מורשתו של נלסון מנדלה

היום, יום הולדתו ה-95 של נלסון מנדלה, אחד מהמנהיגים הגדולים של דורנו. הילה דיין מכניסה אותנו אל תוך ויכוח דרום אפריקאי שההשלכות של הכרעתו בעבר חיות ובועטות עד היום

האיש המזוהה יותר מכל עם מות משטר האפרטהייד ככל הנראה נוטה למות. מדיווה, הפך נלסון מנדלה כבר בחייו לישות דאית, לא מהעולם הזה. בקייפטאון ראיתי לפני כמה שנים קיר מעוטר בגרפיטי הבלתי נשכח "Free Nelson Mandela", ומכיוון שברור היה שלא מדובר בממצא ארכיאולוגי משנות השמונים לא ממש הבנתי מה פשר האנכרוניזם הזה. כך או כך, מנדלה הפך בחייו לאיקון מאבק החירות. ממנסחי ה-Freedom Charter, מגילת החירות של ה-ANC (מפלגת הקונגרס הלאומי האפריקאי) משנת 1955, הוא נביא דרום אפריקה "החדשה", ממציא ה"ריינבו ניישן", המנהיג שנתפס כמי שללא הכריזמה המאחדת שלו לא ניתן היה לבצע את מהלך הדמוקרטיזציה הדרמטי שעברה דרום אפריקה באמצע שנות התשעים – מחברה המבוססת על הפרדה גזעית ושלטון עריץ על מליוני אנשים משוללי זכויות למדינת כל אזרחיה, בעלת אחת החוקות המתקדמות ביותר בעולם. היום יום הולדתו והוא מצוין כ"יום נלסון מנדלה".

mandela-prison
נלסון מנדלה באי רובן. המנהיג שנתפס כמי שללא הכריזמה המאחדת שלו לא ניתן היה לבצע את מהלך הדמוקרטיזציה הדרמטי שעברה דרום אפריקה

סיפור קריסת האפרטהייד והמהלכים שהביאו לשינוי משטר שנראה עד יומו האחרון כהגמוניה בלתי-מנוצחת, הוא סיפור מרתק שבדרך כלל נתפס כמודל "מעבר לדמוקרטיה" המוצלח ביותר במאה ה-20. צריך לזכור עם זאת, שהשנים שבין שחרור מנדלה מכלאו באי רובן והלגליזציה של ה-ANC ב-1991 והבחירות הדמוקרטיות של 1994 היו שנים סוערות וכלל לא היה ברור מה יהיה גורלה של דרום אפריקה לאחר התמוטטות האפרטהייד. העברת שלטון מסודרת ובלתי אלימה היתה אז אפשרות תאורטית בלבד. יותר אנשים נהרגו במהלך שנות מעבר אלה בהתפרצויות של אלימות פוליטית בין תומכי מפלגת האינקטה מהפריפריה הכפרית לתומכי ה-ANC העירוניים מאשר בכל שנות האפרטהייד. אלימות בין שחורים לשחורים. במהלכן עוצבה דמותה של דרום אפריקה החדשה ברוחה ובדמותה של ה-ANC ולדורות.

בהקשר הזה מעניין לקרוא את מה שרוני קסרילס, לוחם חירות וחבר מפלגת השלטון כתב ממש לאחרונה במאמר ב"גרדיאן" אודות הקרב על נפשה של ה-ANC, שהתחולל לדבריו בין השנים 1991-1996. קסריליס מעלה טענה קשה, שהמפלגה כרתה אז ברית פאוסטיאנית עם השטן של הכלכלה העולמית. מנדלה קיבל עצות אחיתופל ממקורבים וממומחי כלכלה שהזהירו אותו שכל חריגה מדוגמות הקפיטליזם המערבי תדרדר את דרום אפריקה לאסון. לדברי קסריליס, דווקא כשמנדלה היה בשיא כוחו, היתה לו הזדמנות לנצל את התמיכה האדירה במפלגה ובמשאבים שבהם התברכה הארץ המדהימה הזו כדי לדאוג לכך שהאפרטהייד יקרוס, לא רק כמשטר פוליטי אלא בראש ובראשונה כמשטר חברתי-כלכלי.

זה לא קרה, אומר קסרילס, We chickened out. בגדנו בהבטחה של מגילת החירות להילחם מלחמת חורמה בעוני ולהלאים את משאבי המדינה, כולל המכרות. בגדנו בהבטחה לחלוקת משאבים ולעשיית צדק לאוכלוסיית הרוב, שהמשטר נישל ועשק. מה צריך היה לעשות אחרת? הרשימה של קסריליס ארוכה: דרא"פ היתה צריכה לסרב לשלם חובות של משטר האפרטהייד, להכריח חברות שהרוויחו מהאפרטהייד לשלם פיצויים, למסות עשירים, לסרב למדיניות סחר חופשי פרועה ללא שום הגבלות, ועוד…

קסרילס, צריך לזכור, יודע על מה הוא מדבר. הוא ממקורבי מנדלה, מדמויות המפתח של הגוורדיה הישנה שתפסה את השלטון. הוא כותב את הדברים כשהאיש מוטל בצל הדמדומים של החיים, בניסיון לעורר איזה דיון אמיתי ונוקב בדרום אפריקה שמנדלה יותיר אחריו – לפני שהכל ייקבר תחת גבב של קלישאות חבוטות על אישיותו האצילית ונס הדמוקרטיה. אין ספק, ב-1994 נולדה דרום אפריקה החדשה כמדינת עשיריה ותאגידיה. משעשע, דרך אגב, לשמוע בהקשר הזה את הפוליטיקאים הדרום אפריקאים מהמפלגה שמאז שולטת ללא כל אופוזיציה רצינית מכנים זה את זה "קומרד". כמעט שני עשורים עברו, וכרס השלטון עולה ותופחת, מרופדת בשכבה לא עבה במיוחד של מעמד ביניים שחור. בלי לזלזל בקאדרים של ה"דור הראשון לחופש," שנולדו לתוך מציאות פוליטית שונה לחלוטין מזו של הוריהם והשכילו לנצל את ההזדמנויות שנפתחו בפניהם, ערי השאנטי עדיין עומדות על תילן, מליונים מתים מאיידס במדינה הכי עשירה ביבשת אפריקה, וגם אלימות פוליטית לא חסרה במדינת החוקה הכי מתקדמת בעולם. באוגוסט שעבר נהרגו 34 כורים שובתים במהלך הפגנה במכרה בבעלות חברה אנגלית בידי כוחות המשטרה, כתזכורת מצמררת לפשעי העבר.

Chris_Hani
כריס הני. לא להיכנע לדרישות הלבנים להגנה בלתי מתפשרת על האינטרסים והנכסים הכלכליים שלהם, לא להיכנע לתכתיבי מנגנוני כלכלת השוק העולמית. צילום: ויקיפדיה

אבל בחזרה למנדלה, האם באמת היתה לו אפשרות בחירה? האם באמת הכל סובב סביב האופן שבו הוא ניווט את ספינת האפרטהייד השוקעת לחוף מבטחים? ברור הרי, שקריאת ההיסטוריה דרך פריזמה כה צרה של מנהיגות כריזמטית מגבילה מאד את היכולת שלנו להבין תהליכי עומק חברתיים. ובכל זאת, שווה לפני סיום להזכיר את "הצל" של מנדלה, דמות שרבים מכירים בדרום אפריקה אך מעטים שמעו עליה מחוץ לה. כריס הני היה ראש המפלגה הקומוניסטית הדרום אפריקנית, מנהיג גרילה, מפקד האגף הצבאי של ה-ANC בגלות. הוא תמך במשא ומתן עם משטר האפרטהייד, אבל נתפס כאיום רציני על הקו הפשרני שהובילו מנדלה ומקורביו ונרצח ב-1993 על ידי שני תומכי מפלגה לבנה קיצונית שהתנגדה אף היא לשיחות הפיוס. הרצח של הני היה נקודת מפנה בשיחות שנראו כמגיעות אל סף משבר. בעקבותיו נקבע מועד לבחירות, מתוך חשש אמיתי מהתפרצות של אלימות בלתי נשלטת ומלחמת אזרחים. בנאום טלויזיוני מיד לאחר הרצח, קרא מנדלה להפסקת האלימות ולאחדות לאומית במה שנחשב בעיני רבים לנאום שהכתיר אותו לנשיא עוד לפני הבחירות.

מה היה קורה לו כריס הני לא היה נרצח, והאלטרנטיבה שהוא שרטט בשנים הקריטיות הללו, שלא להיכנע לדרישות הלבנים להגנה בלתי מתפשרת על האינטרסים והנכסים הכלכליים שלהם, ולא להיכנע לתכתיבי מנגנוני כלכלת השוק העולמית, לא היתה נקברת איתו? בלתי אפשרי כמובן לענות על השאלה הזו אבל קשה לעמוד בפני האירוניה ההיסטורית הזו, שרצח האלטרנטיבה סלל את הדרך בסופו של דבר להמלכת מנדלה. שאלתי פעם את נומסה הני, בתו של כריס הני, שלמדה איתי באוניברסיטת שיקגו מה היא הרגישה באותו יום היסטורי ב-1994 שבו עמד נלסון מנדלה על מרפסת בניין העירייה בקייפטאון, מנופף בידיו לקהל נסער של המונים עם היוודע תוצאות הבחירות שהביאו לסיומו הרשמי של שלטון האפרטהייד. היא ענתה לי שכמו כל מי שהיה שם באירוע הבלתי נשכח הזה, היא היתה נרגשת עד דמעות, שזה היה היום המאושר בחייה. זוהי מורשת מנדלה. מורשת ההבטחה שבמקרה הטוב עדיין לא קוימה, ובמקרה הרע, פשוט נבגדה.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יוסי א.

    תודה רבה הילה , למדתי הרבה מהמאמר, והוא בהחלט מעורר מחשבה

  2. מאיר עמור

    הלה דיין תודה רבה עבור מאמר חשוב ומעורר מחשבה. כריס הני נרצח ואיתו נרצחה האופציה של שינוי חברתי רדיקלי שהיה עלול לדחוף את דרום אפריקה למלחמת אזרחים אבל אולי גם לחברה צודקת יותר. באפריל 1865 נרצח אברהם לינקולן. כמה חודשים לאחר סוף מלחמת האזרחים האמריקאית -המלחמה שהיתה למעשה השינוי החברתי הרדיקילי ביותר במשטר החברתי האמריקאי. העבדות בוטלה. אזרחות הוענקה לכל העבדים המשוחררים. הריאקציה למלחמת האזרחים בארצות הברית לא החזירה את העבדות אבל החזירה את השליטה באפרו-אמריקאים לידיהם של האמריקאים הלבנים. זה נעשה באמצעות חקיקה מפלה (ג'ים קראו), תנועה חברתית של טרור (kkk) ומסע אלימות מקיף (לינצ'ים). אלה הבטיחו את החזרתה של העבדות תחת שם אחר. גם בישראל נרצח מי שאולי היה יוצר מציאות פוליטית אחרת. בישראל לא מדברים על מציאות חברתית שונה. בשביל יצחק רבין כמו בשביל הרבה אחרים פתרון "הסכסוך" אינו קשור לנושאים חברתיים. אבל המוטיביציות לרצח רבין הן בהחלט כנגד כל שינוי חברתי. רצח אישים בהחלט יכול למנוע, אולי לעכב, לבטח לטלטל, בלי שום ספק לעקם תהליכים היסטוריים. מי יהיו הרוצחים הבאים?

    1. ליכודניק

      זה לא קשור לנושא המאמר, אבל למה התכוונת במשפט "בשביל יצחק רבין כמו בשביל הרבה אחרים פתרון "הסכסוך" אינו קשור לנושאים חברתיים"?

      רבין, "מר ביטחון", לא התחשב יותר מדי בזכויות מזרחיים, בטח שלא בזכויות ערבים (אזרחי ישראל או לא)- אבל ממשלתו כן:
      – הקטינה את תקציב הביטחון
      – חוקקה את חוק ביטוח בריאות ממלכתי
      – העלתה את תקציב החינוך
      – השקיעה בתשתיות תחבורה

      1. מאיר עמור

        ליכודניק, הנקודות שהעלית הן בדיוק הנקודה. ממשלת רבין היתה אחת מהממשלות היחידות אשר ניסתה לקשור בין מדיניות חוץ ובטחון באופן ישיר. אצל כל הממשלות היה ויש קשר עקיף. אבל, רבין היה שמרן בעיניינים חברתיים. הוא למשל לא דיבר על הקשר שבין מדיניות שכר, בריאות, חינוך ותחבורה וכמובן בטחון ותפישת הבטחון בחלקים שונים של החברה הישראלית. בעיקר לא בחלקים שבהם הוא לא היה מצוי. זה היה כמעט מתוך שלא לשמה לשמה. אלה גם היו לדעתי מוטיבציות הרצח.
        מאיר עמור

  3. דמוקרט

    בזימבבווה עשו בדיוק מה שהכותבת מטיפה לו: הלאימו את כל האדמות והמכרות, ביצעו "חלוקה מחדש" של הרכוש ועוד פעולות שיושבות טוב אצל מרקסיסטים אקדמאים שמעולם לא טעמו ולא חיו תחת משטר כזה בפועל ולא מבינים כיצד קל להרוס מדינה באמצעות ניהול כלכלי לא אחראי.

  4. שושנה גבאי

    על מאמרך המעניין.

  5. יורם גת

    עוד בנושא כאן: http://www.blackagendareport.com/content/freedom-rider-obama-mandela-and-dangerous-mythology

    ובאשר לתגובתו של "דמוקרט": העלאת זימבאבווה כדוגמה להשוואה למדיניות אחרת היא מעניינת, אבל הצגת הטיעון באופן שטחי וסכמטי פוגמת באופן משמעותי ביכולת שלך לשכנע (ומובן שגסות הרוח שבתגובה שלך היא דוחה).

    ראה כאן בנושא זימבאבווה: http://www.blackagendareport.com/content/zimbabwe-revolution-continues

  6. דניאל אלון

    לפעמים הטיעונים המרקסיסטיים הם כל כך מופרכים… הרעיון שיש להחליף את חוסר הצדק של האפרטהייד בחוסר צדק סובייטי של כלכלה מתוכננת, הלאמת רכוש פרטי ובולשביזם תרבותי ופוליטי הוא כל כך הזוי, שאני לא בטוח שהכותבת מבינה את הסכנות שביישומו (וזימבאבווה היא דווקא דוגמא טובה; אני מקווה שאני מנומס מספיק לטעמך, מר גת, שחושב שלכנות אחרים "דוחה" זה לא גס רוח…).
    המודל שהכותבת מציעה הוא מעניין. בניגוד לסיפורי המעשיות על מהפכות פועלים ספונטניות, היא מבקשת לראות מהפכה "מלמעלה", בה מנדלה הופך את דרום אפריקה לסוציאליסטית, זאת משום שכל דבר אחר משמעותו ניווט ספינת האפרטהייד לחוף מבטחים. האם אין גבולות להזיות הניאו-מרקסיסטיות של חלק מאנשי האקדמיה שבינינו (כולל בוגרי אונ' שיקגו)?

  7. יורם גת

    דניאל אלון, נדמה לי שלא הוספת דבר תגובתו של "דמוקרט". חזרת על אותם טיעונים ססמתיים.

    לעניין גסות הרוח, ומאחר שביקשת את דעתי: לא, ציון העובדה שתגובה שכותרתה היא "קשקוש" היא גסת רוח ולכן דוחה, אינו גסות רוח – מדובר בציון עובדה רלוונטית וגינוי התנהגות בלתי ראוייה. מי שאינו רוצה שהתנהגותו תתואר כדוחה, ימנע נא מהתנסחויות גסות רוח.

    הניסוחים שלך אינם טובים בהרבה – רטוריקה תוקפנית היא תחליף בלתי מוצלח לטיעונים שקולים ולעובדות. אני מודע לכך שרטוריקה שכזו נחשבת מטבע עובר לסוחר בפורומים שונים ובחלקים נרחבים בשיח הציבורי הישראלי, אבל, כאמור, מדובר בכלי ריק. אם אתה אכן מעוניין להתקדם אל מעבר לססמאות, ואם אתה אכן חושב שזימבאבווה מהווה דוגמה טובה להשוואה, תוכל אולי להתחיל בהשוואה שיטתית (עובדות מסודרות, לא אנקדוטות וסיסמאות) בין המציאות הפוליטית והכלכלית בדרא"פ ובזימבאבווה.