המלים החסרות של מבקר המדינה

"איש הישר בעיניו יעשה" הוא הציטוט הנחגג ביותר מדו"ח מבקר המדינה לשנת 2013, שהתפרסם בשבוע שעבר. האמירה החריפה הזו, שנועדה לתאר מציאות של "אין דין ואין דיין" בגדה המערבית, עוררה גל של תגובות מותנות, מאמרי דעה, כתבות והתייחסויות בתקשורת. אלמלא היו האירופאים קופצים לראש התור ואלמלא היה קרי חוטף את הכותרות מידיהם, יכול להיות שעוד היינו חוגגים אותה. אלא שלפעמים התזזיתיות החדשותית בה קוללנו עשויה לצאת מברכת, במיוחד כשהיא מאפשרת לנו לקחת רגע כדי לבחון את הדברים לעומקם.

מבקר המדינה, בחר להקדיש פרק נכבד בדו"ח השנתי שלו לנושא אכיפת החוק בשטחים הכבושים וקבע שהמצב בלתי נסבל; שגורמי אכיפת החוק בגדה, ובכלל זאת צה"ל, המינהל האזרחי ומשטרת ישראל, כשלו בתפקידם. "מדובר בכשל רב-מערכתי", קבע המבקר, "שעל השרים הנוגעים בדבר לתת עליו את הדעת בהקדם." מלים בסלע. אבל אלו המלים החסרות שמטרידות אותי, שהרי מה שלא נאמר חשוב לעתים קרובות לפחות כמו מה שנאמר.

חסרות, למשל, מלה או שתיים על מחדלי האכיפה המתמשכים כנגד ישראלים שפוגעים בפלסטינים – מכים אותם, עוקרים את עצי הזית שלהם, מונעים מהם גישה לאדמות ושורפים את רכביהם. שנים ארוכות מתריעה האגודה לזכויות האזרח מפני אובדן השליטה, השחיקה בשלטון החוק שמחדלים אלו מולידים. לפני כשנתיים פנינו למבקר מערכת הביטחון בבקשה לבדוק את היערכות הכוחות להתמודדות עם אלימות מתנחלים כלפי פלסטינים. רק השנה מבקר מערכת הביטחון המליץ לנו להפנות את העניין לטיפולו של מבקר המדינה. אך דווקא בדו"ח, שעוסק באכיפת החוק, פסח המבקר על אלימות – הנושא הבוער, הכואב והבולט ביותר בכל הנוגע לחוק ואכיפתו.

המבקר התייחס בדו"ח לנושא אחר, חשוב וכבד-משקל גם הוא: תכנון ובנייה. הוא העביר ביקורת נוקבת על כך שאין בגדה המערבית אכיפה של דיני התכנון והבנייה במישור הפלילי – לא כלפי ישראלים ולא כלפי פלסטינים, כתוצאה מהתנערותם של המשטרה והמינהל האזרחי מאחריות לטיפול בעניין. האכיפה במישור הפלילי חשובה לצורך הרתעת עבריינים, אבל היא השכבה העליונה על פני מערכת מינהלית שלמה, שקובעת מהם דיני התכנון והבנייה ומגדירה מיהו עבריין בנייה. במציאות הנוהגת בשטחים מוסדות התכנון והבנייה של ישראלים מופרדים לחלוטין מאלו של פלסטינים ובמסגרת הפרדה זו, הראשונים מתכננים ובונים כמעט בלא מפריע, בעוד עבור האחרונים הדבר כמעט בלתי אפשרי. מערכת הדינים שחלה על הפלסטינים באזורים בהם הם כפופים לשליטה האזרחית של ישראל כופה עליהם, הלכה למעשה, "עבריינות בנייה". בעבור הישראלים המתגוררים בהתנחלויות, לעומת זאת, הדרך פתוחה לבנות כדין, על פי אותם חוקים ונהלים החלים בגבולות ישראל עצמה. אך על פי כן, מי שבוחרים לבנות שלא כדין לרוב אינם משלמים על כך כל מחיר. כל עוד הם ישראלים. פלסטינים, לעומת זאת, משלמים מחיר יקר של הריסות בתים, אוהלים ודירים. האכיפה הפלילית, אם כן, היא רק חלק מהסיפור, ואי אפשר להתייחס אליה ברצינות בלי לבחון אותה על רקע משטר התכנון והבנייה המפלה, האכיפה הסלקטיבית והבנייה הישראלית הענפה על אדמות פלסטיניות פרטיות.

המבקר מודאג מאוד גם בגין גניבות מים וקידוחי מים בלתי-חוקיים בגדה, אך לא כתב מילה אחת על למעלה ממאה וחמישים אלף הפלסטינים שחיים בגדה ללא מים זורמים או על העובדה שבמסגרת אכיפת חוקי התכנון והבנייה הורס המינהל האזרחי כעניין שבשגרה בורות מים של פלסטינים שנועדו לאגירת מי גשמים ומשמשים להשקיית הצאן ולצרכים בסיסיים אחרים. המבקר הקדיש פרק נפרד בדו"ח לפעילות הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש באזור יהודה ושומרון וקבל על כך שלאורך שנים לא גבו הרשויות דמי חכירה עבור "אדמות מדינה" שמשמשות למגורים, לחקלאות ולתעשייה של ישראלים בשטחים. אפילו משרד הביטחון והצבא לא שילמו. המבקר מלין על ההפסד שתופעה זו גורמת לקופת האזור ועל האפליה שהיא מייצרת, מבלי להתייחס כלל לאפליה בהקצאת "אדמות המדינה". מדינת ישראל עושה באדמות אלו כבשלה, אף שהן אינן שייכות לה על-פי דין, אלא מהוות אדמות ציבוריות השייכות לאוכלוסיית השטח הכבוש ואשר ניהולן מופקד בידי הממונה באופן זמני, עד לסיום הכיבוש. בפועל, וכפי שעולה גם מדו"ח המבקר, האדמות מחולקות להתנחלויות ולגורמי הביטחון בנדיבות ואילו לפלסטינים, מי שאמורים ליהנות מהן, בקמצנות מופלגת (0.7 אחוזים מאדמות המדינה הוקצו לפלסטינים לאורך כל שנות הכיבוש).

איך אפשר להבין את התופעות המדאיגות שמתאר המבקר מבלי להכיר במציאות שמייצרת אותן? איך ניתן להתייחס לאכיפת חוק סימטרית כאשר הדין עצמו א-סימטרי באופן כה יסודי ומובהק? אף שהמילים שכתובות בדו"ח המבקר נכונות כולן, הרבה מילים חסרות בו, וחסרונן מצנן את ההתלהבות ומחמיץ את הלב. שכן הפספוס של ההזדמנות הזו לביקורת מקיפה ורצינית על אכיפת החוק בגדה תורם להמשך שחיקת שלטון החוק בה. וכך ימשיך כל איש (ישראלי) הישר בעיניו לעשות.

הכותבת היא עו"ד, מנהלת המחלקה לזכויות האדם בשטחים הכבושים באגודה לזכויות האזרח