חכו עד שנת 2066

נולדתי בארץ להורים יוצאי פולין וגדלתי עם המדינה. עד "אירועי יהוד" בשנת 1994, לא ידעתי מהי פרשת ילדי תימן. במהלך האירועים שמעתי את טענת הרב עוזי משולם ותלמידיו על חטיפת אלפי ילדים בשנותיה הראשונות של המדינה, ומכירתם בכסף לאימוץ. הטענה נראתה לי הזויה לחלוטין. בתי הייתה נשואה לתלמיד של הרב עוזי משולם, כך שהיינו ערים יותר למתרחש. שלוש פעמים הייתי במתחם ביהוד על מנת לנסות לשכנעם להתפזר. ראיתי שם מאות יוצאי תימן אומרים שסוף סוף קם מישהו שיילחם את מלחמתם. התקשורת דיווחה על תמהונים וקנאים מסוכנים, וכמעט לא התייחסה לתוכן מחאתם.

כשראש הממשלה רבין ושר המשטרה שחל התחילו לדבר על אפשרויות פריצה למתחם, עם נכונות לעשרה הרוגים אפשריים, והתקשורת השוותה אותם לכת כורש (השוואה שגויה בעליל), התגברה בי התחושה שמשהו כאן משתבש והופך לסכנת חיים. ויכוח נוקב עם חתני ובתי הביא אותי למסקנה שאני חייבת ללמוד את הפרשה הזו. התחלתי את מחקרי בביטחון מלא שהסיפור לא היה ולא נברא, ורק איזו שנאה להגמוניה השלטת יכולה להמציא האשמה כזו. לא היה לי ספק בכך, אך התבדיתי לחלוטין. לצערי העמוק, אחרי כמה שנים של מחקר, היכרות עם מאות משפחות ולימוד מעמיק של החומרים הגלויים שיש על הפרשה, אני מודה שטעיתי ואני בושה במדינה שלי.

כתבתי "חומרים גלויים" כי הממסד נותן חיסיון לכל עדות כתובה שהיא ככל הנראה מרשיעה. מישהו שם למעלה פוסק שעדויות חשובות בוועדת חקירה ממלכתית תהיינה חסויות, גם 50 שנה אחרי האירועים, בנושא שאינו ביטחוני ובעדויות שאין בהם צנעת הפרט. מגדילים לעשות – ולעדויות החשובות באמת נותנים חיסיון ל-70 שנה נוספות!

חומרי החקירה של ועדת החקירה הממלכתית שעבדה בשנים 1995-2001 נשמרים בארכיון המדינה. בשנת 2004 ביקשתי לקרוא את עדותה של יהודית הבנר, שהייתה אחראית על מרשם התושבים במשרד הפנים. אין ספק שבעדותה אין בעיה של צנעת הפרט או חשיפת סודות ביטחוניים של המדינה, ובכל זאת רק בשנת 2066 נוכל לעיין בה. כל המסמכים המקוריים חסויים ואין אפשרות לבקר את המסקנות הנובעות מהם, אלא רק לראות על פני השטח מסקנות שקריות, כמו לדוגמא תאריך אשפוז בארץ קודם לתאריך עלייה לארץ. גם מסמכים שהגיש  ד"ר דב לויטן – מי שעבודת המחקר שלו לתואר שני באוניברסיטת בר אילן ב-1983 עסקה ב"ניתוח סוציו-פוליטי של עלייתם וקליטתם של יהודי תימן בעת החדשה", וכללה פרק על פרשת ילדי תימן – נותרו חסויים. לויטן הגיש לוועדה תיק מסמכים שמצא בארכיון המדינה. תיק המסמכים שהגיש נותר חסוי, וכשביקשתי לראותם, מרביתם לא נמצאו. כך גם תיק מכתבי הסוכנות בנושא היעלמות הילדים ועוד ועוד. למה? לא ברור, אבל רק מי שיש לו אמת קשה להסתיר מתנהג כך.

לצערי, קיבלתי חיזוק למסקנה שהלכה והתגבשה בתוכי בנוגע למידת שיתוף הפעולה של התקשורת עם הממסד. אין פרופורציה בין גודל האשמה לבין כמות ואיכות ההתייחסות של כל כלי התקשורת. שותפות מלאה של הגמוניה שלטת. את סיפורי האישי ותוצאות מחקרי פרסמתי בספר "הילד איננו" (הוצאת גפן, 2001). דו"ח ועדת החקירה התפרסם לאחר מכן, ורמתו מביישת את כותביו (ראו בנושא זה מאמריהם של פרופ' בועז סנג'רו ושל אהוד עין גיל, כתבותיו של קלמן ליבסקינד ב"מקור ראשון" – "ההורים ימשיכו לחכות" 9.11.2001, ו"נאנסה פעמיים" 16.11.2001, ומאמרי שלי).

פתרון חלקי של תעלומת הילדים שנעלמו נמצא כנראה בתיקי האימוצים, אך דווקא נושא זה נותר מעורפל מאד. הוועדות מדווחות שבדקו כ-3,000 תיקים מהשנים 1948 עד 1954. מספר אדיר. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדווחת רק על 1,016 אימוצים באותן שנים. הפער בין שני המספרים תמוה וניתן אולי להסבר, לפחות חלקי, בקריאת ספרו של השופט שניאור חשין, "ילדי האימוצים" (מסדה 1955), שבו נכתב: "למרבה המבוכה ניתנים צווי אימוץ וצווי אפוטרופסות שבוע שבוע ויום יום בדרך של פיקציה, בדרך של עיקוף והערמה, בדרך של היקש לא היקש ובדרך של פירושים דחוקים פלפול ואשליה… עניינים אלו הפכו שדה הפקר, וכל הרוצה לעסוק בהם בא ועוסק, בלי שייתבע למשפט ובלי שתהא עליו אימת דין ודיין". בדיוני הכנסת על חוק האימוץ ביום 20.1.1959 אמר שר המשפטים פנחס רוזן: "היעדרם של דיני אימוץ לא גרם להיעדרם של מקרי אימוץ. החיים חזקים מן הדין ומחוסר הדין. מקרי האימוץ רבו משנה לשנה… היו מקרים שלא הובאו לפני בתי המשפט ולא קיבלו גושפנקה רשמית". בהמשך דבריו ציטט שר המשפטים את דברי השופט חשין.

מבין כל 3,000 תיקי האימוץ שנבדקו, ועדת בהלול מינקובסקי (1967-8) טוענת שמצאה רק ארבע בנות, מתוכן שתיים מאומצות, שנתוניהן מתאימים לתלונת ההורים בפני הוועדה. וועדת החקירה הממלכתית (2001) טוענת ל"גילוי משוער" של ילד נוסף אחד בלבד. אין שום אפשרות לבדוק את עבודת הוועדה בנושא זה, אבל ללא ספק עולה כאן עובדת כמות האימוצים הרבה שהייתה באותה תקופה, שכללה גם אימוצים בדרכים לא כשרות.

בדו"ח הוועדה מספרים על מספר דרכי אימוץ שנהגו אז: לגבי תינוקות שהעובדות הסוציאליות טענו שהם מנותקים מההורים וטובת הילד מצדיקה מסירה לאימוץ, הילדים נמסרו לאימוץ, ולפי התרשמות הוועדה "הפנייה לבית המשפט באה, ככל הנראה, לאחר שהתינוק כבר שהה פרק זמן משמעותי ברשות המשפחה המאמצת". הוא נמסר למשפחה על ידי העובדת הסוציאלית  ב"מסירה מזדמנת לאימוץ" (כהגדרת הוועדה). שיטה נוספת כונתה "רישום מאוחר" – שילוב של ילד במשפחה כאילו הוא בנה הטבעי. לטענת הוועדה "רישומים כאלו נעשו במוסדות כמו ויצ"ו, בגופי ההתיישבות העובדת (כמו בקיבוצים)… וגם בבית יולדות ברנדייס…" (עמ' 67-9 במבוא לדו"ח הוועדה). בהנחה שלא היו אלפי משפחות שרצו למסור את ילדם לאימוץ, מנין הגיעו כל כך הרבה תיקי אימוץ? למיטב הבנתי, כאן טמון הפתרון לפרשת "היעלמות" ילדי תימן.

לכל אלו שעדיין סבורים שהסיפור דמיוני, אני מציעה ללמוד אותו. בתחילת מחקרי פניתי למשפטן משה נגבי, והוא ענה לי פעמיים שטרם למד את הנושא. כשנה לאחר מכן כתב ב"מעריב" ב-22.08.97: "אפשר לקבוע נחרצות שבחסות ממשלות אלו נעשו פשעים כבדים… הדעת נותנת שכוונותיהן היו טהורות וטובות… אך בהפקעת כל אחד מהילדים מהוריהם בוצע פשע של חטיפת ילד, שדינו (אז) היה שבע שנות מאסר. השקר הגס והאכזרי על מותם כביכול של הילדים, עושה את הפשעים האלו לחמורים שבעתיים" (המשך הכתבה הוא ביקורת על שיטותיו של הרב עוזי משולם).

אם זה קרה למשה נגבי, יש לשער שגם ירון לונדון, אם ילמד את הנושא, יגיב אחרת. כך גם כל שאר המקטרגים והמלעיזים.

שושי זייד פרסמה ספר בנושא פרשת ילדי תימן הנעדרים

לקריאה נוספת:

איך ארכיון נעלם? כמו תינוק | איריס חפץ

תשובה לצלף בודד | נעמה קטיעי

מה אם שמו של הילד לא היה יחיא? | שושנה מדמוני-גרבר

הגמוניה? אני? | ירון לונדון

על אמת וכוח: תגובה לירון לונדון | נעמה קטיעי ואיתמר טובי טהרלב

למאמרים נוספים בנושא פרשת חטיפת ילדי תימן