מסע הקראות בבתי קפה

התחלתי להרגיש כסופר שתקופת הזוהר שלו כבר מאחוריו. האנשים שציפה להם לא הגיעו והוא רצה להפסיק את ההקראות, אבל היה קורא אחד שרדף אחריו ולא נתן לו להפסיק • מעבר לדפים: סופרים וסופרות על מפגשים מעניינים עם קוראים וקוראות
יוסי גרנובסקי

כשהתקשר אליי העורך וביקש שאכתוב על מפגש שלי ככותב עם קוראים, חייכתי לעצמי. אני לא כזה ידוע ואין לי "קהל קוראים". המפגש שלי עם הקוראים, שקוראים את הסיפורים שאני כותב, הוא בזמן שאני מקריא להם מהסיפורים. כשהגיעה אליי שיחת הטלפון הזו מהעורך, בדיוק ישבתי בקפה מסוים ביפו שבו, במשך החצי שנה האחרונה, ערכתי ערבי הקראה כאלה. במהלך הערבים האלו קרו לי כמה אירועים שאולי שווה לספר עליהם. כמו למשל שפעם אחת, הזדמנה למקום משפחה – סבא, סבתא, בתם ונכדתם בת פחות משנה שישבה במשך כל ההקראה – כמעט שעה – על ברכי הסבא והייתה קשובה ושקטה, הביטה אליי, בזמן שהקראתי, עם עיניים פקוחות לרווחה, זכות וצלולות, ולא הפריעה אפילו פעם אחת. היא הייתה, ללא ספק, הקוראת הקשובה והחמודה ביותר שהייתה לי אי-פעם, אף שאני כמעט בטוח שלא הבינה מילה. אולי המוסיקליות של המילים נגעה בה. זאת הייתה חצי שנה של עלייות ומורדות בהקראה.

בשני המפגשים הראשונים הגיעו כחמישה-עשר איש ואישה. בהחלט קהל מכובד לערב ספרותי. ובפעם השלישית הגיעו כ-30(!). חשבתי כבר שהנה מתגשמת לה המטרה שלשמה החלטתי להקריא בבתי קפה. הצלחתי להביא את הספרות אל הרחוב. הקראתי סיפור ארוך (איני יודע אם רומן או נובלה, מאחר וכיום נכתבים רומנים בני מאות עמודים וההבחנות הידועות התיישנו) על חיי פועלים בנמל יפו, בשנות ה-30 של המאה הקודמת. בין האנשים שהגיעו לשמוע היו גם יפואים ותיקים, אַסלים. עליהם שמחתי במיוחד. אחת המטרות שלי בהקראה, לבד מזו שציינתי, היא לבחון את עצמי, את הכתיבה, אם היא אותנטית. ואין לך קהל אידיאלי לכך יותר מהיפואים, שעליהם בעצם אני כותב. אי אפשר לעבוד עליהם. הם מיד ירגישו אם אני מזייף. התגובה הכי מחמיאה שקיבלתי, הייתה מיפואית, אישה קשת-יום שקריאת ספרים לא נמצאת בראש סדר היום שלה, שאמרה אחרי ההקראה: "אלה לא סתם סיפורים. אלו סיפורים מהחיים". רק לשמוע את המילים האלו שלה היה שווה לערוך את ערבי ההקראה האלה שנמשכו, כפי שאמרתי, חצי שנה, בכל יום שלישי, פעם בשבועיים. אבל השמחה שלי על כמות הקוראים/מאזינים, הייתה מוגזמת ומוקדמת. מאותו ערב רב-משתתפים ירד בהתמדה מספר האנשים שהגיעו, עד שנשארתי עם קומץ קטן ונאמן, של כ-10 איש ואישה, שהתמידו ובאו עד לסוף ההקראה. עד לסוף הסיפור. אבל היה מעניין. אף שלעתים גם מלחיץ. הגעתי למצבים שבהם הייתי צריך לכתוב את הפרק ממפגש למפגש.

old reader wailing wallפעם אחת, בסיום הקראת פרק, שאלה אותי קוראת, אשה מבוגרת, חביבה, צנועה ויקרה ללבי, שגרה ביפו מתחילת שנות ה-70, אם שמעתי על אדם מסוים שעל שמו קרוי רחוב קטן בעג'מי. השאלה הזו שלה הדהימה אותי. כשכתבתי את הפרק המסוים הזה והגעתי לסופו, חשבתי בדיוק על האדם שעליו היא שאלה. כל הזמן רציתי להכניס אותו לסיפור, כי הוא קשור למסופר מאוד, ולא ידעתי איך. בשורות האחרונות של אותו פרק הוא כמעט נכנס, זה היה קרוב מאוד, מתבקש– אבל לא. לא התאים, לא יצא, לא יודע. והנה, למרות שהשם של האיש הזה לא מוזכר באותן שורות ורק אני, כך לפחות סברתי, יכולתי לחשוב עליו מתוך ההקשר, הוא עלה בתודעה של אותה קוראת. איך, אין לי שמץ מושג. אבל כשישבתי אחר-כך לכתוב את הפרק למפגש הבא – הוא נכנס לסיפור. התקשרתי להזמין את האישה החביבה להקראה הבאה, מדובר באישה מהדור שלא משתמשים באימייל, ואמרתי לה שכשתגיע – היא תמיד הגיעה – מחכה לה הפתעה. כשהקראתי את הפרק והגעתי לשורה הרלבנטית, שבה ציינתי את שמו (הבדוי כמובן) של אותו אדם, הסתכלתי עליה – היא ישבה ממש לידי – כדי לראות את התגובה שלה ובדיוק באותו רגע, כפי שקורה לעתים לאנשים מבוגרים, היא התנתקה ונמנמה לכמה שניות. כשפקחה את העיניים, כבר הייתי בעניין אחר. אבל בזכותה הצלחתי להכניס את אותה דמות לסיפור. אני לא יכול לחשוב על מפגש אמיתי יותר, ובזמן אמת, בין קורא לכותב.

ועוד סיפור. לאחר שתקוותי שהנה הצלחתי להביא את הספרות אל הקהל בבתי הקפה, התבדתה ונגוזה לה עם קהל הקוראים שהתנדף ונעלם, והרעשים ברקע נעשו בלתי-אפשריים – כי בעל הקפה כבר לא סגר את המקום לאירוע ההקראה אלא פתח אותו לקהל הרחב, ואני בהחלט מבין אותו בעניין הזה – חשבתי להפסיק. חשבתי שהיו כמה ערבים מוצלחים וזהו. אני צריך להסתפק במועט ולהודות על מה שיש (אחרי הכול אני לא דיקנס!). אבל בכל פעם שאמרתי, הפעם הזו תהיה האחרונה, קוראת אחת בתוך הקבוצה הקטנה והמתמידה, גם היא חביבה ויקרה ככל הנשים והגברים בקבוצה הזו, לא נתנה לי להפסיק בשום-אופן. את היצירה הזאת חייבים להקריא עד הסוף. אמרה. ולא הרפתה ממני, עד שרק בגללה – לא היה לי נעים לאכזב אותה – המשכתי. והתחלתי להרגיש כאותו סופר מזדקן, באיזה סרט שאני לא זוכר את שמו, שתקופת הזוהר שלו כבר הייתה מאחוריו והוא החליט לצאת למסע הקראות בבתי קפה. האנשים שציפה להם לא הגיעו והוא רצה להפסיק את ההקראות, אבל היה קורא אחד, מתמיד, שרדף אחריו מקפה לקפה, מעיר לעיר, ולא נתן לו בשום פנים ואופן להפסיק. אני לא יודע אם אני "סופר" – אולי מזדקן – ובטח תקופת הזוהר שלי לא מאחוריי, כי מעולם לא היו לי "תקופות-זוהר", אבל אני מודה לאותה קוראת שבזכותה סיימתי את הסיפור ובזמן.

ועוד: אמרתי כבר שבעל הקפה, לאחר שראה שסוף ההקראות לא נראה באופק – כי אותה קוראת כפי שציינתי לא נתנה לזה לקרות – הבין שאם ימשיך לסגור את המקום לערבי ההקראות הוא עלול לסגור אותו לגמרי, והנה, לקראת הפרק האחרון ממש, איכשהו נכנס הקפה עצמו לתוך הסיפור. אני עצמי הופתעתי. אמרתי לבעל הקפה, שכבר הפסיק להיות נוכח בזמן ההקראות, שבפעם הבאה (שגם תהיה האחרונה, הרגעתי אותו) אם יגיע, מצפה לו הפתעה. והוא אכן בא. אבל בדיוק שכמעט הגעתי לשורה שבה מוזכר הקפה, הוא יצא. אחר כך סיפר לי שקיבל שיחת טלפון שחייבה אותו לצאת בדחיפות וביקש לדעת ממני מה הייתה ההפתעה. כמובן שלא סיפרתי. זאת הפתעה. בשביל זה, אמרתי לו, תצטרך לקרוא את הספר. אני מקווה שכך גם אתם, קוראי הרשימה הזאת, תעשו וסוף סוף יהיה גם לי "קהל קוראים" משלי.

עוד בפרויקט "מעבר לדפים":

אולי תכתבי עלינו ספר? | רונית חכם

קוראי/חוקרי: הטוב, הרע והמכוער | סלמאן נאטור

בתוך שדה קוצים נותרה רק קשת | עדי שורק

חלומות באַלְ-קַאהִרָה | אלמוג בהר

הרווח הדקיק בין האמת לבדיה | איריס אליה-כהן

אני מתכוון לטוב משמע אני קיים | צדוק עלון

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. שרון

    אהבתי את ההחמצות .. כל כך כמו בחיים.

  2. רתם

    וצנוע ומלא אהבת אדם וספר. הצלחה ושנה טובה