תולדות הסטטוס קוו: אזרחות ודת ומה שביניהן

בפרפרזה על משפט ידוע, אפשר לומר שאולי ניתן להוציא את הדתיים מהממשלה, אבל אי אפשר לנתק את המדינה מהדתיים. בהקשר זה אני מציע שתחשבו איתי על ה״דתיים״ לא כעל קבוצת אנשים בעלי יחס מסויים לדת, אלא כקטגוריה פוליטית וחברתית שגם אם מיקומה הפוליטי משתנה – למשל מקואליציה לאופוזיציה – קיומה ניצב איתן ביסוד הכרעותיה של המדינה, בין אם אלה נוגעות ישירות בסוגיות דתיות ובין אם לאו. יתירה מזאת, בחברה הנוהגת ביומיום כחילונית, יש פרדוקס בקושי לתבוע סדר יום חילוני. הפרדוקס הזה אך מתעצם לאור העניין הרב שמגלים פוליטיקאים חילונים בשאלה, למשל, מי יהיה הרב הראשי. הדואליות הזו באה לידי ביטוי גם בבריתות הפוליטיות, כמו זו שנרקמה בין יאיר לפיד לנפתלי בנט. אך אם על פניו נדמה כי המאחד בין השניים הוא הכמיהה לשינוי ול"פוליטיקה חדשה", אציע כי ביסודה מתקיים דפוס עמוק יותר של המשכיות, הקושר את שני הפוליטיקאים האלה לָשותפות ההיסטורית בקרב מעמד הביניים בימי ראשית המדינה תחת דגל הממלכתיות.

מה עומד ביסוד השותפות הפוליטית בין "יש עתיד" ל"בית היהודי"? האם זו ברית המעידה על הופעתה של הפוליטיקה החדשה, או שמא מדובר בשיבתה של הפוליטיקה הישנה? האם שותפות זו היא טקטית, או שיש בה ממד אסטרטגי העומד ביסודו של הסדר החברתי-פוליטי בישראל? כיצד ברית זו קשורה בהתפתחותו של משטר אזרחות אתני ובהתמדתו של הסדר הסטטוס קוו כמיתוס המארגן ומנרמל יחסים של שליטה וייצוג פוליטי, הדוחק באופן מתמשך לשוליים את הקבוצות שאינן מזוהות עם האתוס של בינוי האומה והמדינה?

הדברים הבאים מבוססים על הרצאה (שניתנה ב-10 ביולי 2013), שהיא עצמה נולדה ממאמר שעתיד להתפרסם אינשאללה במהרה בימינו. בדברים להלן אני מבקש להפנות את נקודת המבט אל הסדר הסטטוס קוו, זה המארגן את מה שניתן לכנות יחסי דת ומדינה, ומהווה מעין הסכם על מקומה של הדת בציבוריות הישראלית. אני מציע לחשוב על הסדר זה כעל מנגנון הצדקה לתפיסתה העצמית של המדינה כיהודית ודמוקרטית, ולכן, ככזה המעניק לאזרחות בישראל מהות של מבנה לא-שרירותי כביכול, כלומר דמוקרטי. אך בה בעת, כפי שאדגים בקצרה, זהו מנגנון המסביר גם את דרכה של המדינה לשרטט ולכונן גבולות אתניים ומעמדיים החותרים תחת אפשרותה של פוליטיקה רדיקלית, ומצמצמים את מרחב ההשתתפות והייצוג הפוליטי. כך, למרות השינויים שחלו ביחסי דת ומדינה במהלך העשורים המפרידים בין הגירתם של המזרחים בשנות ה-50, דרך כניסתם של הערבים לגוף האזרחי בשנות ה-70, ועד להגירת הרוסים בשנות ה-90, עוצמת נוכחותו של הסטטוס קוו נותרה קבועה, לאו דווקא בשדה הדת, אלא בשדה האזרחות.

אם מושגים פוליטיים כגון, מדינה, אזרחות, מזרחים, אשכנזים ועוד, מקבלים את משמעותם במסגרת יחסי הגומלין החברתיים בהם אנשים נתונים, כך יש להבין כי הדיון הציבורי ביחסי דת ומדינה כמתקיים בין שתי קטגוריות מופשטות, כעימות בין "חילונים" ל"חרדים". לפי תפישה זו, בה מכתבו של בן גוריון למנהיגות החרדית נתפש (בטעות) כנקודת המוצא להֶסדֵר זה, והנתמכת בהבנת "הברית ההיסטורית" בין מפא"י למפד"ל כהֶסדֵר יציב למדי של "דמוקרטיה התאגדותית", הסטטוס קוו מהווה פשרה לכאורה בין שתי גישות אידיאולוגיות רדיקליות, תיאוקרטית ודמוקרטית, הטוענות כל אחת, "כולה שלי". כך, בהקשר ההיסטורי הזה הדתיים-הציונים מופיעים כמיקום של פשרה בין שתי קטגוריות הקצה – "חילונים" ו"חרדים". ההֶסדֵר עצמו, לפיכך, משקף נקודת פשרה מדומיינת בין דת למדינה, ואת ההפרדה כביכול ביניהן. או במלים אחרות, זהו קצה גבול היכולת של המדינה הציונית-יהודית.

אולם, בהיותנו מודעים להעדרה של הפרדה בין דת למדינה, ואף מכירים את השותפות האמיצה בין מי שמופיעים בשדה הפוליטי כיריבים מושבעים בויכוח הזה, אני מציע לראות בהסדר הסטטוס קוו מכניזם המפעיל את הדיון הציבורי, מגדיר את המשתתפים בו, ומעצב את גבולותיו. בה במידה, מכניזם זה מסווה את מי שאינם שותפים לדיון (למשל הערבים) ואת מה שלא דנים בו (למשל יחסים מעמדיים ואתניים). מכאן, השאלה היא, מי הם המשתתפים בדיון כסוכנים (סובייקטים), או באופן אחר, כשחקנים פוליטיים, ומי הם המושתקים (האובייקטים). השאלה המתבקשת בהמשך, אם כך, היא על מה לא מדברים כאשר מדברים על דת ומדינה.

על מנת לענות על שאלות אלה אבקש לומר כמה מלים על מי שאכנה ה"רוסים". יוצאי בריה״מ לשעבר הגיעו לכאן בשנות ה-90, למרות היהדות. זו אמירה קצת פשטנית, אבל כאשר חושבים על יחסה של מרבית האוכלוסייה הזו לדת, ניתן לומר כי גורמים רבים אחרים עמדו בתור להסביר את העלייה הזו. זאת ועוד, לעומת קבוצות כמו מזרחים וערבים, ייחודה של קבוצה זו הוא בכך שהיא נחשבה ״מודרנית״. כלומר, כזו שתאזן דווקא את מה שנתפס אז בשנות ה-80 כאיום על החברה הישראלית – ההתחרדות, ואיך לומר זאת בעדינות, טשטוש לובנה של החברה. הרוסים הם, כמובן, לא "דתיים" או "לא-דתיים". דווקא המצב הייחודי המאפיין את הקהילה הגדולה הזו של יהודים על-פי ההלכה ויהודים על-פי שבות, מאפשר לראות את האבסורד שבויכוח לכאורה על הסטטוס קוו. בין אם הם דתיים או לא, הם כאן בשל היותם יהודים, או, אם לדייק, בשל הפוטנציאל הטמון בעצם היחשבותם חלק מהאתנוס היהודי-לאומי. ב-1970, המדינה הציונית עמדה על שלה מול המפד"ל – שהיא ולא ש"ס הייתה שומרת הסף של היהדות – ותרמה לחוק השבות את הסעיף המכיר בבני דור שלישי כזכאי שבות. המדינה רצתה בהם למרות היותם לא-יהודים מבחינה הלכתית, בשל המאבק האתנו-לאומי שהיא מקיימת ומנהלת, וכפי שמציינת יפעת וייס, מתוך כוונה שהם יבחרו להיות ליהודים, להלכה או למעשה. ואכן, מרבית מי שהיגרו מבריה"מ לשעבר קיבלו על עצמם את "העיסקה". בתמורה לתנאי ההגירה הנוחים יחסית הם "הצטרפו" ללאום היהודי-ישראלי, בין אם דרך התקבלות אידיאולוגית (לאומיים בהשקפתם), בין אם דרך גיור או התחזקות דתית (יהודים), ובין אם בפרקטיקות של היומיום (הרי רובם ככולם חיים במסגרת החברה היהודית ולא הערבית). מאחר וכך, בשונה מיחסה לאתיופים, המדינה גם לא דאגה יותר מדי בנוגע לגיור, והעניקה את מה שהיא מוסמכת להעניק: אזרחות מלאה.

אולם, לאחר שהגיעו, המהגרים הרוסים נותרו להתמודד לבדם עם מציאות שבה החפיפה בין דת ולאום הולכת ומתחזקת. הרוסים ניצבו מול מציאות שבה אין מקום לאורח חייהם החילוני. הם אמנם הביאו למיסוד הקבורה האזרחית, ולברית הזוגיות כמעין נישואין אזרחיים. אך בכך, במקום להשפיע על תהליכי החילון, הם בסופו של דבר תרמו לחיזוקו של הסטטוס קוו, כמכניזם המארגן את ההפרדות האתנו-תרבותיות (למשל בין מזרחים לרוסים בעיירות פיתוח מוחלשות), ואת המאבק ביניהם על דמותה היהודית של המדינה. כאמור, המדינה לא כפתה עליהם גיור, אבל רבים מהם נאלצים לקבל את התנאי הזה על מנת להשלים את היקלטותם במידה והם רוצים להינשא למי שהם יהודים עפ"י ההלכה. היא גם מייצרת מסלולי גיור בצבא, וחוסכת מהם את המבוכה כשחבריהם נקברים מחוץ לגדר, או בשורות נפרדות. במלים אחרות, הסדר הסטטוס קוו, אותו הגדיר יגאל עילם כמעטפת האידיאולוגית שעל פניה מתנהל המאבק על דת ומדינה, מייצר תמונה של הסכמה סביב ההסדרים הקיימים, אך אלו הסדרים הנעשים מעל לראשיהם של האזרחים עצמם, דוברי הרוסית במקרה זה, הנותרים לבדם במציאות שבה הדרך היחידה כמעט להתמודד עם היעדרו של חופש מדת, היא להיכנע למנגנוני הישראבלוף המאפשרים לחילונים בישראל ללכת עם כפייה דתית ולהרגיש בלי, כלומר, לחיות חיים חילוניים במרחב אזרחי שהוא אינו מחולן. המחיר הפוליטי, כפי שגם עמד על כך פרת'ה צ'אטרג'י בהקשר של הודו, הוא באבדן הייצוג הפוליטי (המהותי, לא הטכני).

אם הרוסים הם המפסידים, מי הם המנצחים?

תשובה פשטנית למדי היא: הדתיים, או כמקובל, החרדים. בשוליים זו תשובה נכונה. הפוליטיקה החרדית מפיקה רווח פוליטי ושליטה במשאבים סמליים וחומריים במצב הקיים שמאפשרים למפלגות חרדיות להיות שחקניות רלבנטיות ומשמעותיות בשדה הפוליטי. אולם, לטעמי, הרווח של הפוליטיקה החרדית אינו זהה לרווח של האוכלוסייה החרדית. העוני של החברה החרדית הוא עדות אחת לכך, כמו גם האפליה ממנה סובלים חרדים המעוניינים להשתלב בשוק העבודה. לטענתי יש מרוויחים גדולים מהם, והרווח שלהם לא קשור ישירות בענייני דת ומדינה.

אם כך, העניין האחרון שלי הוא מה שבין האזרחות והדת, קרי הממד המעמדי של הסטטוס קוו, וזה מחזיר אותי אל בנט ולפיד – נציגי "הסיירת וההייטק", "התקשורת והפרסום", עמודי התווך של המעמד הבינוני המצליח כיום. ניתוח מעמדי, מיותר להזכיר, נדרש לשאלה פשוטה: מי הם המרוויחים ומי הם המפסידים? אם נשוב לנתונים על דתיות בישראל נראה את מה שאנחנו יודעים: ככל שמעמדו הכלכלי של האדם נמוך יותר, כך גדלה הסבירות שהוא דתי יותר. השאלה היא כיצד מסבירים את זה, או, האם דתיות מסבירה עוני או להפך? לשאלה זו יש שני ממדים, חומרי וסמלי-תרבותי. בממד החומרי, את השאלה הפוליטית זעק יאיר לפיד: "איפה הכסף?" כזכור, ההון הפוליטי של לפיד האב והבן נוצר במאבק על התקציב הציבורי. אך, מאחר וגם אם מסובבים את הנתונים בצורה המרחיבה ביותר, "עלותם" התקציבית של החרדים לא גבוהה כנראה מ-2% מהתקציב. לכן, אני חושב שהתשובה המעמדית נמצאת בממד הסמלי. שלא יהיה ספק, אין זה אומר בעיני שלמאבק המעמדי אין תוצאות חומריות. נהפוך הוא. כאמור, עוניים של החרדים הוא ביטוי אחד לכך.

אם כן, העניין המעמדי הוא לא רק ואף לא בעיקר עניין של כסף. כאשר מפלגת שינוי קראה לחרדים לצאת לעבוד, וכשיוסף לפיד סנט באישה ממעמד העובדים שהופיעה לתכנית הטלויזיה בכיכובו על הכסף שהיא מבזבזת במספרה, או כאשר ראש מפלגת “יש עתיד” מזכיר לנו השכם והערב שהוא בא לעבוד, זה לא הכסף עליו הם מדברים. שוב, במילותיו של יאיר לפיד, השאלה היא "למי שייכת המדינה?" זה המקום לחזור אל הסטטוס קוו, ואל מה שהוא לא מספר באופן ישיר.

הצבעתי בתחילת דבריי על הסיווג של אזרחים כדתיים או כחילוניים, ולא בכדי. אם עוסקים באזרחות, הסיווג כתהליך פוליטי-מוסדי וחברתי-תרבותי הוא בעל משמעות קריטית בקביעת תנאי השייכות ודפוסי החלוקה. על כך אין צורך להכביר מלים כי יואב פלד וגרשון שפיר עשו עבודה מצויינת במודל האזרחות המרובה שלהם. מודל זה מבוסס על קיומם של שלושה שיחי אזרחות הקובעים לא רק מי שייך לקולקטיב, אלא על פי מידת הקירבה למרכז, גם מי יהיה שותף לחלוקת המשאבים החברתיים. בעיניי, משמעות הדברים היא כי מי שקרוב למרכז, ושואף לשמר את מעמדו במרכז, יחתור לייצר דימיון בין דמותו שלו לבין דמותו של האזרח האידיאלי, זה המזוהה עם המדינה, כלומר דמותו של מעמד הביניים.

בשנות החמישים, דמותו של האזרח נוצקה במסגרת האידיאולוגיה הממלכתית. זו הייתה מערכת אידיאולוגית שניצבה, בעקבות הכרזת הריבונות, נגד המאפיינים התנועתיים של היישוב היהודי-ציוני והלא ציוני, במטרה לאפשר למדינה לכונן את עצמה כמוקד האוניברסלי של הסדר הפוליטי. ביסוד הסדר הממלכתי ניצבה השותפות הפוליטית בין מפא"י לבין הציונות הדתית, שיצקה את דמותו של האזרח בדמותה של האליטה בונת המדינה, ובכך קבעה את מאפייניו של השיח הרפובליקני הממלכתי. במסגרת הברית ההיסטורית, 400 תלמידי ישיבה זכו לפטור משרות צבאי בתנאי שהחרדים יישארו בשוליים, תנועת המזרחי זכתה לממש את מה שהוחלט עליו עוד בקונגרס לונדון שלושה עשורים מוקדם יותר – להיות שומרת הסף של הסדר היהודי.

אבל, כאמור, המשמעות המרכזית של השותפות הזו, שלא זכתה לתשומת לב מחקרית לטעמי, היא בסדר המעמדי שהיא יצרה. אם המדינה המודרנית מאופיינת בברית בינה לבין המעמד הבינוני, הרי ששם, במאבק על הממלכתיות בראשית ימי המדינה ובשותפות שבין מפא"י למפד"ל, הונחו היסודות למאפייניו התרבותיים של המעמד הזה, ושל האזרחות עצמה. בחסות הסדר הסטטוס קוו נוצר סדר חברתי של "חייה ותן לחיות" שהתאים לשותפיו – האליטה בונת המדינה, ובהמשך המעמד הבינוני תוצר המדינה. הסדר זה החזיק מעמד כל עוד נשמרה חלוקת העבודה בין שני מרכיביו – מפא"י והמפד"ל. הראשונה מרסנת את העובדים המזרחים, שלא אוגדו בהסתדרות ולא היו ערבים שחיו תחת ממשל צבאי, ומאפשרת פיתוח כלכלי קפיטליסטי בחסות המדינה, והשנייה מכפיפה את העולים המזרחים למערכת החינוך האוטונומית שלה. שבעה מכל עשרה תלמידים במערכת חינוך זו היו מזרחים.

ברית זו הלכה ונפרמה כאשר המזרחים גילו התנגדות, החל בואדי סאליב ועבור בפנתרים השחורים, כאשר קולם נדד אל הליכוד ואחר כך, מאוכזבים מהליכוד, לש"ס. המעבר הזה הביא לא רק לנפילתו של המערך, אלא גם לנפילתה הפוליטית של המפד"ל. האחרונה איבדה את כוחה הפוליטי, ואת תפקידה כשומרת הסף של הדת, היא המירה במעשה ההתנחלות. שם שבה ועלתה בבירור דמותו של הציוני-החלוץ האשכנזי. גם שם לא ראינו את המזרחים בשורה הראשונה, אלא רק בשורות האחוריות, מתיישבים שבחרו בהתנחלויות כפתרון למה שמכונה כיום לרוב "משפרי דיור". כך, פינתה הפוליטיקה של "האוהלים" מקום לפוליטיקה של האשקובית. זה מחזיר אותנו לכאן ועכשיו.

כשנה לפני הבחירות מנה יאיר לפיד את הסיבות שדחפו אותו לפוליטיקה. בין היתר הוא הבהיר מי לטעמו צריכים ליהנות מהסדר החברתי:

[המדינה] שייכת למעמד הביניים בישראל – לאלה שמשלמים מסים, שהולכים לצבא, שעושים מילואים, שמשלמים לקרן הפנסיה ושמחירי הדירות והרכב שהם קונים, הם מהיקרים בעולם המערבי. המדינה שייכת לציבור היצרני במדינת ישראל, שנותן הכי הרבה – ומקבל הכי מעט (גלובס 16.2.2012)

כאשר פרצה מחאת 2011, היה נדמה לרגע כאילו עלה מאבק מעמדי. לא עבר זמן רב והמחאה העממית נגד המדיניות הנאו-ליברלית של ממשלות ישראל מזה שלושה עשורים, הוסתה למאבק על הסדרי דת ומדינה. אלא שהמאבק על סדר היום הדתי, על גיוס בני הישיבות ובעיקר על ההקצבות לחברה החרדית, לא רק שאינו מונע את שיתוף הפעולה בין לפיד לבנט, אלא נהפוך הוא. הוא משרת את השותפות הזו, שהיא יותר מאסטרטגיה פוליטית. כפי שיוסף לפיד בזמנו לא נרתע מלקדם יחד עם המפד"ל את הצעת חוק יסוד: מדינת ישראל כמדינה יהודית ציונית ודמוקרטית, כך צאצאו מקדם עם "הבית היהודי" את צאצאו של אותו חוק, חוק הלאום (תרשו לי להתעלם מהמחלוקת על ניסוחו). השותפות הזו, אני רוצה להדגיש, היא ניסיון לעצב מחדש את הברית בין המדינה לבין המעמד הבינוני, בין הקפיטליזם ללאומיות. היא גם נועדה להשיב את גבולו של הפוליטי למקומו. לא בכיכרות או בשדרות, אלא במסדרונות האפלים של הפוליטיקה של פעם.

בהקשר זה, חשיבותו של הסטטוס קוו כמנגנון המונע את חילונה של האזרחות, אינה טמונה רק בכך שהוא מבטיח את המשך הסדר הקיים בתחומי הדת (בעיקר בדיני אישות), או את ההבחנה הקטגורית בין יהודים לערבים. אלא, בניסוחה של אן סווידלר, הסטטוס קוו הוא "כלל מכונן", ולכן, הוא סוג מיוחד של מעשה תרבותי הקובע מה ייחשב כְּמה. ובאופן אחר, זהו הסדר פוליטי-תרבותי הקובע תו תקן דתי-אתני-לאומי לפיו למעמד הבינוני האשכנזי, דתי (אך לא חרדי!) ולא-דתי (אך לא חילוני!), שמורה היכולת לשרטט את המודל של אזרחות יהודית ודמוקרטית. למודל זה מאפיינים אתניים ואתנו-דתיים שלא רק מקבעים את האדם למעמדו, אלא הם קובעים את עצם יכולתו להיות מיוצג בסדר הפוליטי האזרחי.

גל לוי מלמד במחלקה לסוציולוגיה, מדע המדינה ותקשורת באוניברסיטה הפתוחה

עוד של גל לוי