עם בורח מבשורה

השלום נתפס בעיני ישראלים רבים כקץ הפוליטיקה. קצה של ישראל שהכירו, קצה של הציונות שחוו, אולי אפילו קצו של העולם
מרזוק אלחלבי

עם בורח מבשורה – כך נראה העם בישראל רגע לאחר ששר החוץ האמריקאי הכריז על הסכם החזרה למו"מ בין ישראל לפלסטינים. בהלה שהתבטאה בטונות של מלל ושלל הצעות חקיקה בדבר משאלי עם רב-שימושיים, למקרה שהמו"מ יצליח ויבשיל לכדי הסכם. ראיתם איך הפוליטי דחק הצידה בן רגע את הכלכלי-חברתי והפכו ללא רלוונטי?

הולכים למו"מ בגרירת רגליים, ועוד מוסיפים משקולות לרגלי הנוסעים לוואשינגטון וחושבים איך להכשילו. ייתכן שהדבר טבעי ונובע מהעובדה שישראל אולצה להסכים לחדש את השיחות עם הפלסטינים בלחץ אמריקאי-אירופי, וכי הממשלה, העומד בראשה וחלק הארי של הקואליציה שלו בכלל לא חפצים בכך. אך ייתכן כי הדבר נובע ממשהו יותר עמוק בהווי הפוליטי הישראלי, והוא שכל הפוליטיקה בישראל נבנתה על הסכסוך כהנחת עבודה. הרי כל השיח הפוליטי, לרבות בעתות בחירות, מושתת על מנעמי וחומרי הגלם הבלתי-נדלים שהוא תורם לשפה הפוליטית, לפרקטיקות ולמעשים השלטוניים, לחקיקה ולשיח השנאה המפארת את בית הנבחרים ומסדרונותיו. כנראה שהפוליטיקה בישראל לא הכירה מצב אחר ואף לא מעוניינת להכיר – כי אולי לא יהיו בפי הנבחרים מלים להגיד במצב של אי-לוחמה, לאחר עשורים של דיבור בכיוון אחד ויחיד. אולי הם חושבים שלא תיתכן פוליטיקה כלל בעת שלום: לא יוכלו לשסות נגד ערבים, לא יוכלו לפרסם כל בוקר דברי שטנה גזעניים, לא יוכלו להתגזען ולא לקלל את עמלק ולא להתחבב על קהל הפריימרסטים המשולהבים בהתנחלויות.

צילום: האינסטגרם של דובר צה"ל
צילום: האינסטגרם של דובר צה"ל

שלום נראה בעיני ישראלים רבים כקץ הפוליטיקה. קצה של ישראל שהכירו, קצה של הציונות שחוו, קצו של עידן. ולחלקם אולי בכלל קצו של העולם. ניתן להבין את תחושת החורבן בקרב אלה שחרחרו מלחמות ושנאה. ניתן להבין את האומללות של מי שחש כי הזמן מפנה לו גב ואת המאמצים שהוא מוכן להשקיע במסגרת קרב הבלימה נגד ההיסטוריה. כבר אמר ברנארד שו שהאדם מתגלה כעילוי בענייני מלחמה וככישלון חרוץ בכל מה שנוגע לחיי שלום – אמרה שמקבלת משנה תוקף לאור מסע הצלב של פוליטיקאים בישראל להכשיל את המו"מ שעוד לא החל ולחסל מבעוד מועד את האפשרות לכונן הסכם ולו מוגבל. הרי ישנו מי שהיה מוכן לפני שמונה עשר שנים לרצוח ראש ממשלה בישראל כדי לשמר את מצב המלחמה ולהנציח את הפוליטיקה של הסכסוך, אקלים מחייתו היחיד האפשרי.

הציבור בישראל הוכן לכל תרחיש אפשרי במסגרת אופציית המלחמה. ראו כמה תרגילים אזוריים וארציים נערכו בעשור האחרון, ראו את העיתונות והפרשנים, ראו את דברי הכנסת והוועדות, את ההמלצות של המטה ללוחמה בטרור, את שיח הזהות היהודית כמבצר, ראו את ספרי הלימודים ותדעו כמה "עם ישראל" עמוק בתוך מצב מלחמה מוכן וערוך לבצע צווי שמונה המוניים והוראות אמל"ח. ציבור שהולעט בפוליטיקה רדיואקטיבית יתקשה מאוד לנשום אוויר צח במרומי השלום הנשגב או סתם מצב של דיאלוג עם הפלסטינים. כל שינוי במצב ייחווה כאיום, כל תנועה לשלום תיחשב צרה צרורה.

חוששני כי הציבור היהודי בישראל הורעל ספק במזיד, ספק בקלות דעת, מעשורים של חיים במלחמה והרגלי אכילה ודיבור ונימוסים של סכסוך וקונפליקט. כחיל המתחבא מחמת הפצצה ונשאר עד סוף ימיו במחבואו, ממאן להאמין שהמלחמה הסתיימה, כך מתנהג חלק הארי מהציבור היהודי בארץ. אכן, ישנם רגעים שבהם המלחמה נגמרת, התותחים נאלמים והמוזות מתחילות לשיר שיר לשלום. ועוד לא אמרנו מלה על מהות ההסכם המופלא וסיכויי השלום הנשגב בסופו של מו"מ שנאמר לנו כי יחל בקרוב. ואני תוהה, מה יעשו כל אלה כשיגלו בוקר אחד שהשלום כבר כאן.

לקריאה נוספת:

עוד של מרזוק אלחלבי

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. עמית

    הכותב צודק במאת האחוזים, אך כמה שהדבר נכון בנוגע לצד הישראלי, הוא נכון כפליים בנוגע לצד הפלסטיני.

  2. שאול סלע

    קודם כל יהדות היא דת ולא לאום והמונח "עם ישראל" הוא היסטוריוגרפיה של הציונות הגזענית הפושעת.

    ממלחמת אוקטובר 73 בן דרור ימיני חמק, הוא חמק גם ממלחמת לבנון הראשונה. בן דרור ימיני הוא הסמל של הישראלי שכולו פקה פקה.

    אני נטלתי חלק במלחמת אוקטובר 73 שהיתה מול צבאות סדירים,זוועה כזאת מכירים אולי כמה אלפים

  3. דרור BDS

    א.א: "בניסוי שעשיתי לפני כשבע שנים בדקתי כמה זמן ייקח להכניס למלחמה מיותרת בלבנון פעיל שלום אקטיביסט במיוחד, כזה שהולך במצעדים, מטיף לחיסול הכיבוש, וכל זה. לקח שבוע. אחרי כן זרקתי אותו – כנהוג עם עכברי מעבדה. וזאת יש להדגיש: זרקתי, ולא הרגתי. אני הרי פעיל בארגוני שלום". [למען הסר ספק: לא מדובר באריק אינשטיין].
    https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10151926302263277&set=a.76242468276.78547.749373276&type=1

    הציבור היהודי בישראל הורעל במזיד, בזדון, בכוונת מכוון, בתחבולות, בכחש, בפרופגנדה ציונית, וזאת ע"י השתקה, הדחקה, הכחשה, זריית חול בעיניים ושכתוב ההיסטוריה. עשורים של חיים במלחמה והרגלי אכילה ודיבור ונימוסים של סכסוך וקונפליקט היו והינם אינטרסים של מעטים.
    רבין היה אחד מביניהם. מי שהיה מוכן לפני שמונה עשר שנים להיות ראש ממשלה בישראל כדי לשמר את מצב המלחמה ולהנציח את הפוליטיקה של הסכסוך, אקלים מחייתו היחיד האפשרי, נרצח על ידי גורם אחר ששאף אף הוא לשמר את מצב המלחמה ולהנציח את הפוליטיקה של הסכסוך, אקלים מחייתו היחיד האפשרי. הויכוח היה על האמצעי, לא על המטרה.

    אריאלה אזולאי מתארת במאמר מרתק את הכשלון האינטלקטואלי הבזוי ולטעמי אף הכשלון המוסרי, הבזוי אף הוא לטעמי, של אנשי השב"ע – שמאל בעיני עצמו – מלהתמודד עם הטיעונים שהעלה יגאל עמיר
    http://theory-and-criticism.vanleer.org.il//NetisUtils/srvrutil_getPDF.aspx/1iLnA0/%2F%2F17-2.pdf
    אותו רבין, איש תם וישר וסר מרע לדידם, הוא זה האחראי על כליונה המוסרי של המדינה הציונית כאשר דרש מהוריהם של אלו המתגייסים היום לשבור להם – לערבים – את הידיים ואת הרגליים. גם לאחר שהפך עורו (היהפוך ציוני עורו?) המשיך את דיכוי העם הפלסטיני בדרכים אחרות, המכונות גם הסכמי אוסלו. אלו היו הסכמי כניעה המבוססים על מאזן אימה פוליטי לא הוגן שברור היה, גם אז, כי הפלסטינים, פרט, אולי, לבריונים מטוניס ולשאר משת"פים, לא יוכלו לקבלם.

    בשורתו של רבין למה שמכונה טרור הייתה המשגתם של הקרבנות היהודים כקרבנות השלום (מדוע לא טרח לדבר עם חיידר עבד א שאפי)? ההמשגה המטופשת הזו עלתה לו בחייו ואילו הם, השב"ע, הלכו בעקבותיו, והמשיגו את השלום בעיני עצמם. (שלום מדומיין בלשונו של לב גרינברג, סימולקרה בלשונו של בודריאר).
    בניגוד לטענתו של מרזוק אלחלבי, העם הציוני לא בורח ממה שהוא מכנה שלום. ברק רביד, פרזנטור הסיסמה "יש פרטנר" של עיתון הארץ מציג לראווה (כותרת ראשית בעיתון המודפס) כי 55% יתמכו בכל הסכם שלום שיביא נתניהו. תוסיף עוד 20% שלא יודעים ושיסבירו להם אם וכאשר יידרש, וקבל את העם הכי רודף שלום בעולם. גם ברק רביד יודע: "חלק גדול משרי הליכוד הבינו מה נמצא על כף המאזניים. הם הפנימו סוף סוף את מה שקלט בנימין נתניהו לפני כמה חודשים, עד כמה המשך הקיפאון המדיני מהווה איום אסטרטגי על מדינת ישראל. איום על הלגיטימיות שלה בעולם, על יכולתה להתמודד עם התקפות באו"ם וחרמות במדינות המערב, ויותר מכל – איום חמור על המשק והכלכלה שלה".

    כשאלו הם פני הדברים, תמוהה במיוחד פסקת הסיום של המאמר. נראה כי נלקחה מתוך פנטזיה הבורחת מבשורה: "המלחמה נגמרת, התותחים נאלמים והמוזות מתחילות לשיר שיר לשלום. מהות ההסכם המופלא וסיכויי השלום הנשגב בסופו של מו"מ שנאמר לנו כי יחל בקרוב".
    מהות ההסכם המופלא, כל הסכם מופלא, המבוסס על מאזן האימה הנוכחי בין הרשות הציונאית לבין פלסטין, אינו מאפשר שלום נשגב. הוא מאפשר, לכל היותר, עוד מאמר של אורי משגב. כפי שמראה זיאד אבו-חבלה, 48' – זה העניין http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2082976

    נתקענו עם המשטר הציוני לפרק זמן ארוך יותר ממה שצפינו בתחילה. כדי לסלקו עלינו לפעול ע"פ מתווה נתניהו – בתבונה ובנחישות. מאזן אימה הוגן יותר שבאמצעותו יושג הסכם צודק יותר יתקיים אם ורק אם יתרחש הרע מכל מבחינתם של רביד, משגב, השב"ע החל ממרכז הליכוד ועד ליצני מרצ: "איום אסטרטגי על מדינת ישראל. איום על הלגיטימיות שלה בעולם, על יכולתה להתמודד עם התקפות באו"ם וחרמות במדינות המערב, ויותר מכל – איום חמור על המשק והכלכלה שלה".
    בשלוש אותיות: BDS. את המומנטום הזה אסור להפסיק עבור נזיד עדשים ופנטזיות בלתי אחראיות על שלום מדומה שאכזבה ממנו תהיה גרועה עשרות מונים מהאכזבה ממה שכונה בזמנו, בזדון, תהליך השלום.

  4. יצחק גורן

    על אלה כבר נאמר ונחקק בסלעי הצור של דברי הימים:
    "שמעו נא זאת עם סכל ואין לב. עיניים להם ולא יראו. אזניים להם ולא ישמעו" (מאמרותיו של איזהסבל בשוק בשם בשם ירמי!!!)
    ויש עוד כמה וכמה כאלה ושכמותם.
    אך מה לנו – החכמים,הנבונים ויודעי כל ולהם: ירמי,שייקה, חזקי, עמוסי, הלהגנים.
    על אלו מסופרת אותה הלצה חבוטה. 'סירב לגמוע את המרק מרצונו הטוב, קיבל אותו בצורת חוקן'.

  5. עמית

    אז לאחר שהוקמה מדינה על בסיס אתוס הקורבן שעתה נזעק להגן על עצמו מ"שבע" מדינות ערב הקמות עליו לכלותו, קשה מאוד להחליף את הצד בדיסקט ולהתנהג כאילו אפשר לסיים את מצב הקורבניות.
    החלפת פריט מרכזי בזהות הבסיסית והעמוקה, הוא תהליך חברתי ארוך ומסובך.

  6. נפתלי אור-נר

    כך יתכן ויהא הוא מוכן ל"החלפת הדיסקט" ולשאול את המצדדים בהמשך מצב הלוחמה מס' שאלות קשות

  7. פריץ היקה הצפונבוני

    הכותרת עם בורח מבשורה. אומרת הכל בעקר ההתעלמות מיזמת השלום הערבית שלפני 6.67 יכולנו רק לחלום עליה. גבולות שבתת הנשק כגבול קבע בלי נסיגה .גישה חפשית לרובע היהודי ולכותל ימות המשיח. זה ההישג האמיתי של מלחמת 6.67 וממשלות מאז בזבזו אותו.
    אבל כולם זזו ימינה ימינה ועד אומרים שהם ,,מתונים" מרכז זה ימין באבו אבוהו.

    1. דרור BDS

      ״נקודה שנייה שמופיעה במטרות המלחמה שלנו היא הרצון שלנו להכתיב הסדר ולא לשאוף לשלום. אני פוחד משלום. אני חושב שמבחינת העם היהודי והישראלי, שלום בעשור הקרוב יש בו המון סכנות. דיברתי על זה עוד לפני שראיתי שהיהודים נכנסים לגדה, אבל בהרכב הדמוגרפי שיש היום, מחצית עם ישראל בארץ הוא ישראל השנייה עם הרקע הלוונטיני. אם נוכל לנסוע לביירות לחופש-נופש, יש הרבה סכנות בזה. צריך להגיע לשם, אבל לא בשביל להכתיב שלום אלא בשביל להכתיב הכרעה. זה לשבירת כושר האויב ולהפיל אותו. לא גמרנו לעשות זאת בסיני, נעשה זאת בקהיר, אבל אם יהיו להם עוד אלף טנקים במערב התעלה אני צריך לעשות את שדה המערכה החדש הנמצא בין קהיר והתעלה. לא מפני שאני מעוניין בקהיר, כי שם ישנו העם המיוחד שאפשר לחתום אתו שלום. שלום כפי שהוא מקובל בין יפאן וארצות הברית. עוד לא הגענו למחשבה על צורתו של השלום הנכסף, אבל כפי שהוא נראה לי הוא שלום מסוכן מאוד וכדאי לא להכניס אותו״
      – רחבעם זאבי בדיון מטכ"ל, אוגוסט 1967
      https://www.facebook.com/yael.lerer1/posts/10200488569711307

  8. דןש

    נראה לכאורה כאילו הכותב הנכבד מתעלם מלמעלה ממאה שנות סכסוך הגורם להרג ורצח של הצדדים המעורבים. אינני פותר אותנו את הציונים מכל ההאשמה . אבל, לזרוק הכל עלינו, זוהי התעלמות מהמציאות המרה.
    התעלמות מהעובדה, שהערבים תמיד מצאו סיבה טובה להרוג יהודים באשר הם יהודים. החל ברצח הנורא בחברון ובהמשך התנכלות נמשכת בישוב היהודי שהחל להתבסס בארץ – תמיד היה הנימוק/התרוץ המתאים ולפעמים היה אף צודק. אבל רצח איננו הפתרון.
    התעלמות מהעובדה, שמיד עם קבלת החלטת האו"מ בהקשר להקמתה של מדינה יהודית – התנפלו עלינו כנופיות ובעקבותן כל מדינות ערב. מה שהביא בסופו של דבר לייצובה של מדינת ישראל בגבולות שביתת הנשק.
    התעלמות מן העובדה, שתרום מלחמת "ששת הימים", הנמשכת עד היום, אויימנו ע"י כל מדינות ערב. בסופו "זכינו בנצחון גדול" אותו "קטננו" מלהפוך להישג מדיני מרשים.
    התעלמות מההסתה הקיימת בכל מדינות ערב ובמיוחד אצל הפלסטינאים, כנגד זכותם של היהודים בכלל לכנגד זכותם לחיות במדינה עצמאית משלהם בפרט.

    את הסייפה שלך ניתן להכיל על הערבים ביתר שאת מאשר על היהודים
    חוששני כי הציבור הערבי בכלל ובגדה המערבית בפרט, הורעל במזיד, ממאן להאמין שהמלחמה לא תביא לפתרון הסכסוך המתמשך. אכן, ישנם רגעים שבהם המלחמה נגמרת, התותחים נאלמים והמוזות מתחילות לשיר שיר לשלום. הפלסטינאים והישראלים חייבים להשלים עם העובדה שזכותם לחיות כל אחד במדינתו ובסופו של המו"מ שהחל נגלה בוקר אחד שהשלום כבר כאן.

    1. דרור BDS

      קשקוש מוחלט. ל"ערבים" לא היה מעולם דבר נגד יהודים, ועניינם היה נגד הפרוייקט הציוני ונגד מי שפעל למענו – הציונים-אשכנזים. הסכסוך אינו יהודי-ערבי, לא החל כישראלי-ערבי ולא המשיך כישראלי-פלסטיני. הסכסוך הוא ציוני-פלסטיני מהרגע בו הגיחה הציונות המדינית באדמות פלסטין. ארצות ערב – לאומים מומצאים באותה מידה – תפסו עליו טרמפ מ48 ואילך.
      לך למד היסטוריה ולא פרופגנדה ציונית.

    2. דוד N

      אכן "קשקוש מוחלט". ב 1929 הטבח היה הדדי פחות או יותר, די סימטרי במספר הקורבנות הפלסטינים והיהודים. הוא נבע מחשש הפלסטינים מהשתלטות ה"יהודים" בכותל ובמערת המכפלה.

      המגמות שצמחו אצל בכירי היישוב היהודי מאז שנות ה 30 לטרנספר את כל הפלסטינים מפה, נקלטו נכון ע"י הפלסטינים (ראו מאמריו פה של אלי אמינוב). עד 48 כבר נוצר בהנהגה היהודית קונצנזוס לגבי עיקרון הטרנספר, וזה לא היה בייבי פרטי של בן-גוריון. אושיסקין, בנאומו הפומבי הראשון מייד עם הגעתו לפלסטין ב 1919, הכריז על הצורך לטרנספר את כל הפלסטינים.
      עד ההכרזה על הקמת המדינה היהודית במאי 48 כבר טרונספרו לאנשהו כ 400,000 פלסטינים, לנוכח עיניו האדישות של צבא הוד-מלכותו, עדיין פה על תקן המבוגר האחראי.

  9. ג. אביבי

    יש תופעה מאוד אופיינית לישראלים. רק מבשרים להם בכלי התקשורת על פריצתה של מלחמה חדשה וכבר רוב הציבור (היהודי) נמצא במצב hi – מעין תחושה של "איזה כיף, הולכים לקחת את אליפות המונדיאל (או לבצע נקמה עצומה…)". אין הבדל בין ימני מובהק לבין "שמאל" מצוי – רובם כמו מגויסים הנמצאים בדום מתוח עם גאווה בלב וציפיות לניצחון מוחץ (ולעזאזל הנפגעים ושאר "זוטות"). לא מוכנים לשמוע ביקורת או ערעור על נחיצותה של המלחמה – כשמספרים לך על דבר נפלא שהולך לקרות אתה לא מוכן לוותר. אני מכנה את התופעה הזאת 'ישראליזם', לה אני עד מאז 1967.
    הציבור הישראלי מכור למלחמות, את זה מבינים היטב הקברניטים. הרי הם לדורותיהם פיטמו את הישראלים, סיפורים הן על כוחו הנפלא של צה"ל והן ב"רצון להשמידנו" של הערבים.
    השיא היה במלחמת 1967 "ששת הימים". הערבים הובסו בה בקלילות, בעיקר כי בניגוד לצה"ל לא באמת התכוננו למלחמה. מאז הציבור הישראלי נמצא באופוריה שממנה בעצם לא השתחרר – מעין סם המלחמה המשכר. גם כש 6 -7 שנים אחרי "ששת הימים" צה"ל התגלה בחולשתו וכצבא שאיננו כל-יכול, המשיכו (התקשורת והפוליטיקאים) למכור לנו את "הניצחון הגדול" ועל כוח ההרתעה האולטימטיבי של צבאנו המהולל. את ההפסד הטקטי הברור בשדה הקרב מול החיזבאללה ב2006, "פרשנינו" והפוליטיקאים מוכרים לנו יומיום כ"ניצחון" גדול ("רק בנקודות …ולא בנוקאאוט"). ב2006 כוחות היבשה של צה"ל, עם סיוע מסיבי של חיל האוויר הגדול והמצויד ביותר באזור, הובסו מול כוח של כמה מאות לוחמי חיזבאללה. ליתר ביטחון, שטיפת המוח הישראלית מספרת לנו על קרוב ל1000 הרוגים (וזה עוד בסימן גדילה) בקרב החיזבאללה (לעומת כ 200 בערך ע"פ פרשנים זרים), זאת ע"י הפיכתם של רוב האזרחים הלבנונים שנהרגו/נרצחו בה ל"לוחמי חיזבאללה". זה הפך לשגרה בהמשך.
    מאז ה"ניצחון" ב2006, שרבים לא כל כך קנו אותו, ארגנו לנו עוד שתי "מלחמות" (למעשה אוסף של תקריות אש יזומות בהן נטבחו מאות מאזרחי ע'זה, שכצפוי הפכו למען הצלחת הפולחן ללוחמי חמאס), בהן אי-אפשר להפסיד.
    עכשיו, לך ספר לישראלים שמפסיקים להם את הפולחן האהוב מכל…תמורת הסדר שלום.