פותחים שולחן: מפגשים באום אל קוטוף ובתל אביב

ערביי ישראל והסכסוך

"כל פעם שמתחילים לדבר על יוזמת השלום הערבית, אני נתקף פחד", אומר זיאד מחאג'נה, בן 65, מאום אל פאחם בכינוס "פותחים שולחן ליוזמת השלום" שהתקיים במתנ"ס הכפר אום אל קוטוף, בשעות הערב של ה-23 ביוני, והיה חלק מאירוע רב מוקדים שהתקיים באותו זמן ביישובים נוספים. "הדיבורים על יוזמת השלום הולכים יד ביד עם חילופי שטחים, מיד עולה העניין של אום אל פאחם וזה מפחיד אותי," הוא ממשיך. "אני רוצה לספר משהו אישי… נולדתי בכפר לג'ון [אזור קיבוץ מגידו של היום] וכאשר ברחו הורי מהכפר, בתחילת אפריל 1948, הם שכחו אותי בבית, כנראה מרוב הפחד והבהלה. רק כששמו לב חזרו לקחת אותי. הייתי בן כמה חודשים אבל הסיפור הזה הוא חלק ממני והפחד כנראה עוד קיים עמוק. זה נשמע כאילו אני נגד השלום, אבל אני לא."

אום אל קוטוף, שם התקיים המפגש, הוא כפר קטן. המערבי מבין 14 יישובי ואדי ערה הערביים, נושק לקו הירוק ממערב, שוכן בין ועל שתי גבעות נישאות, יפהפיות, ובימי החורף ציורי כמו כפר ערבי ארץ-ישראלי הטובל בירוק ובשקט. חמש דקות נסיעה ואתם במחלף עירון על כביש שש, 45 דקות ואתם בתל אביב, מרכז הארץ. רבים מתושבי הכפר עובדי מדינה. לפני כחודשיים שרפו פה מספר מכוניות בפעולת תג מחיר. מגן דוד וסיסמאות רוססו על קיר המסגד הסמוך. שום נציג רשמי של המדינה לא ביקר כאן אז.

בהשראת השולחנות הפתוחים של מחאת קיץ 2011, ומתוך שאיפה לעורר דיון ציבורי רחב "מלמטה כלפי מעלה", שבו יוכלו אנשים מהשורה להביע את דעתם ולקבל תשובות לשאלות מחברי כנסת ואישי ציבור מעורים, התאגדו ארגוני שמאל רבים למשימת אד-הוק ופתחו שולחנות שבהם דנו בעיקר בשאלת היתכנות פתרון שתי המדינות ובשאלות נלוות לה. רחבת מוזיאון תל אביב סימנה את המרכז, אבל גם מקומן של קריית שמונה, שפרעם, חיפה ובאר שבע לא נפקד. כ-2000 איש השתתפו בכל הארץ, מחציתם בתל אביב. כמעט 20 חברי כנסת מכהנים הובילו דיונים ועוד חברי כנסת לשעבר, אישי ציבור ומומחים לסכסוך.

בחרתי להגיע למפגש מרוחק מהמרכז וקרוב לביתי שבקציר. רציתי לשמוע מה יש לערבים ישראלים וליהודים ישראלים שמכירים אותם לומר על עצמם ועל הסכם עתידי עם הפלסטינים. שמעתי את הקולות היקרים ביותר ללבי, אלה של חופש המחשבה. אני כותבת את המלים האלה ותוהה על הפטרונות שלי, למה שלא יהיו אזרחי ישראל הערבים (כפי שהגדירם אחד הדוברים היהודים במפגש) חופשיים במחשבתם?

"מעצבי דעת הקהל בישראל אומרים על הציבור הערבי בישראל דברים לא מדויקים, דברים שאינם מבוססים על אמת היסטורית," פותח ההיסטוריון פרופ' מוסטפא כבהא, תושב אום אל קוטוף, ראש המחלקה להיסטוריה באוניברסיטה הפתוחה, ודובר רהוט, "למשל המושג של דו קיום. מה זה 'דו קיום'? המושג הזה, לדעתי, אינו משקף מציאות ורוב הפעולות שנעשו בנדון נכשלו. יש לדבר על קיום אחד מורכב ולא להנציח קיומם של שני דברים שונים ולא נפגשים. מושג הדו קיום מסמל את יחסי הפטרונאז' של הרוב כלפי המיעוט, במפגשים בנושא זה הטרמינולוגיה של הרוב שלטה, המוסדות שהתקיימו בהם מפגשים אלה היו בשליטה של הרוב. הדורות הראשונים של בני המיעוט הערבי בישראל, שניסו להיות חלק מהישראליות, לא התקבלו אל חיקה. ההליכה לכיוון הרוב היתה עד כדי כך ששני חברי כנסת ערבים מרשימות הלוויין של מפא"י הצביעו ב-1962 נגד ביטול הממשל הצבאי על הערבים בישראל. עד כדי כך. הדור הראשון של העסקנים הערבים הבכירים של מפ"ם סיים ברובו בגלות, בעיקר בארצות הברית, וזאת בגין אכזבתו מיישום הרעיונות של מפ"ם.

"התהליך הזה נכשל," ממשיך כבהא, "כי המיעוט הרגיש תמיד בעמדת נחיתות. אני מציע לעצב טרמינולוגיה חדשה, שוויונית יותר, צריך לדבר על קיום אחד ולפעול למענו. כשמדברים על שותפות מעמדה של כוח מדברים על הולכת שולל. ההרגשה בשמאל שאם הוא עושה פעילות שלום אז זה טוב למיעוט – זאת הולכת שולל עצמית. פעילות השלום טובה לשני הצדדים, אף צד לא עושה לצד השני טובה, אולי זה נשמע קצת בוטה, אבל זאת האמת, וצריך לשים את הדברים על השולחן. לגבש הבנות מתוך שוויון. ליצור מזרח תיכון חדש בשותפות מלאה."

"חשוב לי להיות פה, ובחרתי לבוא לאום אל קוטוף," אומרת ח"כ מיכל רוזין ממרצ ומתכוונת שבאה למקום שהוא פריפריה ולדיון שנסוב על הקשר בין הציבור היהודי בישראל למיעוט הערבי בה, "היתה בישראל מחאה חברתית שפספסה בגדול את האזרחים הערבים. בשנים האחרונות יש מאבק על צביונה של המדינה. יש יאוש בשמאל בנוגע לחוסר היכולת לפרוץ לקהל גדול והימין משחק על היאוש הזה. פתאום בימין מדברים על זכויות אדם, הוקם ארגון מקביל למחסום ווטש, ח"כים ימניים מגדירים עצמם פעילי זכויות אדם. לכן חשוב לדעתי להרחיב את היריעה, אנחנו כבר 20 שנה בהסכם זמני, מתחזק השיח של ערביי ישראל על זכויותיהם על הקרקע. אני לא רואה פה נשים ערביות וזאת למרות שממפגשי אני יודעת שיש להן דעות מאוד ברורות. למה הן לא כאן?"

נג'יב אבו רקיע מהכפר מייסר (הצמוד לקיבוץ מצר), בן 64, מגדיר את עצמו פעיל שלום בדימוס. "מ-73 אני מטפס על הגבעות בשטחים, יש בלאטה על שמי בכיכר רבין." הוא עובד בצלם בעבר, בעיקר מותש בהווה, והסכים להנחות את הדיון. "בדרך להקמת המדינה," הוא אומר, "דרסתם אותנו. מתי תבינו שאתם כבר מספיק חזקים להסתכל אחורה ולתקן טעויות שעשיתם. שום פקיד לא הגיע לראות את תג המחיר שנעשה כאן, אפילו צטעלע קטנה של השתתפות של נשלחה. בכלל, ההתניה הזאת שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית? מה זה?! מדינה מגדירה את עצמה כפי שהיא רוצה, היא לא מחכה למישהו אחר שיגדיר אותה מבחוץ."

גם שני חברי מצר, שועלי סכסוך עם ניסיון במפגשים מסוג זה, דיברו בכאב. "הפעם אני באמת פסימי," אומר דב אביטל, שהתמנה למזכיר הקיבוץ לאחר הפיגוע הקשה ב-2002 בו נרצחו חמישה מהתושבים ובהם המזכיר אז, "כי הדבר הקשה ביותר בעיני הוא לומר לעצמנו מה כל צד רוצה להיות. אני לא בטוח שההנהגה הפלסטינית החליטה אם היא באמת רוצה מדינה עצמאית או רק לסלק את ישראל. ואילו בצד הישראלי אני מבחין שהתאהבנו בנרדפות. אנו מגדירים את הזהות הלאומית שלנו כעם נרדף".

יובל ברא"ס, מנהל המוסך, גם הוא חריף: "אני רוצה להוריד את הדיון לקרקע, דבריו של פרופ' כבהא נגעו מאוד ללבי, אני לא חושב שיש לנו סיכוי לדבר על שלום אם לא נסתכל על עצמנו. מיכל רוזין," הוא פונה אל חברת הכנסת, "את צריכה להתעסק אך ורק בחינוך, כי השאלה איזה שלום אנחנו רוצים היא לא רלוונטית כל עוד אנחנו לא מסוגלים לתקן את מה שקורה לנו במדינה. דב חברי פסימי? אני יותר פסימי. אנחנו היהודים לא מסוגלים לחנך את עצמנו. נהיינו עם מטומטם. אתם רוצים שמישהו יעשה איתנו שלום? אני מתבייש בנו."

הדיון התארך מעבר לשעה הנקובה, וגם אם לא תמיד היה ממש ממוקד, היתה לו תכלית. "במפגש היתה דינמיקה של ראשוניות וצריך להיות לו המשך," מסכם כבהא בשיחה שאחרי, "היתה כנות, אנשים דיברו מהלב. לא צריך להנציח את ההבדלים ויש לפעול כדי להרחיב את הקיום המשותף עם שמירת זהותו של כל צד. לקיים דיאלוג מעמיק על הנושאים הלא ברורים. אני מנהל בעבודתי דיאלוג בין שני נראטיבים, אני אפילו יכול לכתוב נראטיב אינטגרטיבי. כמו שלשטר כסף יש שני צדדים, שיש בהם משותף ושונה, כך אני יכול להכיל את המשותף ואת השונה אצל היהודים והערבים, בלי להעלים או לכסות. בצורה נאמנה וכנה."

גם אבו רקיע מציין שהתרשם מהכנות: "חלק מהיהודים דיברו כבני אדם ולא כציונים," הוא מוסיף ומעלה אצלי חיוך, "לא שמעתי ביטויים כמו 'אחיזתנו בקרקע', 'כיבוש הארץ', היו יהודים שדיברו מהלב. גם הערבים שהגיעו לא היו תוחעס לייקרס. היה דיון כנה. בשבילי, רצח רבין היה נקודת מפנה. עשיתי סיכום ואמרתי לעצמי שככל שהפעילות רבה יותר, כך המצב מחמיר. לא בגלל העשייה שלנו, אלא בגלל שזה לא משאיר עקבות… אבל זאת הפילוסופיה של הייאוש שלי ואני משתדל שלא לעשות ממנה אידיאולוגיה."

המפגש שילב בין פוליטיקה, אינטרסים ופסיכולוגיה לבין רגשות. מסוג המפגשים שהבנתי מה קורה בהם כי הבנתי מאיפה באים הדוברים. היה לילה של סופר ירח, מזווית מסוימת הירח היה גדול ויפה יותר, גם המלים התלכדו לתמונה מורכבת, מסובכת, יפה.

ארבעים ושמונה שעות אחר כך הרסה המדינה, על פי צו ועל פי חוק, את ביתה של משפחת אבו שרקיה שבצומת קציר, על כביש ואדי ערה, אחרי כ-45 שנה שהוא עומד במקום. האם המפגש הוא באמת תמונה יפה? לא יודעת, אבל בטוח שלא מיופייפת.

האם יש רייטינג לסכסוך?

הרחש-לחש המדיני, המתגבר מתחת לפני השטח מאז ביקורו של ברק אובמה בישראל, חומק אולי מאוזניו של רוב הציבור בישראל, אבל התחושה היא ש"משהו קורה" במשא ומתן הישראלי-פלסטיני. אם בנוגע למפגש באום אל קוטוף יכולתי להעריך שלא יהיה דיווח בתקשורת, הרי שהיעדר ההתייחסות לאירוע בכללותו הפתיע אותי.

אפילו ההשתתפות המרשימה של שישית מכנסת ישראל כמעט שלא דווחה בעיתונות, כמו גם העובדה שלראשונה מתאחדים יותר מ-20 ארגוני שלום, שלהם גוונים שונים וביניהם מחלוקות לא קטנות, לאירוע משותף. אמנם, גם המארגנים ציפו ליותר משתתפים, אבל בהתחשב באופי האירוע והנושאים המורכבים לדיון, יש פה בכל זאת עניין ציבורי.

"זאת פעם ראשונה מאז 67' שארגוני שלום רבים חוברים לאירוע משותף, עם דגש על הפריפריה, ויש לי פרספקטיבה", אומר נפתלי רז ממס"ד (המחנה הסוציאל דמוקרטי) וממקימי שלום עכשיו שהשתתף במפגש בקריית שמונה. "אירעו אצלנו תהליכים שלא את כולם אני יודע להסביר," הוא ממשיך, "ראיתי איך אנחנו מתחילים לחפש את שיתוף הפעולה".

"זאת פעם ראשונה שהרמנו אירוע בפריסה ארצית", מציין שאול אריאלי מבכירי יוזמת ז'נבה ומי שריכז את האירועים ברחבי הארץ, "בהשתתפות משמעותית של ערביי ישראל, ובייצוג גדול לנשים. לא נראה לי שהשגנו את המטרה של הזרקה מחודשת של הנושא המדיני לשיח הציבורי ולתקשורת, אבל המטרות שכן הושגו לא פחות חשובות."

"זאת אמנם פעם שנייה שאנחנו עורכים אירוע מהסוג הזה," מוסיף טל הריס מנכ"ל עמותת קול אחד שהשתתף במפגש בת"א, "שבו נציגי הציבור ומומחים מנהלים שיח בגובה העיניים, אבל לראשונה הגיעו גם נציגי הרשות הפלסטינית. בהתחשב בעובדה שאנשים באו לדבר על נושא כל כך מסובך כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אני חושב שהיתה הצלחה גדולה. אנחנו יודעים שהמונים יוצאים לרחובות כשהסנטימנט הוא של זעם או של תקווה. כרגע כולם סקפטיים, אז באו פחות אנשים, אבל סקפטיות היא לא אידיאולוגיה, אפשר לשנות אותה".

אי אפשר להתחמק מהתחושה שבעידן שבו התקשורת פועלת על פי רייטינג, לסכסוך אין את הרייטינג הנדרש. הוא מורכב, אי אפשר לפשט אותו לסיסמה קליטה, שנים של ניסיונות לפתרון הותירו פצעי אכזבה ומשקעים של אלימות ודם. למרות זאת אם הנחה זו נכונה איך אפשר ליישב אותה עם סקרים חוזרים ונשנים המצביעים על 60 ו-70 אחוזי תמיכה של הציבור בהגעה להסדר, בהחזרת שטחים ובחלוקה של ירושלים?

"מסקר שערכה עמותת 'ישראל יוזמת' לאחרונה," אומר הפרשן המדיני עקיבא אלדר (לשעבר "הארץ" והיום אתר "אל-מוניטור", ומראשי הקבוצה), "גילינו ש-69 אחוז מהציבור בישראל אומרים שיתמכו בביבי נתניהו אם יחליט לפתוח במהלך מדיני אזורי על בסיס יוזמת השלום הערבית. כלומר, מה שחסר הוא מנהיגות וממשלה שתקבל החלטות. יש לתהליך הזה דוגמאות רבות, הסקרים שלפני ביקור סאדאת בישראל הראו אדישות לאפשרות של הסכם שלום, כך היתה גם התחושה לפני הסכמי אוסלו, אבל ברגע שהתקבלה החלטה, אם של בגין, של רבין אם של שרון בהתנתקות, עלו מאוד שיעורי התמיכה ונוצרה אווירה חיובית של תקווה ומעורבות."

"נדמה לי שאין סתירה בין סקרים כאלה לבין אדישות הציבור," הוא ממשיך, "נוח לאנשים לומר לסוקרים שהם שוחרי שלום. מצד שני, הסקרים מראים שאנשים רואים בפלסטינים את המכשול לשלום, או בביבי, או במתנחלים, כלומר רואים אשמים שונים אבל לא לוקחים אחריות, למשל בהחלפת המנהיג לכזה שיביא לפתרון. המשמעות היא שהציבור לא מאמין בכוחו ולכן הוא אדיש. אפשר לומר שהסקרים האלה מסבירים את האדישות."

איך התרשמת מאירוע פותחים שולחן? שאלתי את חבר הכנסת לשעבר מהעבודה דניאל בן סימון. "אה…," הוא נאנח, "זה כמעט קרב מאסף נגד מדיניות ונטייה טבעית להישאר תקועים איפה שאנחנו. בשולחן שלי היו אנשים שלא יכולתי שלא להבחין בתוגה שעל פניהם. הם היו בסרט הזה הרבה פעמים. לא ראיתי התלהבות. לא ידעתי איך לנחם."

"אני משווה לאירוע פותחים שולחן שנערך בימי המחאה החברתית," אומר עקיבא אלדר, "גם אז הגעתי כדי לנסות ולעורר דיון בעניין המדיני. אז היו יותר משתתפים, אבל גם אז גם היום הרגשתי שאין אנרגיות לעיסוק בנושא. אנשים מעריכים שהשלום אינו בהישג יד, שהוא בלתי פתיר, מיואשים, ולכן האנרגיות שלהם מופנות לכיוונים אחרים, מציאותיים יותר בעיניהם."

דווקא ח"כ איציק שמולי מהעבודה, שמכיר מהמחאה את הסוגיה של שינוי השיח בין הציבור לנבחריו, הרגיש אחרת: "האירוע ריגש אותי. ביחד עם תמר זנדברג הובלתי שולחן של צעירים, בני 15-16 שבאו ממקומות רחוקים. היתה הבנה בשולחן שחייבים לדבר אחרת כדי להחזיר את הנושא למרכז, היה ניסיון לחשוב מה אפשר לעשות, שימוש ברשתות חברתיות, חיבור לשפת המחאה, שינוי מלמטה. כמעט תבעו שנפסיק להשתמש במושגים של ימין/ שמאל, שנקדם שיח יותר מורכב. ב-15 השנים האחרונות המחנה שלנו השתבלל בתוך עצמו. אני מאמין גדול בחוכמת ההמון, מאמין שזה מקור מושלם של אנרגיה למניעת אנרכיה. ברור שאם סופרים את חברי הכנסת בכנסת הנוכחית יש רוב לפתרון שתי המדינות. תהיו אופטימיים."

מפגש בלתי אמצעי בין אזרחים לאנשי ציבור הוא חלק משפה חדשה, שימוש חדש/ישן לדרכי היתקשרות של מנהיג עם קהלו. בעידן של פוסט תרבות ההמונים, אולי עידן המגה-המון, ייתכן שיש כאן תהליך תרבותי-חברתי רחב יותר. נדמה שבכל הקשור לסכסוך ישראל נמצאת על פרשת דרכים, בנקודת הזמן הזאת מתנקזים גורמים ומניעים שקשה לצפות את כיוונם העתידי, ואולי בכלל לא צריך לנסות. גם השאלה הכבדה בנוגע לתהליך היסטורי, באשר למשקל שיש למנהיג בהשוואה למשקל שיש לתת לנסיבות סביבו, עולה מתחת לפני השטח.

"אם לקשור בין אירוע פותחים שולחן, המחאה החברתית והשיח הפתוח בין הציבור לנבחריו," אומר עקיבא אלדר, "לדעתי פותחים שולחן הוא גימיק ראוי שנועד לעורר את הציבור מתרדמתו, אך נדרש היום הרבה יותר כדי שהוא ישפיע, כדי שעורכים בעיתונים יהיו חייבים לשלוח כתבים לסקר, כדי שקובעי המדיניות ישאבו ממנו כוח. אם היינו מצליחים להוציא עשרות אלפים מהבית, היתה לכך השפעה. לכן, ובהתחשב בסקרים שהזכרתי של תמיכה ציבורית בכניסה למשא ומתן, המאמץ לשנות את המציאות צריך להתרכז היום בהשפעה על המנהיגים, בדחיפה שלהם לקבלת החלטות היסטוריות."

"אני לא חושב שאין רייטינג לסכסוך," אומר שאול אריאלי, "אלא שהתקשורת מתנהלת כבורה בנושא ולכן לא נותנת לו מקום. כמו כן, ההערכה של רבים מהעיתונאים המסקרים היא שממשלת נתניהו לא תלך לשום הסדר ולכן אין טעם לעסוק בדברים חסרי תוחלת, להבנתם. לעומתם, רבים מחברי הכנסת עושים הרבה הרבה יותר מקודמיהם כדי לתמוך בתהליך. גם הציבור בישראל מתעניין הרבה יותר מבעבר, זאת מסקנתי מסיורים רבים וממפגשים שאני מקיים. הסיקור לא משקף את המציאות."

זהבה גלאון, ראשת מרצ, שהשתתפה גם היא באירוע בתל אביב היתה החלטית וברורה: "מאוד התרשמתי ממספר המשתתפים, מהארגון. יש זהות בין אופי האירוע – שולחנות פתוחים של שיחה – לתחושתי שרוב הישראלים בשלים לסיום הסכסוך אבל חסרים את המנהיגות שתעשה זאת. הרי כל המתווים כבר על השולחן, הכול ידוע, הנקודה היא איך לגרום למנהיגים לעשות מהלכים אמיתיים. השתתפות הציבור היתה נקודה מאוד חזקה. אני בטוחה שיש בישראל קהל לשלום. אני בטוחה שיהיה שלום."

* * *

בחצי השנה הקרובה מתכננים ארגוני השלום לקיים לפחות שלושה אירועים גדולים משותפים נוספים. "למרות מטרות חשובות מאוד שהושגו בפותחים שולחן עדיין לא הצלחנו ליצור את תחושת ה-wow שתקרין החוצה ותלהיב את מחנה השלום", אומר נפתלי רז, "האם זו הסיבה לכך שלא היה כמעט כיסוי של התקשורת? במקרה זה אני בטוח שיש פה גם כישלון שלה. התקשורת כל כך מבוזרת ומופרטת שאינה יודעת לזהות נושאים לפי חשיבותם, 'תהליך שלום כן או לא' ישפיע על אנשים הרבה יותר מאשר הרצח המזעזע בבר נוער, שהתעסקו בו באינטנסיביות במשך שבועיים. ג'ון קרי הוא מי שאולי יתניע את התהליך, אבל אם אנחנו נדע לקלוע לצומת ההכרעה ההיסטורי – יש לכך חשיבות עצומה. אני תמיד מספר שארגנתי בחיי יותר הפגנות משאני רוצה לזכור, אבל שלוש מהן שינו מציאות. כנראה שלעתים רחוקות אני יודע לקלוע לרחשי הציבור. כרגע הרייטינג של התהליך לא בשמיים, אבל אני מרגיש שינוי".

"ועוד סיפור קטן," הוא מסיים וקושר את הדברים למפגש באום אל קוטוף, "אחרי שהתפרסם מכתב הקצינים [לבנון הראשונה והקמת שלום עכשיו] קיבלנו כ-30 אלף מכתבים וגלויות של תמיכה. בתוכם היו כמה אלפי מכתבים של ערבים ישראלים. אני זוכר שכאשר התייעצנו אם להכניס אותם לכרטסת התומכים החלטנו שלא, כי חשבנו שהדבר יחליש את יכולת ההסברה מול הציבור היהודי במאבק ליציאה מלבנון. במבט לאחור אני אומר שפשענו, עזרנו בכך לימין להדיר את ערביי ישראל מהחברה הישראלית. העניין הזה נגמר מבחינתי, לא נשחק יותר את המשחק של הדרת ערביי ישראל ולכן התעקשנו הפעם לארגן גם שולחנות בשפרעם ובאום אל קוטוף. האם זה יזיק בהסברה למחנה המרכז של יאיר לפיד? אולי. אבל זאת המציאות".