הבשורה עפ"י פירון: קבורת החינוך הציבורי

השבוע פרסם מש' החינוך מסמך המסדיר הפעלת תוכניות לימוד יייחודיות בתשלום בתוך בתי הספר. במלים אחרות: עוד דחיפה למגמות ההתבדלות המעמדית, האתנית והתרבותית המפוררות אט-אט את החינוך הציבורי

לפני כמה ימים פרסם משרד החינוך טיוטת חוזר מנכ"ל המסדיר ומרחיב את האפשרות לגבות תשלומי הורים ושכר לימוד בבתי הספר. פרסום זה נעשה כתגובה לעתירה של הורים מארבעה בתי ספר בדלניים בירושלים הגובים תשלומי הורים גבוהים עבור תוכניות לימוד ייחודיות והוראה בקבוצות קטנות, ומבקשים מבית המשפט להתיר להם להמשיך שלא להפחית את התשלומים כפי שהורה משרד החינוך.

חוזר המנכ"ל החדש משקף מהפך במדיניות הרשמית של משרד החינוך, שכן הוא מרחיב מאד את אפשרותם של בתי ספר להנהיג תוכניות לימוד ולימודי מגמה בתשלום. הסכומים מגיעים לאלפי שקלים בשנה וגבוהים במיוחד בחינוך הממלכתי-דתי. ההנחיות החדשות ממסדות מגמה של הפרטה זוחלת ששוררת במערכת החינוך מזה שנים ויוצרת מסלולי לימוד מועדפים לתלמידים מבוססים לצד הדרה של תלמידים ממשפחות מעוטות משאבים, שאינן יכולות לעמוד בתשלום. מדובר בשח"פ (שירותי חינוך פרטיים) הניתנים בתוך מערכת החינוך הציבורית לבעלי אמצעים, בדומה לשר"פ ברפואה.

במהלך השנים הרחיב משרד החינוך את היקף מקצועות החובה והכניס שיטות מדידה והערכה המבוססות על מבחני הישגים אינטנסיביים בהם ממוקדת הלמידה. השטף הגדול של בתי ספר ייחודיים וניסויים ושל תוכניות לימוד נוספות נוצר על ידי קבוצות הורים מבוססות, שמאסו בתכנים ובצורות הלמידה השגרתיות של מערכת החינוך, במירוץ להישגים ובדיכוי היצירתיות לטובת למידה ממוקדת למבחנים. הפתרון שנמצא, בעידוד משרד החינוך, הוא חדשנות ויצירתיות במימון הורים, בדמות שירותי חינוך פרטיים בלב המערכת הציבורית. בנוסף, עודד המשרד העברת בתי ספר והקמתם לרשתות פרטיות. כך ההפרטה הפכה לאסטרטגיה המרכזית לשיפור החינוך הציבורי תוך נטישת השאיפה לשוויון הזדמנויות בחינוך וריקון מתוכן של חוק חינוך חינם.

עוד לפני פרסום החוזר החדש, קבע משרד החינוך שורת נהלים שאמורה לכאורה להגן על תלמידים מעוטי יכולת כגון האיסור למיין תלמידים, האיסור למנוע קבלת תלמיד מסיבות כלכליות ועוד. אולם משרד החינוך לא אכף מעולם נהלים אלה, ובפועל בתי ספר ממיינים תלמידים כעניין שבשגרה ומקימים מנגנון סינון כפול – כלכלי ואקדמי. התוצאה היא שבחירה ומסלולי לימוד מגוונים הם נחלתה של קבוצת תלמידים קטנה בעלי הישגים גבוהים וממון.

צילום: yoav lerman, cc by-nc-sa
צילום: yoav lerman, cc by-nc-sa

מיסוד שירותי החינוך הפרטיים בתוך מערכת החינוך הציבורית מפורר את התשתית האוניברסאלית של החינוך הציבורי וחותר תחת השאיפה לקדם את כלל התלמידים בישראל. בנוסף, הוא מאיץ את מגמות ההתבדלות המעמדית, האתנית והתרבותית. במצב זה, אין זה מפתיע שישראל מובילה בקרב מדינות ה-OECD בפערי ההישגים בין תלמידים מקבוצות אוכלוסייה שונות. הפתרון למצב זה לא חייב להיות שירותי חינוך פרטיים ובתי ספר בדלניים. נזכיר כאן כי מערכות חינוך ציבוריות משובחות מתקיימות במרבית מדינות אירופה, ושיעור תשלומי ההורים בהן נמוך בהרבה מתשלומי ההורים בישראל.

הפתרון מצוי בהטמעת יצירתיות וחדשנות במערכת הציבורית – ללא יצירת מסלולים מועדפים לתלמידים מבתים מבוססים. יש לערוך שינוי עמוק במבנה תכנית הלימודים ובצורת הלימוד. הדבר מצריך צמצום משמעותי של תוכנית היסוד (ליבה) ומתן אוטונומיה לבתי ספר לקיים תוכניות ומסלולים ייחודיים ביתרת השעות. יש לאפשר לקהילת בית הספר להשפיע על התכנים, וכל זאת במימון ציבורי ולא במימון הורים. בחינוך העל-יסודי נדרש צמצום של היקף בחינות הבגרות במקצועות היסוד ומתן אפשרות ללמוד מגוון גדול של מגמות ולהיבחן בהן.

שיטת ההערכה המבוססת על אין-סוף מבחנים בכל שלבי הלימוד, היוצרת מירוץ מתיש עבור התלמידים ועבור הוריהם, צריכה אף היא להשתנות ולכלול משימות אחרות כגון עבודות, פרויקטים מעשיים וכדומה. לבסוף, יעדה המרכזי של מערכת החינוך חייב להיות קידום כלל התלמידים ללא קשר ליכולתם ולרקע הכלכלי-חברתי ממנו באו. לשם כך יש לבטל את מנגנוני המיון המתקיימים היום כבר בשלב בית הספר היסודי, לעבור למבנה של כיתות הטרוגניות, תוך תגבור התלמידים המתקשים כחלק בלתי נפרד ממערך הלימודים בבית הספר.

עקרונות אלה שנשמעים בישראל כחלום רחוק או כהזיה הם למעשה מאפיינים של מערכות חינוך מובילות מבחינת הישגים, יצירתיות ופערים קטנים בין תלמידים, כגון מערכת החינוך בפינלנד.

בימים אלה מתארגנת קואליציה של ארגונים (מרכז אדוה, הל"ה, האגודה לזכויות האזרח, הקליניקות המשפטיות לחינוך במכללת רמת גן ובאוניברסיטת חיפה, ידיד) בפנייה לשר החינוך לבטל את טיוטת חוזר המנכ"ל שפורסם, ובמטרה להעלות את העניין לדיון ציבורי רחב. אנו קוראים לכל מי שמתנגד למהלך ההפרטה המתוכנן לנצל את זכות התגובה של הציבור ולהגיש התנגדות לטיוטת החוזר כאן: Mankalresponse@education.gov.il

נוגה דגן-בוזגלו היא חוקרת במרכז אדוה ויועצת משפטית בהל"ה למען החינוך בשכונות ובעיירות פיתוח

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יובל א

    איך הפתרון המוצע מאפשר למי שמבקשים להקים או לקיים בתי ספר כגון "הדו-לשוני" או "קשת" בירושלים? האם ניתן לפי ההצעה להתארגן בקבוצות "על אזוריות" כדי לקיים מסגרות כאלה?

  2. ראובן גרבר

    עמדתי שונה. שבענו מעולה של מערכת הכללית הבינונית, החונקת כמיטת סדום. יש לאפשר למגוון ולמצויינות לצמוח. עדיף לענ"ד, לאפשר יוזמות הורים ותמיכות כלכליות, ובמקביל לחסוך בכל המפקחים והתוכניות הכלליות, ולתמוך במיוחד בבתי הספר בהם מרוכזת אוכלוסיה חלשה.

    1. דן

      אי אפשר גם וגם, השאלה היא מדיניות. אם המדיניות היא הפרטה אז היא תתבצע תתחיל ב-4 בתי ספר ותכבוש אט אט את כל החינוך הציבורי תוך השארת פירורים לשכבות המוחלשות.

      הבריאות הוא דוגמא טובה לכך – הטענה כי השב"ן בהדסה מיטיב עם האוכלוסיות החלשות שמגיעות לביה"ח היא עורבא פרח, בפועל בעל המאה הופך לבעל השירות.

      אסור לתת לחינוך להפוך לכזה (לא שהיום אין התבססות על אמצעים פרטיים של ההורים – ומכאן בין היתר, הפערים בין שכבות האוכ', אבל מיסוד המנגנון יביא בהכרח להדרדרות המצב)

  3. דודי פרידמן

    חדשנות פדגוגית מקומית כמנוף להשגת יעדים חינוכיים מערכתיים.

    המטרה: מעבר מלמידה מסורתית וממוקדת בחינות ללמידה חדשנית שמונעת על ידי מוטיבציה פנימית של מורים ותלמידים.

    רקע: ההוראה לקראת בחינות סטנדרטיות ובעיקר בחינות הבגרות התאימה לפדגוגיה מסורתית שבה המורה (בעיקר) מדבר והתלמיד (בעיקר) מקשיב/כותב. שינויים חברתיים וטכנולוגיים הפכו את שיטת ההוראה המסורתית לפחות רלוונטית עבור התלמידים. כדי להשיג שיתוף פעולה כל שהוא בשיטות הוראה מסורתיות, נאלצו המורים להגדיל את חלקן של הבחינות ולהפוך אותן ליעד המרכזי של כל תהליך הלמידה. תלמידים ומורים התרגלו לדפוס של הוראה ולמידה לקראת בחינה החל מכיתות היסוד.
    צמצום ההשפעה של הבחינות בתהליך הלמידה ובמיוחד צמצום מספר בחינות הבגרות עלול ליצור משבר חמור בבתי הספר, שכן הלמידה המסורתית נשענה ברובה על המוטיבציה החיצונית שיצרו הבחינות בכלל ובחינות הבגרות בפרט. הפדגוגיה תהיה חייבת להתחדש ולהישען על מוטיבציה פנימית.

    רציונאל: יצירת שינויי עומק פדגוגיים מחייבת מהלך מערכתי שיעודד את אנשי החינוך לנסות צורות חדשות ולא מוכרות של הוראה. מהלך שכזה מתבצע בזעיר אנפין במערכת החינוך הישראלית בבתי הספר הניסויים. בתי ספר אלו מקבלים סיוע והכרה מערכתיים על החדשנות הפדגוגית שהם מפתחים.
    בתי ספר ניסויים מצליחים להשתפר במגוון של מדדים ללא קשר לסוג הניסוי אותו הם מקדמים. לעומת זאת הניסיון להפוך את בתי הספר הניסויים למרכזי הפצה, שיעבירו את הידע הפדגוגי לבתי ספר אחרים, מצליח באופן מוגבל הרבה יותר. המסקנה המתבקשת היא שעצם החדשנות הפדגוגית האותנטית שצומחת מלמטה היא מפתח לשיפור בית ספרי רב תחומי.

    השיטה:
    1. פנייה יזומה למפקחים, מנהלים, ומורים והצעה למתן גיבוי מערכתי ליוזמות פדגוגיות מקומיות.
    2. הפניית משאבים קיימים (פירוט בהמשך) לקידום מערכתי של החדשנות הפדגוגית המקומית.
    3. יצירת אווירה מערכתית וציבורית שמעלה על נס את נושא החדשנות הפדגוגית המקומית
    משאבים קיימים:
    שעות הוראה: בנייה של חדשנות פדגוגית מקומית דורשת זמן. כדי לתמוך בה יש להעדיף את האיכות של שעות ההוראה על פני כמותן. כלומר המפקח יוכל להקצות שעות תכנון (שעות שהייה ייעודיות) על חשבון שעות הוראה בפועל. תלמידים ישהו פחות שעות במחיצת המורה אך לא בהכרח ילמדו פחות…
    מפקחים: המפקחים הם אנשי חינוך מנוסים שיכולים להנחות ולקדם את המנהלים לחדשנות פדגוגית. מרכז הכובד של תפקידם צריך לעבור מפיקוח להנחיה. ניתן להוריד מהמפקחים משימות פיקוח כמו הקלדות במשכית או מענה לדוברות (ולסמוך על המנהלים שממילא עוסקים בכך) ולפנות להם משאבים לקידום חדשנות פדגוגית.
    השתלמויות: ניתן למקד את שעות ההשתלמות של עובדי ההוראה כך שיתמכו יצירה של חדשנות פדגוגית מקומית.
    הסרת חסמים מערכתיים: חדשנות פדגוגית מקומית מובילה לשיפור גם במדדים סטנדרטיים כגון המיצ״ב אולם העיסוק האינטנסיבי בתוצאות המבחנים האלה וביתר שאת לאחר שבגץ חייב פירסום ציבורי של הנתונים מדכא את האפשרות של צמיחתה של חדשנות פדגוגית מקומית.
    מסמך זה ממליץ על הפחתה של העיסוק בתוצאות המבחנים ושימת דגש על תהליכים חינוכיים ויצירה של ידע פדגוגי מקומי.

  4. עדי מאק

    אני מציעה שבמקום להוציא המון כספים על מפקחות, פקחים ועוד תהליכים אדמינסטרטיביים מרובים שרק מסרבלים את מערכת החינוך, עדיף שמשרדך יממן שיעורי העשרה אלה לכל בתי הספר הציבוריים בלבד. השיעורים האלה הם בגדר צורך חיוני לצורך התאמת החינוך לעידן הטכנולוגי החדש שבמילניום השלישי. כך שאני לא רואה מדוע אתה שם את הנושא הזה לחיץ בין עשירים לעניים ועניים יותר? באת לשנות…או להרוס?