הפגנה בכביש 65 - סכנה לפריבילגיה

יום חמישי האחרון (1.8), הוכרז כ"יום זעם" בקרב האוכלוסייה הערבית הפלסטינית בישראל לאחר שיום שני (15.7) הוכרז כיום שביתה כללית ע"י ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי כמחאה נגד מתווה פראוור-בגין. השביתה זכתה לשם "שביתת הזעם" במהלכה התקיימו מספר הפגנות ברחבי הארץ שדוכאו בכוח ע"י המשטרה. "יום הזעם" האחרון יוצא גם הו אנגד אותה תוכנית הפקעת אדמות, שעברה בקריאה ראשונה בכנסת כבר בחודש האחרון. ההפגנה שהתקיימה כחלק מיום הזעם בכביש 65 סיפקה לי שוב חומר למחשבה אודות המדינה היהודית הדמוקרטית. בהפגנה השתתפו כ-1,500 מפגינים וכ-200 שוטרים. 1,500 אזרחים ואזרחיות, רובם המכריע צעירים, לבושים בלבוש אזרחי רגיל, ומולם עומדים שוטרים חבושים בקסדות ומצוידים באלות, גז מדמיע ונשק מסוגים שונים. חלקם עומדים על רגליהם וחלקם האחר רכוב על סוסים. כבר בשלב זה, עולה בי החשש שמדובר במשטרה שתופסת את המפגינים הערבים כאויבים ולא כאזרחים. חשש שיתממש תוך זמן קצר מתחילת ההפגנה.

הגעתי להפגנה באיחור של עשרים דקות וגיליתי שהמשטרה כבר הקיפה את המפגינים בתוך הכפר ערערה ומנעה מהם להתקדם לכיוון הכביש הראשי (כביש 65), על מנת להפגין שם לעיניהם של הנוסעים במכוניות בכביש. במקביל, שוטרי משטרת התנועה עמדו בצומת וציוו על הנהגים שעצרו להציץ במתרחש מעבר לכביש הראשי להמשיך בנסיעתם ללא דיחוי וללא שאלות. אני וכמה אחרים שהגיעו באיחור יחסי הצלחנו לעמוד למשך כמה דקות בצומת עד שבמהירה נדחפנו בכוח לתוך הכפר.

במהלך ההפגנה, המשטרה הפעילה כוח לא סביר, ללא הסבר או התראה. השוטרים הכו מפגינים, השליכו רימוני גז מדמיע ועצרו עשרות מפגינים, ללא חשד לביצוע עבירה כלשהי, מלבד מימוש זכותם להפגין. אותה עת, עלו בראשי, כסטודנט טרי למשפטים באוניברסיטת תל אביב, מחשבות רבות על המדינה הדמוקרטית ועל שלטון החוק.

במהלך השנה האחרונה, הקדשתי לא מעט זמן במסגרת לימודיי לקרוא על שלטון החוק ועל דמוקרטיה, על "זכויות הופלדיאניות" – זכויות שמולן עומדת חובת הרשויות לא לפגוע בהן ולפעול על מנת לקיימן, על חוקי יסוד שמכוננים מושגים של כבוד האדם וחירותו, ועל פסקי דין שמנתחים ערכים אלו ומרחיבים אותם. לכאורה, היה ניתן להאמין לרגע שמדינת ישראל אכן נמנית על המדינות הדמוקרטיות שנהנות משלטון חוק.לכאורה בלבד. בעודי נדחף בידי שוטרים בקסדות לעבר הכפר חשבתי על "המטריה הנורמטיבית"של השופט ברק, מושג שמתייחס לעקרונות היסוד של השיטה הדמוקרטית להם כפופים החוק והרשויות, ותהיתי האם מטריה זו נפרשת גם מעל ראשם של האזרחים הערבים של מדינת ישראל או שמא היא נועדה אך ורק לאזרחיה היהודים?

לאחר ההפגנה, החשש שמדובר היה במשטרה עוינת מתרחב גם לכיוון התקשורת הישראלית שברובה לא טרחה אפילו לכסות את ההפגנה בכותרת משנית כלשהי. מדיניות זו של האפלה תקשורתית פעם אחר פעם לא מותירה מקום לספק שמדובר במדיניות מכוונת שמטרתה למנוע דיון ציבורי ראוי בעניין מחאתם של האזרחים הערבים ולדכא כל הד תקשורתי שעלול להוביל להעלאת המודעות אודות תכניות גזעניות כאלה או אחרות, כדוגמת מתווה פראוור-בגין, שמתנהלות בחסות המדינה תוך שימוש במילים פחות צורמות לאוזניה של האליטה "הנאורה" והמשכילה כגון "חוק הסדרת התיישבות הבדואים בנגב".

תהיתי על ערך השוויון בפני החוק ועל ערכים רבים אחרים שלרגע נראו לי שרירותיים לחלוטין נוכח המצב שנוצר סביבי… העזתי בתמימותי להשוות ביני לבין האזרחים היהודים במדינה ותהיתי מה היה קורה אם מפגינים יהודים היו צועדים להם בשדרות רוטשילד למשל או חוסמים את כביש איילון במהלך הפגנתם? תהיתי מה היה ביהמ"ש פוסק במקרה שאזרחים יהודים היו עושים דין לעצמם, מונעים על ידי תחושות זעם ונקמה, הורגים אזרח ערבי לאחר שזה ירה לתוך המון יהודי באופן חסר אבחנה כדי לרצוח כמה שיותר, גם לאחר שנוטרל? האם הם יורשעו בניסיון הריגה או שהם ייתפסו כגיבורים לאומיים? תהיתי רבות על משמעות המושגים שדנתי בהם במשך שנה שלמה בין כותלי הפקולטה למשפטים ושפתאום התרוקנו מכל תוכן… תהיתי ונדחפתי, תהיתי ונדחפתי… אך כנראה שמשטרת ישראל לא השכילה להבין שדחיפות אלו רק חיזקו בי את המסקנה שהיא רואה בנו, המפגינים הערבים, כאויבים.

רביע אגבריה הוא פעיל חברתי-פוליטי וסטודנט למשפטים באוניברסיטת תל אביב