עניי העיר והחווה המזור(גגת)

לא הצלחתי להבין את פשר התופעה. ללא כל התראה מוקדמת ולמרות ששנים אני לא נוגע במקדונלדס, הייתה מדי פעם מתפרצת על עורי פריחה פתאומית על גבי הזרועות והחזה ונעלמת כלעומת שבאה כעבור שעות אחדות. לא מצאתי קשר בין הפריחה המוזרה הזו לבין תנודות קיצוניות במצב רוחי, שינויים בהרגלי האכילה או כניסה חוזרת לחיי של מערכת יחסים רעילה.

לכן בהתחלה לא ייחסתי לזה חשיבות. הערכתי שאלו הם ודאי תסמינים חולפים של משבר גיל 40. האמת שלא הרגשתי במשבר כלל וכלל. אם לדייק, חיי הם משבר ארוך ורצוף ועל כן לא מצאתי בגיל 40 שום שינוי מהותי. אבל הנחתי שגופי מרמז לי אולי על רגשות מודחקים שאני מסרב לשים אליהם לב. חיכיתי שזה יעבור.

אלא שהתפרצויות הפריחה הללו לא חדלו. להיפך, לאחר כמה שבועות החלו להתווסף גם כתמים אדומים ומכוערים על הפנים ובאזור הצוואר. יתכן שגם מזה לא הייתי עושה עניין אלמלא הייתה מתפרצת הפריחה על פניי בכל מיני תזמונים בלתי מתאימים בעליל. לפני כמה זמן, למשל, יצאתי לדייט עם צעירה מדליקה. הרצנו צ'ייסרים על הבר, מוסיקה מעולה ניגנה ברקע, השיחה קלחה והצחוקים רצו. אני לא זוכר בדיוק איך זה קרה, יתכן שבהשראת הלוק הגברי והמצ'ואיסטי של הברמן, אבל איכשהו השיחה התגלגלה לקופים. עשיתי טעות קריטית ובמקום לזרוק איזה בדיחה על קופים נכנסתי לדיון על חוות מזור. התחרטתי בשנייה הראשונה. הבטחתי לעצמי בעבר לא להכניס עניינים פוליטיים או הומניטאריים לדייטים ראשונים, אבל זה כבר היה אבוד.

בהתחלה היא חשבה שחוות מזור זה הוספיס לחולים סופניים ואמרה שהיא מתה להתנדב שם. אמרתי שזה לא מקום כל כך סקסי כמו שהיא חושבת ושבעצם כלואים שם קופים שעוברים כל מיני ניסויים מזוויעים למען הקוסמטיקה של העשירות. הם חיים חיי ניצול והתעללות עד שנגמר להם לחיות למען הטייקונים שלנו ואז עוברים בייסורים לעולם טוב יותר. סיפרתי לה שהיום הם מיוצאים כסחורה למדינות שמעבר לים כי קמה סערה ציבורית ובעלי החווה נאלצו להעביר את פשעיהם לאזור רחוק מהעין. הצעתי לה לקיים את הדייט הבא בהפגנה מול ביתו של עמיר פרץ בדרישה לסגור את החווה.

היא נראתה מאוכזבת. "תראה.." היא אמרה "… במקור אני ממשפחה דתית. אצלנו מאמינים שעניי עירך קודמים. יש כל כך הרבה ילדים מסכנים, למה אני צריכה להקדיש זמן לקופים?"

האמת הייתי צריך לחתוך באותו רגע. אבל התקשיתי לוותר. אמרתי לה שראיתי קופיף תינוק שמחבק את אימא שלו כולו רועד מפחד ממה שתיכף יעוללו לו ושזה נראה לי לגמרי אותנטי. אך בבת אחת היא התנתקה מהשיחה. היא הפסיקה להסתכל לי בעיניים, שלחה מבטים חטופים בשעון ואז קמה ואמרה "סורי, אני צריכה לחזור לילדים".

"אבל אמרת שאת רווקה בת 24?" תמהתי.

"מצטערת" אמרה ונסה מהמקום.

נכנסתי לשירותים מהורהר מהתפנית הפתאומית של הדייט וכשהסתכלתי במראה הבנתי את הסיבה להתנהגותה ההפכפכה. פניי נראו מוכתמים באדום כמו אחרי הפצצה של חיל היתושים הישראלי. הזמנתי תור לרופא עור.

הדוקטור בחן במבט מזוגג את פניי שהיו ללא דופי בזמן הבדיקה מלבד פזילה קלה בעין שמאל ואף גדול. הוא רשם לי ציפרלקס. "תוך שלושה שבועות תרגיש הרבה יותר טוב" אמר, ונראה מרוצה. הציפרלקס רק דרדר את המצב. הוא הוריד לי את החשק המיני, התפרצויות הפריחה המשיכו, נמנעתי בהדרגה ממפגשים חברתיים והרגשתי שאני הולך ומסתגר בתוך עצמי. אני מוכרח לפתור את החידה הזו, נשבעתי.

בוקר אחד חלה פריצת דרך מקרית בהבנתי את פשר התופעה. שתיתי קפה של בוקר על הגג ותוך גלישה בפייסבוק נתקלתי במודעה של הרב דב ליאור, יו"ר רבני ארץ ישראל. המודעה קראה לציבור הישראלי שלא להעסיק ערבים ולא להשכיר להם דירות כי "עניי עירך קודמים". לא היה לי זמן לכלות את זעמי על עדר תומכיו הנלהבים כי הייתי מוכרח להתגלח לפני העבודה. מול המראה נחרדתי לגלות אינספור כתמים אדומים על פניי, כתפיי וצווארי. כאן ירד לי סוף-סוף האסימון. הפריחה היא תגובה אלרגית לביטוי "עניי עירך קודמים".

כעת, כשסיבת הפריחה ברורה לעין אמרתי לעצמי שלפני שאני מוציא 4,500 ₪ לפגישה של 34.5 דקות עם פסיכולוג, אנסה לפתור את זה לבד.

ובכן, שאלתי את עצמי מה כל כך מקומם אותי בציווי המוסרי הקדום הזה מימי התלמוד שנעשה כה שימושי ופופולארי במדינה הציונית המודרנית?

אז מה אם הפך לאימ-אימא של כל התירוצים להמשיך לפצח גרעינים מול האח הגדול ולשים קצוץ על כולם, על עניי העיר, על עניי הרחוב ואפילו על עניי הדלת שממול? אז מה אם הוא מנוצל בציניות להכשרת גזענות, אנטישמיות, שנאת מיעוטים וזרים?

אז מה אם בשם הציווי הזה חוקקו נבחרינו הנאורים חוק שמתיר לכלוא פליטי רצח, אונס ושיעבוד ל-3 שנים ללא משפט? למה זה צריך כל כך לחרפן אותי? הרי יהודים אנחנו, אי אפשר להיות יפי נפש כאלה! אנחנו צריכים לדאוג לעצמנו ורק לעצמנו לא כמו כל הגויים האלו שאכפת להם רק מעצמם, הלא כך?

עוד שאלתי את עצמי אז מה אם ברוח העיקרון המוסרי הזה, בנקים וטייקונים נחלצים לעזור קודם כל לחבריהם המולטי-מיליארדרים, עניי עירם, מפשיטות רגל והידרדרות לתהום? הרי עניי עירך קודמים, לא? קצת סולידריות באמת. הרי מאז ומתמיד נוצלו עקרונות מוסרים ע"י הקבוצות החזקות בחברה כדי לשלוט בהמונים. אז למה זה כל כך מקומם אותי? אז "עניי עירך" הפך לצידוק האולטימטיבי לראות רק את האינטרסים של קבוצת ההשתייכות שלך, גם אם היא חזקה, ולהתעלם מהסבל של כל מי שנמצא מחוצה לה. אז מה? זה לא דבר יוצא דופן. כך היה מאז ומתמיד, אין חדש תחת השמש.

אז מה אם ילדים סינים מנוצלים בשכר רעב ומתעוורים בשרשרת תוך מלאכת ייצור האייפונים שלנו? עניי עירך קודמים, לא? קודם כל נדאג לאייפון לכל ילד שלנו ואחר כך נטפל בילדים בסין הרחוקה, הלא כן?

אז מה אם אקטיביסטים, פעילים הומניטאריים ומגני זכויות בעלי חיים נלחמים בכל דרך לנפץ את החומות הבצורות של הז'רגון ההמוני הזה ולא מצליחים ליצור בו אפילו סדק? מה כל כך אכפת לי מכל החרא הזה? למה דווקא זה מרגיז אותי כל כך שאני חוטף מזה פריחה?

ובכן חפרתי בעצמי, בדקתי ומצאתי את כמה תשובות. התשובות שגיליתי אינן נוחות לי כלל וכלל אבל בכל זאת, בגלל שאנחנו כבר קצת מכירים, אשתף אתכם. ובכן, ככה:

1. אני משליך על העולם את אנוכיותי הטבעית. כי גם אני כמו כולם ניצלתי בעבר את העיקרון הזה כדי להצטנף בתוך הקונכייה שלי.

2. אני גזען כמו כולם כי בתוך תוכי אני מצפה מאיתנו, כמי שבאו בברית אברהם ומתחנכים על ברכי המקורות, ליותר מצרפתים, אמריקאים או גרמנים.

3. אני מקנא. כן, גם אני הייתי רוצה שיספרו לי את החובות כמו לדנקנר.

4. אני מפחד, כמו כל מאמין עיוור וחסר רציונאליות, מזעם יהוה המפורסם כשיחליט סופית שנשבר לו מאיתנו.

5. אני צדקן ומתחסד. גם לי יש אייפון ועוד מלא דברים שיוצרו בחטא. אני מתרגז על החברה כדי לנקות לעצמי את המצפון.

6. אני מקנא פעם נוספת. אני מקנא בכל אלה שמצליחים להבחין בין עני לעני ומי חשוב ממי. אני אף פעם לא הצלחתי להבדיל בין מקבץ נדבות יהודי, ערבי או כושי, כולם נראים לי דומים וכשמתסכלים היטב הם אפילו נראים די דומים לי ולשאר היצורים שמסתובבים ברחובות. אם הייתי יכול להבחין לא הייתי כואב את הצרה של שלושתם אלא רק של אחד מהם והיה לי קצת יותר מרווח בנשמה.

אבל כל זה מתגמד לעומת פחדי הגדול מכולם. הוא הפחד שלי מפני ההיגיון. למה מההיגיון? כי השכל הישר שלי אומר לי שמדרון העוול תלול וחלקלק. שהרחוק והזר ממנו התעלמנו אתמול הוא הקרוב והמוכר של היום והדפוס הקבוע של המחר.

העוולות וחוסר הצדק כלפי המעמד הנמוך דרדרה את המיינסטרים האדיש למציאות בה גם הוא היום קורס תחת הנטל. הברוטאליות מאתמול של כוחות הביטחון כלפי פלסטינים היא הברוטאליות של היום כלפי פעילי המחאה. רצח-העם בדרפור עליו שמנו קצוץ בעבר כי היה אי שם באפריקה, הפך לבעיה אנושית קרובה ומשותפת לכולנו. יש לעניין הזה עוד אינספור דוגמאות, לא אלאה אתכם.

אז אני מפחד, אני מפחד על עצמי, על ילדיי, על נכדיי לעתיד, על חבריי ומשפחתי, על הקהילה ועל המדינה שלי, אני מפחד שאם נמשיך בדרך הזו, יגיע היום בו יכלאו אותנו בחדרים דמויי כלובי-תרנגולות כדי להפיק מאיתנו ביצי זהב, שיום אחד יכו אותנו כמו פרות בשוקר חשמלי כדי לזרז את קצב חליבת האנרגיה שלנו, שיחברו לנו אלקטרודות לתוך המוח כדי לבצע עלינו ניסויים בכפייה.

ההיגיון המוזר שלי אומר שאדישותנו היום לסבלם של בעלי חיים תדרדר אותנו מחר לחיי צער וסבל דומים לשלהם.

כן, בהיותנו מחוברים כולנו יחד וקשורים זה לזה בחוטים עדינים ובלתי נראים, ההבדל בין האחר לביני הוא רק הזמן. ככה זה. כל הפקרה של פיסת אדמה זניחה בקצה השדה של המציאות הפיסית, מתפשטת במהירות לנוכח עקביותה הבלתי מתפשרת של הרוח.

לקריאה נוספת:

זהות שמאפשרת פשעים | יובל אילון

"עניי עירך קודמים" משמע ויתור על פריבילגיות | אריאל הנדל