אנתרופולוגית מזרחית בין ירוחם למגדל העמק

ההרצאות בשני המקומות האלה – קודם בירוחם ופחות משבוע מאוחר יותר במגדל העמק – היו החשובות ביותר עבורי. הן הגיעו אחרי סדרה די ארוכה ומעייפת של הרצאות בסמינרים מחלקתיים באוניברסיטאות וימי עיון במכללות במהלך החודשים האחרונים, שבמהלכם נהגתי בפג'ו 107 הקטנה שלי מהקצה האחד של הארץ לקצה השני. וטוב שהגיעו לקראת הסוף. הדיבור על ספרי, "בקופסאות הבטון: נשים מזרחיות בפריפריה הישראלית", ההקראה מתוכו וההקשבה לתגובות של הקהלים השונים לא היו חדשים לי בשלב זה. למדתי להקשיב לקהל בכל מקום ולהציג זויות שונות של הספר ושל עבודת המחקר. אבל בירוחם ערכתי את עבודת השדה הממושכת ורציתי מאוד לשמוע את התגובות לדברים שכתבתי מאנשי העיירה העומדת במרכז הדיון. התגובות להרצאה במגדל העמק היו חשובות עבורי בכמה מישורים. ברובד אחד, אני מאוד רוצה לשמוע מה שאנשים בעיירות פיתוח שמגיעים לערב פתוח בספרייה יגידו על התזה שאני מפתחת בספר שנוגעת לכל עיירת פיתוח ישראלית, לא רק לירוחם. מאידך, מגדל העמק היא לא רק "עוד עיירת פיתוח". היא העיירה שבה נולדתי ובתוכה עדיין מתגוררים חלקים ממשפחתי וחברי הילדות שלי. בספר אני כותבת כמה פעמים על ההשפעה של ההיסטוריה האישית שלי כבת עיירת פיתוח על האופן שבו אני תופסת דברים בירוחם, שואלת שאלות, מנתחת את מה שאני מתעדת.

אבל שתי ההרצאות האלה ייצרו דינמיקות מאוד שונות של אינטרקציה ביני לבין הקהל שהגיע לשמוע ולשאול שאלות. אני חושבת שבבסיס ההבדל עמדה השאלה – מה משך את האנשים להרצאה בכל מקום. המשותף לשתי עיירות הפיתוח הוא חוסר העניין של הציבור הרחב בהרצאות שמתנהלות בספרייה בערב. כשאני מדברת על "הציבור הרחב" אני מדברת על אותו ציבור שעמד במוקד המחקר שלי – אנשים שמתקיימים בשוליים החברתיים, פועלים במפעלים, אנשי צווארון כחול, ונשים שעובדות בין הריונות כמנקות, כפועלות בשכר מינימום. יש בעיירות הפיתוח גם "אוכלוסייה חזקה" – אלה שהצליחו להיכנס למשרות של פקידות נמוכה, של הוראה, של מקצועות הטיפול באותה "אוכלוסייה מקומית חלשה" קרי: עובדים סוציאליים, מנהלי מתנ"ס וכו'. גם עליהם כתבתי בספרי, פותחת מחדש את המשמעות של "סיפור ההצלחה" המאוד מסוכסך שלהם. ויש את האנשים שמגיעים מחוץ לעיירה והם חיים שם תקופות קצרות או ממושכות. דווקא אלה האחרונים נוטים להגיע לערב כזה של הרצאה בספרייה. הרצאה היא מרחב מוכר לאנשים כאלה. הם הורגלו להרצאות בחינוך האוניברסיטאי שזכו לו. הם יודעים להקשיב, להגיב. זאת, לעומת אנשי ונשות "האוכלוסייה החלשה" שלא מרגישים שייכים למרחב הזה של הרצאה עם כללי השיח המנומס שלו.

למרות שידעתי זאת, הלכתי לפני ההרצאה בירוחם לנשים שאותן הכרתי במהלך שנים של מחקר ודחפתי: "נו, את שואלת מה חדש עם הספר… אז, הנה, יש הרצאה בספרייה. בואי." שוב ושוב קיבלתי תגובות של חוסר מנוחה, צחקוקים, ולפעמים הבטחה "בטח אני יבוא", שידעתי שלא תקוים. התגובות האלה אמרו לי מה שכבר ידעתי. כדי לקבל תגובה ממשית לפרשנות שלי לחייהן אני צריכה לאפשר להן להביע אותה בדרכים שלהן, במרחבים שהן מסוגלות להביע התייחסות לדברי ולא בספרייה הציבורית. את התגובות שלהן למה שכתבתי, לפרשנות שלי כבר קיבלתי והתייחסתי לתגובות אלה במקומות שונים בספר – לדיון ממוקד בעניין היכולת של הסובייקטית להגיב ראו בעיקר פרק שש תחת הכותרת "אסתי משתוללת", ולעניין של הקהל שמתקבץ בספרייה המקומית ראו פרק ארבע תחת הכותרת "רחל והארכיטקטים".

אז כן. ידעתי למי לא לצפות באותם ערבים בספרייה. אז מי כן הגיע? ולמה? בגדול, הקהל בירוחם היה מורכב, רובו ככולו, מאנשי הגרעינים של הציונות הדתית, בעוד שהקהל במגדל העמק, בגלל הקשרים האישיים שלי במקום היה מגוון יותר. אנשי הגרעינים שהגיעו לערב בירוחם, כך התברר לי בדיעבד, הגיעו בגלל ההבטחה לראיון ביני, מחברת הספר, לבין חביב הקהל – עיתונאי וסופר צעיר חובש כיפה תושב ירוחם בשם אלישיב רייכנר. אלישיב, או כמו שכולם פנו אליו בחיבה שיבי, הוא בחור נעים ואינטליגנטי. פגשתי אותו במשרדי כחודש לפני הערב בספרייה כשהוא בא לראיין אותי לכתבה ב"מקור ראשון". אלישיב קרא את ספרי בתשומת לב והשיחה שהובילה לכתבה הייתה עמוקה והצביעה על מישהו שבאמת חשב על הדברים שכתבתי.

כך ישבנו, אלישיב ואני, על שני כסאות בחדר האחורי של הספרייה היפה בירוחם מול קהל של כתריסר גברים ונשים שלבושם ציין את הזהות הדתית-חברתית שלהם. בשורות האחרונות הבחנתי באחת השכנות שלי משדה בוקר שעובדת בתפקיד ציבורי בירוחם ובאישה שבלטה בקרב הקהל הקטן והאחיד שישב מולנו בגלל כובע רקום ושמלה צנועה וגוון עור ששייך אותה למזרחיות המתחזקות שאת עולמן תיארתי בספר. בשורה הראשונה ישבו שלוש אורחות שלי. אסתר, המנקה של משרדי באוניברסיטה שהביעה עניין וקראה את הספר, וקלרה, חברה ותלמידה לשעבר שהביאה איתה את גיסתה. שלושתן הגיעו ביחד מדימונה. כשהקהל הקטן התאסף לאט יצאתי עם שלושתן לעשן סיגריה מחוץ לספריה. השיחה הקולחת בינינו מחוץ לספריה עמדה בניגוד לשתיקה המוחלטת שהן הפגינו במהלך השעתיים המאוד סוערות שהתפתחו במהלך אותו הערב.

אחרי שדבי גולן, פעילה חברתית שאירגנה את הערב הציגה את שנינו, פתח אלישיב בשאלה שביקשה ממני להסביר איך ירוחם משתלבת לתוך ההיסטוריה האקדמית שלי שחוקרת באפריקה ועכשיו בהודו. האם ירוחם הוא עוד מרחב אנתרופולוגי כזה של אחרות הוא הציע, מאפשר לי להסביר את מה שידע, כי קרא את הספר לעומקו, שזהו לא ספר של ריחוק מחקרי אלא של שילוב של הזהות שלי כבת עיירת פיתוח שרוצה לאפשר לנשים בירוחם מרחב שבו הדיבור שלהן הוא אפשרי. אבל ככל שהרחבתי והסברתי את המורכבות של מעשה הייצוג, הייתה לי תחושה שהקהל הופך לאגרסיבי יותר ויותר, כאילו פירש את שאלתו הפותחת של אלישיב כפשט. ככל שהשאלות מהקהל התקבצו הבנתי שהם מתגוננים נגד מה שהם הבינו, בלי לקרוא את הספר, שהוא עוד ייצוג משפיל של ירוחם ואנשיה כעיירה נחשלת. השאלות חזרו ואמרו שהם עייפים מייצוגים שליליים של העיירה והחיים בה.

זכורה לי במיוחד אשה כבת שישים עם מבטא אמריקאי כבד שאמרה לי שהיא הסתכלה על הכריכה והכותרת של הספר וזה גרם לה לחוש שהיא לא רוצה בכלל לעלות לקומה השנייה שם נערכה ההרצאה אלא להישאר למטה. שהיא כבר שלושים שנה עובדת פה כעובדת סוציאלית והיא מכירה את כל הסיפורים הקשים של ה"אוכלוסייה הזאתי". חשתי באגרסיה הגלויה של הקהל וניסיתי להסביר בתדהמה הולכת וגוברת שהספר עושה בדיוק את ההיפך ממה שהם חושבים. שאני מנסה לפרק את הסטריאוטיפים. שהם לא יכולים לטעון מה שהם טוענים בלי לקרוא את הספר. בשלב מסוים הבחנתי שאלישיב עמד על רגליו ואמר לקהל שהוא צריך להשליט פה סדר. שזה לא מה שהוא חשב שהוא צריך לעשות. ברגע קצר של כעס עוד זרקתי לעומתם: "רגע, אתם ירוחם? " אבל מניסיוני ארוך השנים כמרצה מול קהלים שונים הבנתי שעלי לרכך אותם, לא להתעמת איתם. הם לא קראו את הספר. הם כל כך רגילים לדימוי חיצוני שלילי. אמרתי שאני רוצה להדגיש כמה הערכה יש לי לעובדה שהם גרים פה בירוחם למרות שיש להם אופציה לגור במקומות אחרים. ראיתי שהם מתמוגגים. מאבדים את המסר הכפול של דברי שהציע שהאנשים שאני מדברת עליהם לכודים בירוחם ואין להם את האופציה של עזיבת המקום. שיש הבדל מהותי בין החיים בירוחם כשהנראטיב שלך הוא "אני מתנדב", "אני תורם" "אני ציוני טוב" לעומת מי שנזרק למקום ואין לו את ההון התרבותי שיש לאותם "חוצניקים" (כך קוראים להם אנשי ירוחם) שבאו לעשות ציונות בירוחם.

אל מול פניהן השותקות של שלוש האורחות שלי מדימונה, ניסיתי להסביר שוב ושוב מה כן עשיתי בספר ושאי אפשר להתעלם מהמסגרות המגבילות שיוצרות הדרה וחיים של מאבק בעוני ושוליות, ושכל הספר מנסה להראות כיצד כל אחת מהנשים מתמודדת עם יצירת מסגרת חיים בעלת משמעות וערך. בתוך הרעש הכללי, האשה המזרחית עם הכובע הרקום הרימה את ידה ואמרה בנחישות, שהיא דווקא כן משוכנעת בתזה שיש פה "קופסאות בטון" שנשים מתמודדות איתה בירוחם ושהיא לא קראה את הספר, אבל התיזה הזו מקובלת עליה. שאי אפשר להתעלם מהמגבלות ומהקשיים. היה גם גבר באמצע שנות השישים שלו שהלך עם מקל הליכה שתרם גם הוא קולות משככים למקהלה של הקהל. אלישיב פינה לו מרחב דיבור ופנה אליו כ"מר נבון" בכבוד מיוחד. אחרי ההרצאה ניגש אלי נבון והציג את עצמו כמי שעבד שנים ארוכות במרכז הקהילתי בירוחם. "אני לא קראתי את הספר. אבל מי שקרא את כולו וממש אהב אותו הוא בני הצעיר בן ה-22 שאמר לי: 'אבא, אתה מוכרח לקרוא את הספר הזה'. אבל אני לא קורא ספרים", התוודה נבון בפשטות.

ההערה הכי לא צפויה ומרגשת הגיעה כשבחור צעיר נעים הליכות ניגש אלי בביישנות, ואמר לי שהוא קורא בימים אלה את הספר ושזה עוזר לו "להבין את הזהות הירוחמית המסוכסכת שלו". ביקשתי שיסביר, אבל אז התקרבו למרחב השיחה שלנו שני הוריו – דבי גולן שארגנה את האירוע ובעלה. הבחור הספיק לספר שהוא לומד עבודה סוציאלית בבן גוריון ושלמרות שנולד במקום, הוא אף פעם לא הרגיש שייך לירוחם. עניתי: "זה מעניין. אני יכולה להבין את המיקום שלך כי אתה הרי ממעמד חברתי אחר”. דיברנו קצת על האופן שבו המיקום המעמדי השונה שלי הפך אותי ללא שייכת בירוחם על אף החיבור האתני. אבל הבחור נסוג כי לא רצה להמשיך את הדיון מול הוריו. "תכתוב לי אי-מייל", ביקשתי.

הדיון הסוער בירוחם ארך יותר משעתיים. יצאתי ללילה הקיצי מלווה בחברותיי מותשת. קלרה הייתה צריכה לצאת להלוויה בדימונה, והיא לא יצאה כי לא היה לה נעים לנטוש את האירוע באמצע. אסתר אמרה כמה יפה דיברתי, והגיסה של קלרה שאלה איפה היא יכולה לקנות את הספר כי היא בהחלט הולכת לקרוא אותו. הגעתי הביתה מותשת וקצת מתוסכלת. אבל, הרי לא ציפיתי לקהל אחר. שמחתי שהגיע קהל כלשהו והערכתי את המאמץ שהשקיעו המארגנות כדי להביא קהל לספרייה באותו ערב. קיוויתי שהשואלים יקראו את הספר ויבינו שהשאלות שלהם נבעו מחוסר ידיעה, מהתגוננות מיותרת.

מגדל העמק

במגדל העמק הייתה דינמיקה שונה לחלוטין. עיקר הפרסום של הערב היה ברשתות החברתיות שלי. אח שלי התקשר לבן דודנו אבי שמש וזה הביא את שלושת האחים שלו שעדיין גרים במגדל העמק. אחותי המתגוררת בקיבוץ הסמוך הגיעה עם בן זוגה וילדיה וסיפרה שכמה מהנשים בשיעור הפילאטיס שבו היא משתתפת במגדל העמק יגיעו גם הן. חיים חמי שהיה בן כיתתי בבית ספר יסודי במגדל העמק הגיע במיוחד. היום הוא גר בישוב קהילתי מעמד בינוני בצפון ואשתו עוברת תהליכי התחזקות. הוריה ודודתה של רעות, תלמידת הדוקטוראט שלי, שגם הם תושבי מגדל העמק, ישבו זקופים בשורות הראשונות.

הכיסאות שהציבה הספרנית בין מדפי הספרים שהזכירו לי את השנים בהם הייתי מחכה מחוץ לספרייה (שהייתה אז בבניין של ההסתדרות, ליד קופת החולים הכללית) כדי שתיפתח, לא הספיקו ואנשים המשיכו לזרום פנימה. בנוסף לבני משפחה וחברים היו שם גם אנשים שהכירו את משפחתי כמו אפרת, קיבוצניקית שעשתה את מגדל העמק לביתה עוד משנות השישים ואני זוכרת אותה כמדריכת נוער של אחיותיי הבוגרות. היו עוד כמה אנשים שיכלו להתאים להגדרה של "חוצניקים" אם כי לא הייתי בטוחה בכך כי לא הכרתי את כל הקהל שישב מולי.

מנהלת המתנ"ס הצעירה שהציגה אותי בתחילת הערב ניגשה אלי בסופו ואמרה שהיא הייתה צריכה ללכת לפני סוף ההרצאה אבל נשארה עד הסוף "כי ההרצאה הייתה ממש מרתקת". קלרה, שעשתה איתי את הנסיעה כל הדרך מהדרום ובילתה איתי את הבוקר במסע זיכרונות במחוזות ילדותי במגדל העמק, ישבה בשקט והביטה בי בקשב רב.

אני יודעת כש"זה עובד". דיברתי יותר משעה ללא הפסקה. תיארתי את הספר, את האופן שבו הדמויות של הנשים מאפשרות לי לדון במסלולים שונים של התמודדות עם מציאות של שוליות מרובה, בטענות התיאורטיות והפוליטיות שהספר מעלה לגבי המציאות בעיירות הפיתוח. המילים קלחו בנחת, בנועם וראיתי שהקהל היה מרותק. דברי נשזרו במונולוג אסוציאטיבי בלי עזרת רשימות או מילים כתובות. לאחר מכן קיבלתי תגובות שאמרו עד כמה הצלחתי לדבר על מושגים מורכבים בלי לשעמם ובלי לתת לקהל תחושה שזה מורכב מדי בשבילם. זוהי המחמאה האולטימטיבית. זה היה האתגר הגדול של כתיבת הספר באופן שבו כתבתי אותו. כך שסוגיות מורכבות לא ייזנחו כדי שלא להפחיד את מי שאינו רגיל לז'רגון אקדמי, אלא במקום זאת יוצגו בדרך שאינה מפחידה ציבור נבון, קשוב שקורא ספרים.

מאוד התרגשתי כשזה קרה בהרצאה. מדי פעם שיבצתי קטעי הקראה מתוך הספר. כשסיימתי את דבריי והותרתי זמן לשאלות, הן היו ממוקדות, מנוסחות בצורה מוחשית וכלל לא מתגוננות. בן דודי יעקב שמש שאל, איך אני מצליחה לחקור בהודו? האם למדתי הינדי? ובן דודי אבי שאל מתי אכתוב על גברים בעיירות פיתוח. כי גם הם מתמודדים עם תהליכים מורכבים. צחקתי וסיפרתי לכולם כיצד אבי, שהוא בגילו של אחי יוסי וכחמש שנים מבוגר ממני, בא לירושלים ללמוד ואני, הקטנה, כבר סיימתי שנה אחת של לימודי תואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ויעצתי לאבי לא ללמוד סוציולוגיה "כי זה משעמם". ניסיתי להתנצל בחיוך באומרי שהסוציולוגיה שלימדו אותנו אז, באמצע שנות השבעים, היתה אכן משעממת. בגלל ההערה שלי אבי החליט לא ללמוד סוציולוגיה. אבל אבי האיר את התהליך באור חדש ואמר שהוא צריך להודות לי כי אחרי הקטע בירושלים הוא הבין שהוא אוהב ללמד ספורט ולמד בווינגייט. היום הוא בעל חנות לדברי ספורט במגדל העמק, ומלמד ספורט בבתי הספר ומאושר בחייו.

דודתה של רעות שסיפרה לי אחר כך שהיא מדריכת מורות בבית הספר התיכון המקומי המשיכה את הרפלקסיביות האישית שהרצאתי עוררה ואמרה שהיא הזדהתה יותר מכל עם הדמות של גלית המצליחנית, כי גם לה יש תמיד את התחושה שלא חשוב איזו עבודה טובה את עושה בישוב, תמיד יתנו לך את ההרגשה שזה לא ממש הצלחה. שהצלחה צריכה להיות מופגנת במרחבים אחרים, מחוץ לישוב. וחיים חמי, חבר הילדות שלי שאל לגבי תהליך ההתחזקות. הוא ציין שזהו אכן תהליך משפחתי, כמו שהצעתי, ושהוא יודע שהוא צריך לקרוא את הפרק הזה בספר בתשומת לב. ידעתי למה. עניין ההתחזקות נוגע לחייו הוא. לתהליכים שהוא בטח עובר מול אשתו המתחזקת ושכמו האחרים השאלות שהעליתי בספר הן לא שאלות מופשטות אלה אישיות מאוד.

ברחבה מחוץ לספרייה עוד התמהמהנו למרות השעה המאוחרת. בן דודי יוסף מוצפי ואשתו סיפרו שהם עברו אחרי שנים רבות בחו"ל, בגלל עבודתם במוסד, ואחרי כמה שנות פרישה שבמהלכן הם גרו בנתניה, בחזרה למגדל העמק. "חשנו בדידות נוראה" התוודתה שרה שנראית יותר מעשור צעירה מגילה הכרונולוגי. ופה, היא המשיכה, הדלת נפתחת והנה אחותי גולדה נכנסת, והנה הבת של אביבה אחותי. מה שהפליא אותנו, אומר לי יוסף בעלה, זה התגובה של האנשים. כאילו: "מה יש לכם לחזור למגדל העמק. זה עזה. זה ג'נין. אתם כבר מבוססים בנתניה…" ואני אמרתי שאני ממש מבינה את הצעד שעשו ושזה בדיוק מה שדיברתי עליו כשכתבתי על תחושת הגאווה של הבית בירוחם כאלטרנטיבה לדיבור המשפיל הזה שמבטל את האופציה שהם מימשו בפרישה שלהם, בתחושת הבית שהם מתארים.

התגובות השונות שקיבלתי בירוחם ובמגדל העמק אומרות הרבה על דרכי ההתקבלות של הספר ומסריו. אחת התובנות המרכזיות שאימצתי אחרי כחצי תריסר הרצאות כאלה בפני קהלים שונים היא שאין לי כל יכולת לשלוט באופן שבו אנשים קוראים ומבינים את מה שכתבתי. אני מלאת תודה לאלה שבאו והקשיבו והביעו את תגובותיהם.

פרופ' פנינה מוצפי-האלר היא אנתרופולוגית באוניברסיטת בן-גוריון