הפגנה בכביש 65 - סכנה לפריבילגיה

הציבור הערבי בישראל נאבק באמצעים לגיטימיים נגד תוכנית פראוור לעקירה, אולם המשטרה תוקפת באלימות מפגינים וכלי התקשורת המרכזיים בעברית ממלאים את פיהם מים
רביע אגבריה

יום חמישי האחרון (1.8), הוכרז כ"יום זעם" בקרב האוכלוסייה הערבית הפלסטינית בישראל לאחר שיום שני (15.7) הוכרז כיום שביתה כללית ע"י ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי כמחאה נגד מתווה פראוור-בגין. השביתה זכתה לשם "שביתת הזעם" במהלכה התקיימו מספר הפגנות ברחבי הארץ שדוכאו בכוח ע"י המשטרה. "יום הזעם" האחרון יוצא גם הו אנגד אותה תוכנית הפקעת אדמות, שעברה בקריאה ראשונה בכנסת כבר בחודש האחרון. ההפגנה שהתקיימה כחלק מיום הזעם בכביש 65 סיפקה לי שוב חומר למחשבה אודות המדינה היהודית הדמוקרטית. בהפגנה השתתפו כ-1,500 מפגינים וכ-200 שוטרים. 1,500 אזרחים ואזרחיות, רובם המכריע צעירים, לבושים בלבוש אזרחי רגיל, ומולם עומדים שוטרים חבושים בקסדות ומצוידים באלות, גז מדמיע ונשק מסוגים שונים. חלקם עומדים על רגליהם וחלקם האחר רכוב על סוסים. כבר בשלב זה, עולה בי החשש שמדובר במשטרה שתופסת את המפגינים הערבים כאויבים ולא כאזרחים. חשש שיתממש תוך זמן קצר מתחילת ההפגנה.

הגעתי להפגנה באיחור של עשרים דקות וגיליתי שהמשטרה כבר הקיפה את המפגינים בתוך הכפר ערערה ומנעה מהם להתקדם לכיוון הכביש הראשי (כביש 65), על מנת להפגין שם לעיניהם של הנוסעים במכוניות בכביש. במקביל, שוטרי משטרת התנועה עמדו בצומת וציוו על הנהגים שעצרו להציץ במתרחש מעבר לכביש הראשי להמשיך בנסיעתם ללא דיחוי וללא שאלות. אני וכמה אחרים שהגיעו באיחור יחסי הצלחנו לעמוד למשך כמה דקות בצומת עד שבמהירה נדחפנו בכוח לתוך הכפר.

במהלך ההפגנה, המשטרה הפעילה כוח לא סביר, ללא הסבר או התראה. השוטרים הכו מפגינים, השליכו רימוני גז מדמיע ועצרו עשרות מפגינים, ללא חשד לביצוע עבירה כלשהי, מלבד מימוש זכותם להפגין. אותה עת, עלו בראשי, כסטודנט טרי למשפטים באוניברסיטת תל אביב, מחשבות רבות על המדינה הדמוקרטית ועל שלטון החוק.

שוטרים תוקפים מפגינים במהלך הפגנה על כביש 65 ליד ערערה. 1.8.2013 צילום: אקטיבסטילס
שוטרים תוקפים מפגינים במהלך הפגנה על כביש 65 ליד ערערה. 1.8.2013 צילום: אקטיבסטילס

במהלך השנה האחרונה, הקדשתי לא מעט זמן במסגרת לימודיי לקרוא על שלטון החוק ועל דמוקרטיה, על "זכויות הופלדיאניות" – זכויות שמולן עומדת חובת הרשויות לא לפגוע בהן ולפעול על מנת לקיימן, על חוקי יסוד שמכוננים מושגים של כבוד האדם וחירותו, ועל פסקי דין שמנתחים ערכים אלו ומרחיבים אותם. לכאורה, היה ניתן להאמין לרגע שמדינת ישראל אכן נמנית על המדינות הדמוקרטיות שנהנות משלטון חוק.לכאורה בלבד. בעודי נדחף בידי שוטרים בקסדות לעבר הכפר חשבתי על "המטריה הנורמטיבית"של השופט ברק, מושג שמתייחס לעקרונות היסוד של השיטה הדמוקרטית להם כפופים החוק והרשויות, ותהיתי האם מטריה זו נפרשת גם מעל ראשם של האזרחים הערבים של מדינת ישראל או שמא היא נועדה אך ורק לאזרחיה היהודים?

לאחר ההפגנה, החשש שמדובר היה במשטרה עוינת מתרחב גם לכיוון התקשורת הישראלית שברובה לא טרחה אפילו לכסות את ההפגנה בכותרת משנית כלשהי. מדיניות זו של האפלה תקשורתית פעם אחר פעם לא מותירה מקום לספק שמדובר במדיניות מכוונת שמטרתה למנוע דיון ציבורי ראוי בעניין מחאתם של האזרחים הערבים ולדכא כל הד תקשורתי שעלול להוביל להעלאת המודעות אודות תכניות גזעניות כאלה או אחרות, כדוגמת מתווה פראוור-בגין, שמתנהלות בחסות המדינה תוך שימוש במילים פחות צורמות לאוזניה של האליטה "הנאורה" והמשכילה כגון "חוק הסדרת התיישבות הבדואים בנגב".

תהיתי על ערך השוויון בפני החוק ועל ערכים רבים אחרים שלרגע נראו לי שרירותיים לחלוטין נוכח המצב שנוצר סביבי… העזתי בתמימותי להשוות ביני לבין האזרחים היהודים במדינה ותהיתי מה היה קורה אם מפגינים יהודים היו צועדים להם בשדרות רוטשילד למשל או חוסמים את כביש איילון במהלך הפגנתם? תהיתי מה היה ביהמ"ש פוסק במקרה שאזרחים יהודים היו עושים דין לעצמם, מונעים על ידי תחושות זעם ונקמה, הורגים אזרח ערבי לאחר שזה ירה לתוך המון יהודי באופן חסר אבחנה כדי לרצוח כמה שיותר, גם לאחר שנוטרל? האם הם יורשעו בניסיון הריגה או שהם ייתפסו כגיבורים לאומיים? תהיתי רבות על משמעות המושגים שדנתי בהם במשך שנה שלמה בין כותלי הפקולטה למשפטים ושפתאום התרוקנו מכל תוכן… תהיתי ונדחפתי, תהיתי ונדחפתי… אך כנראה שמשטרת ישראל לא השכילה להבין שדחיפות אלו רק חיזקו בי את המסקנה שהיא רואה בנו, המפגינים הערבים, כאויבים.

רביע אגבריה הוא פעיל חברתי-פוליטי וסטודנט למשפטים באוניברסיטת תל אביב

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. גל לוי

    שעות הפוסט הזה כאן ללא כל תגובה?
    אולי אפילו הזדמנות קטנה ליהודים בסביבה להתנצל? אנחנו חלק מזה אם נרצה או לא.

  2. נפתלי אור-נר

    ולא משנה אם אינם כאלה או שהם רק "רוצים לחזור הביתה בשלום. הדמוקראטיה הישאלית אינה מיועדת לערבים, ומיועדת חלקית לשמאלנים. לרוב הדומם, שאינו מביע דעה ולא ינקוף אצבע לטובת החלש והנדכא, ולימין הלאומני, יש דמוקראטיה. למעשה, לימין המתנחל יש זכויות יתר מופלגות. כולנו "עובדים אצלהם"

  3. מוטי

    כשבעלי הכוח מעוניינים בכך גם הפגנות יהודים מדוכאות בכח
    מה שהותר ברוטשילד לא מותר במקום אחר,
    ההפגנות נגד תוכנית ההתנתקות לוו בכוח לא סביר ובמעצרים לא מוצדקים
    וגם אז שאלו איה הדמוקרטיה? (לא באתר הזה מן הסתם)
    זו לא גזענות זה תלוי בשאלה האם אתה חלק ממה שנחשב הזרם המרכזי
    (של ציבור המצביעים ואז אם תרצה כל השאר אויבים)

  4. ראובן גרבר

    האם יש כתבה תמציתית בעד ונגד תוכנית פרוואר?
    בברכה.

  5. שביל החמורים

    מאז יום האדמה ( يوم الأرض‎ – יום אל ארד 30.3.1976) שבו רצח הצבא 6 מפגינים בסכנין, עראבה, וכפר קנא נרגעו קצת "כוחות הביטחון"ֿ, לפחות עד "אירועי אוקטובר 2000. ייתכן שעזרו לכך גם הדיווחים בעתונות העולם. ביום האדמה סיירתי עם Rolf Söderberg מהרדיו השבדי באיזור סכנין.
    האיזור נסגר ע"י המשטרה בעוד שבסכנין, עראבה ודיר חנא נמשכו ההפגנות למרות שרה"מ יצחק רבין שלח כוחות צבא על נגמ"שי "זלדה", ואלה ירו גם לתוך בתי תושבי הכפרים.
    הגענו למשטרת "שגב" מחוץ לסכנין, שם רולף הצליח להקליט זעקות שנשמעו מתוך חדרי המעצר. באותו יום הוא הצליח להעביר דרך הטלפון את ההקלטות ששודרו בתחנות הרדיו של כל ארצות הצפון. לפני זה הייתי-ראיתי-וצילמתי- את המוטיב לכרזה שקראה לשביתה הכללית ביום האדמה ב-1976- לפני 37 שנה. . .אישה בדואית שעמדה על הריסות ביתה בעראב א-סוועאד (ליהודים זה היה "שטח צבאי מס. 9"). לשם כך נסענו פאדל נעמנה, מזכיר תא מק"י בעארבה, ואני ל"שטח" האסור (שהיום הוא "גוש שגב" – ליהודים בלבד). שם צילמתי אישה בוכה על הריסות ביתה. סמיח אל-קאסם כתב את הטקסט. . . והפלקט הודפס. אח"כ צילמתי גם את לוויות ההרוגים בסכנין, דיר חנא, כפר קנא, מג'דל כרום, ואת הפצועים שנשפטו בבנין משטרת עכו.

    מזכרונות גדעון גיתאי

  6. הטלוויזיה החברתית

    על האלימות והדיכוי של המפגינים נגד תוכנית פראוור ביום הזעם ב15 ביולי, והמעצרים ללא סיבה של המפגינים בכפר כנא:
    http://www.youtube.com/watch?v=JB83NURDvEo

    על ההסתה בתקשורת הישראלית נגד הבדואים והפגנות יום הזעם ב1 לאוגוסט בואדי ערה סט:
    http://www.youtube.com/watch?v=83FTegwPxtU

    סרטון שמתעד את האלימות הקשה ומעצר של ילד בבאב אל עמוד\שער שכם ביום הזעם ה1 לאוגוסט:
    http://www.youtube.com/watch?v=JB83NURDvEo
    וקצת אופטימיות בכל זאת: ביום הזעם האחרון היו הפגנות ופעולות מסביב לעולם וכאן:
    רהט-להבים,ואדי ערה, באב אל עמוד, מחסום חיזמה, חברון, עמאן, מרוקו, ביירות, אמסטרדם, לונדון, וושינגטון, דבלין. ברזיל, ומאוריטניה. וזו כנראה רשימה חלקית!
    פראוור לא יעבור.