כשגברים צופים בנשים

מה קורה כאשר נקודת המבט הגברית מתבוננת ביצירות של נשים שעוסקות בנשים. שני מקרי בוחן מקריים
רוויטל מדר

משנות את מפת הקולנוע הישראלי הוא קמפיין של פסטיבל הנשים ברחובות הדורש לשנות את המציאות הנוכחית, שבה רק 10% מכלל הבמאים הן במאיות. זאת מתוך ההבנה כי בהיעדר במאיות נשים, נעדרת ממסכנו נקודת המבט הנשית. זה קמפיין חשוב, ויש לקוות שיצליח לעמוד ביעד שהציב לעצמו, ואולי אף מעבר לכך, ויעזור לאשה נוספת לביים את סיפורה.

אל מול ההבנה הזו, שאנו כנשים כמעט ולא זוכות לראות נקודות מבט נשיות על מסכי הקולנוע והטלוויזיה, כמעט ולא זוכות לראות דמויות מורכבות של נשים על מסכי הקולנוע והטלוויזיה, אני רוצה להסתכל על נקודת המבט הגברית, ולהבין מה קורה כאשר נקודת המבט הזאת מתבוננת ביצירות של נשים שעוסקות בנשים. שני מקרי בוחן מקריים, שאיני יודעת אם יש ביכולתם לבסס אמירה מבוססת דיה על סך האופנים שבהם גברים צופים בנשים, עומדים על הפרק. שני מקרים בהם גברים צפו ביצירות של נשים שעוסקות בנשים ויצאו עם מסקנות מביכות, בלשון ההמעטה.

הביקורת של אורי קליין על הסרט "אליס" (במאית: דנה גולדנברג) מתחילה בהצבתו לצד סרטים הדומים לו, כי גם הם בוימו על ידי נשים ועסקו במה שקליין קורא לו "נשים במצוקה". במובן הזה, קליין מציב את "אליס" כסרט נישה בעודו מתעלם לחלוטין מהמשמעות של אמירתו, לפחות על שדה הקולנוע הישראלי. בעודו מצביע על כך ש"מצוקות" של נשים מקבלות כל כך מעט במה, עד כי יש צורך לציין עיסוק שכזה בתוך מרחב מתוחם היטב, כזה שעוזר לעין של קליין להבין היכן דברים מוצבים. ותוך התעלמות מוחלטת ממשמעות דבריו, הוא צולל עמוקות לתוך צפייה אטומה, רצופת פנינים שיפוטיות ומשוללות בסיס, שטוב היה לו היה ניתן רק להגיב אליהן בגיחוך ותמיהה. אך לא.

את תיאור דמותה של אליס (אילנית בן-יעקב) מתחיל קליין בהצבתה בין שני הגברים שבחייה, בעלה ובנה, ועל מצבה הנפשי הוא מדבר כך: "אפשר היה לומר אפילו שהיא נתונה בדיכאון שלאחר לידה, לולא הבן היה כבר בן תשע". מעבר לכך שהסרט מבהיר באופן חד משמעי שאליס אכן סובלת – בין היתר – מדיכאון לאחר לידה, מעניינת ההחלטה של קליין כי לא יכול להיות שבכך מדובר, משום שמשך הדיכאון של אליס ארוך מדי. כגבר, אני מניחה, קליין רגיל לתפוס דברים כבעלי נקודת התחלה, לפעמים אמצע, וסוף. הדיכאון של אליס, במובן הזה, מבלבל אותו.

באותה הפיסקה מציין קליין כי עבודתה של אליס במוסד לנערות בו היא עובדת היא משביעת רצון, ובהמשך מסייג וכותב ש"היא מעורבת בסיפורן של שתיים מהנערות המאושפזות בו, ורד (נטע בר רפאל) ונטע (דריה שיזף), שמשהו בקשר המעט סאדו-מזוכיסטי המתפתח ביניהן מעורר אצלה סקרנות יצרית, שאולי יש לה גוון לסבי מודחק". יש הרבה מה לומר על עצם השימוש של קליין בביטוי "גוון לסבי מודחק", בעיקר ביחס לשימוש במילה גוון, שמצביעה על איזו השתמעות מינורית, שמעקרת הרבה מן המשמעות שנוכחת ביחסים שבין אליס, ורד ונטע. אך מעבר לכך, אחת הסצינות המרגשות בסרט נוגעת לרגע בו נטע שולחת כף יד אחת לעברה של אליס, שמרחיקה את כף ידה האחת שלה ממנה. אני מניחה, כי בעוד קליין מהרהר האם העניין של אליס בקשר של ורד ונטע נטוע ב"גוון לסבי מודחק", הסצינה הזו זכתה מצדו למשמעות מצומצמת, שכרוכה בעיקר באותו "גוון לסבי מודחק", שמתוך ביקורתו בא לצמצם את סבך הרגשות שעומד מאחוריה. בעקבות ביקורתו, אי אפשר שלא להניח שגם הסצינה הזו היוותה את אחד מאותם רגעים בהם תהה, כפי שציין בביקורתו, "מה בדמותה ובסיפורה של אליס אמור לעניין אותי במשך 82 דקות". כי אחרי הכל, מתוך שלא ראה כל כך הרבה, אני מניחה שהביט בהושטת היד האחת שזכתה להתרחקותה של יד אחרת, ולא הבין כמה משמעות רגש ותשוקה עברה שם. האינטימיות הזו, האחרת, הלא מצולמת לרוב, ספק כמה יכלה לחדור את מבטו המשועמם.

הביקורת ממשיכה עם אותו גוון אטום מראש שנתון בתוך שעמומו של קליין, המתקשה לקרוא מורכבות גם אם זו תהיה מונחת מול עיניו במשך 82 דקות. מורכבות שנוגעת להיות אשה, במובן הכי פשוט והכי כואב והכי מסובך שניתן. הוא הולך למחוזות ילדותיים, עת הוא מדמה שאולי משברה של אליס נובע מחלומות שהיו לה בהיותה ילדה, שהיו ושהתנפצו מול עיניה בבגרותה. קליין, שאי אפשר לבטל את מקומו בחברה כגבר לבן ומבקר קולנוע בעל הכנסה קבועה, כנראה לא יכול לדמיין מה קורה כשהחיים נושאים אותך על גביהם, ולא מאפשרים רגע של סימן שאלה, של עצירה, כי יש יותר מדי מחויבויות ממך, מחויבויות שמצופה ממך שתעמדי בהן, כדי שאחר כך לא יוכל לבוא גבר כמוהו ולומר עליך ועל קשייך ש"יותר מכל מתחשק לנער את אליס מהפינוק המסוים ולשלוח אותה לטיפול".

אליס3הלוא אם לא בבעיות של גברים עסקינן, ברור שמדובר בפינוק. ובכדי לדבר על מעמדה הרווח של האשה, צריך בהמלצתו של קליין להיצמד למצוקה אחת, ולא לנסות לייצר – כפי שגולדברג עושה לטעמי בהצלחה – סבך של חיים בהם לא נראית בשום רגע נקודת היציאה. כי גם כאשר אליס מוצאת נקודה אחת של אוויר, בדמותו של המאהב שלה, לא עובר זמן רב והיא נכנסת להיריון בו היא לא רוצה ושממנו היא חוששת, בדיוק כפי שככל הנראה חששה מהלידה של בנה. כי אליס, יכול להיות, ידעה מה הוא העול שיונח על כתפיה עת תהפוך לאם, ידעה לזהות כיצד העצמיות שלה תילקח ממנה, כאשר תידרש למסור את גופה ולאחר מכן את נפשה לגידול בנה שהוא שלה ושל בעלה. אלה כבלים כבדים, מחוספסים, שמונעים את תנועתה של אליס, אך אלה בעיקר כבלים לא מדוברים ולא נראים, בעיקר לא לעיניו של קליין.

לאליס אין כביכול סיבה להיות לא מרוצה מחייה. ניכר שמעמדה הכלכלי שלה ושל בעלה יציב, וביתם מרוהט באופן המצופה ממנו, ובעלה אפילו אוהב אותה ורגיש אליה ולמצוקותיה רוב הזמן. אל מול התמונה הזו, לו גולדברג לא היתה מכניסה אותנו בנבכי נפשה של אליס, לא היה ברור מדוע היא כל כך צמאה לריגוש, מדוע מצוקתה כה גדולה, ומדוע 82 הדקות של הסרט הן כאלה שבהן נעות בכיסא באי נחת, ופוגשות פעם אחר פעם את הכבלים שאו שכבר הושמו עלינו גם, או שמאיימים לכפות אותנו אליהם. קליין, ניתן להבין, התרווח בכסאו בנחת, וכל סבלו נגע לכך שלא הצליח להבין את המניע של הדמות הראשית, לא הצליח לזהות סיפור, כשזה לא סופר לו באופן שבו הוא רגיל שמספרים לו סיפורים.

מקרה הבוחן השני פחות קשה במובנים מסוימים, אך הוא ממשיך את אותו הקו שצפייתו של קליין הנכיחה. קו שמבהיר כי גברים מסוימים מתקשים לזהות מורכבות, על אחת כמה וכמה כאשר זו נובעת מסיפוריהן של נשים. אובייקט הדיון במקרה הזה הוא סדרת הטלוויזיה "כתום זה השחור החדש" (הוט) והכותב הפעם הוא עופר סקר. כבר בקריאת תת הכותרת עלה החשש שמא סקר לא ראה את מה שה"כתום זה השחור החדש" מנסה להעביר. אמנם הסדרה מוגדרת כדרמה קומית, אך היכולת של סקר לקחת את ההגדרה הצרה הזו, ולראות את כל שמתרחש מול עיניו רק דרך הספקטרום הזה, היא די מלחיצה. כמו מעלה את האפשרות שאו הוא או אני, אחת מאיתנו, כשלה בצפייתה באופן בוטה.

לדעת סקר, "כתום זה השחור החדש" היא "'סקס והעיר הגדולה' פוגשת את 'אוז'". בלבה היא "קומדיה די טובת לב, אבל יחסית לסדרת פאן היא מלאה בבוטות מילולית ופיזית, בחירות דרמטיות מעניינות…". זה המקום לציין שמדובר בסדרה שמתרחשת בבית כלא לנשים, סדרה שכוחה נתון בכך שהצליחה לייצר על המסך מורכבות כזו, ששום אקט – קשה ונוראי עד כמה שהיה – שבוצע על ידי אחת מן האסירות, אין בו כדי להכתים את אישיותן של האסירות. הכלא הזה הוא מיקרוקוסמוס כואב על מצבנו, הנשים. תיאור של נשים יפהפיות ומרתקות, שלאף אחת מהן לא היה כמעט מנוס מלהיות היכן שהיא נמצאת. וזה רק בקצוות, כי במרכז ניצבת הדמות הראשית, פייפר צ'פמן, האשה הלבנה שהיא באמת היחידה כביכול שתנאי חייה היו כאלה שאיפשרו לא להכיר כלא מבפנים. כביכול, כי מה שהכניס את צ'פמן בהרבה מובנים לכלא, ומה שמתבהר לה כל עוד היא בתוכו, הם אותם כבלים שאליס לא הצליחה לשחרר מעליה. זאת לצד ההבנה שאין באמת הבדל בינה לבין הנשים שכלואות עמה.

צ'פמן הלכה אחרי אהבתה לאשה, ואין בכך כדי לגזור את דינה בצורת מאסר, אך יש בכך כדי להרעיד את אדמתה שלה – דווקא מאותו מקום שמכיר חיים בטוחים ונוחים, נטולי סימני שאלה. מושג ההטרוסקסואליות הכפויה של אדריאן ריץ' צובע כמעט כל רגע בחיי הכלא, שמהווים בהרבה מובנים גם מרחב של חופש, עולם של נשים. מקום שבו לא צריכות יותר לתת מענה לשאלה אודות הנטייה המינית, ואפשר פשוט להתאהב, פשוט לעשות אהבה. אולי משם ראה סקר כי מדובר בעיקר בקומדיה קלילה? זו באמת שאלה, כי למרות שהסדרה מתובלת היטב בהומור וציניות, ויש בה אפילו רגעים של אושר, קשה להבין כיצד הצליח לצפות בה ולשים את כל מכאוביה בצד, עת התמסר לפאן-פאן-פאן. איך הצליחו עיניו לראות באותם רגעים קלילים וציניים הבזקים של "סקס והעיר הגדולה"? האם היה זה התהליך הנפשי הקשה מנשוא שעוברת הדמות הראשית? האם היה זה הרגע בו נשבר לבה של אהובתה פעם אחר פעם? האם היו אלה כל אחד מן הרגעים בהם הנשים הללו נלחמו על החיים שלהם, על היומיום שלהם? או שמא היה זה אותו עומס של מצוקות, של דיכאונות, של כאבים, שהפך את הצפייה של סקר בסדרה לכזו שלא יכלה להכיל, אך היתה חייבת להבין ולהסביר במה דברים אמורים, ולכן פנתה למחוזות המוכרים של חייו, אלה שבהם – אני מניחה – מורכבויות כמו אלה, שנעדרות שחור ולבן, טוב ורע, הן בגדר נעלם.

o-ORANGE-IS-THE-NEW-BLACK-facebookיש משהו מטריד בנקודת המבט הזאת, שבניתוח הנוכחי שייכת רק לסקר וקליין אך נוכחת כל העת, ומנהלת את עולמנו, הרבה מחוץ למסך הטלוויזיה ומילות הביקורת. הפער בין נקודת המבט הזו לבין מה שמתרחש בנפשן של הנשים במסכים ובהמשך לכך בנפש שלנו, בזמן שאנחנו פוגשות וצופות בעצמנו, הוא אותו הפער – העצום והבלתי ניתן לגישור – שנתון בין איבר המין הגברי, שחייב את זקיפותו לעצמו, וחייב שהכל יסוב סביבו, לבין איבר המין הנשי, שמהווה מרחב של עומק ועונג שאינו חייב להיות כבול, שלא מתחיל ואז גומר. זה ההבדל שבין המחשבה הבינארית של קליין וסקר, שלא מוצאת את עצמה לא אל מול אליס ולא אל מול כל הנשים שמאכלסות את בית הכלא של "כתום הוא השחור החדש". ובמובן הזה, אותה צפייה של קליין, בעיקר, היא כזו שלא מצליחה להביט על בימוי נשי, מעבר לאספקלריה הרחבה, שמתקשה להביט על המסך, מבלי למקם את הסרט על המדף הנכון בספרייה. במובן הזה, העיוורון הזה, ההשטחה שמתרחשת בזמן הצפייה, ומושלכת על הדמויות והסיפור, היא גם המקום שממנו לא ניתן להתחיל לדבר על כל אחת מן היוצרות, ולעמוד על הדקויות של עבודתן שלהן.

היכולת שלהם לייצר סוג כזה של צפייה, או למעשה, היכולת שלהם להיצמד רק לצפייה אחת, מאחר שלא ביצרנות עסקינן, כמו מבקשת לסיים עם מילותיו של הילי, אחד ממנהלי הכלא, שמנסה לאמץ את צ'פמן, בשלב שבו הוא עדין חושב שמדובר בבחורה מבית טוב, לא לסבית מוכתמת כמו יתר האסירות שהוא מנסה להחזיר למוטב, עת הוא מונע מהן מגע.

בפרק החמישי, צ'פמן רואה תרנגול בחצר בית הכלא, עובדה שיש בה כדי לעורר עניין רב בין האסירות. עניין רב שמיתרגם, מצד בית הכלא, למהומה. בשיחה שמתנהלת בפרק זה בין צ'פמן להילי, עת הוא מנסה להסביר לה שהיא לא ראתה שום תרנגול בחצר, הוא מסביר לה, ש"סיפור התרנגול, הוא כמו ספרות פופלרית, כמו התחממות גלובלית, כמו שפיכה נשית." ובקיצור, כמו עוד הרבה מאוד דברים שגברים, לרוב, מעדיפים לא לדעת שהם קיימים, וכשרוצים מספיק חזק לא להאמין, זה מיתרגם, בסוף, לעיוורון אל מול קיומה של לוגיקה אחרת, אל מול כל צורה אחרת שבה ניתן לספר סיפור.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. זבולון שלו

    מסכים עם הנקודה שציינת ומאמין שאין בשני מקרים אלו לבסס, או אף לפתח תאוריה כללית, באשר למבט הגברי, וזה בלי בכלל להכנס לענין של האם אני מסכים עם דעתם של שני המבקרים שהזכרת (על כך מעט בהמשך).

    כמובן שבמקרים רבים נקודות המבט של שני המינים שונות, האם זה בהכרח פוגע באמינותם כמבקר/ת היצירה (ספר-סרט-הצגה-מוזיקה וכו')? לדעתי לא. אני בטוח שלרוב נשים יחושו קירבה יתרה ליצירות בנושאים הקרובים לליבן, כמו גם להפך (בדיוק כמו שיש סרטי גברים/נשים, ואני אישית לעתים קרובות מוצא את עצמי חוצה קווים), ובהרבה מיקרים מה שכל אחד לוקח מהיצירה יהיה שונה, בגלל היותו ממין זה או אחר, מקבוצה אתנית כזו או אחרת ובעל אמונה כזו או אחרת. אבל זה לא בהכרח אומר שדעתן/ם על היצירה, כאמנות, שגויה (או נכונה). בכל מקרה, לדעתי שתי הקבוצות, במקרה זה נשים-גברים, גדולות מדי מכדי להכליל על סמך שניים אלו, למרות שיש הטוענים כי על פי שניים יקום דבר :).

    אם לפשפש בציציות כל מילה ומילה, אני לא מסכים עם קליין במאת האחוזים, ויש לו שם מספר התחלקויות מביכות אפילו (למשל לגבי ענין השמות אליס-עליזה), אבל במהות הביקורת, לטעמי הוא צודק, וכסרט 'אליס' לוקה בחסר, ולמרות הבלחות של רגעים מרגשים, הסרט, כיצירה שלמה, לא מתרומם. צפיתי בסרט עם מישהי והיא היתה עוד פחות סובלנית ממני לגבי הסרט, אם זה היה תלוי בה היינו כנראה יוצאים באמצע. לא חייבים להסיק, ממנה או ממני, לכאן או לכאן לגבי גברים או נשים, רגישותם או הבנתם את המין השני, אהבתי מספיק סרטים שבוימו בידי נשים ושנאתי עוד יותר סרטים שבוימו על ידי גברים. אני אכן מקווה שיותר במאיות אכן יכנסו לסבב העשיה, כי לרוב מיגוון מכל סוג צבע-דת-מין וכו', רק מוסיף ומפרה.

    לגבי הכתום שהוא השחור החדש – מיה סלע, עיתון הארץ, קטלה הסידרה, ושוב, זה בסדר, כי כל אחת וטעמה וכל אחד וטעמו. לי היה מביך לגלות כי המבקרת צפתה רק בשלושת הפרקים הראשונים. בכל מקרה, זה אומר או מאזן משהו בדיון הזה של גברים-נשים? לא חושב. אני אישית אהבתי את הסידרה ולטעמי דמויות ושחקניות המשנה הן נהדרות, ורק הן כבר שוות את הצפיה. בנוסף גם אף גבר בסידרה לא יוצא נקי, שלא לומר חוטף על הראש (בלא קשר בכלל לעובדה שהסדרה מבוססת על סיפור אמיתי וכו), כי פשוט זה עשוי טוב, שוב, לטעמי.

    ואם יורשה לי, לדעתי המבקרים ככלל קצת אובר רייטד 🙂

    יום מצוין שיהיה.

    1. רוויטל מדר

      שלום זבולון,
      אני לא חושבת שהשאלה היא האם אליס הוא סרט טוב או לא, והאם הבאז סביב הכתום הוא השחור החדש מוצדק .השאלה היא מה ניתן לראות, מה הם יכולים לראות, וכן אולי מה גברים מסוימים מסוגלים לראות. מאחר שרוב מה שרואות ורואים הוא גברי במהותו, כלומר גם כאשר מדובר בנשים, דמויותיהן וסיפוריהן מתווכים על ידי גברים, אז יש אופן מסוים של סיפור שמתרגלים אליו, וכן יש לפי דעתי חשיבה גברית וחשיבה נשית. היא לא חייבת להיות קשורה במין הביולוגי, אך היא קיימת. ולדעתי ברור הוא שלקרוא את הכתום הוא השחור החדש כקומדיה קלילה, זה לא לראות הרבה מאוד מתוכה (במובן הזה אני חושבת שגם מאיה סלע לא ראתה שם הרבה דברים), ושוה העיוורון הזה, החוסר יכולת לראות, אינו קשור רק בטיבה של הסדרה או הסרט.
      מעבר לכך, ובמבט רחב יותר, כן אני חושבת שכאשר יש ייצוג של מיעוטים, אנחנו עלולות להבין פחות ממה שנראה על המסך, להבין פחות מוטיבציות, להיות יותר שיפוטיות. ויכול להיות שהדברים האמורים יכולים להתגלות גם כאשר בוחנות מבט לבן על יצירות מזרחיות, מבט מערבי על יצירות ערביות וכדומה

  2. מיכל אביעד

    120 שנות קולנוע וכמעט שאין בקולנוע דמויות של נשים תלת מימדיות, שדרכן אנו מביטים בעולם. לכן כל סרט נדיר כזה הופך ל"סרט נשים". בתחרות האקדמיה הישראלית לקולנוע השנה, היו מתוך כ-30 סרטים, 2 סרטים שבוימו על ידי נשים. ("פלסטלינה" ו"ההיא שחוזרת הביתה" של וידי בילו ומאיה דרייפוס). גיבורות שני הסרטים הן נשים. ראיתי כ-15 סרטים נוספים, מתוכם ראיתי רק סרט אחד שאחת מגיבורותיו היא אשה ("שש פעמים" של יונתן גורפינקל). הביקורת של קליין על "אליס" באמת מביכה, אבל כמה סרטים שגיבורותיהם הן דמויות מורכבות של אמהות בכלל קיימים? הקהל בעצמו מבולבל כשהוא צופה בסרטים של נציגות מחצית מאוכלוסיית הפלנטה, במיוחד סרטים שמסרבים להפנים את הקודים התמתיים והקולנועיים המוכרים (כשליש מסרטי האקדמיה הישראלית לקולנוע השנה הם על יחסי אב-בן…) זה מזכיר לי שכשדירבנתי מכרים לראות את סרטי "לא רואים עליך" (2011), גברים לא מעטים אמרו לי בתמימות: אבל זה סרט נשים, לא? בהתחלה לא הצלחתי להבין מה הם אומרים, אני חשבתי שאונס אמור לעניין גם גברים וגם נשים…רק יותר מאוחר התחלתי לקלוט עד כמה מה שאנחנו עושות זאת בכלל שפה זרה…

    1. רוויטל מדר

      מודה שעד שקראתי את דברייך לא חשבתי את לא רואים עליך כסרט נשים/סרט של נשים. ברור לי שאם היינו חיות בעולם שבו לא רק נקודת מבט אחת היתה יכולה לקבל במה, אז הקטגוריה הזו היתה נופלת, היא ואחרות, שכן בתוך הריבוי השפה שלנו לא היתה עומדת כמו גוף זר בתוך חלל שאינו מהווה חלל תצוגה אמנותי ואניגמטי. עד אז, טוב היה לו, בדומה לשיחים אחרים, היו מבקרים מסוימים מבינים את מגבלותיהם, מכירים בהם, ולא מדברים אותנו בכזה ביטחון ויהירות

  3. רתם

    רויטל, מסכימה עם דבריך וכמה מקומם ומאוס שזה כך. מזמן היתה לי הרגשה
    שקליין לא ממש מבין סרטים שאינם בתוך ההטרונורמטיביות של האדם המערבי

  4. רוויטל מדר

    חוששת שאכן מעבר ליכולותיו, אך מצערת בעיקר העובדה שאינו מודה בכך, או מבין שלא כדאי שיכתוב עליהם. אך מאידך, לו היה מודע לכך, היה מגיע כבר למקום שיכול להתחיל להבין שיח לא מערבי ולא פאלוצנטרי