הציוני שבזנד

היכן הציונות בין ארה"ב ואוסטרליה לבין קניה ואלג'יריה? למתווכחים משני צדי המתרס סביב ספרו של שלמה זנד התשובה לכאורה ברורה. אולם, בהתבוננות היסטורית על התפתחות הציונות מתברר אחרת
ארנון דגני

בעקבות פרסום ספרו האחרון של פרופסור שלמה זנד, שוב עלה במדור הדעות של הארץ דיון בענייני הציונות, אופיה של המדינה היהודית ויחסיה עם התפוצות (לפי סדר הפרסום – עופר אדרת, אסף ליבוביץ, קרלו שטרנגר, שלמה זנד,דימיטרי שוסקי, שוב שלמה זנד, צביה גרינפלד). שני המחנות בוויכוח מתבצרים בעמדות הבאות: האחד מתעקש כי מדינת ישראל תישאר בהגדרתה מדינתם של היהודים כולם והשני דורש שהמדינה תהיה של אזרחיה בלבד, יהודים ולא-יהודים. גם אם המשתתפים בדיון יכולים להיחשב כשייכים לאותו צד פוליטי בחלוקת הימין\שמאל הישראלית, נדמה כי ברור שהראשון הינו ציוני והשני פוסט או אפילו אנטי-ציוני. יש נקודה עליה המחנות בדיון מוכנים להסכים: מהותה של הציונות היא הקמתה ושימורה של מדינה השייכת לעם היהודי כולו ורק לו. מי שסבור שהמדינה שייכת רק לאזרחיה כולם, איננו ציוני.

לעומת זאת, ניתן לטעון כי תפיסתו של הויכוח בין זנד ומבקריו ככזה המתנהל בין ציונים ללא-ציונים משמעותו אימוץ הבנה אנכרוניסטית או א-היסטורית של הציונות. הבנה שכזו מתעלמת מהעובדה שהציונות במהלך השנים הושפעה מתפיסות עולם שונות, ייצגה סדרי יום שונים וחייבה מדיניות פוליטית משתנה. לעומת זאת כיום, גם אינטלקטואלים הרואים עצמם כציונים וגם כאלו הרואים עצמם אנטי-ציונים, נוטים לייחס לציונות מאפיינים מהותניים בדומה לאופן שבו מדענים מיחסים תכונות ליסודות טבע או תרכובות כימיות. לעומת זאת, בפועל, הציונות הייתה ועודנה אידיאולוגיה מגוונת (אם כי היום פחות) אשר מאז ומעולם לא ניתן היה להפרידה מההקשרים ההיסטוריים של סוף המאה ה-19 עד תחילת המאה ה-21. ישנם כיום כמה חוקרים (נועם פיאנקו, דימטרי שומסקי, דייויד מאיירס ואחרים) אשר הוכיחו כי מה שנראה לנו כחלק מהליבה של הציונות, קיומה של 'מדינה יהודית' (חזון נתון לפרשנות משתנה לכשעצמו), היה למעשה רק אלטרנטיבה אחת מכמה וככזו גם לא תמיד האלטרנטיבה השלטת בתנועה הציונית.

kakal
קולוניאליזם-התיישבותי. בכל גרסה מוקדמת של הציונות יש לכל הפחות מרכיב של העתקת מיקומם של יהודים מאירופה (ולאחר מכן ממדינות האסלאם) לארץ ישראל

כיצד, אם כן, ניתן לנתח את הציונות מבלי לטפול עליה מאפיינים מהותניים וא-היסטורים? אם נבחן את הציונות כפי שהתהוותה לאורך השנים ולא מבעד להבנה הרווחת את הציונות כיום, נראה כי בכל גרסה וגרסה מוקדמת של הציונות ישנו לכל הפחות מרכיב של העתקת מיקומם של בני אדם ממקום אחד למקום אחר – מעבר של יהודים מאירופה (ולאחר מכן ממדינות האסלאם) לארץ ישראל. מעבר זה איננו יכול להיחשב כקולוניאליזם היות שהמתיישבים לא ראו את עצמם כמייצגי ארצות מוצאם (להיפך, לרוב ברחו מהן מחשש לחייהם). מעבר זה גם אינו יכול להיחשב כהגירה היות שהמתיישב היהודי ראה את עצמו בצורה כזו או אחרת כמי שמתכוון ליצור ריבונות חדשה ולא כמי שמבקש להצטרף לחברה הנוכחית של הארץ. בין המתיישבים לבין הקמת הבית הלאומי או המדינה עמדה האוכלוסייה הילידית בארץ ישראל. את הציונות כתנועת התיישבות ריבונית אשר שאיפותיה עמדו בניגוד לרצונה של האוכלוסייה הילידית ניתן אם כן להשוות לתנועות היסטוריות אשר בקהילה האקדמית העולמית מסווגות כתנועות של קולוניאליזםהתיישבותי (settler colonialism). נניח לרגע את ההשלכות המוסריות של פרויקטים אלו ונתמקד באופנים בהם פרויקטים כאלה שיחקו תפקיד בהיסטוריה של צפון אמריקה, אוסטרלאסיה ומקומות אחרים.

ההגדרה הבסיסית ביותר של קולוניאליזם-התיישבותי היא העברתה של אוכלוסייה מתיישבת ריבונית לתוך טריטוריה ובמקביל ריקונה של אותה טריטוריה מיושביה המקוריים. כך עשו המתיישבים שהגיעו לארה"ב, קנדה, אוסטרליה וניו-זילנד וכן לארץ ישראל. על כן ניתן להבין את הציונות המוקדמת כמקרה של קולוניאליזם-התיישבותי (להבדיל מקולוניאליזם) בעל מאפיינים ייחודיים. טענה זו איננה חדשנית במיוחד וחתומים עליה חוקרים בעלי שם כגון ברוך קימרלינג, גרשון שפיר, גבריאל פיטרברג ולאחרונה לורנזו ורצ'יני (Veracini) האוסטרלי. יש לציין שעצם העובדה שהציונות ניתנת להשוואה עם תנועות אחרות של קולוניאליזם-התיישבותי אין משמעותה שהיא זהה להן.

מאפיין חשוב הנמצא בכל היסטוריה של קולוניאליזם-התיישבותי הוא קיומן והחלשותן ההדרגתית של זיקות תרבותיות ופוליטיות בין הישות המתיישבת לבין אוכלוסיות המקור. כמו בציונות, אשר לא היתה יכולה להתקיים ללא תמיכת התפוצות, כך גם כל תנועה קולוניאליזם-התיישבותי אחרת שימרה זיקות לאומיות עם תושבים מהחוץ, וזאת גם לאחר ביסוס עצמאותה במדינה ריבונית. לדוגמא, עד לעשורים הראשונים של המאה ה-20, ברוב המדינות בארה"ב התקיימו חוקים אשר הקנו זכויות הצבעה ללא-אזרחים וכן העניקו למהגרים מרקע אתני מסוים גישה לאדמות ילידים. האוסטרלים לא היו מובחנים באופן רשמי מנתינים אחרים של הממלכה המאוחדת עד שנת 1949 וישנם עד היום ניו-זילנדים אשר מקוננים על התרופפות הקשרים הריבוניים עמה. עם זאת, בשלב זה או אחר ובדרגות קושי שונות, כל חברות המתיישבים המשגשגות התנתקו מהקשרים החיצוניים שאפשרו את לידתן. ברבות השנים, מדינות אלה הפכו למה שנהוג לכנות חברות הגירה, אך מהגריהן כעת מגיעים מכל קצוות העולם והם נחשבים כמצטרפים חדשים, לא כמי שהאזרחות טבועה בהם באופן טבעי. בנוסף, בשלב זה או אחר, אותן מדינות, אשר נוצרו על גבו של הקיום הילידי, גם העניקו לילידים שנותרו אזרחות מלאה ואף שילבו את תרבותם, סמליהם ותחושת שורשיותם בזהות הלאומית של האוכלוסיה המתיישבת. לטוב ולרע, מעשי הזוועה של המתיישבים נותרו ברובם בעבר. ניתוק הזיקות עם החוץ ויצירתם של משטרים דמוקרטיים המשלבים את הילידים, לא היווה את סיומו של פרויקט הקולוניאליזם-ההתיישבותי אלא את התבססותו ומיצויו במדינה ריבונית משגשגת.

קולוניאליזם-עם-התיישבות. 1954, ניירובי, קניה. צילום: Robin Hutton (cc by-nc)
קולוניאליזם-עם-התיישבות. 1954, ניירובי, קניה. צילום: Robin Hutton, cc by-nc

אל מול הפרויקטים הללו, ניתן להציב כמה מקרים של התיישבות אירופאית בארץ לא-אירופאית אשר בו בזמן לא העלימה באופן משמעותי את האוכלוסייה הילידית וגם שאפה לשמור על השייכות הלאומית לאוכלוסיות חוץ. מקרים אלו ניתן לכנות קולוניאליזםעםהתיישבות (להבדיל מקולוניאליזם-התיישבותי). הדוגמאות הקלאסיות הן אלג'יריה וקניה בהן ניצלו המתיישבים את כוח העבודה של הילידים (ולכן לא שאפו להיעלמותם) וכן דרשו כי הריבונות על הארץ תישמר בידיהם ובידי אחיהם שבצרפת ובבריטניה. מקרים אלו נגמרו בחיסול ההתיישבות והגליית המתיישבים למדינות המקור, גם אלו שנולדו בארץ ההתיישבות ומעולם לא ראו את פריס או לונדון.

כדי להגדיר את הציונות באופן היסטורי ניתן לומר שהיא תנועה פוליטית הנעה בין שני סוגי ההתיישבות שתוארו למעלה. החל מסוף המאה ה-19 דרך 1948 והעשורים הראשונים לעצמאותה של ישראל, נראה כי המודל הראשון (הקולוניאליזם-ההתיישבותי) הוא הדומיננטי בציונות. מאות אלפים של יהודים עברו או הועברו לארץ ישראל ומאות אלפי לא-יהודים הועברו ממנה. גם בתחום שילובם האזרחי של הילידים הערבים אשר נותרו לאחר הנכבה נרשמו הישגים, ביניהם: אזרוחם הפורמלי ופירוקו ההדרגתי של הממשל הצבאי אשר המדינה הטילה עליהם בשנת 1948. ואז הגיעה שנת 1967 ולפתע ניצבו הציונים בפני טריטוריה גדולה יותר אך גם אוכלוסיה ילידית גדולה הרבה יותר. גם אם האינסטינקטים הקולוניאליים-התיישבותיים של הציונים רצו בריקון השטחים מהתושבים הילידים הרי שהנסיבות הבינלאומיות לא אפשרו זאת (וטוב שכך). בנוסף, הטמעתם של תושבי השטחים כאזרחים ישראלים גם היא לא נשקלה ברצינות. תחילה הוחלט שלא להחליט ואז קמו מי שהחליטו שהשטחים אומנם יהפכו לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל ותושביהם ישולבו בכלכלתה, אך לא כאזרחים. כך, לצד הזנחת הצד האלים ביותר (רצח עם ו\או טיהור אתני) של הקולוניאליזם-ההתיישבותי, זנחו הציונים בהדרגה גם את הצד הליבראלי שלו וייצרו משטר מבוסס יותר ויותר על עליונות יהודית ותמיכתם של היהודים בתפוצות (במיוחד ארה"ב). כ-45 שנה מאוחר יותר, חוק השבות נותר על כנו והתבסס, ויש כיום יותר סובלנות להתערבות יהדות התפוצות בפוליטיקה הישראלית וציפייה שהשדולות היהודיות יתמכו בישראל פוליטית וכלכלית. חוק מדינת הלאום שבקרוב יחוקק יהווה התקדמות נוספת של מגמה זו. כך, ישראל עברה מ-1967 ואילך מקולוניאליזם-התיישבותי יותר ויותר לכיוון של קולוניאליזם-עם-התיישבות. כיום, אפשר לומר שישראל מכילה את שני סוגי המשטרים, עם תנועה מן הראשון לכיוון השני.

התעקשותו של זנד על קיומו של עם ישראלי והדופי שהוא מטיל בתוקפו של העם היהודי תואמים את השקפת עולמם של מתיישבים אחרים שביקשו לכונן קהילה נפרדת מזו שבשמה החל המפעל ההתיישבותי. קשה היום לסווג עמדה שכזו כציונית אך ניתן לומר שהיא תולדה טבעית של מגמה מרכזית בציונות. מגמה זאת ראתה בהגשמתה המלאה של הציונות את יצירתה של מדינה ריבונית, נאורה, בה המתיישב היהודי והיליד הערבי בונים ביחד את ארצם. אלו המתעקשים שהריבונות של מדינת ישראל תוגדר כיהודית ולא כישראלית (וכאן אין הרבה הבדל בין נפתלי בנט וא.ב.יהושע) אולי רואים עצמם כממשיכי דרכה של הציונות בה' הידיעה, אך למעשה הם רק ממשיכיה של מגמה ציונית אחת שלא חייבה מדינה ריבונית, כמו גם של מגמה חופפת שראתה בהתיישבותם של יהודים בארץ ישראל כלי לזקיפת קומתם של היהודים בתפוצות.

שלושים שנה אחרי שבנדיקט אנדרסון, ארנסט גלנר ואריק הובסבאום הציתו את הפולמוס האקדמי אודות הלאומיות, הוויכוח על מי תקף יותר, הלאום היהודי או הלאום הישראלי, נראה מעט מיותר. צודק זנד כאשר הוא מזהה את הלאומיות כתופעה הקשורה לריבונות, לטריטוריה מוגדרת, לשפה ולתרבות משותפת. יחד עם זאת, צודקים מבקריו של זנד כאשר הם מזהים את הזיקה בין יהודי העולם כלאומית. אם הלאום הוא אכן 'קהילה מדומיינת' אזי ניתן לדמיינו כחורג מגבולות הריבונות שאותה הוא דורש לעצמו, כדובר שפות שונות, וכמייצר תרבויות מגוונות. הציונות ההיסטורית חוללה, ובו בעת כוּננה על ידי שתי קהילות לאומיות מובחנות אך שלובות זו בזו – הארצישראלית (לימים הישראלית) והיהודית.

בדיון על אופייה של מדינת ישראל ניתן לומר כי שני הצדדים הם ממשיכי הציונות, אך לא מי יותר ומי פחות נאמן לדרך המקורית. יחד עם זאת, ניתן בזהירות לקבוע מי משני הצדדים הוא בעל ראייה אסטרטגית בהירה יותר. באופן כללי, מאז שנת 1967, ישראל היא פחות ופחות דמוקרטית (כלומר פחות מדינת אזרחיה) ויותר ויותר יהודית. לצד זה, מאז הנצחון המוחץ של 1967, זכות קיומה של ישראל נהפכה בעולם לפחות מובנת מאליה ולעניין שנוי במחלוקת. למעשה, הציונות נעשתה דומה יותר ויותר לתנועות המתיישבים באלג'יריה ובקניה מאשר לאלו שהקימו את ארה"ב וניו-זילנד. אנשים כמו שלמה זנד וכן מירון בנבנשתי, הבינו שהדיון על מדינה אחת או שתיים או שמונה הוא דיון סרק. התמתנות הסכסוך חייבת לעבור דרך הכרעתם של היהודים בישראל להפסיק להיות חיל חלוץ של ישות חיצונית והתמקדותם ביצירת חיים משותפים בינם לבין הפלסטינים. לא ניתן ולא צריך להשליך לפח את כל הזיקות התרבותיות בין יהודים וכן אין לדרוש מהפלסטינים שיוותרו על זיקותיהם התרבותיות עם עמי האזור. יחד עם זאת, רק עם הפלסטינים, ולא עם יהדות התפוצות, צריך למצוא מצע פוליטי משותף לפיו תושביה הנוכחיים של הארץ ירצו להמשיך לחיות בה. אם נמשיך להתעקש על מדינה וארץ עבור מי שאינם מוכנים להתיישב בהן דרך קבע, עלינו לקוות לפחות שאלו האחרונים יסכימו בבוא היום לקלוט אותנו כפי שנקלטו המתיישבים הצרפתים והבריטים “בארץ מוצאם”.

 ארנון דגני הוא דוקטוראנט להיסטוריה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA)

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ליכודניק

    "מאז שנת 1967, ישראל היא פחות ופחות דמוקרטית (כלומר פחות מדינת אזרחיה)"- אך בעוד שערביי יש"ע נשארו חסרי זכויות, יש התקדמות רבה בזכויות של הפלסטינים בישראל. בישראל של 67' לא היו טיבי וזועבי, ולא מג'אדלה, סייד קשוע, לינה מחול ומירה עווד. אנחנו לא אוסטרליה או ארה"ב, אבל התקדמנו הרבה מאז 67'.

    אפשר גם לומר שההבדל בין קולוניאליזם התיישבותי לקולוניאליזם-עם-התיישבות הוא בכך שהראשון השמיד את האוכלוסיה הילידית טוב יותר- וזה מה שאיפשר לו, בהמשך, לתת לשרידים זכויות פוליטיות. ייתכן ואוסטרליה היתה פחות דמוקרטית לו היו בה 20% או 70% אבוריג'ינים ולא 3%.
    אפשר להיזכר כמה כוח היה צריך להפעיל כדי שמדינות דרום ארה"ב יכירו בזכויות האפרו-אמריקאים, הכרה שהיתה איום משמעותי על הכוח הפוליטי של הלבנים. לא בטוח שמתן הזכויות נובע מיצירת זהות לאומית המנותקת מהמטרופולין דווקא (כמשמתע מהשורה "מעשי הזוועה של המתיישבים נותרו ברובם בעבר. ניתוק הזיקות עם החוץ ויצירתם של משטרים דמוקרטיים המשלבים את הילידים.."). הקשר בין מידת הדמוקרטיה לדומיננטיות המספרית של המתיישבים הוא תחושה שלי, ואי לי ביסוס מחקרי לה.

    בכל מיקרה, תודה על העבודה הטובה בניתוח המונח "קולוניאליזם", שבד"כ משמש כביטוי גנאי חד-מימדי.

    1. ארנון

      לצד ההתקדמות (אתה אומר) רבה בזכויות של הפלסטינים בישראל – תסכים איתי שחלה נסיגה, ובמקביל ישנה נסיגה בתחושת ההזדהות שלהם עם המדינה. אי אפשר להפריד את התהליכים האלו אחד מהשני ואת שניהם מהכיבוש, שכאמור התחיל ב-67, ובאזורים מסויימים הלך והתעמק.

      בנוגע להשמדת הילידים – למדינות קולוניאליות אין אינטרס לעשות כן, שהרי בלי ילידים, אין את מי לנצל. לעומת זאת, מתיישב, אין לו שום צורך ביליד אלא רק באדמתו.

      לגבי הנקודה האחרונה, זה נכון שמדינות מתיישבות בדר"כ פונות לאמצעים ליברלים יותר כאשר היליד מבחינה מספרית כבר לא יכול להוות איום. אבל לא תמיד – דרום אפריקה למשל.

      1. שרגא עילם

        התושבים הערבים חיו תחת ממשל צבאי והאפליה היתה יותר גדולה מאשר היום.
        אבל גם בתחומים אחרים כמו חופש התקשורת, חופש אקדמאי ועוד ועוד קשה לדבר על מצב יותר דמוקרטי.
        דיכוי אלים כמו זה של שביתת הימאים הגדולה היום כנראה לא יעלה על הדעת.

  2. עמית

    המודל של קולוניאליזם התיישבותי לא תואם את ההיסטוריה הארצישראלית, והניסיון לכפות אותו ומושגים אחרים על ההיסטוריה המיוחדת של הארץ מזכירה רצון ילודתי להדביק "שמות גנאי" במקום להתמודד עם המציאות שמנגד בצורה כנה.

    ארץ ישראל במאה ה-19 המאוחרת ושנות המאה ה-20 המוקדמות לא הייתה "אדמה ילידית" מיושבת בתושבים מקדמת דנא שביניהם לבין העולם המערבי נוצר מפגש זה עתה. האזור היה תחת שלטונה של האימפריה העות'מאנית ותושבי האזור קיבלו את הלגיטימיות שלה, והגעתם של היהודים לארץ נעשה בהתאם לכלליה וחוקיה. היהודים לא היו זרים לאזור אליו הם הגיעו, ישוב יהודי בארץ התקיים ברציפות לאורך ההיסטוריה, כולל במאה ה-19, וזו המולדת העתיקה של עמם כפי שהם ושאר עמי העולם תפשו זאת. גם ה"אוכלוסייה הילידית" היא לא בדיוק ילידית, וההיסטוריה של העם ה"מתיישב" באזור יותר עתיקה מזו שלה. היהודים לא התיישבו בארץ ו"דחפו" את האוכלוסייה המקומית החוצה. זו הסתכלות אנכרוניסטית. למעלה ממחצית-מאה שנים היהודים ישבו -לצד- האוכלוסיה הערבית ולא במקומה, ועד הרגע האחרון היהודים הסכימו לחיים לצד האוכלוסיה הערבית ולא על חשבונה (החלטת החלוקה), בין אם הם הסכימו לזה בשמחה או בהחמצת פנים. ההתגלגלות ההיסטורית שהובילה למלחמת 48 הייתה תלויה הייתה בצד הערבי לא פחות מאשר באוכלוסיה היהודית, אם לא יותר, והייתה יכולה להימנע.

    לנסות לכפות על המצב הנ"ל את המודל האמריקאי\אוסטרלי, כלומר, התיישבות בארץ ילידית על ידי חיסול סיסטמטי של תושביה, הוא חסר בסיס.

    לגבי הטיעון השני של המאמר – הזרמים הציוניים המוקדמים שזנד מזכיר בדעותיו היו שונים ממנו מהותית, כי הם האמינו בפירוש בהמשך קשר צמוד עם הגולה היהודית בעוד שזנד פוסל את זה. זנד מזכיר יותר את הזרם ה"כנעני" שלא נחשב ציוני, אך הוא דוחה את המיתוסים ההיסטוריים המכוננים של הזרם הזה.

  3. יוסי ברנע

    זה שהציונות לא הייתה עשוייה עור אחד, זה לא חדש. למדנו כבר על הציונות המדינית לצד הציונות המעשית והסינטית ששילבה בינהם כמו גם זו הרוחנית.
    אולם התנועה הציונית המדינית, החל מתקופת הרצל לא באה להיות תנועת לאום של כלל היהודים, אלא לפתור את מצוקת יהודי רוסיה ומזרח אירופה. מבחינת הרצל היזראלטים לא היו חלק מהפרויקט שלו. קל וחומר שהקטור טימרמן כיום ( שר החוץ של ארגנטינה), גוזף ליברמן ( שהתמודד על הנשיאות בארה"ב), אינם חלק מאותו לאום, שאינו קיים לאום יהודי, כי אין אפשרות למימוש ריבוני לאוכלוסיות אזרחיות המשולבות במדינות הלאום שלהם, במדינת לאום יהודי ובטריטוריה אחרת!
    הכותב אינו מחדש בנושא סוגי הקולוניאליזים כמו גם לגבי ארצות ההגירה וחשובה לצורך זה תפיסתו של רטוש והכנענים, שראו בארצות ההגירה בתקופתם את המודל הנורמטיבי של מדינת לאום דמוקרטית.
    למרות הבקיאות של הכותב, ניכרת תפיסה של "עיגול" בעיות.. כך הממשל הצבאי שכבר בתקופתו הוסבר כהכרחי לא מסיבות ביטחון אלא כלכליות, מוצג כמהות, שכנראה הייתה נחוצה והגיעה לסיומה לבסוף. זאת למרות שלמרות ביטול הממשל הצבאי, עדין יש לו המשך, או לפחות היה במערכות כמו מערכת החינוך. זאת ועוד יש סוגיה שממנה בכלל מתעלם הכותב והיא המשך קיומם של מוסדות אקסטריטוריאלים כמו הסוכנות היהודית על מחלוקותיה השונות (עליה והתישבות), קק"ל וקרן היסוד.התיתכן מדינת לאום דמוקרטית שבה יש אורגנים כאלו?.
    אי אפשר לבנות מדינה ולהשאיר את הפיגומים הציונייים כחלק ממנה, כשתפקידים להיות "עוקפי מדינה", וזאת כאלו צריך לעבוד על הפריץ, הגם שמדובר במדינה ריבונות.
    הכותב מתעלם מכך שנוצרה בארץ תרבות עברית ולמעשה נוצרה תודעה לאומית ישראלית שהבעיה העיקרית שלה היא שיש פער ומסוכן בין הרובד האוביקטיבי שבה (זיהויה מבחוץ), לבין הרובד האינטרסוביקטיבי שהוא סגור ומדיר. לא רק זאת, אלא שפרקליטות המדינה טענה כלפי קבוצת אנשים שתבעה שהמדינה תכיר בשייכותם ל" לאום הישראלי", שיש בכך חתירה תחת יסודות המדינה! האם בהכרה בלאום הצרפתי, האטלקי, האמריקאי, האוסטרלי יש חתירה תחת יסודות המדינה?
    הכותב היה צריך לתת בהקשר זה את דעתו לאנומליה של מושג הלאום, ואי הנכונות לקבל את הלאום האזרחי בישראל.

  4. דרור BDS

    אין שום דבר נאצי באמנון דגני. עוד משהו שאינו נמצא במאמר זה, כמו בכל המאמרים המקושרים, כמו בכל הדיונים, אקדמאים כמו גם ציבוריים, הוא התייחסותם של הפלסטינים, ילידי הארץ שהיו כאן לפני הציונים ושישארו כאן גם אחריהם, למושג ציונות. מי שרוצה לדון ברצינות במושג הזה, ציונות, אל לו להסיק את מסקנותיו, יהיו אשר יהיו, ללא התייחסות ליחסם של פלסטינים – פליטים, מגורשים, נצורים, חסרי אזרחות תחת משטר אפרטהייד, ואזרחים שווי זכויות לכאורה, למושג הזה.

    כל עוד זה לא מתקיים, ניתן יהיה לכתוב גם את זה, ולדרוש את הלגיטימיות של פרסום התגובה: "ניתן לטעון כי תפיסתו של הויכוח בין X – ניאו-נאצי, לבין מבקריו ככזה המתנהל בין נאצים ללא-נאצים משמעותו אימוץ הבנה אנכרוניסטית או א-היסטורית של הנאציזם. הבנה שכזו מתעלמת מהעובדה שהנאציזם במהלך השנים הושפעה מתפיסות עולם שונות, ייצגה סדרי יום שונים וחייבה מדיניות פוליטית משתנה. לעומת זאת כיום, גם אינטלקטואלים הרואים עצמם כנאצים וגם כאלו הרואים עצמם אנטי-נאצים, נוטים לייחס לנאציזם מאפיינים מהותניים בדומה לאופן שבו מדענים מיחסים תכונות ליסודות טבע או תרכובות כימיות. לעומת זאת, בפועל, הנאציזם היה ועודו אידיאולוגיה מגוונת (אם כי היום פחות) אשר מאז ומעולם לא ניתן היה להפרידה מההקשרים ההיסטוריים של סוף המאה ה-19 עד תחילת המאה ה-21".

    אין טעם להעלות באוב את דבריהם של מאגנס וחבורתו, לפשפש ולגרד הצדקות שונות ומשונות לציונים שונים ומשונים שתמכו בציונות שונה או משונה כדי להסיק כי התנועה הציונית על שלל זרמיה, האמיתיים או המדומים, סירבה להכיר בפער שבין הפנטזיה הציונית ובין התממשותה. זהו החטא הקדמון שהוביל, הרבה לפני 48, לתוקפנות הציונית לדורותיה. העיסוק היחידי של השיח היהודי באבחנה בין שמאל ובין ימין ובין ציוני לבין אנטי ציוני בשיח הוא זה הגורר את ההסלמה ובסופו של יום לקריאה לחרם ולתפיסה שהציונות היא קולוניאליזם ותו לא.
    המחבר, נאצי או לא, ציוני או לא, עוסק בביטוי ציונות תוך כדי שימוש במושג 'יהודי' כבעל מאפיינים מהותניים בדומה לאופן שבו מדענים מיחסים תכונות ליסודות טבע או תרכובות כימיות.

    מהו יהודי? אומר ליבוביץ`:"אין לדבר כאן על יהדות מבחינה רעיונית, מאחר ורעיונות הם הפקר, וכל אחד יכול לראות בהם מהרהורי ליבו. וכל עוד ניתנת רשות למתווכחים 'להגדיר את היהדות' מהרהורי ליבם ומנטיותיהם והעדפותיהם האינטלקטואליות או האמוציונליות ולעשות את היהדות מושג סובייקטיבי לגמרי – אין הויכוח אלא פלפול סמאנטי בלבד".
    מתוך- "יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, הוצאת שוקן, פרק היהדות, העם, המדינה, עמ` 235).
    כידוע, הציונות לקחה מהדת היהודית את מה שהיה נחוץ – לדידם של מנהיגיה – כדי לקדם את רעיונותיה, והשמיטה חלקים אחרים מאותה סיבה בדיוק. (וראו מחקריהם של עדי אופיר ושל אמנון רז-קרקוצקין בנושא זה). גם אי הקביעה בחוק "מיהו יהודי" מיהו יהודי, אינה במקרה. לא רשלנות, לא מעשה חלם, אלא כוונת מכוון.

    עצה ידידותית: הנח להוגים שציינת. פרט לזנד, עימו ניתן להתווכח, השאר אינם ראויים להתייחסות עקב היותם ציונים. חבל על זמנך היקר, הרי לך דוקטורט בשני פסקאות:
    פסקה1, צבי בן דור: "לטעמי הציונות היום, בשלב הנוכחי, היא אך ורק אידיאולוגיה שתכליתה לשמר בכל דרך אפשרית, בפנים ובחוץ, את עליונותם הפוליטית, הצבאית, הכלכלית, והתרבותית של מי שמוגדרים "יהודים" על פי חוקי מדינת ישראל ועל ידי הבירוקראטיה שלה. זהו ההיבט המרכזי, ואני אטען גם היחיד, באידיאולוגיה הציונית היום".
    http://www.kedma.co.il/index.php?id=3027&t=pages
    פסקה2, מתוך מכתב של פלסטינים גולים, עליו חתומים בין היתר עלי אבו נעימה ועומר ברגותי. החלק הרלוונטי לדיון זה:
    our struggle was never, and will never be, with Jews, or Judaism, no matter how much Zionism insists that our enemies are the Jews. Rather, our struggle is with Zionism, a modern European settler colonial movement, similar to movements in many other parts of the world that aim to displace indigenous people and build new European societies on their lands.
    http://uspcn.org/2012/03/13/granting-no-quarter-a-call-for-the-disavowal-of-the-racism-and-antisemitism-of-gilad-atzmon/

    1. ארנון

      מעריך את הביקורת. אתה עולה כאן על אלמנט שגם לי יש בעיה איתו בלמודי קולוניאליזם התיישבותי – היכן היליד? (ראה סוף התגובה)

      החלפת המילה נאציזם בציונות העבירה מסר חריף אבל מה לעשות – הנאציזם, ככל שהיה מחליא בכל שלביו, גם הוא ניתן להיסטוריזציה – לא?

      אני לא מסכים איתך שדו לאומיות היתה ציונות שונה משונה. אין לי ספק שהציונות, כתנועה של קולוניאליזם התיישבותי לא בישרה טובות לילידים, באף תצורה. אך עלינו לשאול, מה היה התפקיד של הפלסטינים, לדעתי בצדק, בהבאת תפיסות של מדינה יהודית 'נקיה מפלסטינים' אל המרכז הציוני? אם לדידך לפלסטינים ובחירותיהם הפוליטיות, מוצדקות ככל שהיו, אין תפקיד בעיצובה של הציונות, אזי אתה דרור מעלים את הפלסטינים כאחרון המתיישבים הציונים.

      1. אלי א.

        תודה על מאמר מעניין ומלומד ארנון. עם זאת, אני חייב להסכים עם הביקורת של דרור. קודם כל לגבי המונח "מהותני", אני מעדיף להשתמש בו עבור מושגים מופשטים ורחבים הרבה יותר כמו למשל: "גבר", "אישה", "מלחמה", "יהדות", "אסלאם", "מערב", "ערבי", וכו' . אין טעם לדעתי לנסות לעשות היסטוריזציה, במובן של לפרק את הנחות היסוד לגבי המובן מאליו, עבור תופעות כל כך חדשות כמו: ציונות, נאציזם וגם לאומיות פלסטינית (הלאומיות הפלסטינית למשל *תמיד* הייתה אנטי-ציונית). אני חושב שבתנועות/תופעות מודרניות אפשר בהחלט לראות שהן "דבר אחד" או "קפואות" ולמידה של ההיסטוריה של תנועות חדשות תראה שאכן יש להן קווים מנחים שנשארו זהים במידה לא מעטה לאורך ההיסטוריה הקצרה שלהן.

        ושנית, כן בהחלט, להסתכל על זה מעיניים פלסטיניות. האם פלסטיני שגורש מביתו (או ברח ולא נתנו לא לחזור) שונה מאבוריג'יני? או מנייטיב אמריקן? כלומר, האם חווית העקירה, הבריחה, הרס רקמת החיים, היא שונה עד כדי כך בכל מקום? האם זה משנה למי שגורש מביתו מהו סוג הקולוניאליזם שבגללו גורש?
        מבחינה אקדמית השאלה היא מה המוקד של המחקר? אם כאן המטרה היא לבחון פולמוסים בציונות, אז אולי אפשר לראות שינויים לאורך ההיסטוריה (לא כבירים לדעתי), זה מעניין וחשוב, אבל אסור לנתק את הוויכוח מהמדיניות שיושמה בפועל. עבור ערבים, המדיניות הציונית היא תמיד אותה אסטרטגיה רק באמצעים אחרים, שימור העליונות האתנית היהודית, כמו שציטט דרור.

    2. דרור BDS

      היכן היליד? (ראה סוף התגובה).

      ***

      "קשה היום לסווג עמדה שכזו [של זנד] כציונית אך ניתן לומר שהיא תולדה טבעית של מגמה מרכזית בציונות".
      החלפת המילה ציוני במילה נאצי בכותרת הינה תעלול עיתונאי ידוע, בד"כ מתלווה לכותרת סימן שאלה רק כדי לענות עליה בשלילה בהמשך הכתבה. כאן תבעתי את עלבונו של זנד ותו לא. אין ולא הייתה לי כוונה להשוות חלילה את הציונות לנאציזם היות והשוואה כזו משרתת לדעתי את הפרופגנדה הציונית.

      "מגמה זאת [של זנד? של הציונים?] ראתה בהגשמתה המלאה של הציונות את יצירתה של מדינה ריבונית, נאורה, בה המתיישב היהודי והיליד הערבי בונים ביחד את ארצם".
      עדי אופיר: "קבוצות של ציונים ושל פלסטינים בעלי תודעה לאומית החלו למרוד בשלטון הבריטי מאמצע שנות השלושים, כשהחל לדעתם לפגוע בשיטתיות באינטרסים הלאומיים שלהם. כל אחת מהתנועות הלאומיות תבעה ריבונות בארץ, אבל בתחילה, יותר משתבעה מדינה חד-לאומית תבעה לשלול את הלגיטימיות של התנועה הלאומית המתחרה. […] שתי התנועות הצהירו כי לא יפגעו לרעה בבני הלאום האחר, שיחיה בקרבם כמיעוט, וגילו סבלנות מוגבלת כלפי בני עמם שלא הצטרפו אליהן; הקהילה היהודית היתה מאורגנת יותר והציונים שלטו במוסדותיה ולכן נזקקו לפחות אלימות כדי לשלוט במתנגדיהם.

      הציונים תבעו צדק היסטורי לעם היהודי, שאותו ייצגו, לטענתם; המחיר שנתבעו תושבי הארץ הערבים לשלם תמורת צדק זה כלל לא הטריד את רובם המכריע. הערבים תבעו צדק לנגזלים; הטרגדיה היהודית שהניעה את הציונים וגם שימשה להם צידוק במאבקם הנחוש לא הטרידה אותם כלל, לא לפני השואה וגם לא אחריה. אבל אין לטעות – מלכתחילה לא הייתה כאן שום סימטריה. התביעה הציונית לצדק (בשם העם היהודי) הופנתה כלפי עולם ומלואו, בראש ובראשונה כלפי אירופה הנוצרית, שעם ההיסטוריה הרחוקה והקרובה שלה באו הציונים חשבון. התביעה הפלסטינית לצדק הופנתה במישרין כלפי הציונים שדחקו את רגליהם וכלפי הבריטים שאיפשרו זאת, ובעקיפין כלפי המעצמות שסייעו להשתלטות הציונית על פלשתינה או השלימו איתה".
      מתוך: שעת האפס, בתוך: עבודת ההווה, הקיבוץ המאוחד, 2001, עמ' 226-227

      ***

      "אלו המתעקשים שהריבונות של מדינת ישראל תוגדר כיהודית ולא כישראלית… הם רק ממשיכיה של מגמה ציונית אחת שלא חייבה מדינה ריבונית, כמו גם של מגמה חופפת שראתה בהתיישבותם של יהודים בארץ ישראל כלי לזקיפת קומתם של היהודים בתפוצות".
      אלו המתעקשים שהריבונות של מה שמכונה מדינת ישראל תוגדר כיהודית מכירים בלגיטימיות של המדינה הציונית, המכונה 'מדינת ישראל' בפיהם. כך גם אלו התובעים שהמדינה הזו תוכר כישראלית. זהו הדבר המשותף לבנט ולא.ב יהושע. לעומת ציונים אלו, זנד מנסה להוכיח בדרך מתמטית, כדרכם של מדענים מהמדעים המדויקים, כי הציונות עצמה, והריבון הציוני שהשתלט על האדמות, אינם לגיטימיים. לצורך זה הוא מגדיר הגדרה, מוכיח בשלילה כי ההגדרה הציונית אינה מוגדרת היטב, טוען טענה מופרכת (טענה ציונית) הנסמכת על ההגדרה הציונית המופרכת, מניח בשלילה כי הטענה נכונה, מוכיח כי אינה נכונה ולכן בהכרח, מ.ש.ל.
      אין מגמה ציונית שלא חייבה ריבונות. גם אלו שצידדו לכאורה במדינה דו לאומית – מה שחיים גנז ועורגים רבים אחרים, כולם תומכי מרצ, לזרמים שונים ומשונים בציונות מכנים הציונות המוסרית – היו ציונים בדרכם. מומלץ מאד לפנות לצבי בן דור ולברר עימו את הביקורת העניינית שלו על התיאוריה של זנד. שומסקי זה בשביל אשכנזים.

      ***

      "עלינו לשאול, מה היה התפקיד של הפלסטינים, לדעתי בצדק, בהבאת תפיסות של מדינה יהודית 'נקיה מפלסטינים' אל המרכז הציוני"?
      עלינו לשאול ועלינו גם לענות. אני כבר עניתי בתגובתי הקודמת לשאלה זו ("התנועה הציונית על שלל זרמיה, האמיתיים או המדומים, סירבה להכיר בפער שבין הפנטזיה הציונית ובין התממשותה"), אך ראוי, וזאת ביקורתי היחידה על מאמרך, לשאול גם את הילידים.
      פלסטינים המתבוננים נכוחה, לטעמי, במציאות – מנתחים את הציונות מבלי לטפול עליה מאפיינים מהותניים וא-היסטורים, בוחנים את הציונות כפי שהתהוותה לאורך השנים ולא מבעד להבנה הרווחת את הציונות כיום – כותבים את הדברים הבאים:

      אריג' סבעא ח'ורי: "קולוניאליזם אינו יכול להימשך בלי שיבצע זוועות נוספות. ההיסטוריה מלמדת שכדי שהכובש ישמור על מעמדו כמנצח אולטימטיבי, עליו להשתמש תמיד ביותר כוח, וככל שהוא משתמש ביותר כוח, כך הוא נעשה דכאני יותר. מצב כזה מוביל את הכובש לקוות שהנכבש והמדוכא ייעלם, כדי שלא לזכור שהוא הכובש והמדכא. הדיכוי המתמשך של החברה הפלסטינית בשטחים הכבושים ומעשי ההרג והנישול היומיומיים הם המחשה לקולוניאליזם מהסוג שעליו אני מדברת. הדיכוי שמתרחש שם הוא, באופנים שונים, המשך לפרויקט הקולוניאלי שהחל בפלסטין עוד לפני 1948".
      מתוך: השתיקה של החברה הישראלית, מחסום
      http://212.179.113.235/mahsom/article.php?id=1371

      זחאלקה, בתגובה למשפטים תמוהים ממאמרך, כשהבולט בהם הוא: "לאחר הנכבה נרשמו הישגים, ביניהם: אזרוחם הפורמלי…".
      "זו דמוקרטיה קולוניאליסטית כאן, בחייך. יש סוד אפל לדמוקרטיה הישראלית. זו דמוקרטיה שבנויה על טרנספר. מדינה יהודית יכלה להתקיים בשני תנאים; או שמגרשים את הערבים או שעושים אפרטהייד. זה לא משפט שלי, זה מאמר שכתבה חנה ארנדט ב-1941. אז למה עשו טרנספר ולא אפרטהייד? כי לאבות הציונות היה דימוי עצמי של דמוקרטיה. הם ראו את עצמם דמוקרטים ולא יכלו לסבול מצב שבו יש שלילת זכויות, הם לא רצו במדינה ערבים שאין להם זכויות. אם רצו להקים רק מדינה יהודית, הפלסטינים יכלו להישאר פה עם אפרטהייד. אם רצו גם יהודית וגם דמוקרטית זו משוואה בלתי פתירה בלי טרנספר. רק ברגע שמספר הערבים קטן ל-11 אחוז, הם עשו את הדמוקרטיה. זה החטא הקדמון. אנחנו קרבנות הדמוקרטיה – לא רק קרבנות המדינה היהודית. אתה יודע מה? אפרטהייד זה חלום של כל פלסטיני: תנו לנו אפרטהייד ונחיה במולדת שלנו".
      nrg.co.il/online/54/ART2/042/934.html

      ***

      "אתה עולה כאן על אלמנט שגם לי יש בעיה איתו בלמודי קולוניאליזם התיישבותי – היכן היליד"?
      בשעה טובה הגענו אל סוף התגובה. במאמרו 'פוסטציונות' [מילה אחת], מאמר שעשוי מאד לעניין אותך ורלוונטי מאד למאמרך זה, כותב עדי אופיר: "אפקט ראשון של התיוג [תווית ה"פוסט"], כפי שטענו רז-קרקוצקין וסילברסטין[8], הוא למסגר את ביקורת הציונות כמחלוקת יהודית פנימית. פלסטינים ישראלים אינם יכולים להיות פוסטציונים; עליהם להיות אנטי-ציונים מן ההתחלה. השיח הביקורתי שהתפתח בשמאל הרדיקלי בישראל נחצה כך לשניים. קולותיהם של אינטלקטואלים פלסטינים בולטים כעזמי בשארה, אדוארד סעיד או מחמוד דרוויש מנותקים מאלה של עמיתיהם היהודים ומקופסאים בפינה הישנה של אותה אנטי-ציונות השוללת את עצם קיומה של ישראל ואיתה אי אפשר להתפשר בשום אופן". (שם, עמ' 260)
      [8] אמנון רז קרקוצקין – "תודעה היסטורית ואחריות היסטורית"
      Laurence Silberstein – PostZionism Debates: Knowledge and Power in Israeli Culture

      המלים הבאות אינן שאולות מספר שירה של מחמוד דרויש ואינן לקוחות מהנובלה "באב אל-שמס" שכתב אליאס ח'ורי על "הנכבה". המלים הללו הן חלק קטן מנאומיו של עזמי בשארה מעל בימת הכנסת הישראלית בדיון על "הצעת חוק שלילת זכות השיבה, התשס"א-2001":
      תושבי המקום המקוריים הם הפלסטינים. יש להם יותר זיקה מלכל יהודי שהגיע בשנה שעברה מרוסיה. לפלסטינים יש הרבה זיקה למולדתם. דרך אגב, גם הרבה יותר זכות, אדוני היושב ראש, בכל מובן של זכות. זכות בעיבוד הקרקע, זכות טבעית, זכות לאומית, זכות היסטורית… מכל בחינה יש לפלסטיני הרבה יותר זכויות מלכל עולה חדש שאתה כאן מחוקק לו חוקים. זכות השיבה נוצרה לפני חוק השבות. אתם יכולים לשריין חוקים כמה שאתם רוצים, זאת הזיקה ההיסטורית… אדוני היושב ראש, אני מודע לכך שבמסגרת ציונית אין פתרון לזכות השיבה. לכן אני אומר לכם, זכות השיבה היא זכות אנטי ציונית, כי במסגרת הציונות אין זכות שיבה, זאת אני יודע. ובכל זאת, זכות השיבה היא זכות צודקת, כי בקטע הזה הציונות לא צודקת וזכות השיבה היא צודקת. המאבק ההיסטורי פתוח. זכות השיבה לא יכולה להיות מעוגנת במסגרת הציונית והמוסדות הציוניים. זכות השיבה היא זכות אנטי ציונית, נכון, ואני תומך בה בכל זאת".
      מתוך: "קץ הקיום הסכיזופרני" – אריג' סבאע' ח'ורי http://baladblog2013.blogspot.co.il/2013/01/blog-post_1622.html

  5. דן

    בפירוש לא מדינת היהודים – אינני רוצה שבני אדם, שאין כוונתם הנוכחית לעזוב את מולדתם ולהתיישב בקרבנו יקבעו כיצד יתנהלו חיינו כאן במדינת ישראל. כפי ששמעתי לא אחת מפי המגדירים עצמם יהודים (לא אכנס כאן לסבך של מיהו יהודי) – אתם שם נמצאים על מנת לשמור עבורינו פיסת אדמה כאשר אילוצים חיצוניים יכריחו אותנו לנטוש את מולדתנו. לא זאת הייתה מטרת הציונות.
    מתכונת מדינה דו לאומית בין הים לירדן "לא תחזיק מים" ברבות הימים הרוב יקבע את הילכות החיים. את הציונות ניתן להגשים אך ורק כאשר יהיה "בית לאומי" לעם הפלסטינאי (גם כאן לא אכנס לדיון אם קיים או שאינו קיים עם כזה)
    רק ראשר תהיינה שתי מדינות לשני העמים הציונות תוכל להמשיך את דרכה.

  6. סמולן

    מדהים כמה מהר מגיעים מהדיון בדתו של זנד, לשאלת הציונות והקולוניאליזם. מכל מקום, ציונות מוצגת פה במאמר כתנועה במרחב התיאוריה הקולוניאליסטי: פעם הציונות היתה קולוניאליזם סוג א', אחרי כן הפכה לקולוניאליזם סוג ב'. מתבקשת כאן שאלה תיאורטית: האם קו שקול לשתי נקודות, או שהוא משהו השונה מהן? כי עקרונית, אפשר לטעון כי העובדה – זה מה שהפוסט טוען – שהציונות בהתחלה היתה דומה לא', ואחרי כן היתה דומה לב', היא לבדה מספיקה כדי לטעון שלא מדובר לא בא' ולא בב'. הנעל פעם היתה שחורה, ואחרי כן היתה אדומה. לפיכך היא לא נעל-שחורה וגם לא נעל-אדומה. היא נעל-משנה-צבעים. כך הציונות הקולוניאליסטית: היא קולוניאליזם שיכול להשתנות בין סוגים שונים של קולוניאליזם. קולוניאליזם-על?

    ובאותו עניין: מה זה ירוק, תלוי על הקיר ומצפצף? דג מלוח.

    1. שאול סלע

      סמולן הצדיק את הפשע הציוני אשכנזי הנורא של קליטת הפולנים ישירות למרכז הארץ ,לתעסוקה נאותה ולמבני קבע בעוד שאת המזרחים תקעו לשנים עם הטוריות במעברות. סמולן הוא לא יחיד ,הוא שייך לליגהשל משה גרנות שכתב את "עסקני הקיפוח", כתב שטנה נגד מזרחים.

      הזמר העברי אינו התרבות שלי וסמולן הוא אויב בנפש

    2. ילדי תימן

      אתה לא חייב להתבטא בכל מחיר.

  7. רני

    הערות מקוטעות. לפי השטח הנכבש האימפריאליסט שכאן הנו דרור בלאד. דרור בלאד יכול לתפקד רק בישראל בהגנת כידוני צה"ל הוא לא ישרוד שנה בעזה. הפלסטינים בכלל לא משתתפים בדיון זה. דעתם הרשמית ברורה אין כאן מקום
    לשום צורה של ישות פוליטית יהודית שלא תתנהג לפי השריעה. שום אדם לא
    הציב חוק כזה לגבי המהגרים האירופאים לאוסטרליה, נו-זילנד קנדה וכ"ו. הדרישות הכי בסיסיות של הפלסטינים מונעות כל תהליך פיוס. הנצרות היא שאיפשרה פיוס בדרום אפריקה, גורם כזה חסר לחלוטין בארץ ישראל.
    היהודים היו, הנם ונשארו התושבים המקוריים של ארץ זו. השוואת ישראל לארצות כאסטרליה, ניולנד וכ"ו היא הנותנת. גם אם ישאר מאורי אחד ויחיד בניו-זילנד או יליד אחד בקליפורניה או אוסטרליה הוא הנו התושב המקורי. באלפיים השנים האחרונות היו כאן יותר מיהודי אחד. כבר בשנת 100 לספירה יש כאן עם יהודי לפי כל הגדרה, מחמירה ככל שתהיה, של עם בארצו. שפה ייחודית, מערכת משפט ייחודית, הנהגה מוכרת, אתוסים ומיתוסים משותפים יחודיים, דת משותפת ייחודית. כל זה הרבה יותר מאלף שנים לפני שיש בכלל שפה צרפתית או גרמנית או אנגלית או שוודית ולפני שהעמים האלו בכלל מקבלים שהם עם. ולמשל מתי ואיך נהיו השוודים, הנורווגים, הדנים, האיסלנדים, תושבי פרואה עמים נפרדים. מדינות כיוון, ארמניה, תורכיה ובמידה מסוימת גרמניה מקבלות עליהן חוקי שבות. מצב היוונים והארמנים דומה מאוד למצב היהודים וישראל.
    הרעש העצום בעניין ישראל והפלסטינים לא נגרם ממעשים שנעשו או נעשים הוא נובע מהתרבות הערבית מוסלמת או מגורם אחר שאיני יודע מה הוא. כמה פליטים פלשתינים נוצריים נותרו במחנות בלבנון וכמה מוסלמים? איזה יהודי היה נשאר 60 שנה במחנה פליטים ? התבוננו סביבכם, בימינו אנו בוצע טיהור אתני
    מוחלט בצפון קפריסין נוקו כל היונים ונוצר עם חדש כביכול ומדינה חדשה. קפריסין הצפונית. היכן הפליטים היוונים? במחנות? הנסיון שנעשה לעיל לדון בסכסוך על ארץ ישראל הנו פגום וחסר כי לא נשמע בו הקול הפלסטיני לתנאי השלמה ודוקי מנציג פסטיני אוטנטי. כך גם התמונה הגדולה באו"ם וכ"ו. יש יותר מדי דיונים בין יהודים ליהודים ופחות מדי אמירת אמת בין יהודים לפלסטינים.

  8. אברהם שומרוני

    'קולוניאליזם' זה להקים קולוניה (=מושבה) של / עבור מדינת -אם, עם קשר פוליטי (כפיפות לפרליאמנט של מדינת האם) וכלכלי (ניצול אוצרות טבע וכוח אדם למען המטרופולין). הציונים לא פעלו למען מדינה אחרת וברוב המיקרים היחס אל ארצות מוצאם היה שלילי/עוין (באופן הדדי). זה שונה מהותית מהמתיישבים הלבנים באמריקה, אלג'יריה וכ"ו.

    כל שימוש של המונח 'קולוניאליזם' בקשר לציונות – גם בדיון אקדמי – הוא לצורך אידאולוגי – פוליטי (גם לאקדמאים יכולות להיות אג'נדות פוליטיות) עם מטרה של דה-לג'יטימציה של הציונות, שזו שמה של תנועת השיחרור הלאומי של העם היהודי.

    יש חשיבות בחקירה ולימוד של המשותף בין תופעות ותנועות היסטוריות אבל חשוב לא פחות (ואף יותר) להתייחס לפרטיקולרי המיוחד של כל מקרה. ההיסטוריה של היהודים – ושל הפלסטינים – אינה 'נורמלית' ועובדה זאת מחייבת התייחסות בלי הצמדה דוגמטית אל תאוריות.

    1. ארנון

      אני ממליץ לך לקרוא את המאמר שוב, הפעם בעיון.