• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

מסעותיו של היי הג'יפ

בישראל פגשו היהודים המזרחים שלטון פוליטי שדרש צייתנות גם כשזה הגיע לענייני תרבות. כולם היו צריכים להתאים את עצמם למודל הצבר המיוחל ששר מוזיקה "עברית" סטייל נעמי שמר ולהקת הנח"ל. ואז התחילה מוזיקת הקסטות. מסע מוזיקלי, פרק ב'
שושנה גבאישושנה גבאי

עיתונאית, עורכת תוכניות בטלוויזיה, תסריטאית ויוצרת הסדרה הדוקומנטרית "ים של דמעות". ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית

English

את המוזיקה הציונית פגשנו בגני הילדים, בבתי הספר ובתנועות הנוער בדמות אקורדיוניסטים שניגנו לרוב שירים צחיחים. המורים לזמרה בבתי הספר לא חשבו שכדאי ללמד גם מוזיקה קלאסית כלשהי, לא מערבית ולא ערבית, ובטח שלא פיוטים מהמסורת היהודית הספרדית או אפילו זו האשכנזית. המוזיקה החלוצית הזאת היתה קשה לעיכול, ולא רק בגלל שלא צמחה באופן אורגני מהורינו או מהוויי חיינו, אלא בגלל כפייה פוליטית אובססיווית של השלטונות. לעומת זאת, מקום המדינה ועד היום שמענו בהרחבה מפורטת ובגילוי לב, מה קורה למייסדי המדינה ולצאצאיהם כשהם מקשיבים למוזיקה שלנו, זאת שהביאו הורינו עמם מהגולה וזאת שנוצרה כאן. אבל לא נכתב, מה חשבו והרגישו היהודים המזרחים כשהקשיבו למוזיקה שנחתה עליהם במפתיע בבואם לישראל, ואיך הרגישו ילדיהם שנולדו כאן למוזיקה הזאת. ייתכן כי לו ניתנה התייחסות רצינית לפרספקטיבה שלנו, היהודים המזרחים, ולזו של הפלסטינים, היה הקול המרכזי של התרבות בישראל פחות נידח, אטום ובינוני ממה שהוא היום.

בתחנות הרדיו הישראליות בשנות השישים והשבעים רעמו שירי הלהקות הצבאיות או להקות דומות להם כמו בצל ירוק והתרנגולים. היו שירי התנחלות כמו "חורשת האקליפטוס", עם התוקפנות הסמויה שלהם, והיו שירי מלחמה מופנמים, מונוטוניים וחסרי חיים, שעוררו תחושה של סגירות ודיכאון. הנה "הוא לא ידע את שמה", שבו נוסעים הזמרים בג'יפ בין חורבות כפר ערבי, ו"שלווה" המושר בצורה מיופייפת. כשהתפרצה השמחה בשירים האלה כמו למשל ב"קרנבל בנחל", היא נשמעה בעיקר כמו גסות מתלהמת. והנה "כיתה אלמונית", שירם של המלחין משה וילנסקי ושל יחיאל מוהר ששרה להקת הנח"ל ב-58', והזכיר לי תמיד שירים מפחידים צבאיים בקצב המארש ששמעתי בילדותי בתחנות רדיו ערביות. אבל אצל הערבים זו היתה מוזיקה זניחה ביותר בשוליים – פרופגנדה של השלטון, ולא מרכז היצירה. בישראל, לעומת זאת, מדובר בלהקה הכי נחשבת במוזיקה הישראלית למעלה מעשרים שנה. בזכות היו-טיוב אפשר להיחשף גם לקליפ ולראות את הלהקה צועדת בסך בעיניים רושפות מאיימות ובפנים אטומות.

שירתה של שושנה דמארי, שהיתה אמורה להקל עלינו את ההלם של הפגישה לאין קץ עם המוזיקה העברית הזקופה, רק החמירה את המצב. בכל פעם שהזמרת פצחה בשיר בטלוויזיה של תחילת שנות השבעים, היה אבא שלי, בחיוך אירוני מתחת לשפמו העיראקי הדק, מפטיר בהשתאות "מה קרה?" לנוכח הבומבסטיות של זמרת המלחמות.

אפשר להבין למה חשקו המהפכנים הציונים במוזיקה צבאית פטריוטית, מארשים ושירי אדמה מזרח-אירופיים שיתאימו לאורח חייהם הכוחני החדש. אבל גישה שתלטנית זו גרמה להלם ליהודים המזרחים ולמוזיקאים שלהם, שכפי שכתבתי בפרק א' של סדרת מאמרים זו, היו חלק פעיל במוזיקה הערבית הגדולה. מוזיקאים אלה התרגלו לפעול בחירות תרבותית ובאווירה הקוסמופוליטית, טרום המהפכות הצבאיות, של המטרופולינים כמו מרקש, קהיר ובגדאד. ידיהם של אבותינו גם לא עסקו במגל או בחרב, מהצורף בצנעא ופקיד השלטון האנגלי בעיראק ועד לסוחר השטיחים מפרס וסוחר הבדים ממרקש. כי בניגוד לתעמולה שהשתרשה לה עד היום בטעות בישראל, רוב יהודי המזרח חיו במרחבים עירוניים.

בישראל פגשו היהודים המזרחים שלטון פוליטי שחדר לכל האספקטים של חיי האזרחים, פיקח עליהם ודרש מהם צייתנות מלאה גם כשזה הגיע לעניינים כמו תרבות ומוזיקה. כולם היו צריכים להתאים את עצמם למודל הצבר המיוחל ששר מוזיקה "עברית", דהיינו מוזיקה מזרח-אירופאית עם מוטיבים מהמזרח שנושאיה היו שירי הלל לחקלאי העובד את אדמתו ולחייל הגיבור. התזמורת הערבית של רשות השידור, שם הועסק רק חלק זעיר מהמוזיקאים במשכורות זעומות, הוקמה רק כחלק משידורי התעמולה לאויב הערבי ולא לצרכים פנימיים.

גם "שירי מולדת" שניסו לשאוב השראה מהמזרח לא משכו אותנו כלל. לא הבנו מה כל כך מזרחי במוזיקה המונוטונית שלהם. לפעמים התגנבו גם שירים מפעימים כמו "יפה נוף", מילותיו של רבי יהודה הלוי שהלחין ינון נאמן המוכשר, תלמידה של שרה לוי תנאי. כשנחמה הנדל מבצעת אותו בקול הפעמונים שלה הוא נשמע כמו שיר לדינו ישן. הנדל הענוגה, שהוחרמה לתקופה גם היא על ידי הממסד התרבותי, שרה את הלחן היידי המקסים "אל הציפור", מאותם שירי הנשמה הגלותיים שהצליחו להתגנב לעתים לרדיו הישראלי. השיר נשמע לי אז הולם יותר את צערם של האשכנזים ניצולי השואה שגרו בשכונתנו מאשר שועלי שמשון.

היו גם יוצאים מן הכלל, כמו יוסף הדר שיצר שני שירים נצחיים: "תפוח חינני" ו"ערב של שושנים" שזכה לפרסום בינלאומי. רבות מעשרות הגרסאות הנפוצות באינטרנט של השיר אינן כלל של ישראלים או של יהודים, אלא רק של חובבי מוזיקה באשר הם.

בתחילת שנות השישים, מאסו גם צאצאי המייסדים במוזיקה החלוצית בעקבות עליית כוחה של הבורגנות העירונית בישראל ושאפו לצאת מן ההסגר שכפו על עצמם, להתחבר לעולם המערבי הגדול. המלחינה הלאומית של ישראל, נעמי שמר, נעזרה רבות בין השאר בשאנסונים הצרפתיים של ז'ורז' ברסנס, ובשיריו של פאקו איבנז הספרדי. אפשר ללמוד רבות על המצוקה המוזיקלית של המלחינה, ילידת הקיבוץ, דרך ההשפעה המכרעת של המוזיקה הזאת על שיריה בשנות השישים. שומעים זאת לא רק בלחן של שירה הלאומי של ישראל, "ירושלים של זהב", שנלקח משיר עם באסקי ששר פאקו איבאנז, "פיו חוספה", אלא גם לדוגמה בשיר "על כנפי הכסף" – שיר תהילה פטריוטי שכתבה שמר לטייסי חיל האוויר. הפראזה הכי יפה בשיר (דקה 0:36) נלקחה משירו של ברסנס, La mauvaise réputation (דקה 0:33). האירוני הוא שברסנס שר בכלל על נון-קונפורמיסט הנשאר במיטתו ביום העצמאות הצרפתי, ולמעשה כל השיר הוא המנון לנון-קונפורמיזם.

גם הנוער המזרחי היה במצוקה בשנות השישים. ברדיו הם שמעו אמנים ממשפחות מזרחיות-ספרדיות ותיקות, כמו יוסי בנאי הדגול ששר את ברסנס בדרכו הכובשת (בתרגומה של שמר), את יהורם גאון בלדינו ואת צמד הפרברים. היו גם מהגרים חדשים כמו ג'ו עמאר שעוד הגניבו מסורת אבות לרדיו, אבל השאר עמדו בפני שוקת שבורה. לא הייתה להם את החירות התרבותית לנבור במסורת הוריהם וליצור משהו חדש משלהם.

מזוהר לוי לזוהר ארגוב

כדי להימלט משירי הקוזאקים וההוֹרות האזין הנוער המזרחי, כמו צאצאי המייסדים, לרדיו רמאללה, שם יכלו להתעדכן בתרבות הנוער בעולם המערבי אותה גינה הממסד הפוליטי-תרבותי בישראל. אלביס פרסלי שקולו ספוג בגוספל שחור, השפיע עמוקות על הנוער המזרחי. על שפת הים ובהפסקות של בית הספר היו מתכנסים חבורות במחיאות כפיים למקצב רוק, בכיס האחורי של מכנסיהם היה תמיד אפשר למצוא מסרק הקטן לסירוק שיערם המשוח בברילנטין ותמונה צבעונית קטנה של המלך. הם היו מפליאים בשירתם במילים חסרות שחר שהמציאו בעצמם לשירי הרוקנרול.

הנה אהובה עוזרי, בת הדור ההוא, בחפלה משנות השמונים, מתופפת ונותנת דוגמה קטנה ומקסימה של סול מזרחי לאלביס (המורכב מהרבה קללות מצחיקות בתימנית) ומקנחת במוואל תימני (דקה 01:18), והקלטה ישנה של אלמוני לאלביס של "רוק בבית הסוהר" במבטא מרוקאי. והנה שימי תבורי מבצע את Don't Let Me Down של הביטלס עם גיטרה, אחרי ששר את "יא יומא" של פריד אל אטרש, מתוגבר בזמר אורי חתוכה (דקה 10:00).

אין ספק שגם אם לא הפליאו אמנים אלו בשליטה במילות השירים, הרי שבפיל ובגרוב הם שלטו כאילו נולדו על גדות המיסיסיפי. בדיסקוטקים באזור התעשייה שברחוב המסגר וברמלה היו המזרחים ובני מעמד הפועלים האחרים מבלים לעת ערב, אחרי שעבדו שם במשך היום. למוזיקת הרוק-פופ שהתפתחה בישראל מאז ועד היום היו בני המזרחים שותפים פעילים. כאן הצ'רצ'ילים עם הסולן דני שושן בקאבר לביטלס.

דרך המתופף והמלחין זוהר לוי, אחד מחלוצי מוזיקת הרוק בישראל, שהלחין למחזאי חנוך לוין את "מלכת אמבטיה" ב-1970, אפשר לראות נקודת מפנה מוזיקלית. לוי גם ייסד את אחרית הימים, להקה נחשבת בתולדות הרוק הישראלי. כאן מבצע גבי שושן, הסולן של אחרית הימים ואחיו של דני שושן, את "פתחי לי הדלת", בלחן של לוי עם מעט גרוב מזרחי. במוזיקה של לוי אולי אפשר לשמוע השפעות של המחזמר "שיער" או של להקת ג'פרסון איירפליין, אבל אין בה כמעט מבגדאד שם נולד.

לכאורה, כאשר בשנות ה-70 רצו צאצאי המייסדים לאמץ את תרבות הנוער המרדנית במערב, היה מתבקש שחנוך לוין הנועז והאמיץ בתיאטרון יהיה המודל. המוזיקה החדשה הייתה צריכה לפנות עורף לרעיונות המוזיקליים המופרכים של הממסד ולמנטליות שלו התובעת ציות. אך יוצרים מחוננים כמו מתי כספי, אריאל זילבר (בתקופה ההיא) ושלום חנוך לא באמת התכוונו לעשות אביב ציוני; הם לקחו אולי את טכניקות הנגינה והקצב ממוזיקת הרוק, ואת הרעיון הישראלי הזעיר-בורגני שכל מה שעושים בבירות העולם המערבי הוא הכי טוב. הרעיון היה לקשט את המוזיקה העברית במעט רוק פופ. כלומר, רק מזרחים כמו זוהר לוי נדרשו על ידי סביבתם החברתית לנטוש כליל את מסורת הוריהם כדי להתקדם. לוי מסמל מעבר מיצירה השואבת מהמרחב הערבי המקומי לחיקוי מערבי בלבד – כלומר עוד התמוטטות בתרבות המוזיקלית של היהודים המזרחים בישראל. שהרי הלחנה היא לב-לבה של ההתרחשות המוזיקלית. אפשר לראות כאן כבר את התבוסה, כי אי אפשר להתחרות באמריקאים ובבריטים ביצירת מוזיקת רוק אותנטית וטובה (אפילו ארצות דוברות אנגלית כמו קנדה ואוסטרליה ניגפות בתחרות הזאת).

אם נתבונן בבני דורו הערבים של זוהר לוי, כמו זיאד אל-רחבני הצעיר ממנו מלבנון ואילהם אל-מדפעי העיראקי המבוגר ממנו, נבין את השבר של הדור המזרחי הצעיר. לרחבני המלחין, הפסנתן, כותב המחזות והשחקן אין שום בעיה לעשות אינטגרציה בין מורשתו המוזיקלית לבין מוזיקת הג'אז והרוק שעניינה אותו. הנה "אבו עלי" שכתב ב-72' – בערך זמן פעילותו של זוהר לוי. גם לאל-מדפעי אין בעיה להכניס מקצבי פלמנקו למוזיקה העיראקית. רחבני ואל מדפעי, אגב, מרבים להופיע ברחבי העולם. מהצלחתם של בני דורו הערבים אפשר ללמוד כי לוי לא היה צריך כלל לנטוש את מורשתו כדי להתקדם עם אמנותו, אלא להיפך – להעמיק בה. בסופו של דבר הקריירה המוזיקלית של לוי הייתה קצרת ימים והוא לא הפך זיאד אל-רחבני הישראלי, למרות נתוניו המרשימים. מי שכן עשו סוג כזה אינטגרציה לאחר מכן, היו לדוגמה יהודה פוליקר ושלמה בר.

למעשה, המוזיקאים החדשים של "המוזיקה העברית" השאירו את עגלת המוזיקה הישראלית שקועה בבוץ החרשות הסלקטיבית האופיינית לה. זה היה הזמן לא רק להעריץ את המוזיקה השחורה כי החיפושיות והאבנים המתגלגלות עשו זאת, אלא לנסות ולחפש בתרבות המוזיקלית של המדוכאים אצלם בבית, וזה כולל מוזיקה יידית. כדי להבין כמה חמורה בעיית הניתוק וההסתגרות של האמנים הישראלים החשובים, נציין שמתי כספי למרות כישרונו הרב ומלומדותו, פסל את עופר לוי ששר בערבית בבחינות ללהקה צבאית. כל מי ששמע את עופר לוי שר א-קפלה בצעירותו לא יוכל להבין שיפוט זה כלל. אבל זוהי הייתה תמצית המפגש של הדור השני. עופר לוי מבין את מתי כספי ומתי כספי לא מבין כלל את עופר לוי.

מוזיקת הקסטות שהתפתחה החל מסוף שנות השישים ורשומה בטאבו על שמם של היהודים המזרחים, היא כבר אינטגרציה של מוזיקה מקומית עם פופ-רוק. אנשי החפלות ניגנו פרשנות שלהם למוזיקה מזרחית וציונית, בכלים של להקת רוק. מאחר ובישראל כבר אי אפשר היה ללמוד מוזיקה מזרחית במוסדות חינוך, והרעיון ללמוד אצל המוזיקאים מהגולה נחשב אז כפרימיטיבי ושלילי, היה הגיטריסט יהודה קיסר מתגנב להופעות של אריס סאן היווני כדי ללמוד ממנו את סודות הגיטרה החשמלית. חלוצי מוזיקת הקסטות שרבים מהם נולדו למשפחות תימניות ותיקות בארץ וחונכו בקיבוצים ובפנימיות, כבר לא ידעו לנגן בכלים קלאסיים של תזמורת מזרחית או מערבית (היו גם יוצאי דופן כמו אהובה עוזרי שניגנה בבולבול טרנג ומשה משומר במנדולינה). מוזיקאים במדינות ערב בני גילם, לעומת זאת, המשיכו ללמוד לנגן בכלים קלאסיים מזרחיים ומערביים.

אם מתבוננים ברפטואר של מוזיקת הקסטות, רואים שלצד פתיחות וסקרנות עצומה לסגנונות המזרחיים והים-תיכוניים ואפילו לסגנון החסידי, לקחו המייסדים שירים רבים מהמוזיקה ה"עברית" ונתנו פרשנות מוזיקלית ומקצב ייחודי משלהם. בסדרת הטלוויזיה "ים של דמעות" שכתבתי בשנות התשעים וסקרה את תולדות מוזיקת הקסטות בישראל, אמרה אהובה עוזרי שהיא ניסתה "לפלפל את השירים" כדי שיהיו ערבים לאוזנם של המזרחים, כלומר עשתה את עבודת התיווך בין הממסד למזרחים. באופן פרדוקסלי, דווקא מוזיקאים אלה, שגרמו למזרחים לחבב סוף-סוף את המוזיקה הציונית, הכניסו את הממסד התרבותי בישראל לפאניקה.

דווקא כאן בשיא ההצלחה, אפשר היה להמשיך ולראות איך לבנת הלחן המזרחי ממשיכה להתמוטט ברעש מחריד. הפעם לטובת מוזיקה מושאלת, בעיקר בגלל דחיקתם של המוזיקאים בני דור ההורים כלא-רלוונטים, שיצרה ואקום מוזיקלי. מספר המלחינים בסגנון המוזיקלי החדש הזה היה זעום והם היו חסרי הכשרה כלית מוזיקלית ברובם (חוץ מעוזרי). עוזרי יחד עם אביהו מדינה והזמר אבנר גדסי, לא הצליחו לספק את הביקוש. מדינה העיד פעמים רבות שמודל ההערצה שלו כמי שהתחנך בקיבוץ, הייתה נעמי שמר, פחות המלחינים אהרון עמרם וסלאח אל-כוויתי שישב בשכונת התקווה ומכר כלי בית. ב"כבר עברו השנים", למשל, אפשר לשמוע את מקצב ההורה בחלק הראשון של בתי השיר. מוזיקת הקסטות הייתה למעשה הפשרה שיצרו בני הדור השני המזרחי כדי להתקבל על ידי הממסד התרבותי והפוליטי ולהיות מושמעים על ידי כלי התקשורת. אחרת מר היה גורלם כמו האמנים מפרק א'. אך גם פשרה זאת לא הייתה לשביעות רצונו של הממסד, שחבט באמנים אלה להנאתו במשך שנים רבות.

מוזיקת הקסטות סבלה באותם ימים מהפקה מוזיקלית ירודה. הקלטות עם נגנים באותם ימים היו יקרות מדי עבור זמרי הקסטות ורק אמני הממסד התרבותי פונקו בהן. כמובן שאיכות ההפקה שימשה כאחד התירוצים הדחוקים להחרמת המוזיקה הזאת. גם הטקסטים כמו אלו שכתב מדינה בעברית התנ"כית המליצית שלמד בבית, הביעו אאוטסיידריות מזרחית. אם נשווה אותם לאווירה הסחבקית-שכונתית של להקת כוורת בת דורו, שידעו היטב את כל הקודים החברתיים כדי לבצע לוליינות מילולית, אין ספק שהמזרחים לא הרגישו בבית בישראל.

אם נבדוק באתר מרכזי של שירי הציונות, זמרשת, נראה כמה עשרות שירים ציוניים כשרים ביצעו אנשי החפלות. לתרבותניקים הישראלים לא היה צל של מושג על כך. מעניין שהשירים ששבו את לבם של אנשי החפלות לא היו שירי מלחמות או מארשים, אלא דווקא הרומנסות העצובות. הנה חן כרמי מבצע את "סורו מני" של אלכסנדר פן ללחן לא ידוע ולעומתו הנה האינטרפרטציה של רמי דנוך מלהקת העוד.

במידה רבה של צדק הפכה מוזיקת הקסטות על כל יופיה ופגמיה לז'אנר המקורי היחיד שנולד בישראל, ולמעשה היה הכי מעודכן בזמנו להתרחשויות המוזיקליות בעולם: מוזיקת פופ המזקקת בתוכה בהצלחה בליל של סגנונות אתניים.

מתרווחים במשאלות לבם

לפני כמה שנים כתב אריאל הירשפלד, חוקר התרבות והספרות הישראלית, רשימה על המלחין משה וילנסקי בשם "חלודת המובן מאליו", שבה הוא מתאר את וילנסקי כמלחין הגדול ביותר של של התרבות הישראלית ומפציר בקוראים להאזין לו שוב ולנסות "להוריד את חלודת המובן מאליו" מפזמוניו. מילותיו של הירשפלד משקפות בבירור את המרחק בין אלה שהמוזיקה שלהם מובנת מאליה, לבין אלה שהמוזיקה שלהם כבר חדלה להיות מובנת מאליה.

שיטוט ביו-טיוב מאפשר לנו להבחין כמה המייסדים הציוניים וצאצאיהם מתרווחים במשאלות לבם על טעמם הטוב ויפי מנגינותיהם. הטענה הייתה שאלמלא היו תקועים במזרח התיכון, אין ספק שכל העולם היה מתאהב במוזיקה שלהם. אך הנה הם השירים זקופי הקומה מוטלים שורות-שורות ביו-טיוב, ומי מאזין להם מחוץ לקהל הישראלים? התשובה היא: כמעט אף אחד. אין ממש יוזמות להעלאת "מוזיקה עברית" בידי גולשים מחו"ל. לרבים מן השירים יש רק כמה אלפי צפיות, כאשר התגובות הן רק בעברית.

אפילו בסרטונים מתקופות מאוחרות של מה שנקרא מוזיקה ישראלית חדשה, כמו "עטור מצחך", הנחשב על ידי אי אלו כלי תקשורת לשיר הישראלי החשוב ביותר, עם זמר רב קסם כמו אריק איינשטיין ויותר מ-500 אלף צפיות, התגובות הן רק של ישראלים, למעט סקרן אחד. בהעלאת השיר בערוץ בשפה האנגלית על ההיסטוריה המוזיקלית של ישראל, המצב מחמיר עם 1,300 צפיות בלבד. גם אמנים שקיבלו הזדמנות לייצג את המדינה בתחרות האירוויזיון (בשנים שוועדה מטעם המדינה בחרה את המתחרים) ולזכות בחשיפה של מיליוני צופים, לא הצליחו בחו"ל. גם לא מי שנשלחו מטעם המדינה לסיבובי הופעות. ללהקה הכי נערצת ברוק הישראלי, כוורת, כאן ב"נתתי לה חיי" בשנת 74', יש פחות מ-35 אלף צפיות בערוץ של האירוויזיון באנגלית. ואילו לשיר "המגפיים של ברוך" יש רק 29 אלף צפיות ומעט תגובות, רובן בעברית ושל יהודים אמריקאים שבילו בישראל בשנות השבעים. לאחר מהפך 77' נשלחו לאירוויזיון נציגים מזרחים שנבחרו על ידי שיפוט הקהל. ב-78' ניצח יזהר כהן, שזוכה עד היום למאות-אלפי צפיות של גולשים מחו"ל, כמוהו גם דנה אינטרנשיונל.

גם לשלמה ארצי, שנשלח לאירווזיון ב-75' עם השיר "את ואני", אין כמעט העלאות של לא-ישראלים, למעט שירו "איסלנד" שביצע  הזמר והשחקן היהודי-צרפתי פטריק ברואל בטלוויזיה בצרפת בעברית, עם כ-120 אלף צפיות. לארצי יש גם די מעט העלאות בערוצים בספרדית ובאנגלית המוקדשים לשירי ישראל ולהם צפיות מעטות. לשירו של ארצי "מנגב לך את הדמעות", יש 1,600,000 צפיות בערוץ הרשמי של הזמר, כאשר הוא זוכה רק לתגובות של גולשים ישראלים (בהם גם גולש אחד ערבי מישראל). בגירסה שעלתה עם כותרת באנגלית בערוץ לשירים ישנים בעברית לעומת זאת צפו רק כ-26 אלף איש.

כך שאם משווים בין יצירות של מלחינים יהודים אמריקאים דגולים כמו אירווינג ברלין, ג'ורג' גרשווין ומוזיקאי כמו בני גודמן, שינקו בצימאון את כל מה שיכלו למצוא במולדת החדשה שלהם – במיוחד ממוזיקת השחורים המדוכאים – וביטאו במוזיקה שלהם רעיונות אוניברסליים של הקיום האנושי לבין המלחינים היהודים הציוניים, רואים כי בני המהפכה השמרנית לא הגיעו רחוק עם סגירותם התרבותית וקנאותם האידיאולוגית.

מסתבר כי דווקא נידחי המוזיקה הישראלית עוברים לקדמת הבמה על ידי אזרחי העולם. ניקח לדוגמה את עפרה חזה, זאת שמלחינים וכותבים של מוזיקה "עברית" סירבו לכתוב לה שירים עד סוף שנות השבעים. כאן היא שרה את "אם ננעלו" יחד עם סדנת שכונת התקווה בתחילת שנות השבעים, בקטע הלקוח מהטלוויזיה הישראלית: יותר מ-2,200,000 צפיות בשיר התימני שאת לחנו כתב אהרון עמרם (זה מפרק א'). השיר בעיבודו המעודן של יגאל חרד קרוב ברוחו למקור. העליבות התרבותית של הממסד מתגלה כבר אחרי הדקה הראשונה של השיר, כשבמאית התוכנית, רינה הררית, מעלה את כותרות הסיום על פניה של חזה. לסרטון יש יותר מ-3,200 תגובות מתפעלות – רובן ככולן לא מישראל בכלל. הגירסה הזאת של סדנת שכונת התקווה זוכה ליותר צפיות מהרמיקס שפירסם את חזה בעולם באמצע שנות השמונים (1,300,000 צפיות). מסתבר שלא היה צריך לחשמל את השיר כדי לחבב אותו על מיליוני אנשים בעולם.

יהיו מי שיתחכמו ויגידו כי חזה היא זמרת ידועה בעולם וכל מה שתשיר יזכה לצפיות, ולא היא: ברגע שחזה שרה "שירי מולדת", היא מקבלת אחוז צפיות זעום ביותר. הנה לדוגמה "התחדשות" של נעמי שמר, כ-9,000 צפיות, או "כל יום בשנה" של אהוד מנור ונורית הירש עם 23 אלף צפיות. ככל שנטשה חזה את שירי השיבולים ושירי הפופ, לקראת סוף ימיה, וגבר בה בטחונה בעושרה המוזיקלי, כך השביחה יותר. הנה בפסטיבל הג'אז של מונטריי היא שרה "קדיש", אותו חיברה יחד עם בצלאל אלוני – יותר ממיליון צפיות, המגיבים רובם ככולם בשפות זרות, הם אינם ישראלים והם לאו דווקא יהודים לפי התגובות. אין עין שלא תדמע. והנה עוד דוגמה מקסימה ללחן של אהרון עמרם: שירלי צפרי עם אמה מרים צפרי ואחינועם ניני ב"צור מנתי", שנלקח מערוץ "מצו" על ידי גולש ישראלי – יותר מ-1,200,000 צפיות. לשיר של עמרם יש כפול ופי שלוש צפיות מאשר שירים אחרים ששרה ניני, כמו שיר הנושא של הסרט "החיים יפים" של רוברטו בניני או "אווה מריה". כל ההעלאות של גולשים מחוץ לישראל.

יש עוד ז'אנר מוזיקלי פופולארי בקרב גולשי העולם הנמנה על נידחי התרבות הישראלית – מוזיקת הכלייזמר החסידית. הנה הכנר הווירטואוז יצחק פרלמן ביחד עם חבורת כלייזמר מארה"ב, זוכים לרייטינג גבוה עבור נגינתם המופלאה: יותר מ-1,300,000 צפיות. אולי תגובה אחת בעברית מתוך אלף תגובות. אבל לא רק פרלמן המפורסם זוכה להאזנה, גם סתם כלייזמר אלמוניים. הנה מוזיקה יהודית מצמררת מרוסיה של רב שעיה. רובם של חצי מיליון הגולשים הנלהבים אינם ישראלים ואינם יהודים לפי תוכן התגובות. לאור ממצאים אלה יהיה קשה לטעון את הטענה הישראלית הטיפוסית הרואה בכל דחייה של תקרובת ישראלית כאנטישמיות. אולי כדאי להרהר במסקנה אחרת והיא, כי צירוף בין השתעבדות לחרב, סגירות תרבותית וקנאות אידיאולוגית לאומנית מקשה על יצירת מוזיקה משמעותית.

לקריאת חלק א': כשזהב הדורות עוד התגלגל בשכונות

כנראה שיעניין אותך גם: