למשל, Clifford, 1980; Halliday, 1993; Sardar, 1999; Sarker, 1994
11 בשנות החמישים והשישים הוגדרו ההבדלים הפסיכולוגים בין קבוצות אתניות כ'טבעיים', כלומר במושגים מהותניים. מאוחר יותר השתנה הקשר המפורש הזה והפך לשיח ניטרלי ואובייקטיבי כביכול, שהתמקד בעקשנות ביחידים ללא קשר להקשרים החברתיים. הביקורת מכנה זאת עיוורון לאתניות. ואולם, באופן זה השיח הפסיכולוגי החדש יותר שימש למיסוך ההקשר החברתי וליצירת היררכיות אתניות.
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יובל א

    מאמר עשיר ומעניין. תודה. למדתי רבות.
    בראיונות חוזרות גישות שמתוארו כ"מהותניות" – ואשר הזהות האתנית או הגזעית או (במרומז)?) התרבותית מהווה בהן לא רק גורם מרבד אלא ממש משהו ש"מסביר" את העולם.
    כפי שהמחברות מעירות, לחוגי הלימוד של המרואיינים השפעה על עמדותיהם. ונראה שהמרואיינים הם בחלקם הגדול סטדונטים לסוציולוגיה.
    כידוע, מחקרים רבים מראים למשל כיצד לימודי הכלכלה משנים עמדות של סטודנטים – ומה שאמור להיות מדע תיאורי "מתגלה" כמערכת נורמטיבית רבת-עוצמה.
    אני תוהה אם אין כאן משהו דומה – שהדוברים חושפים משהו עמוק באופן בו הסוציולוגיה יוצרת, או ליתר דיוק מחזקת, את התפקיד של זהויות שונות בתפיסת העולם של המרואיינים (ואולי צריך להוסיף גם שה"דור הוותיק" של העולים גדל בסביבה רוויה במרקסיזם ובהסברים חברתיים\תרבותיים דומים מבחינות שונות גם כן).
    (הרעיון של "זהות" הופך למרכיב זהות…(: )

  2. דןש

    מרביתם של העולים מברית המועצות הם משכילים, אקדמאים ו"אירופאים"
    הם עלו לארץ לא מתוך הרגשת קיפוח מולד ולא מתוך דרישה שמגיע לי.
    הם לא בחלו בכל עבודה ולא ראו פחיתות או פגיעות בעבודות כפיים. הם התארגנו בצורה חסכונית, עבדו בעבודות מזדמנות ולא הרפו מחיפוש עבודה בנושאי הכשרתם, כישוריהם ונסיונם העשיר. לאט וביסודיות הם תפסו/"כבשו" את מקומותיהם להם הם ראויים.
    הם מזכירים מאד את העליות מגרמניה, שם המשכילים והמלומדים העדיפו עבודות "פשוטות" על עיסוק במקצועותיהם.
    העליה הרוסית היא אחת העליות שתרומתה למדינה גבוהה והקפיצו את ערכה הסגולי של המדינה. לא רק מול המזרחיים אלא אפילו מול הצברים.

    1. מאיה

      " העליה הרוסית היא אחת העליות שתרומתה למדינה גבוהה והקפיצו את ערכה הסגולי של המדינה. לא רק מול המזרחיים אלא אפילו מול הצברים"
      וואו! הם עולים "אפילו" על הצברים …. איזה כבוד של אלים חלקת להם. מזכיר לי שורה מספר שקראתי -"אלוהים נמצא אפילו מעל האנשים הלבנים" ומדבריך אני מסיקה שהצברים הם אשכנזים אני באה חלקית ממשפחה ירושלמית ספרדית עם שורשים מזרחיים שהיא"צברית" בהרבה.

      1. שיר - לי

        אנשים לא מודעים לאיך שהם מתנהגים, ואם מישהי בתפקיד ציבורי – טיפולי למשל, מתנהגת בצורה לא נחמדה, והיא גם באה מרוסיה, חשוב שתהיה מודעת לכך שיש יותר סיכוי לתייג אותה בקרב הצברים ולהכליל את כל ציבור העולים מרוסיה כ-"הרוסים לא נחמדים ומתנשאים" – רק בגלל אשה אחת שטבעה את חותמה במתבונן מהצד. לצערי , מה שישראלי רואה על התנהגות של "זר" כשהוא רואה אותו בפעם הראשונה, נצרב בתודעה של הישראלי כהתנהגות של אוכלוסיה שלמה, וקשה לשחרר את הרושם הזה. כך קרה לאשכנזים כשהם ראו מזרחי לראשונה בחייהם. זה אנושי לעשות את טעות ההכללה. זה אנושי לתייג ולשפוט – כולם עושים את זה . אבל זה לא אומר שזה בסדר.

        ועכשיו אדבר בקול אחר, קצת סותר את הקול הראשון, שגם הוא נמצא בתוכי וחי בשלום עם הסתירות הפנימיות של הקולות השונים שאני מחזיקה בהם בדעותיי:

        ילידי הארץ הלא – אשכנזים, זכו תמיד לזלזול, וכבר שמעתי נהג מונית מרוקאי, אינטליגנט ( באמת ! איש מקסים שהתאהבתי בו ! ) , הנוהג כלפי עצמו בשנאה עצמית טהורה, כשהוא מכריז : "הרוסים העלו פה את הרמה יחסית למזרחים הפרימיטיבים. הם טובים דמוגרפית, כדי שהרמה הכללית תעלה בזכותם".

        אני אישית הזדעזעתי לשמוע את זה מאיש שעלה ממרוקו ושחושב על המוצא שלו – עצמו כעל נחות. מאיפה באה השנאה העצמית הזאת? האם הוא הפנים אותה מהיחס המתנשא של הרוסים הוותיקים? או של הפולנים ושל הייקים שהוא לא נתקל בהם מספיק, כי הם יצאו מהמעברות יותר מהר מהעדות המזרחיות?

        אני אישית נתקלת בכל יום ביחס מתנשא של עולים מרוסיה כלפי צברים, לא רק כלפי מזרחים שנולדו פה, אלא בכלל. מבחינתי, כאחת שדגלה על ברכי העברית, חוסר הפנמת השפה העברית, השמטת הא הידיעה שלא ביודעין, שזירת שגיאות מרובות ללא רצון ממשי ללמוד כיצד מדברים נכון, כל זה אומר שהם לא רוצים להתערות. אני מדברת בעיקר על הדור הראשון ועל דור הביניים שעובד כקופאיות בסופר בטיב טעם על יד הבית שלי, ו אני לא מדברת על כ ל הקופאיות, אלא רק על אחת מסויימת. ממנה בעיקר נתקלתי ביחס מגעיל כלפיי. היא לא מבינה את מה שאני אומרת, והיא לא מסתירה את זה שהיא לא סובלת אותי. אני מכירה קופאיות אחרות שמחבבות אותי, והן גם "רוסיות". אבל רוב הקופאיות מדברות רוסית ביניהן מול לקוחות. זה מעצבן. זה מעצבן גם בקרב חברים שיושבים עם דוברי רוסית, שפתאום סוגרים ביניהם מרווח אינטימי באמצעות השפה. אין לי טענות כלפי הנוער, שמתעניין בעברית, יודע עברית גבוהה, קורא ספרים בעברית מסובכת, נהנה להיות פה, מרגיש שזו המדינה שלו. ואני מכירה גם נוער לא – יהודי, שעלה מחבר העמים ושמרגיש פה נהדר ובבית, ושקורא ספרים מסובכי – עברית.
        אני גאה בנוער הזה, מכל הדתות, היהודי כלא יהודי. מבחינתי המנוער הזה התערה פה גם התערה.

        אבל כשאני נתקלת באנשים חסרי סבלנות ממוצא רוסי, אמהות שגוררות את ילדיהן הבוכים וצועקות עליהם ברחוב, קופאיות שצועקות ברוסית בכל רחבי הסופר, (לעומת ערבי שלוחש בערבית), ובאחיות ובאנשי מקצוע טיפולי לא נחמדות, שיודעות שבתוכן הן בזות לישראלים, ובמורים למוסיקה מתוסכלים מזה ש"תקעו" אותם פה, במקום בקרנגי הול, וצורחים על התלמידים להם ומשפילים אותם,
        אז מה אני יכולה להגיד? תגידו לי עד מחר שאני גזענית; תגידו לי שאני מכלילה, ושלא הכל ככה, ( כי יש הכל מהכל, זה נכון), אבל זה מה שראיתי מסביבי בעשרים השנה האחרונות. ישראל השתנתה , ולא לטובה .

        ועוד לא דברתי על היחס המזעזע לאתיופים – בעיקר מצד הרוסים, אבל גם מצד הצברים – לא משנה מאיזה מוצא הם. מזלזלים באתיופים, הם נחשבים להכי נחותים פה אחרי הערבים.

        מה אני אגיד, להגיד את מה שאני רואה ואת מה שקורה פה בין קבוצות אוכלוסיה שונות, זה מכאיב לי את הלב, המציאות הזאת. האמת כואבת, ולהגיד אותה, לא פחות. הלוואי שזה ישתנה. שכל קבוצה תכבד את רעותה . והלוואי שמי שראיתי שהוא עולה מרוסיה, והתנהגותו כלפי הישראלים היתה חסרת סובלנות וסבלנות, הלוואי שאותו "רוסי" יעזור לי לשנות את דעתי עליו. הלוואי שאני אשנה את דעתי גם כן.

    2. ילדי תימן

      "העליה הרוסית היא אחת העליות שתרומתה למדינה גבוהה והקפיצו את ערכה הסגולי של המדינה. לא רק מול המזרחיים אלא אפילו מול הצברים"…
      אז עכשיו אתה בטח מציע לחטוף תינוקות של צברים לא מזרחיים (או פשוט לשכנע את ההורים) ולתת אותם למשפחות של רוסים כדי שיגיעו להישגים יותר מכובדים ויעלו את משקלה הסגולי של מדינתנו?

    3. איציק

      היא עלייה מזרחית פרימיטיבית בעיניים מערביות
      האנגלים אוהבים לצחוק על הרוסים שמשחקים אותה
      מדענים אינטיליגנטים.

      אף מערבי לא הולך ללמוד במוסדות השכלה רוסיים ומנגד
      הרוסים חולמים על המערב כמשאת נפש.

      אחוז בעלי ההשכלה האקדמית של העלייה הזאת הוא כ-12% בלבד, כלומר, שום דבר
      חריג ומיוחד ביחס להתפלגות השכלתית נורמלית וזה עוד בפירגון לארג'י (כולל את אלה
      שקנו תעודות ותארים בכסף וכולל את הרמה הנמוכה – רמה של מהנדס שם מקבילה לרמה של הנדסאי במערב).

      1. שיר - לי

        טוב שיש בשיח הזה אנשים שלא מתחבאים מאחורי צדקנות מאוסה, ואומרים את מה שעל ליבם, גם אם זה נשמע אכזרי, מתנשא וגזעני . בשביל זה אנחנו דמוקרטיה, משהו שליברמן לא מבין.

  3. אילנה שזור

    למראית, למראה המתבונן במראה של עצמנו אנו ממגלים מי אנחנו. ונדמה שמדובר למעשה ובפועל בתיאור המפגש בין המערב המתנשא למזרחיים כמו שחוו אותו הורינו בשנות ה-50. המערביות שרואה עצמה יותר ומעל ל"אחרים" שאנו. מתנשאים מול זהות שאיננה קיימת בשום מקום בעולם, רק כאן, מזרחיים.

    הגששים עשו בזמנו בדיחה על הראיון עם התימני, מנסים לסחוט ממנו תיאורים איך פעם אז, היתה זוועה, והוא אומר מה פעם? היום בבוקר! בהפוכה משתחזרת ההיסטוריה דרך המחקר המרתק הזה:
    מה שלא זכינו לתעד מספיק ובטח לא במחקר, מוגש לנו כאן על מגש של ברונזה – אלה ההוכחות למה שקרה במפגשים מאז תחילת הציונות עם המזרח.

    אלא שקמו העממים השונים והתלכדו למזרחיות פורחת, לזהות עם עתיד ולמרות העוני, למרות הדיכוי, למרות השבירה, והאפלייה – לא מתכופפים יותר!

    נזכרת בצעיר רוסי שאומר לי שהוא אלפא. כן, הוא עדיין בלי תחכום של החוגים האקדמיים, אומר את תורת הגזע, והוא – אלפא. אגב אני ביתא. אתיופים… ערבים בכלל… במו אוזני המצטלצלות שמעתי.
    וגם פגשתי את אביגייל, שמספרת על הגזענות אליה, כיהודיה מאוקראינה, וליבי דאב עליה… על נעליה היפות שהגדירו אותה "זונה".

    במקצועי יגדירו זאת "מורכבות". בתאכלס.. בין כל השיט צומחים פרחים שלא נראו קודם, מוטציות או וואריאציות לחברה חדשה?!

    1. דןש

      אני כמהה ומקווה ש"כור ההיתוך" המכוון שלא צלח – יצלח תוך כדי התפתחותו מן השטח עצמו. אבל אמרות כאלו "אלא שקמו העממים השונים והתלכדו למזרחיות פורחת, לזהות עם עתיד ולמרות העוני, למרות הדיכוי, למרות השבירה, והאפלייה – לא מתכופפים יותר! ", לבטח שלא יקדמו את התהליך. הבכיינות המובנית לא תקדם אותנו ב"מטר".
      חייבים להפסיק לחשוב על פי המזרח והמערב – להתערבב לקבל חינוך זהה וליצור הזדמנויות זהות. לשפר את הפריפריות בעיקר בחינוך ובתעסוקה במקצועות מתקדמים.

  4. בגדדי

    ומעריצים את הכלכלה הקפיטליסטית שקיימת כאן. הם הגדילו מאוד את הצפיפות הבלתי נסבלת בפיסת הקרקע ששמה ישראל.

  5. דינה

    המאמר הזה הוא גזעני באופן נוראי. ועיוורון לא לראות זאת. אני לא מבינה למה העורכים של "העוקץ" – שמייצג את עצמו ככתב עת ביקורתי, מרשים לעצמם לפרסם רשימה כזאת.

  6. מוריה (מאשה)ס

    מאמר מאוד גזעני שרק מעמיק את הפערים העדתיים הקיימים במקום להקטין אותם.

    1. ילדי תימן

      ע"י כך שלא חושפים את מנגנוני הקיפוח ונותנים להם להימשך?

  7. ג. אביבי

    סקירה ובחינה די משקפים של הגזענות הסלאבית החדשה.
    הגזענות של המהגרים הרוסים (בעיקר, אבל גם האוקראינים, הבלרוסיים והבלטיים) יונקת ישירות מהגזענות הנפוצה במזרח ומרכז אירופה מאות שנים שהרימה ראש מאז נפילת הקומוניזם. במוסקבה לבד כל שנה נרצחים עשרות מזרחים (קווקזים, טטארים, טורקיים, איראנים ואחרים – רובם מוסלמים) ע"י כנופיות של נאצים לבנים. האווירה ברחוב הרוסי די תומכת ואוהדת את פשעי הגזענות הלבנה. בארץ הממסד לא עושה שום דבר להנמיך את הגזענות הסלאבית החשוכה בעלת המאפיינים הנאצים, אותה הביאו חלק מהמהגרים ולא מעט עיתונאים בשפה הרוסית (שגם מפיצים אותה בתקשורת הרוסית בישראל). למעשה הממסד האשכנזי מעודד אותה בשתיקה. עוינות בין שתי קבוצות אתניות שאינן main stream אשכנזי-ותיק, היא אינטרס מובהק שך הממסד הלבן כאן.
    עניין נוסף הנשקף במאמר הוא הקשר המזרחי. אין היום ארגון גג של העמים המזרחים, אבל המזרחים בישראל לא לבד. הם קורבנות של הקולוניאליזם הגזעני הלבן בדיוק כמו המזרחים בכל העולם. כאן המדכא הוא הממסד האשכנזי/סלאבי ובתת היבשת הרוסית אלה הם הלבנים הנוצרים.

    1. שיר - לי

      אפילו אני ,שחושבת שהמדינה התקלקלה פה ולא מהמרוקאים, אלא מחוסר הידע בעברית של ציבור גדול שלא מוכן להתערות פה ושמקלל את יומו על שנחת ב"לבנט", אפילו אני, מזדעזעת למקרא דבריך, אביב.

      1. אל תשירי לי

        מה בדיוק מזעזע אותך בדבריו? שהוא מאשר את מה שמופיע בכתבה על הגזענות הרוסית? מי שעולמו קצת יותר רחב מזה של נמלה, היה מזדעזע מחוסר הטיפול של מוסדות המדינה בגזענות הזאת.

  8. סמדר לביא

    כותבות המחברות:
    "ההגירה הרוסית בשנות התשעים הגדילה באופן ניכר את שיעור האשכנזים בחברה ושינתה את המערך האתני בתוך הקולקטיב היהודי. האוריינטליזם הנשען על הדימוי, ובו בזמן מחזק אותו, של ישראל כמדינה מערבית נזקק לרוסים על מנת לחדשו, גם אם זה אוריינטליזם מוצנע המועבר בדרכים סמויות ועקיפות יותר (ראו גם הלמן ולוי, 2001; ששון-לוי, 2008; Yonah 2004)."

    וכנראה שעקב כך, ש"שכירי העט" (כשם שמכנה אותם ד"ר אהרון יצחקי) של האקדמיה הישראלית מחרימים אותי מאז העתקתי את זירת מחקרי הראשית ממצרים לישראל-פלסטין, נשתכח מן הכותבות מאמרי שהתפרסם במוסף הספרותי של הלונדון טיימס ב 1991, ושטען שזו האסטרטגיה של "העליה הלבנה" כמעט באותן המילים.
    1991 “Arrival of the New Cultured Tenants: Soviet Immigration to Israel and the Displacing of the Sephardi Jews.” The Times Literary Supplement 4602:11, 14 June

    ויש קישור כאן:
    http://academia.edu/1804590/Arrival_of_the_New_Cultured_Tenants_-_Times_Literary_Supplement_4602

  9. איציק

    ואת הצבע הלבן והונה את עצמו ואת כולם, כך הונו גם את הרוסים החדשים שחיפשו כהזדמנות ראשונה להגר למערב מתוך אינטרס אופורטוניסטי כלכלי בלי שום סנטימנט ציוני, בכדי להביא אותם לכאן ולספר לנו שהם הצילו את המדינה בהיותם אינטילגנטים טבעיים בדיוק כמו אלה שהגיעו משם לפני 70 שנה (נמלטו בשן ועין)..
    מסע יחצני ממוסד שנועד לסלול עבורם נתיב מהיר לעקיפת המזרחים ה"נחשלים" שמוכשלים בשיטתיות ע"י הממסד הרוסי הותיק והמשטרה החשאית שלו שרואה בהתקדמותם לעמדות השפעה בכירות איום קיומי.

    הרוסים קיבלו את תעמולת "העליונות האינטלקטואלית" בשמחה רבה. למזרחים שאולפו להאמין בנחיתות של עצמם לאורך דורות רבים זה נראה הגיוני ואת אף אחד לא עניינו העובדות –

    1.
    אחוז בעלי ההשכלה האקדמית של העלייה הזאת הוא כ-12% בלבד, כלומר, שום דבר
    חריג ומיוחד ביחס להתפלגות השכלתית נורמלית וזה עוד בפירגון (כולל את אלה
    שקנו תעודות ותארים בכסף וכולל את הרמה הנמוכה – רמה של מהנדס שם מקבילה לרמה של הנדסאי במערב).

    2. אם מדובר בעלייה כזאת מופלאה ואינטיליגנטית, אז איך איך מתוך מיליון רוסים שהיגרו לכאן לא נמצא אפילו אחד שבעברו הישג מדעי ידוע שלא לדבר על פרס נובל, שמאפיין, כידוע לכולם, את כל מי שהגיע לכאן מרוסיה ומזרח אירופה ומעיד, כפי שהסבירו לנו עשרות שנים בין השורות, על יכולות מדעיות מיוחדות שמקורן גנטי..
    הרי יש לנו כאן בעיה קשה מאד עם הסטטיסטיקה שהממסד האשכנזי מרוסיה מנפנף לנו בה מקום המדינה ועד היום..

    1. Vladimir

      אני לא יודע מאיפו הנתון הזה(מה הם התנאים שלפיהם עולה הגדר כי בעל השכלה גבוה,מה הוא טווח הגילים של נבדקים…),מי ביצע את המחקר ומה זה בכלל רלונטי.אם עליה "רוסית"היתה 80 אחוז בעלי השכלה גבוה אז מותר להם להשפיל "מזרחים"?או אם עליה "רוסית"היתה 3 אחוז בעלי השכלה גבוה אז "למזרחים "מותר להשפיל את" הרוסים"?

    2. הנדסאי איכות חיים

      1. אשמח לראות נתונים שתומכים בטענה זו(12% וזה). הדבר נראה תמוה לאור העבודה שמערכת החינוך הסובייטית בנויה כך שבגיל 16 הולכים ללימודים על-תיכוניים/אקדמיים או לצבא. מאחר,ואנו יודעים כי יהודים אינם מתאימים לצבא הייתי רוצה איזה קישור למידע הזה.
      אפיל אם ניקח את הטענה כי רוב המהנדסים הם בעצם הנדסאים(נגיד), אורך הלימודים מקביל לזה ללימודי תואר ראשון. הרי, אם אני מחזיק למשל תואר אקדמי שנעשה במוסד אקדמי חלש אני עדיין מחזיק תואר אקדמי, אפילו שאני לא יכול לעשות איתו כלום. דבר זה,תארים אקדמיים חסרי תועלת, רחמנא ליצלן, מאוד נפוץ בארץ.

      2. אתה וודאי יודע שלא מחלקים הרבה פרסי נובל ואחוז זוכי הפרס ביחס לאוכלוסיה הוא זניח ביותר. כנ"ל פרסי פילדס במתמתיקה או במדעים אחרים. זאת לפני שאתה בכלל לוקח בחשבון פוליטיקה פנימית האופיינית למתן פרסים מדעים/אקדמיים

  10. Vladimir

    קודם כל תרבות הרוסית היא מערבית רק בחלקה ובחלק השני היא רוסית-סוציאליסטית,סלביאנופילית ורובד השלישי הוא יחסית חדש הוא גזעני(פשיסטי אפילו)זה עליונות גזע לבן-הרובד הזה הוא מערבי לחלוטין.זה לרוסים, כשמדובר ב יהודים מרוסיה-יש את החלק הרוסי(השפעה תרבותית)וחלק היהודי (שפת ידיש וקודי תרבות ,לא דת שנאקרה כמעט לחלוטין).ברית המועצות לשעבר עברה שינויים(הפרטה,מעבר ל "קפיטליזם"חזירי ואחזרי ביותר שבגללו חלק גדול מהאוכלוסיה ירד מנכסיו וזכויותיובסיסיים).מילים: "דמוקרטיה","קפיטליזם","שוק החופשי"הפכו ל קללה.כידוע הדמוקרטיה העתיקה רומית הייתה תקפה רק לרומאיים ולא לעבדים שלא היה להם זכויות דמוקרטיות.בכל מקום בעולם עשירים וענייים אינם שווים בזכויותם בפועל אף ב ברית המועצות לשעבר זה הגיע למצב קיצוני.בגלל כל זה חלק גדול מהעליה "רוסית"בעשורים האחרונים הם למעשה פליטים.
    לרוב העולי רוסיה עד להגעתם ארצה לא היה ידוע שקיימות בישראל עדות יהודיות "מזרחיות"ועל יחסים בין"מזרחיים"ל"אשכנזים" בודאי לא היה ידוע על קשיי עליה(פיזיים ופסיכולוגיים)של עדות"המזרח" כמובן"שרוסים"שהגיעו בשנות80 ודרומה אינם אשמים בקשיים האלה.
    למרות זאת חלק גדול מעולי "רוסיה"סבלו ממקרים של גזענות "מזרחית".למעשה לחלק "מהמזרחיים " יש שנאה פתולוגית כלפי "אשכנזים"יכול להיות שהיא גם"מוצדקת" אבל "אשכנזים צברים" הם מעמד חזק וחלק "מהמזרחיים" שמרשה לאצמו יחס משפיל כלפי"רוסים"לא יכול להרשות לאצמו יחס דומה כלפי מעמד החזק וכל התסכול יוצא לכיוון "הרוסי".
    לגבי "רוסים" עד לשנות ה90 השכלה הייתה(ברוסיה)גם ברמה גבוה גם נפוצה יותר יחסית אצל יהודים שם ,משנות ה90 פריאוריטטים השתנו במקום" תעבוד בכבוד ולא תרוויח"ל"תרוויח-כל אמצעים כשרים-גנוב כפי יכולתך" גם רמת השכלה ירדה -שחיטות בתחום תפסה מימדים אסטרונומיים,גם וקטור פעילוית ושאיפות של אנשים השתנה.לגבי חתני פרסי נובל ופרסים אחרים אצל יהודי רוסיה כמובן יש שמות שעולים בזיכרון באופן מיידי(Lev Landau,Vitaly Ginzburg)ויש עוד כמה וכמה כמובן שהאנשים האלה לא עולים לארץ.לגבי פרס נובל(האובייקטיביות)אין דבר אובייקטיבי בהחלט.
    כמובן "שרוסים" עלו לארץ לרוב רק כדי להיות חיים נורמליים חלקם הצליחו חלקם הגדול לא וממשיכים לרדת ברמה האישית(בלי קשר לרקע הקודם).
    גזענות היא תמיד מכוערת,אבל גזענות של "רוסים"כלפי עדות "מזרח" היא ל רוב תגובה(חוסר אונים…)וחלקית חוסר הבנה.
    לגבי סטיגמה של זנות -מה שלא ידוע לרוב הישראלים זונות"רוסיות" לרוב ענק לא קשורות לעליה"רוסית"אלה הם בחורות לא יהודיות שמתוך מצוקה כלכלית עקב קפיטליזם"החזירי"ששורר שם באות "להרויח " כסף.
    לגבי ש ל"רוסים"יותר קל להצליח מ ליהודים של עדות "מזרח"-אתה לא תצליח אם לא תעבוד בשביל זה ,נקודה.
    אלי בסוף אנחנו נחליט ש אנחנו עם אחד ואין"מזרחיים"ו אשכנזים"

  11. אסתר עקנין

    את העובדים מנצלים עד טיפת הדם האחרונה, שוק של עבדים, שעובדים בעבודות פרך, עם תנאים מחפירים, ושכר עלוב.
    כבר עדיף להיות הומלס, ולדוג דגים בים.
    יש עבודות בשוק, אבל הם מתאימות לעבדים, ולא לבני אדם למדינת ישראל אין שום זכות לדרוש לגייס צעירים לצבא ולמנוע מהם אחר כך חיים בכבוד, שכוללים פרנסה ודיור. אם זה לא מובן מאליו – זה גם לא מובן מאליו שילדי יעשו צבא פה או יחיו פה. 155,000 אוקראינים ומולדאבים שהביאו לנו לכאן אחרי גיל 50+ ועכשיו מקבלים קצבת זיקנה בסכום כולל של 2,400,000,000 שקל מדי שנה ! בניגוד ל ח ו ק ביטוח לאומי הדורש תקופת אכשרה של 10 שנות עבודה לפחות, למרות ולא שילמו מיסים, למרות ולא שירתו שירות לאומי או צבאי, למרות שאינם דוברים עברית כלל וכלל ולמרות ואינם יהודים !
    חי: הנשיא הזמני מושבע, מורסי בידי הצבא
    http://www.ynet.co.il

  12. וואגנר?

    מה לא ברור ? הרי ברור שהפוסט, שלא לאמר המשנה הסדורה הזו, רק מזיק לתודעה של קוראים צעירים. מישהו מעלה בדעתו שאיזה צאצא של עולה חדש רוסי יתקן את המחלה הזו אצלו אחרי שייקרא את הפוסט?. ההיפך.

    להמחשה.

    "….הגרמנים בכדי להמחיש את תיעובם מיהדות מזרח אירופה. השוו אותם לעכברושונים וחולדות. הגרמנים, יה? מרצדס, יה?. לא איזה מתוסבכים שהוקאו לארץ חדשה, והמציאו את עצמם מחדש בצורה חולנית (והמהדרין טענו שזה בעצם שלב המאניה שלאחר הדיפרסיה של עשרות דורות) והתנפחו כמו בלונים מלאים בהבל סירחון של נאדים, שהחלו לכנות מוצאים אחרים באותה ארץ חדשה "בבונים" …. השאלה האמיתית. הינה האם לדוגמא הפוחלצים, והאוטודידאקטים, שמתגזענים לאחרונה על מוזיקה מזרחית. ומתפארים בכל הזדמנות שהם "מאזינים למוזיקה קלאסית" האם החולים האלה הבינו והפנימו מה קבעו ואבחנו לגבי הוריהם/סביהם האירופאים והגרמנים (וגם גאונים כמו וואגנר ושופן). שהיהודים פסיכוטים, חסרי יצירתיות, שקרנים פאתולוגיים, פרימיטיביים, נכלוליים, חסרי עמוד שדרה, שחורים, פרזיטים, רודפי בצע …או שבמסגרת המצאת עצמם מחדש, ומחלתם החדשה הם הדחיקו את כל מה שאיבחנו לגביהם…יה?"

    תלמדו מהאשכנזים. שבכל פעם שמישהו מעלה את הנושא הרחב הזה. הם מייד מוחקים ולא מוכנים לשמוע.

  13. לאון

    ההתנהגות של הרוסים היא תוצאה ישירה של גזענות שהם ספגו מחלק מהמזרחים(כמובן לא כל המזרחים גזענים ואין לי שום כוונה להכליל- כל אדם צריך להישפט לפי ההתנהגות שלו ולא המוצא ).

    כאשר הגענו לארץ בסוף שנות ה80 הוטחו בנו הערות גזעניות רבות מאנשים ממוצא מזרחי. הואשמנו בכך שאנחנו גויים, בעלי תעודות מזויפות, זונות ושאר ירקות. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שיהודים מברית המועצות היו תחת התקפה- ברוסיה ואוקראינה היהודים סבלו מגזענות מהאנטישמיים המקומיים, שהאשימו את היהודים בכל חוליי ברית המועצות.

    יהודים רבים עלו לישראל על מנת לחיות במדינה שבה לא יהיו מטרה לשנאה(כפי שהיה בברית המועצות), אולם במקום לשמוע את קללת "היהודי המסריח" שמענו את קללת "הרוסי המסריח". עולים רבים נדהמו לגלות שכפי שהם נחשבו לגורם זר(יהודי) בברית המועצות, כך גם מעמדם בישראל(בתור רוסים).

    הרגשות הקשות שיש לרוסים כלפי המזרחים נובעים בעיקר מהגזענות אותה הם ספגו מחלקם(אני מדגיש שוב, לא מכל המזרחים) שאותה הם ראו כהמשך ישיר לאנטימשיות בברית המועצות. הגורמים שהוזכרו בכתבה(התנשאות תרבותית וכולי) הם די שוליים.