שחורה

"שוורצע חייה", הייתה צועקת לי השכנה מקומה ראשונה כשהייתי משחקת קלאס ברחבת הבניין ברחוב תנין בבת ים, "לכי מפה, קישטא", כמו אומרת לחתול רחוב להסתלק מהטריטוריה שלה. אני זוכרת שעליתי בוכה לאמא שלי שבאופן מפתיע ידעה יידיש על בוריה. "אמא, השכנה קראה לי שוורצע". אמא חייכה ואמרה: "אה, היא קראה לך שחורה, שחור זה יפה, זו מחמאה". האמנתי לה. מאז היו קריאות מעטות בהן זכיתי להרגיש שייכת לגזע מסוים כזה או אחר. את רובן הצלחתי להדוף, מעמידה במקום כל איש חשוך מחשבה. צבע עורי הוא בגווני חום כהה, יש שיאמרו מוקה.

כבר עמדו לפני על מניפת הצבעים ומשמעויותיה. פיני גרשון, מאמן מכבי תל אביב לשעבר פיצח עבור כולנו בזמנו את סוגיית הפנוטיפ (צבע העור): "גם בין השחורים יש צבעים – יש שחור כהה ויש מוקה. המוקה הם יותר חכמים. בדרך כלל הכהים השחורים הם מהרחוב", והוסיף: "אני לא צוחק, אלה שטיפה מעורבים – אתה רואה את המעמד שלו. את האישיות שלו. הוא בודק אותך והוא חכם. השחורים האחרים הם באמת טמבלים. מה שתגיד להם הם כמו עבדים".

אם "שחור" מוגדר כצבע כהה מאד הנתפס בצורה ויזואלית כהעדר אור המגיע לעין, הרי "שחורה", אשה כהת עור, נתפסת בצורה ויזואלית כמושתקת, פאסיבית, כנועה. לכן דבקתי בתפיסת המוקה שלי את עצמי. לפני כמה שבועות נתקלתי שוב ב"שוורצע חייה". התפלאתי שהיא עדיין חיה,  אבל לא רק שהיא חיה ונושמת – היא גם אימתנית יותר, מכוערת יותר ומובנת מאליה יותר. אבל כואבת? היא כואבת אותו הדבר בדיוק כמו אז, ברחבת הבניין של רחוב תנין בשכונת רמת יוסף בבת ים. וכך היה:

הגעתי עם בתי בת השלוש לקניון בקריית אונו, מקום מגורנו הנוכחי. החניתי את הרכב באחת מהחניות הפנויות ודוממתי מנוע. לפתע, נצמד אל מכוניתי רכב בצורה כזאת שלא התאפשר לי כלל לפתוח את הדלת במקום בו ישבה בתי (אתם בטח יודעים, מעין חניה ישראלית כזאת, שחונים על שתי חניות או באלכסון או צמוד מאוד כאשר אי אפשר לפתוח את הדלת ועוד שלל מצבים שדורשים מאיתנו גמישות יתירה). פתחתי את החלון, ברכב שנצמד ישבה אשה, מבוגרת משהו, אולי בת 70, שיערה קצוץ צבוע בצבע חציל, והיא מרכיבה משקפיים. פניתי אליה: "חנית קרוב מדי. אני לא יכולה להוציא את בתי מהרכב". בתגובה פתאומית היא התלהמה והחלה קוראת לעברי קריאות מן העבר. "שחורה", היא צועקת וחושפת מבט ספק משוגע, ספק רציני. "חבל שהביאו אתכם לפה" היא ממשיכה, הולמת עם קריאותיה עוד ועוד.

כמו קורבן במעשה תקיפה – השתתקתי לכמה רגעים. קפאתי. לא האמנתי. לולא הייתה בתי באוטו יתכן שהייתי עומדת קפואה עוד זמן רב או שהייתי מוצאת עצמי עונה, יוצאת מגדרי ומנסה ללמד אותה מדעי הגזענות ב-60 שניות. אך נוכחותה של בתי באירוע הגזעני הביאה אותי להתעשת במהירה.

למרות שחשבתי שהותקפתי מספיק, מה שהגיע מיד לאחר מכן הוכיח לי אחרת.

עמדתי מחוץ לרכבי. אחרי שהחלטתי להוציא את בתי מצדו השני של הרכב, אלא שלפתע נכנס במכונית רכב בעוצמה. הגברת פשוט נכנסה בנו. פניתי אליה שוב. אמרתי לה: "את נכנסת לי באוטו, תסתכלי מה שאת עושה, יש כאן ילדה קטנה", תוך כדי כך פניתי לבתי מבעד לחלון וחייכתי אליה. ראיתי שהיא בסדר. לא רציתי עדיין לפתוח את הדלת, מפחד שתתרחש כאן עוד הטחת עלבונות בלתי נשלטת מצדה של האשה. ואז, כאילו לא מספיק שהיא דרסה אותי פיזית, היא המשיכה גם בדריסה הנפשית: "חבל שהביאו אתכם לפה", היא שבה ואמרה עם עיניים רעות. אני צועקת לה, "לא מספיק שאת נכנסת בי עם האוטו, את גם גזענית". מנסה לענות, אך הכל יוצא עילג, בדיוק במקום שהיא רוצה שאהיה בו. "זה מודרני להיות גזענית", היא מטיחה לעברי עם עוד ועוד תערובות של מלים משפילות, משתיקות, גזעניות.

ניסיתי לקחת את התיק מהדלת הקדמית כדי לכתוב את פרטי המכונית. אך בעודי עושה זאת, הגברת נכנסת בי שוב עם האוטו והדלת מכה בברכי. למזלי מגיע בחור שרואה את שהתרחש. אני קוראת לו, שיהיה לי עד, שיהיה מישהו שישמע, שאני לא מדמיינת, הרי המציאות הזו היא דמיונית לגמרי. כשהבחור ניגש אני מצליחה להיחלץ ומצלמת את לוחית הרישוי שלה. מוציאה את בתי מהרכב, מנסה שלא תרגיש את כל גופי הרועד, המותש, אני פועלת מול בתי בתרגיל "החיים יפים": "היא אשה מבוגרת, היא לא יודעת כל כך לנהוג". שלא תחשוב חס וחלילה כי בשל צבע עורה ניתן לגדף את אמה ולהתנגח ברכב הלבן שלנו.

בתי אומרת לי, "אוי היא מסכנה", ואני תוהה איך אני מלמדת אותה להיות אמפתית לתוקפן, ומה אמורים לעשות בסיטואציה כזו. האם עלי להפיל על כתפי גילה הצעיר את המציאות המבישה שבה אדם לבן ממשיך להכות אדם שחור ולצעוק: "זה מודרני להיות גזען"? מתהדר בלגיטימיות התקשורתית שניתנה באותו השבוע לגבר לבן להשפיל אשה שחורה בתוכנית ריאליטי שעולה על כל דימיון? כולי רועדת, הילדה בוערת לי בידיים ואני מנסה לשחזר האם כרגע הייתי בסיטואציה שנלקחה מעיירה חשוכה בדרום ארצות הברית בשנות העבדות או שמא מעיירה ציורית ורב-תרבותית; קרית אונו שמה.

כל שאני רוצה הוא ללכת משם. להעלים את הסיטואציה. זה לא קרה, זה לא קורה, אני לא פה. אך האשה המבוגרת שכבר התחילה בתהליך הבריחה עם האוטו ממשיכה לזרוק לעברי, "שחורה, אתם חושבים שמגיע לכם הכל". בחור שאני רואה מרחוק נעצר ומקשיב, אני פונה אליו שישמע את המלים שלה. אני אומרת לה: "את אשה מבוגרת, יש כאן ילדה, תחשבי על המלים שיוצאות לך מהפה". הבחור, במראה שחור גם הוא, שומע את הדברים ושורט לה את מכסה המנוע. אני מרגישה שכל הכוחות נלקחים ממני באחת. מיד מרגישה צורך לסייע לה, ללכת לראות שהכל בסדר. אני עם בתי בידיים, שניות מספר מרגישה מועקה על היותה אשה מבוגרת שכרגע נעשה לה מעשה אלים ושוכחת מכל מה שיצא מפיה הענוג שניות לפני ואז, "את רואה שחורה, כולכם אותו דבר", היא זורקת לעברי.

ניכר כי לא עברו שנים מאז צאת הספר "עור שחור, מסכות לבנות", בו כותב פאנון כי הלשון היא כלי הדיכוי העיקרי של האדם הלבן, ושבשפה הלבנה טבועה ההכרה כי "האחר" השחור הוא "נחות ומרושע" וכי אותו שיח פלורליסטי, מקבל כל, שוויוני, נעלם כשנוגעים בנקודות הרכות של העצבים. אני רק רוצה להוציא את בתי משם, שלא תראה, שלא תדע. הכל טוב, הכל טוב. לומר לה "פאנון כבר לא רלוונטי, היום זה אחרת".

אני נכנסת לקניון, שם בין חנויות בגדים ונעלים, המיזוג מכה על הזיעה שנוטפת על גופות שזופים יותר או שזופים פחות. אני קונה לבתי בלון, שתמשיך לרחף בעולם טוב יותר. חוזרת לאוטו ומוצאת את הגברת הלבנה מצלמת את האוטו שלי. אני מטיחה לעברה שאת המכה על האוטו לא ניתן להסתיר. והיא עונה, "אתכם אי אפשר לדעת מה תגידי, אני גם אגיד שאת שלחת את הבחור שישרוט לי את האוטו". המלים היחידות שיוצאות לי מהפה, כמשותקת, הן "חצופה, גזענית". אני מנסה להכניס את בתי לאוטו. "אני אשה מבוגרת, בגיל של אמא שלך, את צריכה לתת לי כבוד", היא זורקת לעברי, כאילו מימד הגיל נותן לגיטימיות לעיוורון צבעים. במקביל אני מנסה למצוא את המצלמת ווידיאו בנייד השחור שלי. כשהיא רואה זאת היא אומרת, "מה את לובשת שחור? אתם עם רגשי נחיתות, את לא לובשת שחור? את שחורה שלובשת שחור".

באותו רגע נכנסתי לשיתוק. אשה בת 70 מצליחה לשתק אותי. אותי, שמלים זה הכלי החזק שלי. אותי, שלכל דבר יש לי תשובה. המלים שלה איבנו את מחשבתי, כיווצו אותי. "שחורה", המילה הזו נורית כמו אקדח המכוון לרקה. אני הופכת מיד לכנועה, מרצה, מושפלת. גם בכתיבת מילים אלו, אינני מצליחה להביא לידי ביטוי את תחושת הנמיכות, הכאב, ה"כלומיות" שהרגשתי עם בתי בידיים, מושפלת על ידי אשה שיכולה להיות סבתי. שוודאי אבותיה עברו ייסורי גזענות במחוזות אחרים.

אני נכנסת לאוטו הלבן שלי עם בתי הקטנה, מחזיקה את הדמעות. שלא תראה, שלא תדע, שאמה השחורה בוכה ודמעותיה שקופות. כמו מקרים רבים כאלה שקוראים מדי יום ומועלמים בן רגע, גם אני תוהה, האם לעשות עם זה משהו, אשה מבוגרת, למה עכשיו להיכנס לזה. ואז יום למחרת אשה לבנה שמותקפת בשל צבעה נותנת לי כוח. יש גוונים של לבן שגם הם מוכתמים, ובשתיקתי אני מאפשרת את המשך הכתמתם והלבנתם של מגוון הצבעים.

תודה ליוספה טביב-כליף ומיכל אסא-ענבר