ולא ערב לך?

השופט נסים ישעיה התפרסם לפני כחודש בקביעתו כי "יש בנות שנהנות מאונס". מסתבר שתהייה זו של שופטים בישראל עתיקה משחשבנו. סיפור לשבוע חדש ממדרש במדבר רבה
יואל פרץ

במדבר רבה הוא אוסף של מדרשים ופירושים לספר במדבר, שהועלה על הכתב במאה האחת-עשרה. הוא מבוסס על מדרשים קדומים יותר כמו מדרש תנחומא מן המאה התשיעית, וייתכן שמשוקעות בו מסורות קדומות יותר. לצד הפירושים והמדרשים מופיעים פה ושם גם סיפורים שכוונתם להבהיר ולחדד את הטקסט. פסקה ט' עוסקת בפרשת נשֹׂא, הפרשה השנייה של ספר במדבר, וחלק נכבד ממנה מוקדש לפרק ה' שעניינו המים המרים, מי סוטה, שהיו משקים בהם אשה שנחשדה בניאוף כדי לברר אם אכן עשתה את מה שעשתה.

בין היתר נידונה השאלה: מה דינה של אשה נשואה שנתפתתה מרצונה לגבר אחר ובמהלך פגישתם החשאית כפה עליה הגבר את עצמו ואנס אותה, לעומת אשה שנאנסה על ידי גבר בעל כורחה ושלא בטובתה ובמהלך האונס נתרצתה לאנס ושיתפה אתו פעולה.

במקרה הראשון היא נחשבת לנואפת ואסורה לבעלה בעוד שבמקרה השני היא מותרת לו, או בלשון המדרש "ויש לך תפושה בישראל והיא אסורה. ואיזו זו? זו כל שתחילתה ברצון וסופה באונס. ויש לך שאינה תפושה בישראל והיא מותרת. ואיזו זו? זו כל שתחילתה באונס וסופה ברצון."

sages-ethicsהמדרש אינו מתייחס כלל לכך שמעשה אונס הוא מעשה אלימות לכל דבר, ומתמקד באקט המיני הכרוך בו. יתרה מכך, מבעד לשיטין מבצבצת ועולה הדעה הקדומה הרווחת אף בימינו שהאשמה מוטלת בראש ובראשונה על האשה, המפתה את הגבר בהופעתה או בהתנהגותה ובכך היא מצדיקה את התנהגותו האלימה של הגבר, וכן גם שאשה שנאנסת אפשר שתפיק מכך הנאה מינית.

כדי לחזק את האבחנה בין שני המקרים שהובאו לעיל, מצרף המחבר סיפור מעשה מיוחד במינו שהוא מייחסו לרבי יהודה הנשיא, חותם המשנה, אחד מגדולי ישראל. הסיפור כנהוג במדרשים כתוב בצמצום רב ובלי תיאורים מיותרים, אך מי שקורא אותו אינו יכול שלא לחוש בעוצמה הטמונה בו.

בבית דינו של רבי יהודה הנשיא מתייצבת אשה ומספרת לו: "נאנסתי!" מלה אחת ותו לא. המדרש אינו אומר דבר על נימת קולה, על רגשותיה ומצוקתה, על הדמעות החונקות את גרונה ועל הקושי הנפשי שיש לה בבואה לתאר את מה שאירע. רבי שומע אותה ולאחר שהיא מסיימת את דבריה הוא מציג לה שאלה: "ולא ערב לך?" שלוש מלים: האם לא נהנית? – איזה חוסר טקט! איזו אטימות יש כאן מצדו של מי שנחשב לגדול הדור. ואיך מגיבה על כך האשה? האם היא חשה איך חרון אין אונים מציף אותה? האם היא רוצה לאטום אוזניה מלשמוע את שאלתו הבוטה ולקבור עצמה באדמה? האם זולגות דמעות עלבון על לחייה?

המדרש מותיר כל זאת לדמיוננו ואינו מספר דבר. הוא רק מביא לנו את תשובתה של האשה. היא אינה מתגוננת או מצטדקת. היא משיבה לו במשל המוקיע את הלך המחשבה שלו ואומרת לו דברים כדרבנות: רבי, אם היה בא אליך מישהו בעצם יום הכיפורים הקדוש ותוחב לפיך בכוח את אצבעו המרוחה בדבש, האם לא היית מתקומם בכל הוויתך כנגד המעשה האלים הזה, גם אם בסופו של דבר היית חש במתיקות הדבש בגרונך?

רבי יהודה הנשיא שומע את הדברים. מה הוא חש? האם קלט את המסר? האם השפיל מבטו ושתק? גם על כך אין המדרש אומר לנו דבר וחצי דבר. הסיפור מסתיים במלה אחת ויחידה: "וקִבְּלָהּ", כלומר קיבל את טענותיה והתיר אותה לבעלה. אבל במלה האחת והיחידה הזו מקופל עולם מלא: מחאתה ומלחמתה של אשה כנגד העולם הגברי של דעות קדומות האופף אותה, הוכתרה בהצלחה. המסר הועבר והופנם.

וזו לשון הסיפור המקורית:

כהדא אתתא אתת גבי רבי (כאותה אשה שבאה לפני רבי). אמרה ליה: 'נאנסתי.'
אמר לה: 'ולא ערב ליך?'
אמרה ליה: 'ואם יטבול אדם אצבעו בדבש ויתננה לתוך פיך ביום הכיפורים, שמא אינו רע לך, ובסוף אינו ערב לך?' וקבלה. (במדבר רבה פרק ט' פסקה י')

אם נתבונן בסיפור במבט מעמיק יותר, נוכל לראות איזה שימוש נפלא עושה כאן האשה בטכניקה פסיכולוגית עתיקת יומין. היא מעבירה את הכדור למגרש שלו, לשדה ההלכה, וכך מוצאת מסילות ללבו. פרופ' עֶלי יסיף (סיפור העם העברי, עמודים 193-192), בבואו לנתח את הסיפור אומר כך: "אך חשוב מכל הוא הניסיון לנתץ את התפיסה הגברית המקובלת של האשה כאובייקט מיני ולהדגיש כי תומתה וגופה חשובים לה לא פחות מאשר קדושת יום הכיפורים לרבי יהודה הנשיא."

ההקבלה בין המשל לנמשל בדבריה של האשה בולט לעין. האקט של החדרת אצבע בכוח לפיו של אדם כמוהו כמעשה החדירה באונס ויום הכיפורים הקדוש מקביל לטוהרתה ותומתה של האשה שנאנסה. הדבש אף הוא יש לו הקשר מיני, שכן במקורותינו דבש הוא לשון נקיה ליחסי אישות. ולבסוף – עצם ההכללה של סיפור מחאה מעין זה בספר מדרשים שנכתב לפני קרוב לאלף שנים, מעורר בי את התקווה שגם בתקופתנו הנחשבת נאורה ומשוחררת מדעות קדומות יפעפע המסר הכלול בסיפור וישנה במשהו את הגישות המוטעות הרווחות בארץ ובעולם.

ד"ר יואל פרץ הוא מרצה באוניברסיטת בן גוריון, סופר ומספר סיפורים. לאתרו מרכז סיפורי עם ופולקלור

לקריאה נוספת:

עירית נגבי | זמינות ומזמינות לאונס

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מאיר עמור

    אם נפלה השלהבת באיזובי הקיר מה יאמרו הארזים? הם יאמרו את אותו הדבר. גם לפני אלף ומשהו שנים התחכמו רבנים, אחרי ככלות הכל הם גברים. יש מעט גברים בעולם שנאנסו. אונס הוא פעולה של אלימות. אין בה כל ביטוי של דבש. צריך היה לשאול את הרב הגדול איך הוא היה מרגיש לא אנסו אותו. בכל דרך אפשרית. המשל של האישה מביע חוכמה רבה; אבל, הכשלון המוסרי של הרב הוא עצום ועמוק. גם אם היה זה "רבי יהודה הנשיא". בעל כורחו הוא מגיע למסקנה המתבקשת. ככה זה עם אלימים ואלימות. הם מבינים רק כוח. צריך שתהיינה נשים רבניות אשר תכנסנה קצת מוח ורגש לאלימות ולאטימות הרבנית. אז והיום.

  2. דרור BDS

    השרה [פושעת המלחמה] לבני הגיבה לחשיפת פרוטוקולים ממשפט אונס, שבו הורה עורך דינם של 4 מואשמים באונס לנערה הנאנסת לכרוע על ארבע ולהדגים כיצד נעשה האונס.

    שרת המשפטים [פושעת המלחמה] לבני מבקשת מנציב תלונות השופטים לבדוק את הדיווח כי מתלוננת על אונס נדרשה להדגים בבית המשפט כיצד נאנסה. לדבריה [של פושעת המלחמה המכונה בפרופגנדה הציונית שרת המשפטים], תפקידו של [מה שהציונים מכנים] בית המשפט להגיע לחקר האמת אך על [מה שמכונה] השופטים מוטלת החובה לוודא כי אינם פוגעים פגיעה נוספת בקרבן העברה שאינה מתחייבת מניהול המשפט והוצאת האמת לאור.
    http://www.iba.org.il/bet/?type=1&entity=943913&topic=917

    ארגוני הנשים למיניהם מתנהלים כמו ארגוני זכויות האדם. כותבת לילך בן דוד:
    [כותרת] "זכויות אדם" הן הפרטה של המאבק לשחרור.

    הפריזמה המשפטית של זכויות אדם מכירה תמיד בזכויות הפרט הנפגע, ובכך מעלימה עין מהעוולות והדיכויים המושרשים במבנה החברתי כולו. בפשטות, זכויות אדם זה להסכים לבחון כל עץ בנפרד ולסרב לראות את היער.

    הדוגמא הטובה ביותר לכך היא עינויים, והשיח על עינויים בחברה הישראלית. מאפיין מהותי של הדיון הישראלי בעינויים הוא שמאחר שהוא מתנהל בין מנגנוני הטרור של המדינה לבין ארגוני "זכויות אדם", הוא נידון ליסוב תמיד סביב העמדת פנים אחת גדולה.
    מה שאיפשר בסופו של דבר לבג"ץ, קודש הקודשים של הליברליזם הלבן בישראל, לתת אישור סופי לעינויים על אפו וחמתו של החוק הבינ"ל הוא טיעון "הפצצה המתקתקת".
    אל מול הטיעון הזה, ידיו של האגף ה"שמאלי" בדיון היו כבולות בדיוק בגלל המגבלות המהותיות של שיח זכויות האדם: מאחר שבארגוני זכויות האדם הישראלים הזכויות הקולקטיביות והלאומיות של העם הפלסטיני (וכאן יש להזכיר שהחוק הבינ"ל המקודש דווקא כן מכיר בזכויות לאומיות וקולקטיביות) הן הס מלהזכיר, ארגונים אלה נדחקים פעם אחר פעם לשיתוף פעולה עם העמדת הפנים כאילו עינויים הם מעשה אלימות אכזרי פרטני שנועד לסחוט מידע מנחקר.
    אלא שכל מי שטיפה מכירה את הפנים האמיתיות של העינויים כמוסד אימפריאיליסטי יודעת שעינויים הם כלי חסר תועלת מהבחינה הזאת: הם לעולם לא מספקים לא מידע מהימן ולא הודאות מהימנות.

    כל תכלית העינויים, כולל אלה שמבצעת ישראל בגופם ובנפשם של אסירים פלסטינים ואחרים, היא טרור פסיכולוגי המכוון לא רק לנחקר המעונה עצמו, אלא איום המרחף מעל ראשו של כל פלסטיני. זהו אמצעי הפחדה לצורך השגת שליטה פסיכולוגית על עם שלם.
    כל עוד לפרט הקטן הזה, העם הפלסטיני וזכויותיו, אין מקום בדיון, המשחק נשאר מכור מראש.

    בקיצור, שיח זכויות האדם יכול בטווח הקצר לייצר פתרונות למצבים קטסטרופליים (ואכן קמה בישראל בעשורים האחרונים תעשייה שלמה ומבורכת מאוד שזה בדיוק פועלה), אבל הוא בפירוש לא תחליף מוצלח למאבק עממי לשחרור".
    https://www.facebook.com/lilachchar/posts/679722495386857

    סהר בצי לא יציק יותר למתנגדות ספיר סלוצקר עמרן וכרמן אלמקייס. הוא לא יציק להן יותר היות ואלמונים הגיעו עד לסף ביתו והדביקו מידע חיוני לציבור המודיע מיהו מהו אותו סהר בצי. http://www.mako.co.il/special-mako-news/Article-238bb0c0f9e9f31006.htm
    וגם כאן
    https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=515309061876357&id=484817614925502

    על הגברת מיכל רוזין לזכור כי בוחריה שלחו אותה לפרלמנט הציוני על מנת לעסוק בדבר אחד ויחיד. בדברים אחרים יעסקו מוכשרות ממנה, ולא חסרות כאלה. טוב תעשה מיכל רוזין ושאר הפמיניסטיות אם תכתובנה בפייסבוק סטטוס בנוסח הבא: "במהלך הלילה והבוקר הופצו עלונים וכרזות הנושאים את תמונתם של השופטים צבי סגל, משה דרורי ויורם נועם, ושל עורך הדין מנחם בלום, לצד הכיתוב הבא: "תושבי ירושלים והסביבה ראו הוזהרתם! השכן שלכם, צבי סגל/משה דרורי/ יורם נועם/ מנחם בלום, שופט/עו"ד במחוזי י-ם, דרשו מנאנסת בת 14(!) להדגים בבית המשפט כיצד נאנסה, ולאחר מכן יחד עם חבריו השופטים, תקף אותן תוך שימוש באלימות מינית. שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים, צבי סגל, משה דרורי ויורם נועם, אף לא מנעו מעורך הדין, מנחם בלום, לכנות את הנערה שוב ושוב "שקרנית". תשאלו את עצמכן – האם הילדות שלכן בטוחות בשכונה בה חי אדם שדורש מנאנסת בת 14 להדגים בבית המשפט כיצד נאנסה? אמרו לשכן שלכם, צבי סגל/משה דרורי/ יורם נועם/ מנחם בלום – לא באנו לבקש מנציב תלונות השופטים לבדוק את הדיווח, באנו לעשות צדק. על החתום, חה"כ מיכל רוזין".

  3. דרור BDS

    לזכותו של ר' יהודה הנשיא, אמר בא כוחו עו"ד מועמר קדאפי כי "פעם זה היה מקובל לעשות דברים כאלה" (בעניין הפלת המטוס, שנות ה70).
    מי שסבור כי ידם של שופטי בתי המשפט הציוניים מושטת לשלום ולצדק מוזמן לקרוא את הודעת הדובר הציוני: "בהנהלת בתי המשפט סבורים שדרישת שרת המשפטים ציפי לבני עשויה "לפגוע בהפרדת הרשויות" – זהו הנימוק של הנהלת בתי המשפט להחלטה לעכב את ההיענות לדרישת השרה לבני מלפני כחודש להעביר סדנאות על עבירות מין לשופטים הפליליים. כך נודע אמש (א') ל-ynet.
    בהנהלת בתי המשפט לא הסבירו מדוע הם סבורים שדרישה של שרת המשפטים לגבי הכשרת השופטים היא "פגיעה בהפרדת הרשויות" ומדוע הבקשה מעוכבת בטענה שהצעד עלול לפגוע בשיקול הדעת העצמאי של השופטים.

    בהנהלת בתי המשפט לא ממהרים ואף לא ממש מעוניינים בסדנאות חובה לשופטים. גורם בהנהלת בתי המשפט הסביר ל-ynet כי השופטים עוברים השתלמויות באמצעות המכון להשתלמות שופטים, ואלה ניתנות באופן שוטף, ביניהן גם סדנאות רשות הנוגעות בסוגיה הנדונה. עם זאת, בהנהלה הסבירו כי יישום עמדת השרה לבני כי יש לחייב שופטים לעבור סדנאות בנוגע לעבירות מין היא עניין מורכב, ויש לו השלכות לא פשוטות בכל הנוגע להפרדת הרשויות ולשיקול הדעת השיפוטי העצמאי.
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4405022,00.html

    אלא שכאן קבור הציוני: למרות זאת, אתמול הבהירה השרה לבני כי יש לה אמון בשופטים והסבירה כי "…יש לי אמון בשופטי ישראל ובמיומנות המקצועית והמשפטית שלהם בבית המשפט. אין המיעוט מעיד על הכלל" (שם)

    תעלולי המו"מ למה שפושעי המלחמה מכנים שלום זהים לתעלולי מה שפושעות המלחמה מכנות צדק. ארור האומר 'יש לי אמון בשופטי ישראל'.

  4. יוסי כ

    אנסים לגרדום

  5. דפנה

    הרי כותב המדרש היה ללא ספק גבר והוא ששם את המילים בפי האישה.
    במוחו המעוות של הגבר נגוע החולי-מוח-נפש טובל האונס בדבש. מקומם! מעורר שאת-נפש! ומעבר לכל עצוב שילודי אישה בהכרה צלולה ובידיעה ברורה מרמסים כך נשים ועושים זאת בשם האלוהים