• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

מעבר למחאה, מעבר לרווחה

המשבר העמוק שיצר הניאו-ליברליזם הוציא מיליוני אנשים בעולם לרחובות, ומחייב חשיבה מחודשת אודות ההסדרים הכלכליים הקיימים. מודלים כמו קואופרטיבים, חלוקת מניות לאזרחים, הכנסה בסיסית לכל ועוד מנסים לצמצם את אחד המקורות המרכזיים לאי-שוויון – הכנסות שמקורן בבעלות על אמצעי ייצור. על (אפשרות של) עתיד טוב יותר
יוסי דהאן

באוגוסט 2007, כמדי שנה מאז 1971, התכנסה בעיירה ההררית השווייצרית, דאבוס, האליטה הכלכלית העולמית. בכנס נערך דיון אודות יציבותם של השווקים הפיננסיים העולמים, בו דיבר פרופ' נוריאל רוביני על השאננות העמוקה השוררת בהם. "הפחד הגדול", הזהיר רוביני, "הוא ללא ספק העובדה שאין עתה פחד בשווקים הפיננסיים". סיפורי הדובים (סמל לשוק פיננסי הנמצא בירידה) הצחיקו את רוב קברניטי הכלכלה העולמית שישבו באולם, כולל יעקב פרנקל, נגיד בנק ישראל לשעבר וסגן יושב ראש תאגיד הביטוח העולמי AIG. "המציאות", העיר פרנקל, "היא שאנחנו רואים הרבה דובים מכוערים שמגדלים קרניים והופכים לפרים (סמל לשוק פיננסי הנמצא בעלייה)". דבריו של פרנקל זכו לתשואות רמות מהקהל.

כידוע, כשנה לאחר החידוד הלשוני נוסך הביטחון הזה של פרנקל בדאבוס אודות נפלאותיו של השוק החופשי, קרסה המערכת הפיננסית העולמית – שלא הייתה אלא הונאת פירמידה גלובלית – והתחולל המשבר העולמי הכלכלי החמור ביותר מאז משבר שנות השלושים בארצות הברית. משבר שאת תוצאותיו האכזריות חשים מאז ועד היום מיליונים רבים של אנשים ברחבי העולם שחרב עליהם עולמם. אגב, ראשי תאגיד הביטוח AIG, שהתנהלותם הביאה את התאגיד לפשיטת רגל ורק הזרמת כספי ציבור מהממשל האמריקאי הותירה אותו בחיים, החליטו זמן קצר לאחר קבלת כספי משלמי המסים האמריקאים להעניק לעצמם בונוסים בסך כולל של 165 מיליון דולר.

הסיפור הזה אודות עיוורון קוגניטיבי ושחיתות מוסרית אינו סיפור חריג, הוא סיפור מייצג אודות כשלים מבניים ומוסריים של גירסה אחת מרכזית של קפיטליזם: הקפיטליזם הניאו-ליברלי, הסדר הכלכלי הדומיננטי בעולם זה למעלה משלושה עשורים, שפטרוניו הפוליטיים הם רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר. סדר כלכלי זה התברר כבלתי רציונלי בעליל, כזה הפועל לטובתם של מעטים על חשבונם של השאר. משטר כלכלי החותר תחת הנחות היסוד המוסריות להן הוא מטיף, אודות שוק תחרותי חופשי והוגן וסילוקה של המדינה ממעורבות בתחום הכלכלי שאת סיועה הוא רץ לבקש בעת משבר. סדר שבו הפרשנות הפרקטית לעקרון העל האתי לו מטיפים חסידיו – עקרון האחריות האישית הקובע שאדם אחראי לתוצאות מעשיו – היא שאם תוצאות מעשיך מביאים לרווח, אתה היחיד שזכאי ליהנות ממנו, אולם במקרים של הפסד השאר צריכים לשאת בעלויות הפסדיך. "הפרטה של רווחים והלאמה של סיכונים", כינה זאת החוקר דיוויד הרווי. ואין צורך להרחיק את העדות עד לארצות הברית, צריך רק להיזכר במשבר הבנקים בשנת 1983 כאן וחילוצם על ידי המדינה ובהסדרי התספורת המתנהלים בהיכלות המשפט בימים אלו, בהם כספי הפנסיה של אזרחים ישראלים מן השורה מממנים את הפסדי כישלונות הניהול ותאוות הבצע של טייקונים ישראלים.

56ca7e5d479bb28cab4b5051ea67dac3

המיליארדרים החדשים

המבחן המרכזי של כל סדר כלכלי וחברתי הוא האם הוא פועל לטובתם של אלה החיים בו. תנועות המחאה במדינות רבות בעולם וגם בישראל יוצאות בימים אלו נגד הסדר הקפיטליסטי תחת הסיסמה "אנחנו 99 האחוזים", תשעת ותשעת האחוזים הנושאים בעול ואינם זוכים ליהנות מפירות שיתוף הפעולה החברתי והכלכלי שאותם קוטפים המעטים השייכים לאחוז הנותר. בארצות הברית, מאז שנת 1979 האחוזון העליון הכפיל את חלקו בהכנסה לאומית מ-10% ל-20%, ומשנת 2009 עם תום המיתון ועד 2011, הכנסתם הממוצעת של אלה השייכים לאחוזון זה, שחלקם אחראי במידה רבה למשבר הכלכלי, עלתה ב-11% בעוד שאלה השייכים לשאר 99% צפו כיצד הכנסתם יורדת במעט. בישראל, עלות שכרם של המנהלים הבכירים בתאגידים הנמנים עם רשימת "תל אביב 25" גדלה בין 2003 ל-2010 ב-161%. ב-2011, המנכ"לים של 100 החברות הגדולות ביותר שמניותיהן נסחרות בבורסה התל אביב ("תל אביב 100") תוגמלו, בממוצע, בסכום שנתי כולל של 6.48 מיליון ש"ח, או 539.9 אלף ש"ח בחודש. התגמול כלל שכר ו/או דמי ניהול, מענקים ותשלום מבוסס מניות. תגמול זה היה גבוה פי 60 לערך מן השכר הממוצע במשק בשנת 2011, ופי 130 משכר המינימום.

באותה שנה, רשימת דירוג המיליארדרים של המגזין "פורבס" גילתה שיש קבוצה מצומצמת מאד שהקפיטליזם פועל בוודאות לטובתה, מספרם של המיליארדרים צמח מ-322 בשנת 2000 ל-1,426 בשנת 2013. אי-הצדק הגלובלי בא לידי ביטוי בעובדה שההכנסה הממוצעת של אלה השייכים לחמשת האחוזים העליונים בעולם גדולה פי 300 מהכנסתם הממוצעת של אלה השייכים לרבעון התחתון של אוכלוסיית העולם. הפערים בין עשירים לעניים בעולם רק הלכו וגדלו מאז סוף שנות השמונים ועד היום.

forbes_billionaires_2013

ברוב מדינות העולם הסדר הקפיטליסטי מתרחש בתוך מסגרות פוליטיות דמוקרטיות, אולם המתח בין שני המרכיבים הללו גורם לכך שבנסיבות רבות המרכיב הקפיטליסטי חותר תחת המרכיב הדמוקרטי. קחו למשל את העיקרון הדמוקרטי המכונן של שוויון פוליטי, הרעיון שכל אזרח צריך ליהנות מהזדמנות שווה להשפיע באופן אפקטיבי על ההליך הפוליטי, הזדמנות שווה שלא באה לידי מיצוי אך ורק בהענקת קול שווה לכל אזרח בבחירות. אי-שוויון חברתי וכלכלי גדול מדי, כזה המיוצר על ידי הסדר הקפיטליסטי במדינות דמוקרטיות רבות, מפר את עקרון השוויון הפוליטי. לאנשים בעלי משאבים כלכליים רבים יותר, השכלה גבוהה יותר ופנאי רב יותר יש השפעה פוליטית גדולה יותר מאלה החסרים את המשאבים הללו.

Screen shot 2013-07-07 at 3.16.58 PM

קשה להפריז, בעיקר בישראל, בהשפעתם של בעלי הון על הפוליטיקה הדמוקרטית, מעבר להשפעתם בתרומות כסף ישירות למועמדים פוליטיים, בשליטה על עיצוב סדר היום והשיח הציבורי הבאה לידי ביטוי בבעלות על אמצעי התקשורת המרכזיים, בשכירת צבא לוביסטים ואנשי יחסי ציבור לקידום ענייניהם. לבעלי הון בדמוקרטיה קפיטליסטית יש עוצמה רבה בקביעת המדיניות החברתית והכלכלית. ראו לדוגמה את אי-יכולתו של ממשל אובמה להחיל רפורמות משמעותיות בוול סטריט ואת עוצמת בעלי ההון ושליחיהם בדיונים המתנהלים סביב שמירת האינטרס הציבורי בתעשיית הגז הישראלית. מרכיב עוצמה משמעותי נוסף של בעלי ההון מצוי בעצם יכולתם לאיים על מקבלי ההחלטות שהם יעבירו את הונם ומפעליהם אל מחוץ למדינה, או בנקיטת "שביתת הון" – סירוב להשקיע עד למילוי דרישותיהם. ראו את התנהגות חברת אינטל ישראל כדוגמה. שליטה כזו של אוליגרכיה מצומצמת מצמיחה אצל אזרחים מן השורה ציניות וייאוש מהמשטר הדמוקרטי, מעצם אי יכולתם לעצב את עתידם ולפעול למען טובת הכלל.

מדינת הרווחה, זו הנמצאת תחת מתקפה בשלושת העשורים האחרונים, על אף מעלותיה, אינה יכולה לתת מענה לבעיות מבניות אלו של עיוות הסדר הדמוקרטי על ידי הסדר הקפיטליסטי. מדינת הרווחה נועדה לתקן את תוצאותיו השרירותיות והבלתי מוסריות של משטר קפיטליסטי, שבו הבעלות על אמצעי הייצור וההון נמצאת בידי קבוצה קטנה מאוד של אנשים. כך גם מספרם של איגודים מקצועיים של עובדים והשפעתם הולכים וקטנים עם השנים במדינות שונות בעולם, בין היתר, בעקבות תהליכי גלובליזציה, הפרטה והפרדה של מפעלים, הגבלות חוקיות, ומתקפות של בעלי הון. הקמתם של איגודים מקצועיים חדשים נועדו להגדיל את כוח המיקוח של העובדים לשיפור תנאי עבודתם, ואינם ניסיון לשינוי מבנה הבעלות על אמצעי הייצור וההון.

כאמור, מדינת רווחה על גרסותיה השונות מנסה להגביל את תוצאות פעילותו של השוק הכלכלי ולתקן את כשליו באמצעות מגוון צעדים ואמצעים – חלוקה מחדש של הכנסות, הבטחת סף מינימלי של רווחה באמצעות יצירת רשת ביטחון חברתית, אספקת שירותים חברתיים אוניברסליים וניסיון להבטיח נקודת פתיחה שווה באמצעות מימוש עקרון שוויון הזדמנויות בחינוך ובתעסוקה. אולם אמצעים אלו שמטרתם לתקן את תוצאותיו הבלתי-שוויוניות של השוק, אינם מהווים פתרון לאי-השוויון העצום ההתחלתי המאפיין את השוק הכלכלי, ואינם מבטלים את היתרון המבני של ההון במשטר קפיטליסטי והשפעתו המשחיתה על המשטר הדמוקרטי, את פגיעתו בחירויות, במעמד האזרחי השווה ובזכותם הבסיסית של אנשים ליטול חלק משמעותי בעיצוב חייהם הקולקטיביים.

1012795_650317918329463_1796267675_n

לא צריך להיות מרקסיסט אדוק על מנת לעמוד על הקשר שבין דמוקרטיזציה כלכלית לדמוקרטיה פוליטית וצדק חברתי. הוגים ליברליים קלאסיים כג'ון סטיוארט מיל והוגים בני זמננו כג'ון רולס עמדו בהרחבה על הקשרים ההדוקים שבין מרכיבים ערכיים ומוסדיים אלו. העמדה השכיחה בשיח הציבורי הממסגרת ומצמצמת את הדיון החברתי-כלכלי לבחירה בין מדיניות כלכלית ריכוזית נעדרת שוק שבה אמצעי הייצור מולאמים מצד אחד, לבין קפיטליזם דארוויניסטי חסר מגבלות מצד שני, מציגה דילמה וולגרית ומופרכת הן בהיבט העובדתי והן בהיבט הערכי.

מודל דמוקרטי כלכלי

המשבר העמוק מחייב חשיבה מחודשת אודות ההסדרים הכלכליים הקיימים. יש צורך בפיתוח כיוונים חדשים להרחבת זכותם הדמוקרטית של אזרחים לעצב את חייהם, כאלה המגדילים חירויות ומצמצמים את אי-השוויון ההולך ומתרחב. הסדרים כאלו יכולים להתממש במודל ביניים שבין קפיטליזם – שבו ההון ואמצעי הייצור מרוכזים בידי מעטים, לבין כלכלה צנטרליסטית של תכנון מרכזי המצוי בשליטתה של אליטה פוליטית מצומצמת. מודל כזה, המכונה לעתים "כלכלה חברתית" או "סוציאליזם של שוק", לוקח ברצינות את הביקורת של כלכלנים קפיטליסטיים כפרידריך האייק על מגבלותיה של הכלכלה המתוכננת בכל הקשור למידע, תמריצים, יזמות ולקיחת סיכונים וסכנת ההשחתה שבשליטה של אליטה פוליטית. המודל מכיר בתרומתו של שוק כלכלי ליעילות ולביטוי של אספקטים מסוימים של חירות אישית.

מה שמשותף לגרסאות שונות של "סוציאליזם של שוק" הוא יצירת משטר כלכלי שבו הבעלות על אמצעי הייצור אינה אך ורק בידי אנשים פרטיים, אלא חלקים גדולים ממנה נמצאים בבעלות הציבור הרחב. הסדר זה מצמצם באופן משמעותי את אחד המקורות של אי-שוויון בהכנסות בין אנשים בחברה קפיטליסטית – הכנסות שמקורן בבעלות על אמצעי הייצור ובשליטה על ההון. גירסה אחת מרכזית של מודל זה, שאחד ממייצגיה המוקדמים הוא הפילוסוף והכלכלן ג'ון סטיוארט מיל, מציעה להרחיב את העיקרון הדמוקרטי לתחום הכלכלי. המודל הדמוקרטי הכלכלי מעמיד במרכזו ניהול עצמי דמוקרטי של העובדים את המפעלים הכלכליים בהם הם עובדים. תחיית הקואופרטיבים בשנים האחרונות בישראל בענפים שונים כגון אספקת מזון, אמנות ושמירה, וכן במדינות רבות אחרות היא ביטוי למגמה זו.

ניהול זה יכול להיות ניהול ישיר במפעלים קטנים וניהול דמוקרטי באמצעות נציגים במפעלים גדולים. מודל כלכלי דמוקרטי מבוסס על שלושה מרכיבים: ניהול עצמי של מפעלים על ידי עובדים, קיומו של שוק כלכלי למוצרים ושירותים, ושליטה ציבורית על השקעות. מפעלים המבוססים על עקרון הדמוקרטיה התעשייתית אינם בהכרח פחות יעילים ממפעלים בבעלות קפיטליסטית. עובדים במפעלים שהם בעליהם חשים פחות ניכור למקום עבודתם, ויש להם תמריצים להתאמץ כיוון שהם מתחלקים ברווחי המפעל עם חבריהם. מקורם של כספי ההשקעות הכלכליות במפעלים אלו אמור להגיע ממס אותו משלמים המפעלים על הנכסים וההון שברשותם. כספים אלו מושקעים בקהילות מקומיות על בסיס שני קריטריונים – רווחיות עתידית, ויצירת מקומות עבודה.

סדר כלכלי, שבו לצד מפעלים בבעלות פרטית מתקיימים מספר משמעותי של מפעלים שנמצאים בבעלות עובדים ומנוהלים באופן דמוקרטי, מבטיח צמצום אי-שוויון הנובע מעושר כלכלי, הקטנת פערי שכר שערורייתיים בין שכבת המנהלים התאגידית לבין עובדים מן השורה הקיימים כיום ומניעת ריכוז עוצמה כלכלית ופוליטית בידי מעטים. קיימים כיום בעולם לא מעט מפעלים בניהול עצמי, המפורסמים שבהם הם הקואופרטיבים שבבעלות עובדים שהוקמו בחבל מונדרגון בספרד לפני למעלה מחמישים שנים והתפשטו למדינות נוספות בעולם כולל ארצות הברית. ב-2012 הגיעו מכירות תאגיד מונדרגון על שלל מפעליו לסכום של 4 מיליארד יורו. יש ביקורות לא מעטות נגד מפעלים בניהול עצמי של עובדים, בין היתר, החשש מנטייתם לכיוון מקסימיזציה של רווח לעובד ולא להגדלת הרווח הכללי של המפעל, איטיותם בתגובתם לעלייה בביקוש למוצרים, בהרחבת הייצור ובהגדלת כוח העבודה. אולם עובדת קיומם של מפעלים כלכליים תחרותיים בניהול עצמי מצביעה על כך שיש ביכולתם להתמודד בשוק מול מפעלים בבעלות פרטית.

צילום:  alyceobvious, cc by-nc-sa

מלבד צמצום הפערים החברתיים והכלכליים ומתן שליטה רבה יותר לאזרחים על חייהם, אחת התרומות המרכזיות של מפעלים דמוקרטיים היא עידוד ההשתתפות הפוליטית וחיזוקה במישור המקומי והלאומי. קשה לפתח אישיות דמוקרטית כאשר רוב חייך, חיי העבודה, מתנהל במסגרת היררכית אנטי-דמוקרטית נוקשה. לעומת זאת, השתתפות אקטיבית בניהול חיי העבודה היא בסיס חינוכי משמעותי לפיתוח עמדות, כישורים ותכונות אישיות להשתתפות פוליטית אפקטיבית. זוהי השתתפות שתורמת תרומה ממשית לחיזוקן של חירויות האזרחים. דמוקרטיזציה של הכלכלה וחיי העבודה מרחיבה את שיתוף הפעולה ומחזקת את הסולידאריות בין אזרחים. כאמור, ניהול עצמי של מפעלים על ידי עובדים הוא רק הסדר אחד אפשרי ומעשי לדמוקרטיזציה של חיי הכלכלה.

הסדר אפשרי נוסף, המגשים את מה שג'ון רולס כינה "דמוקרטיה של בעלי קניין", משרטט הכלכלן והפילוסוף ג'ון רומר מאוניברסיטת ייל. עיקר הצעתו המורכבת של רומר הוא הסדר שבמרכזו פיזור נרחב של הבעלות על אמצעי ייצור המתבצע בחלוקה של מניות תאגידים בין כל האזרחים, המעניק להם את הזכות לקבל דיבידנדים מרווחי התאגידים שאת מניותיהם הם מחזיקים. ניתן לסחור במניות אלו אולם לא ניתן למכור אותן בכסף, וזאת כדי למנוע מהעשירים לקנות את חלקם של העניים. במודל זה הבנקים מולאמים, אולם הם פועלים על פי כללי השוק. זהו מודל הטרוגני הכולל גם תאגידים בבעלות פרטית, שכאשר בעליהם הולכים לעולמם מניותיהם מחולקות לכלל הציבור. מרכזיותו של השוק בהסדר שמציע רומר מתגברת על בעיות מידע ותמריצים המאפיינים כלכלות מתוכננות ריכוזיות.

הכנסה בסיסית לכל (Universal Basic Income), תשלום אחיד המשולם על ידי המדינה במועדים קצובים לכל אדם בוגר בחברה באופן בלתי תלוי במידת עושרו או עוניו, הוא הסדר נוסף המנסה לתקן את כשליו של השוק ולממש את הערך הליברלי היסודי של חירות. הסדר שאת תומכיו ניתן למצוא הן בימין והן בשמאל הכלכלי. מצד אחד ניצבים אנשים כצ'ארלס מוריי, הוגה אמריקאי שמרן ימני בולט, ומצד שני פילוסוף ליברטריאן שמאלי כפיליפה ון פריז' הסבור שעל מנת להבטיח חירות אמיתית לכל, יש להעניק לכל אחד את האמצעים הכלכליים הדרושים – שהמרכזי בהם הוא הבטחת הכנסה מינימאלית. הסדר כזה יאפשר לעובדים ליצור תעסוקה כעצמאיים, יגדיל את כוח המיקוח שלהם, יאפשר להם לסרב להצעות של מעבידים מנצלים, יעניק להם זמן לעסוק בפעילויות למען הקהילה ולממש את אזרחותם הדמוקרטית באופן אפקטיבי יותר, ליצור קואופרטיבים של עובדים ולקבל הלוואות מבנקים על בסיס הכנסות אלו. בהסדר כזה יש גם מרכיב פמיניסטי: בשוק עבודה בו נשים מופלות, הוא יעניק להן הכנסה קבועה בטוחה ויפחית את תלותן הכלכלית בבני זוגן.

הסדרי ניהול עצמי של מפעלים, הצעת בעלות במניות שמציע רומר ובמידה מסוימת הצעת הכנסה בסיסית לכל, כמו הסדרים דומים נוספים, מנסים להגשים את האידיאל של שוויון חברתי, כלכלי ופוליטי באמצעות צמצום משמעותי של אחד המקורות המרכזיים של אי-שוויון בחברה קפיטליסטית – הכנסות שמקורן בבעלות על אמצעי ייצור.

קריסת המערכת הפיננסית, הקשר בין הון לשלטון המשחית את התרבות הפוליטית הדמוקרטית, אי-השוויון ההולך וגדל בין מיעוט קטן לכל השאר, שיטת תגמול המנתקת בין אחריות אישית לתוצאה, הרס הסביבה ומשכון עתידם של הדורות הבאים מחייבים חשיבה חדשה כלכלית וחברתית וזניחת אידיאולוגיה כלכלית המתחזה לידע אובייקטיבי. מיליוני האנשים המוחים בשנים אלו במדינות רבות ברחבי העולם, קהל מפגינים הכולל את אלה המצויים בתחתית הסולם החברתי והכלכלי, אנשי המעמד הבינוני ההולך ומצטמק וצעירים ללא אופק תעסוקתי מבטיח עתידי, אינם מוכנים לשאת עוד את הסדר הקיים. הם מבקשים תיקון כלכלי, חברתי ופוליטי החורג מרטוריקת הרפורמות המרגיעה של אליטות פוליטיות וכלכליות שמטרתה הבטחת המשכו של הסדר הישן, הם תובעים עתיד טוב יותר המבוסס על עקרונות של צדק חברתי. הם מעוניינים בחברה של אנשים שווים וחופשיים הפועלים בחברה סולידארית והוגנת למען תועלתם ההדדית.

מאמר זה פורסם בגירסה מעט שונה במגזין החודשי של "דה מרקר"

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אלוקים-אללה ו-Bb הם שורש הבעיה

    דרושה כאן הפיכה קטנה. כזו שתזרוק את ה"הון-שלטון" לסדום ועמורה, ותשליט את רצון הציבור העובד אפילו על ה…"הסתדרות".

  2. יונתן

    המשבר הכלכלי לא אירע בוואקום קפיטליסטי, הוא אירע בתחום הכי מפוקח ומולאם שקיים היום במשק – התחום המוניטרי, השליטה על הכסף. ולא במקרה – מדיניות הריביות הנמוכות והדפסת הכסף המאסיבית היא שיוצרת (ותמיד יצרה) את העיוותים האלו, היא יוצרת גם את הצמיחה הכי לא שוויונית שידעה ארה"ב (החל משנות השבעים, לאחר פקיעת הסכמי ברטון וודס שהגבילו את הדפסת הכסף ע"י הבנק המרכזי רואים פתאום צמיחה מאוד אי-שוויונית), עד כדי כך שבתקופת אובמה הקלישאה "העשירים מתעשרים בזמן שהעניים נהיים עניים" נהייתה נכונה (*בגלל* הצעדים של ממשל אובמה). אין כאן שום מאפיין של שוק חופשי – זו שליטה ממשלתית מוחלטת. האייק, שמוזכר בכתבה, הוא זה שהבין את ההשלכות של שליטה זו על המשק וקיבל על כך פרס נובל – התיאוריה של מחזור העסקים.

    הפוסט הזה רצוף בשגיאות כלכליות, היסטוריות ובעיקר סמנטיות. המחבר מנסה באמצעים רטוריים לעוות לחלוטין את המציאות ולהגיע למסקנות הפוכות – מסקנות שיפגעו באוכלוסיה הכללית ובייחוד בשכבות התחתונות הרבה יותר. מה זה "ניאו-ליברליזם"? האם הכוונה היא לפסאדו-ליברליזם, כזה שדוגל בהתערבות ממשלתית חריפה בשווקים הבסיסיים ביותר? אם כן – הרי שיש לזנוח אותו ולחזור לליברליזם הקלאסי – הוצאת הממשלה לחלוטין מהכלכלה, הפרדת הון ושלטון – קפיטליזם "לסה פייר".

    1. D

      אני מבין את התוספת שלך למה שנאמר,
      אבל לא על אילו טעויות או כשלים בתוכנו אתה מצביע.

  3. אריה

    It's called communism, I don't know if you've heard of it.

    די כבר עם הרפש המרקסיסטי המכוער הזה. פאקינג 2013 אנשים, תתעוררו.

  4. אריאל

    יש כשלון מובנה בקואופרטיב שהוא מעודד אי עבודה.
    כלל האצבע צריך להיות סביב עבודה+מצויינות=רווחים לפרט.
    צריך לעודד מצויינות (כמו היום), תחרות (כמו שהיה עד לאחרונה)
    פרט חשוב הוא שאת הרווחים שהפרט צובר (ובצדק לפי העקרון הקודם) יש לעודד לבזבז וכך להחזיר את הממון לשוק, אבל להנאתו של הפרט ועפ"י בחירתו.
    כיום ניתן לקנות משאבים כמו נדל"ן ולהנות מהם והם אינם מתיישנים או מאבדים מערכם (דבר זה מעודד אי עבודה). יש צורך הגבלת הבעלות על המשאבים או ליישן אותם.
    אותו דבר קורה עם ההרחבה המוניטרית לסוגיה. שוב יש מצב שמעטים שיכולים להדפיס כסף, בין אם הם בנקים או מצליחים למנף את עצמם בצורה קיצונית – צריך להגביל את זה.

    הנה רעיונות. מעט קיצוניים, אבל לא יצריכו יותר מדי שינויים במערכת כיום:
    1. דירות: לכל פרט תהיה האפשרות להיות בעליה של דירה אחת בלבד. אין סיבה שבמוצרים יסודיים יוכל להיווצר מצב של חוסר מדומה. כיום גם העשירים וגם העניים נושאים אישה אחת בלבד ואף אחד לא בוכה. העשירים משיגים את המוצלחות ומחליפים אותן יותר אבל הכלל הוא זהה לכולם.
    2. יוגדר שווי מקסימלי שאדם יוכל להגיע אליו, נגיד 100 מליון דולר. יותר מזה הוא ייאלץ לוותר על אחוזי שליטה, לתרום כרצונו או לפרוש מן העבודה. קשה לי להאמין שמישהו יכול לשכנע אותי למה צריך יותר
    3. זה אפילו קיצוני יותר – 100 האנשים העשירים במדינה יוגדרו אנשים ציבוריים והם יאיישו עמדות ציבוריות על פי בחירתם (לא פוליטיות, יותר חברתיות). הם יהיו יתראיינו ודעותיהם יהיו מוכרות לציבור. כיום אנשים אלו הם בעלי השפעה אבל נוח להם להתרחק מן המצב הכללי ומשאלות קשות. הם מקיפים עצמם בדוברים, עורכי-דין והם לא נגישים. אנו מכירים כאן שכסף שווה להשפעה

    בגלל שאנשים עשירים הם אנשים גלובליים וחוקיים הם חוקיים לאומיים יהיה קשה עד בלתי אפשרי ליישם את החוקים האלו אבל זה יכול להיות מעניין.

    אריאל

    1. ליכודניק

      העשיר חזק מהאזרח הממוצע, אך ההבדל המכריע הוא בכך שהוא חכם ממנו; לא כי נולד כך, אלא כי יש לו השכלה, זמן פנוי ורשת של יועצים ומנהלים שדואגים לכסף שלו- ושל המעמד שלו- יותר משיש לאזרח הממוצע. רבאק, לאדם הממוצע קשה אפילו להבין מהי אותה פירמידה מדוברת שבאמצעותה שולט נוחי בחלק ניכר מהמשק הישראלי, או את העובדה הפשוטה שה-"טייקונים", כולם עד אחד, אינם בעלי הון אלא להיפך- חייבים הון לבנקים.
      לדאבון הלב, ניסיון לפעולה ישירה נגד העשירים שתתבסס על תמיכה המונית יביא לתגובת בעלי ההון בדרך שההמון לא ייחזה, או שתסוכל.
      ניקח את המלצה א': תאסור על אדם להחזיק דירות- יילך אותו אדם ו-"ימכור" את דירותיו לחברה שהוא בעל השליטה בה. והרי הפך מ-"בעל דירות" ל-"בעל חברה בתחום הנדל"ן". או שלובי בעלי הדירות יקבור את הדיון בוועדות הכנסת.

      מה הפתרון? אולי הבעיה אינה (רק) ריכוז הבעלות על אמצעי היצור, אלא ריכוז השליטה בהון; אם היו יותר מ-2 בנקים גדולים, אולי הם היו נוטים יותר לתת אשראי למפעלים קטנים ולא לחברות גדולות. אולי הם גם היו נזהרים יותר כי הם לא Too big to fall.