שחורה

התפלאתי שה"שוורצע חייה" עדיין חיה, אבל לא רק שהיא חיה ונושמת – היא גם אימתנית יותר, מכוערת יותר ומובנת מאליה יותר. אבל כואבת? היא כואבת אותו הדבר בדיוק כמו אז, ברחבת הבניין של רחוב תנין בשכונת רמת יוסף בבת ים
הגר חג'ג'-ברגר

"שוורצע חייה", הייתה צועקת לי השכנה מקומה ראשונה כשהייתי משחקת קלאס ברחבת הבניין ברחוב תנין בבת ים, "לכי מפה, קישטא", כמו אומרת לחתול רחוב להסתלק מהטריטוריה שלה. אני זוכרת שעליתי בוכה לאמא שלי שבאופן מפתיע ידעה יידיש על בוריה. "אמא, השכנה קראה לי שוורצע". אמא חייכה ואמרה: "אה, היא קראה לך שחורה, שחור זה יפה, זו מחמאה". האמנתי לה. מאז היו קריאות מעטות בהן זכיתי להרגיש שייכת לגזע מסוים כזה או אחר. את רובן הצלחתי להדוף, מעמידה במקום כל איש חשוך מחשבה. צבע עורי הוא בגווני חום כהה, יש שיאמרו מוקה.

כבר עמדו לפני על מניפת הצבעים ומשמעויותיה. פיני גרשון, מאמן מכבי תל אביב לשעבר פיצח עבור כולנו בזמנו את סוגיית הפנוטיפ (צבע העור): "גם בין השחורים יש צבעים – יש שחור כהה ויש מוקה. המוקה הם יותר חכמים. בדרך כלל הכהים השחורים הם מהרחוב", והוסיף: "אני לא צוחק, אלה שטיפה מעורבים – אתה רואה את המעמד שלו. את האישיות שלו. הוא בודק אותך והוא חכם. השחורים האחרים הם באמת טמבלים. מה שתגיד להם הם כמו עבדים".

אם "שחור" מוגדר כצבע כהה מאד הנתפס בצורה ויזואלית כהעדר אור המגיע לעין, הרי "שחורה", אשה כהת עור, נתפסת בצורה ויזואלית כמושתקת, פאסיבית, כנועה. לכן דבקתי בתפיסת המוקה שלי את עצמי. לפני כמה שבועות נתקלתי שוב ב"שוורצע חייה". התפלאתי שהיא עדיין חיה,  אבל לא רק שהיא חיה ונושמת – היא גם אימתנית יותר, מכוערת יותר ומובנת מאליה יותר. אבל כואבת? היא כואבת אותו הדבר בדיוק כמו אז, ברחבת הבניין של רחוב תנין בשכונת רמת יוסף בבת ים. וכך היה:

הגעתי עם בתי בת השלוש לקניון בקריית אונו, מקום מגורנו הנוכחי. החניתי את הרכב באחת מהחניות הפנויות ודוממתי מנוע. לפתע, נצמד אל מכוניתי רכב בצורה כזאת שלא התאפשר לי כלל לפתוח את הדלת במקום בו ישבה בתי (אתם בטח יודעים, מעין חניה ישראלית כזאת, שחונים על שתי חניות או באלכסון או צמוד מאוד כאשר אי אפשר לפתוח את הדלת ועוד שלל מצבים שדורשים מאיתנו גמישות יתירה). פתחתי את החלון, ברכב שנצמד ישבה אשה, מבוגרת משהו, אולי בת 70, שיערה קצוץ צבוע בצבע חציל, והיא מרכיבה משקפיים. פניתי אליה: "חנית קרוב מדי. אני לא יכולה להוציא את בתי מהרכב". בתגובה פתאומית היא התלהמה והחלה קוראת לעברי קריאות מן העבר. "שחורה", היא צועקת וחושפת מבט ספק משוגע, ספק רציני. "חבל שהביאו אתכם לפה" היא ממשיכה, הולמת עם קריאותיה עוד ועוד.

כמו קורבן במעשה תקיפה – השתתקתי לכמה רגעים. קפאתי. לא האמנתי. לולא הייתה בתי באוטו יתכן שהייתי עומדת קפואה עוד זמן רב או שהייתי מוצאת עצמי עונה, יוצאת מגדרי ומנסה ללמד אותה מדעי הגזענות ב-60 שניות. אך נוכחותה של בתי באירוע הגזעני הביאה אותי להתעשת במהירה.

למרות שחשבתי שהותקפתי מספיק, מה שהגיע מיד לאחר מכן הוכיח לי אחרת.

עמדתי מחוץ לרכבי. אחרי שהחלטתי להוציא את בתי מצדו השני של הרכב, אלא שלפתע נכנס במכונית רכב בעוצמה. הגברת פשוט נכנסה בנו. פניתי אליה שוב. אמרתי לה: "את נכנסת לי באוטו, תסתכלי מה שאת עושה, יש כאן ילדה קטנה", תוך כדי כך פניתי לבתי מבעד לחלון וחייכתי אליה. ראיתי שהיא בסדר. לא רציתי עדיין לפתוח את הדלת, מפחד שתתרחש כאן עוד הטחת עלבונות בלתי נשלטת מצדה של האשה. ואז, כאילו לא מספיק שהיא דרסה אותי פיזית, היא המשיכה גם בדריסה הנפשית: "חבל שהביאו אתכם לפה", היא שבה ואמרה עם עיניים רעות. אני צועקת לה, "לא מספיק שאת נכנסת בי עם האוטו, את גם גזענית". מנסה לענות, אך הכל יוצא עילג, בדיוק במקום שהיא רוצה שאהיה בו. "זה מודרני להיות גזענית", היא מטיחה לעברי עם עוד ועוד תערובות של מלים משפילות, משתיקות, גזעניות.

ניסיתי לקחת את התיק מהדלת הקדמית כדי לכתוב את פרטי המכונית. אך בעודי עושה זאת, הגברת נכנסת בי שוב עם האוטו והדלת מכה בברכי. למזלי מגיע בחור שרואה את שהתרחש. אני קוראת לו, שיהיה לי עד, שיהיה מישהו שישמע, שאני לא מדמיינת, הרי המציאות הזו היא דמיונית לגמרי. כשהבחור ניגש אני מצליחה להיחלץ ומצלמת את לוחית הרישוי שלה. מוציאה את בתי מהרכב, מנסה שלא תרגיש את כל גופי הרועד, המותש, אני פועלת מול בתי בתרגיל "החיים יפים": "היא אשה מבוגרת, היא לא יודעת כל כך לנהוג". שלא תחשוב חס וחלילה כי בשל צבע עורה ניתן לגדף את אמה ולהתנגח ברכב הלבן שלנו.

בתי אומרת לי, "אוי היא מסכנה", ואני תוהה איך אני מלמדת אותה להיות אמפתית לתוקפן, ומה אמורים לעשות בסיטואציה כזו. האם עלי להפיל על כתפי גילה הצעיר את המציאות המבישה שבה אדם לבן ממשיך להכות אדם שחור ולצעוק: "זה מודרני להיות גזען"? מתהדר בלגיטימיות התקשורתית שניתנה באותו השבוע לגבר לבן להשפיל אשה שחורה בתוכנית ריאליטי שעולה על כל דימיון? כולי רועדת, הילדה בוערת לי בידיים ואני מנסה לשחזר האם כרגע הייתי בסיטואציה שנלקחה מעיירה חשוכה בדרום ארצות הברית בשנות העבדות או שמא מעיירה ציורית ורב-תרבותית; קרית אונו שמה.

כל שאני רוצה הוא ללכת משם. להעלים את הסיטואציה. זה לא קרה, זה לא קורה, אני לא פה. אך האשה המבוגרת שכבר התחילה בתהליך הבריחה עם האוטו ממשיכה לזרוק לעברי, "שחורה, אתם חושבים שמגיע לכם הכל". בחור שאני רואה מרחוק נעצר ומקשיב, אני פונה אליו שישמע את המלים שלה. אני אומרת לה: "את אשה מבוגרת, יש כאן ילדה, תחשבי על המלים שיוצאות לך מהפה". הבחור, במראה שחור גם הוא, שומע את הדברים ושורט לה את מכסה המנוע. אני מרגישה שכל הכוחות נלקחים ממני באחת. מיד מרגישה צורך לסייע לה, ללכת לראות שהכל בסדר. אני עם בתי בידיים, שניות מספר מרגישה מועקה על היותה אשה מבוגרת שכרגע נעשה לה מעשה אלים ושוכחת מכל מה שיצא מפיה הענוג שניות לפני ואז, "את רואה שחורה, כולכם אותו דבר", היא זורקת לעברי.

ניכר כי לא עברו שנים מאז צאת הספר "עור שחור, מסכות לבנות", בו כותב פאנון כי הלשון היא כלי הדיכוי העיקרי של האדם הלבן, ושבשפה הלבנה טבועה ההכרה כי "האחר" השחור הוא "נחות ומרושע" וכי אותו שיח פלורליסטי, מקבל כל, שוויוני, נעלם כשנוגעים בנקודות הרכות של העצבים. אני רק רוצה להוציא את בתי משם, שלא תראה, שלא תדע. הכל טוב, הכל טוב. לומר לה "פאנון כבר לא רלוונטי, היום זה אחרת".

אני נכנסת לקניון, שם בין חנויות בגדים ונעלים, המיזוג מכה על הזיעה שנוטפת על גופות שזופים יותר או שזופים פחות. אני קונה לבתי בלון, שתמשיך לרחף בעולם טוב יותר. חוזרת לאוטו ומוצאת את הגברת הלבנה מצלמת את האוטו שלי. אני מטיחה לעברה שאת המכה על האוטו לא ניתן להסתיר. והיא עונה, "אתכם אי אפשר לדעת מה תגידי, אני גם אגיד שאת שלחת את הבחור שישרוט לי את האוטו". המלים היחידות שיוצאות לי מהפה, כמשותקת, הן "חצופה, גזענית". אני מנסה להכניס את בתי לאוטו. "אני אשה מבוגרת, בגיל של אמא שלך, את צריכה לתת לי כבוד", היא זורקת לעברי, כאילו מימד הגיל נותן לגיטימיות לעיוורון צבעים. במקביל אני מנסה למצוא את המצלמת ווידיאו בנייד השחור שלי. כשהיא רואה זאת היא אומרת, "מה את לובשת שחור? אתם עם רגשי נחיתות, את לא לובשת שחור? את שחורה שלובשת שחור".

באותו רגע נכנסתי לשיתוק. אשה בת 70 מצליחה לשתק אותי. אותי, שמלים זה הכלי החזק שלי. אותי, שלכל דבר יש לי תשובה. המלים שלה איבנו את מחשבתי, כיווצו אותי. "שחורה", המילה הזו נורית כמו אקדח המכוון לרקה. אני הופכת מיד לכנועה, מרצה, מושפלת. גם בכתיבת מילים אלו, אינני מצליחה להביא לידי ביטוי את תחושת הנמיכות, הכאב, ה"כלומיות" שהרגשתי עם בתי בידיים, מושפלת על ידי אשה שיכולה להיות סבתי. שוודאי אבותיה עברו ייסורי גזענות במחוזות אחרים.

אני נכנסת לאוטו הלבן שלי עם בתי הקטנה, מחזיקה את הדמעות. שלא תראה, שלא תדע, שאמה השחורה בוכה ודמעותיה שקופות. כמו מקרים רבים כאלה שקוראים מדי יום ומועלמים בן רגע, גם אני תוהה, האם לעשות עם זה משהו, אשה מבוגרת, למה עכשיו להיכנס לזה. ואז יום למחרת אשה לבנה שמותקפת בשל צבעה נותנת לי כוח. יש גוונים של לבן שגם הם מוכתמים, ובשתיקתי אני מאפשרת את המשך הכתמתם והלבנתם של מגוון הצבעים.

תודה ליוספה טביב-כליף ומיכל אסא-ענבר

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. אייל

    הגר היקרה,
    העולם מלא באנשים מופרעים מסוגים שונים, וגם באנשים מאוזנים ואנושיים.
    הערך שלך בעיני עצמך אסור לו שיהיה תלוי בגורמים חיצוניים לך, ובטח שלא באנשים מופרעים.
    תגובתה שלך ביתך הייתה נכונה מאוד, הרי מי שלא טוב לו בפנים יכול להוציא אחוצה רק דברים לא טובים, ולהמיר את רגשיותיו השלילים כלפי האחר ולהאשים את האחר.
    זה יכול בכלל להיות לא קשור לצבע עורך כפי שהיה במקרה זה. אל תקחי את זה באופן אישי, תנסי להישאר מאוזנת ומכירה בערך עצמך ללא תלות בסיטואציה החיצונית.
    בברכה אייל

    1. הגר חג'ג-'ברגר

      אייל היקר,
      תודה על המילים החמות,
      הגר

  2. אורית ברשטלינג

    יקרה.
    אני שמחה שכתבת את כל זה.
    ברגע שאדע איך עושים את זה אעביר את הפוסט הלאה למען יכירו עוד נדבך מישראל 2013.
    אני גם משתתקת לנוכח השנאה והאלימות הזו.
    בתמימותי האידיוטית חשבתי שגזענות סטייל מזרחי/אשכנזי עברה מהעולם לטובת שנאות "נפלאות" אחרות.
    מחבקת חזק ומאחלת מעכשיו רק אהבה!!

    1. הגר חג'ג-'ברגר

      אורית יקרה,
      מחבקת אותך בחזרה,
      הגר

  3. איציק

    לא חושב שהבת שלך היא מי שאת באמת רוצה שתמשיך "לרחף בעולם טוב יותר"..

    רק מזרחי שכל חייו התרפס בפני העגלונים השחורים והעדיף להאמין לשקרים הצבעוניים שלהם בתקוה לקבל מהם "ליטוף לבן" במקום לאחד כוחות ולהלחם, הוא זה שהופך משותק ומתפוצץ מכמה מילים חסרות משמעות באיזה חניה צדדית אחרי שהתפוצץ לו כל ה"עולם הטוב יותר" שהם בנו עבורו והוא בחר להאמין בקלות רבה מדי..

  4. מאיר בביוף

    אני משוכנע שאין מדובר כאן במופרעות. תפיסת העולם האנטישמית (המובנית, יש לומר) של חלק לא מבוטל מבני עדות מזרח אירופה – האשכנזים, בפינו – היא כלי חיוני בהגדרת זהותם ה"מערבית".

    הדבר המדהים בעדר אנטישמי זה הוא פיצול האישיות ה"דינאמי" שלו, במעברים החדים שלו מהתנשאותו הגזענית-אנטישמית כלפי יהודי המזרח ועד שוועת ה"אכלו לי, שתו לי" כלפי עמי אירופה, והגרמנים בראשם.

    כבר עידן ועידנים שהתרגלנו לכך, שאשכנזים בעלי ערכים אוניברסליים הם מצרך כה נדיר, שכשיוצא לנו לפגוש באחד מהם אין גבול להתרגשותנו. כל כך התרגלנו לסטנדרטים המבחילים של בני העם האשכנזי, שנותר לנו רק לבקש דבר אחד צנוע: או.קיי, תהיו גזענים, תהיו אנטישמים כאוות נפשכם – רק תפסיקו ליילל על מה שעשו לכם עמי אירופה.פשוט, החלק הראשון לא מתחבר לחלק השני…

    1. הגר חג'ג-'ברגר

      חבל מאד שכשאר מזרחית מרגישה צורך לספר על מקרה גזעני, קשה ובלתי מקובל , ישר חושבים שהיא חפצה ברחמים או מנפנפת בדגל הקיפוח.
      הדברים הם מורכבים יותר ובין המילים ניצבת הקלות הבלתי נסבלת שמאפשרת לאנשים כאלה להגיד את דברם ולחשוב שזה "גזעי להיות גזען", או "מראה על פלורליזם מחשבתי", ברגע שנהפוך כהי חושים למילים , נהפוך לצאן עיוור.

  5. אגט

    אני בהלם שתופעות כאלה עדיין קיימות בחברה שלנו, ומאידך מדוע שיעלמו. הרי ההדרות, ההרחקות והפיכת השונים לזרים ולאויבים נוכחים בחיינו כל הזמן. אייל אני חולקת עליך בעניין הטיית המוקד לשיח פסיכולוגי. העניין הוא חברתי והחברה הישראלית היא גזענית. רק היום בחדשות דווח על ונדליזם של אוהדי ביתר נגד שחקני הקבוצה על שתמכו בשחקנים הצ'צ'נים. אפשר להזכיר גם את הסלקציה במועדנים, ועוד ועוד. כל עוד זה לא מגיע לפתח ביתי ולא מגיע מאשה מבוגרת ומכובדת אני יכולה להרחיק את העניין ממני, אבל כשזה פוגע בנו או ביקירינו פתאום זה מכה וכואב.
    הגרי, כואב לי שחוות דבר כזה. ועוד יותר כואבת ההשתתקות. מאחר והבנתי שהצלחת לצלם אותה ואת מכוניתה, אני חושבת שיש מקום לפרסם את זה, כך שכולם ידעו מי זו.

    1. אייל

      היי אגט,
      גם את בעצמך כתבת שאת בהלם מהתופעה בראשית דבריך,
      ולא סתם את בהלם כי ברור לך שאנשים נורמטיבים בחברה שלנו לא יתנהגו כמו האשה שדיברה בצורה גזענית כלפי הגר. לכן ברור שכשאתה נתקל באדם כזה משהו אצלו לא נורמטיבי, עכשיו אני כותב כאילו בלשון פסיכולוגית אבל לא שמתי לב לזה עד שהערת את תשומת לבי.
      מסכים אתך שהחברה שלנו כמו שאר הגזע האנושי נגועה בגזענות וזה מתחיל אפילו ברמת הצלחת שלנו שאנו מרשים לעצמנו לאכול חיות חפות מפשע שברור שהן סובלו מהתהליך של להגיע לצלחת שלנו. כך שברור שגם מה שכתבת בחלק השני הוא נכון אנו מדירים מינים שונים מאתנו ואנשים מגזע או מין או תרבות שונה. לצערי ככל שאני חושב על זה זה גם קשור ליכולת של המוח לקבל ולהאמין לסיפורים שנוחים לו ללא קשר לנכונותם כמו עליונות האדם על בעליי חיים ואישורים מהתנ"ך[הדבר הכי מומצא בעולם וגזעני שיש] לכן בכל זאת נראה לי שנכון לפתח יציבות ואיזון פנימיים למען איכות חייך ובמקביל לטפל בבעיות שציינת ברמה הלאומית כמו חינוך וחוקים טובים. שני הדברים הולכים ביחד, כי מן הסתם להגיע לחברה כמו שהיית רוצה זה תהליך ממושך. בברכה אייל

  6. יוספה

    הגר יקרה, אין זה מקרה של אישה משוגעת. בתנועת אחותי אנחנו מפעילות בשנה האחרונה פרויקט שמתעד גזענות יומיומית בקרב נשים רוסיות, פלסטיניות, מזרחיות ואתיופיות. חשבנו שראינו הכול אבל מהקבוצות השונות עולה מניפה עשירה של גילויי גזענות, עד שכבר כלום לא מפתיע אותי. אבל בכל זאת, המקרה שלך מאוד הפתיע אותי. אולי בגלל המיקום, אולי בגלל ההיכרות שלי אותך, אולי בגלל שזו אישה ומבוגרת אבל אולי כאשר הסביבה כולה צורכת ומאמצת גזענות מיד יום מעל כל במה אפשרית, אולי זה אפילו מתבקש.
    התנחמי בכך שמכל הנשים בעולם, היא דווקא נפלה על סוציולוגית 🙂
    אוהבת

  7. דן

    בחברתנו מצויים מופרעים מכל "גווני הקשת" וההכללה תמיד היא מן השטן.
    יהיו כאלו שיחפשו לעשות מהמקרה "מטעמים" וחבל.

  8. הגר חג'ג-'ברגר

    יוספה יקרה,
    תודה על המילים, וכל הכבוד על הפעילות של אחותי! חשובה וקריטית בתקופות בהן לכאורה הזהויות מטשטשות עד נמחקות, שכחנו את "ימי המחק", ואת הלכלוך שמותיר על הדף, תזכורת לכך שהיו שם פעם קווים , גבולות, ובין הגבולות האלו יש אנשים, שונים ומגוונים שחלקם הגדול עדיין נאבק על הזכות הבסיסית לשווין,
    חיבוק
    הגר

  9. אורית הירש

    הגרי, המקרה הדוחה הזה מעורר בי עדיין תחושת גועל. אף אדם לא אמור להיות במקום כזה ולעבור חוויה נוראית שכזאת. ובכל זאת, מצאת את הכוחות להישיר מבט ולהגיב באופן ברור ולא מתפשר. וזה לא משנה אם במקרה נפלת על מישהי "משוגעת", או "עשב שוטה", אין ספק שזאת תופעה חברתית-תרבותית בישראל שעוד לא הוכחדה ולא נראה שהמצב הולך ומשתפר. ולגבי התגובה שלך לביתך – רק את, הגר, יודעת כיצד להסביר זאת באופן נכון לביתך. זאת דרכך, היא הנכונה לך ואני בטוחה שהחינוך שאת מעניקה לבנותיך רווי בתובנות סוציולוגיות עם פרשנות אישית.

  10. איליה

    הגר היקרה, המקרה מעורר תחושת קבס.
    אני לא חושב שהגזענות בחברה שלנו קרובה להכחדה והיא מופיעה בשלל צורות וגוונים בחיי היום יום של כל מי שנמנה על "מגזר" כלשהו. אם כי המופע הספציפי שתיארת הוא באמת יוצא דופן ונראה כלקוח מעידן אחר.
    ועם זאת, אני לא מקבל את התפיסה שמייחדת את הגזענות הלבנה כלפי השחור כתופעה ייחודית. אין אמנם ספק שהנסיבות ההיסטוריות הובילו לכך שגזענות מסוג זה קיבלה מימדים הרסניים במיוחד, אבל גם אין בגווני העור שום מהות שמחייבת דינמיקה כזאת דווקא.
    בתור מהגר "לבן" למדינה ים תיכונית, מצאתי את עצמי סופג מטחי עלבונות שהגיעו מ"שחורים". למעשה, הגזענות שספגנו בישראל – בכמות ובאיכות – הפכה את האנטישמיות הרוסית לזיכרון מתוק. בתוך כך, היכולת שלי, של הורי ושל חבריי לענות לתוקפים בשפתם היתה מוגבלת ולא מהלם – פשוט לא ידענו מספיק עברית בשביל להתמודד עם העניין. וגם כאשר ידענו, נכנסנו לא פעם לשיתוק מהסוג שתיארת.
    אותם אנשים ניצלו כל שמץ של יתרון תרבותי, שהיה רב, על מנת להשפיל אותנו עד עפר, להלביש עלינו דימויים קולקטיביים מבזים ולדחוק אותנו לפינה בה הפסקנו להיות אינדיבידואלים והפכנו למאסה לבנה ואחידה של מאפיונרים וזונות.
    הנשים, מן הסתם, תמיד חשופות יותר מהגברים והחוויות הפרטיות שלי בתור נער, מתגמדות מול מה שאמא שלי, למשל, נאלצה לספוג.
    לעולם לא אשכח את היום בו אשתו של הבוס התימני שלה הגיעה למקום עבודתה, כי חשדה שאימי מפתה את בעלה. הרי זה מה שהרוסיות עושות, לא?
    ביום כיפור, דרך אגב, הגברת בקשה סליחה. אמא סלחה לה. מי רוצה לריב עם הבוס, את יודעת…
    בקיצור, את כל העלבונות שתיארת שמעתי, אחד לאחד, יוצאים מפיהם של בני אדם שהתיאוריה הפוסט-קולוניאליסטית מעולם לא הכירה בהם כצד החזק במשוואה. בימים בהם חווית ההדרה והאפליה הפכה לפריבילגיה תרבותית, הלבנים שנמצאים בתחתית הערימה לא זוכים להכרה בעוולות שנעשו כלפיהם וממשיכים להיות מודרים מהשיח החדש.
    וההגירה הרוסית היא לא מקרה ייחודי.
    שמעתי סיפורים מפיו של קולגה ממוצא רומני על ילדותו במעברה. הוא סיפר לי כיצד הוריו – ניצולי אושוויץ עם מספרים על הידיים – נאלצו לשמוע מפי שכניהם המזרחים את המילים "חבל שהנאצים לא גמרו אתכם".
    וגם את העלבון הזה, שלקוח מעידן אחר, שמעתי לאחרונה במו אוזני בוויכוח קולני בין בעל ג'יפ מזרחי לשומר אשכנזי בחניון. הבחור ה"לבן", דרך אגב, שתק כמו דג.

    1. הגר חג'ג-'ברגר

      איליה,
      תגובתך המפורטת והכואבת, לצערי מוכרת.
      כל עידן מפנה מקום לקבוצה אחרת ל"קבל על הראש", וכאילו זהו טקס חניכה ליגיטימי, לעיתים אף מוגדר כ"חינני", ואז אנו הופכים פסיבים לתופעות אלימות של הדרת אוכלוסייה שלמה, והתבססות על סטראוטיפים נטולי משקל אמיתי.
      אני קוראת את העדות של אמך מפיך וליבי נצבט, צר לי על כך וצר לי על כל אלו, שמרגישים מחוייבים ללכת עם המערכת, בלת ברירה, מחשש למקום עבודה, או שיעונה להם רע אחר.
      אני רואה חשיבות גדולה בלשם את כל העדויות הללו על השולחן, להכות בפנים תמימות כי הגזענות היא פה ולצערנו מטרתה להישאר, אך כוחנו הוא בלמחות, לא לאפשר, כלפי אף אוכלוסיה.
      תודה על תגובתך,
      הגר

      1. איליה

        מקווה שנראה כאן ימים אחרים.

  11. מאיה

    אני מופתעת שבימנו עוד מתקיימת גזענות גלויה ושקופה כ"כ, ולא רק כזו מהסוג הסמוי המסוכן ותקרת הזכוכית שלו. בכל מקרה אני מצטערת שנחשפת לזקנה המפלצתית הזו. תמשיכי להיות אשה חזקה ומעוררת השראה!

    1. הגר חג'ג-'ברגר

      מאיה יקרה,
      תודה על תגובתך, מחמם את הלב,
      הגר

  12. ליכודניק

    ראשית, אני מתנצל בשם אחיי האשכנזים.

    ברמה מעשית, מה לענות במיקרה כזה? הייתי מציע משהו "צבע העור שלי שחום, אבל את חסרת תרבות גם מבפנים וזה הרבה יותר גרוע", בטון רגוע ככל האפשר. הרי הגזען היה רוצה לחשוב שצבע העור שלו מעיד על איזושהן תכונות אופי עדיפות.

    1. אורית ברשטלינג

      למרות הכוונות הטובות שלך…..
      נא לתרגל ניתוח שיח ולחפש הנחות סמויות בתוך הטקסט שלפנינו 🙂 ; "צבע העור שלי שחום, אבל את חסרת תרבות גם מבפנים וזה הרבה יותר גרוע".

  13. ברגר רותי

    יקירתי
    אני מבולגריה ושחרחורת גם לי קראו ה "שוורצע חייה" ובדיוק אותם אנשים שעברו את השואה ושסגרו אותם בגטו רק בגלל שהם יהודים
    עד היום אני לא מבינה איך ולמה עושים אפליה רק בגלל צבע העור הרי לכולנו דם אדום.
    המוסג הזה חייב להעלם מהמדינה שלנו האפליה הגזעית היא נוראית ובמיוחד לנו היהודים.
    אני גאה שיש לי כלה שחרחורת ומדהימה וגם אם הייתה סינית הייתי גאה בה באותה מידה מאחר והיא כולה נשמה אוהבת אותך הגר חמתך והסבתא של התאומות המדהימות ת שלך רותי

  14. רתם

    חשוב שכתבת. האישה היא גזענית ומופרעת, אחד לא סותר את השני.
    עם זה, ההשתלחות שלה היא כאילו היא מייצגת את ה"איד" של החברה הגזענית שאנו חיות בה.
    אני מתכוונת שלרבים מהגזענים יש סופר אגו מפותח והם יודעים להעלים ולהסוות את הגזענות שלהם. הגזענות עצמה לא נעלמת כמובן, הם רק נהנים לחשוב על עצמם כאנשים יותר מעודנים. אבל כל מיני יוצאי דופן מחצינים את מה שנמצא באיד של החברה כולה ומה שנמצא שם חולה מאד.

    מעבר לעניין הגזענות, יש את עניין הכוחנות והאלימות שבלחסום אנשים אחרים בחנייה. זה כל כך נפוץ שזה פשוט זועק לשמיים כמה כוחנית החברה בה אנו חיות

  15. סלביה ביזאוי

    הגר המקסימה, החכמה והיפה כל כך!
    לרגע לא חברתי את מה שקראתי לאדם הנפלא שאני מכירה ואוהבת.
    ואחר כך הבנתי… הגזענות המחליאה הזו יוצאת דווקא מפני שאת לא עונה לקריטריונים המעוותים לגבי "אישה שחורה" של הגברת הלא נכבדה. את עמדת שם, כשאישה עצמאית, נוהגת, עם בתך האהובה באזור של המעמד הבינוני, צעירה ויפה. עוד היה חסר שהיא תדע שאת דוקטורנטית באוניברסיטה העברית!
    העתיד שייך לצעירם מכל הגזעים, העדות, הדתות והמגדרים, וגברת גזענותי לא מקבלת זאת. איך אמרה בתך? היא מסכנה…

  16. ג. אביבי

    רוב הגזענים האשכנזים לא מחצינים בקלות את הרפש הפתולוגי שלהם. הם זהירים ממש כמו אחיהם האידיאולוגיים (כגון הניאו-נאצים ושאר אנטישמים)באירופה ובארה"ב. החלק האקטיבי והמשפיע באמת של הגזענות האשכנזית, הוא זה שלא מחצין את עצמו בבוטות גלויה כמו אותה גזענית נפוצה.

    במקום להסתפק בגינוי הגברת הגזענית ההיא, כאילו היא נושאת את עיקר הגזענות האשכנזית, יש לשאול את השאלות הבאות:
    כיצד זה שבמקומות עבודה קידומו של האשכנזי ודאי יותר מזה של המזרחי ללא קשר לכישוריו?
    כיצד קורה שמזרחים משתכרים הרבה פחות מאשכנזים ונשלחים לאבטלה פי 5 יותר מהם?
    כיצד קורה שרק 9% מאנשי הסגל האקדמי הם מזרחים?
    כיצד קורה ש65 שנה לאחר הקמת המדינה יש מזרחי/ספרדי תורן אחד בביהמ"ש העליון (מתוך 15 שופטים) ובמחוזיים היחס אף קטן מכך?
    תשובה: בגלל גזענות ממוסדת ומתואמת להפליא של נשאי הגזענות האשכנזית, ובגין היות גזעני אשכנז כל כך רבים בקרב האליטות הקובעות ומאוד נחושים להנציח את נחיתותם של המזרחים והערבים.
    כיצד זה שהעיתונות מכירה היטב את הגזענות הזאת ולא חושפת אותה?
    תשובה: התקשורת בישראל, על גווניה ובעליה, הם חלק מהמנגנון לשמירת העליונות הסוציו-אקונומית של האשכנזים ע"ח המזרחים.