• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

רכבת שדים: מקבץ רביעי

תגובות של כותבים וכותבות בעקבות תוכניתו של אמנון לוי, "השד העדתי"
שלמה וזאנה, אור סיונוב, אלמוג בהר

השד העדתי והחתול השמן / שלמה וזאנה

יש להתייחס לביטוי השד העדתי ולפעולה בכוח או/ו בפועל הנלווית אליו – לצאת מן הבקבוק, כאל פונקציה לשונית שמשגר הממסד לדורותיו אל תוך המרחב הציבורי במטרה לדכא כל תביעה לשינוי היתרון המובהק שיש לו והשליטה שלו בכל תחומי החיים. באופן מסורתי, השד העדתי מופיע ככותרת וכשם לביטויי התנגדות שפורצים מדי פעם בגין חוסר הנחת מהיעדר שוויון והזדמנויות בתחומים השונים של הפעילות החברתית-כלכלית-תרבותית בישראל.

אנשי תקשורת למיניהם, פרשנים ופוליטיקאים עצלים מכדי לחשוב בלשון רעננה על התופעה אליה הם נחשפים ושולפים בזה אחר זה את מטבע הלשון השחוקה הזו. בכך הם מאשרים מחדש עמדה מצמצמת המרוקנת את ריבוי הפנים של ההתנגדות אליה ממהרים הם להתייחס. בכך הם מפרידים עצמם מהצורך בדיאלוג. ככלות הכל, יהא זה נטול כל היגיון מצדם לשאת ולתת דברים עם תופעה שאין לה כל אחיזה במציאות, וכזה הוא השד. זאת על אף שכל אחת מההתנגדויות לאורך ההיסטוריה הקצרה של המקום הזה, התבססה על תביעות לזכויות אזרחיות רציונאליות: דיור, בריאות, השכלה, תעסוקה וכיו"ב. כאשר כל אלה נבלעים בתוהו ובוהו הלא-לשוני שמייצג השד ניתנת להם הלגיטימציה לחמוק מלעסוק בשאלות האמיתיות שמועלות בפניהם.

ואולם, על אף שקיומו של השד מפוקפק למדי כדבר המתקיים במציאות הממשית, אין באפשרותנו להתכחש לעובדת נוכחותו בשפה. ככזה יש לנו כמה דברים לומר עליו: הוא אפל, מאיים, בלתי-צפוי ובפשטות – הוא האחר האולטימטיבי. הדהודים אלה העולים ממנו, אין טוב מהם בעבור הממסד כדי להגדיר מי אנחנו ומי הם, מי לגיטימי ומי אינו לגיטימי. יתר על כן, ככל שהוא יצליח להשריש את הביטוי "השד העדתי יוצא מן הבקבוק" בתודעתו של הציבור ולקשור אותו לטבעה של ההתנגדות, כך תינתן לו הלגיטימציה להפעיל כוח אלים כנגד המתנגדים. שכן התביעה הרציונאלית לזכויות ולצדק חלוקתי לובשת עכשיו את פניו של השד ומהדהדת את מאפייניו שמהם הם צריכים להתגונן. עכשיו התחלפו היוצרות: האוליגרך הפך לקורבן ואין שום סיבה לא להזמין את המשטרה, הימ"מ, היס"מ והחתול השמן שישמור על השמנת.

שד1

שלבי האבל / אור סיונוב

לפני כמה שנים, אחרי 18 שנות הפנמה מוחלטת של ההגמוניה הלבנה, גיליתי מחדש שאני מזרחית, וכעסתי. מאוד. כעסתי על האינטגרציה שנכפתה עלי ובשמה לימדו אותי שאני ותרבותי מבית נחותות. כעסתי על שהאמנתי להם שבני משפחתי וחבריי מהשכונה הם פרחות וערסים ושאני צריכה לעשות הכל כדי לא להידמות להם. כעסתי על שנים בהן למדתי על השואה במקום ללמוד על סבא וסבתא שלי. זעמתי על כל פעם שבה התייחסתי אל המקום ממנו אני באה כפרימיטיבי. אבל אחד הקשיים הכי גדולים היו עם חבריי ומכריי. רובם? אשכנזים. ואני, כל בוקר כותבת פוסט חדש ורענן שמשקף עוד שלב בהתעוררות שלי. בכל מפגש מעלה עוד ועוד מתחושותיי בעקבות המסע המחודש אל עצמי. אל שורשיי. והם? הם לא מצליחים להתמודד. נסגרים. נאטמים. כועסים: "על מה היא מדברת?" כאילו התרחשה איזו הפרת חוזה בוטה. את כמונו וכך קיבלנו אותך אל פתחינו: "מה זה כל השיח על דיכוי?"

החברה הכי טובה שלי שחיה בניו יורק לא פוגשת אותי, אבל קוראת ומשתגעת. "מה נסגר איתך?" היא צועקת עלי בסקייפ. היו לנו שיחות וריבים, והלב נשבר לי מהמחשבה שהיא לא תבין. אבל ידעתי שבסוף היא תראה, ולפני כמה ימים, אחרי צפייה בפרק הראשון של אמנון לוי, היא אמרה לי: "מה את רוצה אור?" זה כמו אבל. לתפיסתי, היתה מציאות אחת שבה אני לא שייכת לקבוצת דיכוי. מציאות שבה אני לא גזענית ולא בעלת פריבילגיות עליך, ועכשיו אני מחויבת להיפרד ממנה. ושלבי האבל? כך הם נראים. בהתחלה יש הכחשה, כי אי אפשר לקלוט בבת אחת את מלוא המשמעות של הדברים. אין ברירה אלא להגיד: "לא היה ולא נברא". אחר כך יש כעס, מחאה והתרסה. על מי כועסים? על מי שאשם בהפרת הסדר הישן והטוב כמובן, היינו אני. אחרי הכעס מתמקחים. יש כאן תחושות חזקות של חוסר אונים, והדרך היחידה להשיב תחושת שליטה היא דרך ניהול סוג של משא ומתן. את הביטויים של זה אני מוצאת בתגובות הפאניקה וההיסטריה. למשל אמירות כמו: "פעם זה היה, והיום זה נגמר", או "זה רק בפריפריה, ושם יש גם רוסים ואתיופים", "היום יש נישואי תערובת", "אבל למה אתם לא מדברים על הכיבוש", והכי-הכי אני אוהבת – "כולנו עם אחד. למה צריך לפלג?!" כל מה שאפשר ובלבד שלא להשלים עם המציאות.

לא-אני-טוניסאית

שלבי האבל ממשיכים בדיכאון ובהשלמה, אבל נדמה כאילו מעטים בלבד מעוניינים לעבור את השלבים האלו ונשארים תקועים בשלב ההתמקחות. לא מוכנים לעבור אל העצב, ואל קבלת אחריות. התבוננות פנימה על התפקיד שלנו בתוך הדבר הזה. התמודדות עם זה. עם העובדה שגם אני גזען. זה לא פשוט אבל משם כל כך יותר קל להגיע להשלמה ולארגון מחדש של המחשבה שרק באמצעותו נוכל להמשיך לנהל כאן שיח. לא באמת מפתיע שרבים לא מעוניינים ללכת לשם. בניגוד לאבל סביב מוות או פרידה, אשר לא ניתן לעצום עיניים בפני המציאות ואין ברירה אלא להשלים את התהליך, כאן יש בחירה.

הפרק הראשון בסדרה היה בעיניי כהושטת יד לעבר השלמת המעגל, וההפתעה שלי סביב הסירוב העיקש להביט ולהקשיב היתה מרה וגדולה. נדמה כאילו שלב ההתמקחות התעצם במספר מונים. הדיון באמנון לוי עצמו והרייטינג שהוא מבקש לעצמו הפכו רלוונטיים הרבה יותר בדיון מאשר הנער שמתפלל שמישהו שם למעלה יבין שגם הוא יודע לחשוב וישקיע גם בו. הפסקול של הפרק הפך לממד אקוטי של הפרק, ולא הנערה שמבינה שדמותה משמעותית בחברה הישראלית רק כאשר רוצים להגחיך אותה ושכמותה בתוכניות ריאליטי. אני רוצה להאמין שהביטויים הקשים אליהם נחשפתי מאז שידור הפרק הראשון הם החושך שלפני עלות השחר. רק הזמן יגיד.

שד2

לכל שאלה תשובה? / אלמוג בהר

English

מה היא מזרחיות בישראל 2013? האם היא הצבעה על שורשי זהות משותפים ליהודים בארצות ה"מזרח" בעבר (שאחת מהן, מרוקו, נקראת בערבית מערב, מַגְרֶבּ), או שהיא ילידת דיכויָם הכלכלי והתרבותי של יהודי המזרח בישראל וכור-ההיתוך הציוני שערבב ביניהם? האם היא מבטאת מהות תרבותית וקהילתית, אשר מזרחי הוא מי שאוחז בה או מי שהיא נשללה ממנו, בין שנוצרה בארץ ובין שנוצרה בארצות המזרח, או שהיא השקפת עולם ומאבק הנגזר ממנה אשר גם מי שאינם מזרחים מבחינה אתנית יכולים להשתתף בהם?

ובאיזה הקשר ממוקמת המזרחיות הישראלית? האם היא עומדת כנגד האשכנזיוּת, או שהיא הניגוד לישראליוּת של שלילת הגלות ובתוכה היהדות ושל אידיאל הצבר, אשר לא הותירה בתוכה מקום למזרחיות ואשר למרות שנוצרה על-ידי ולמען האשכנזים הותיקים כבעלי זכויות-יתר, גם לא הותירו בתוכם מקום רב לאשכנזיוּת, ולמשל ליידיש, וכן לסיפורם של חלק מהאשכנזים שהגיעו לארץ בשלב מאוחר יותר, כגון ניצולי השואה? האם היא ניגודן של הייחודיות הפרסית, הגֶ'רְבַּאִית, הספרדית, הכורדית או המרוקאית, או שהיא מורכבת מכולן (אם כי לא תמיד באופן שיוויוני), ומבטאת את ערבובן בישראל ואת שיתוף החוויות והאינטרסים ביניהן?

האם היא ניגודה של המערביות כפי שנוסחה בישראל בהקשר אירופוצנטרי ואוריינטליסטי, מתוך שותפות עם העולם השלישי אשר סבל את חוויות הקולוניאליזם, או שהיא פרי תפיסות רב-תרבותיות בנות העולם המערבי עצמו? האם היא מבטאת זהות אזורית משותפת עם שאר בני העולם הערבי והמוסלמי, או דווקא היבדלות של היהודים מתוכו, תוך ניסיון למחוק את השורשים הערביים של חלק גדול מהמזרחים?

האם המזרחיות נולדה על-ידי המזרחים עצמם, למשל בקונטקסט הדתי של הגדרת ההלכה הספרדית, או שהיא "הושלכה" על המזרחים כסוג של כינוי גנאי וכניסיון להוציאם מחוץ לזהות הקולקטיבית כלא-אשכנזים, לא ישראלים "רגילים"? ומה קורה כאשר אדם מאמץ את הכינוי שהשליכו עליו שולליו והופכו להגדרתו העצמית – האם הוא מורד במדכאיו או דווקא נכנע להם? האם האימוץ של המזרחיות כהגדרה עצמית הצליח להופכה לבעלת משמעות חיובית ולגרום להעצמה קהילתית, או שביטא ויתור על מגוון התרבויות המזרחיות, על בית-הכנסת והערבית, והותיר את הקהילה המזרחית עם כותרת המתקיימת רק כהתרסה וכהתנגדות וללא תוכן חיובי?

האם עמדה פוליטית מזרחית היא בהכרח פרטיקולארית ("עדתית"), או שיכולה להיות לה גם משמעות ביחס למי שאינו בן-העדה ושותפות עם קהילות נוספות? האם יש בכלל אפשרות לעמדה אוניברסאלית, או שכל עמדה פוליטית מדגישה בפועל פן ייחודי של קבוצה אנושית – לאומי, מגדרי, עדתי, דתי, מעמדי, גילאי או אחר – כיוון שרק כך היא מסוגלת לכונן עצמה כקבוצה? האם יש יתרון פוליטי ברדיקליזציה של הזהות המזרחית, בתוך קבוצת אינטלקטואלים קטנה ומחויבת, למשל על-ידי כינון מחדש של זהות יהודית-ערבית והצבעה בוטה על הדיכוי שגרמה הציונות הן למזרחים והן לפלסטינים, או שדווקא מיתון שלה, על-ידי התרכזות בפן היהודי שבה או בצד הכלכלי-מעמדי תוך התעלמות ממצבם של הפלסטינים או מן השאלה התרבותית, יש לו פוטנציאל שינוי גדול יותר, על-ידי יצירת תנועת מזרחים המונית דוגמת ש"ס? האם הדגשת הפן היהודי אינה בסופו של דבר רדיקלית יותר בביקורת הציונות שבה, מאשר עמדה שמאלית השואבת את השראתה מהאקדמיה במערב? האם ניתן בכלל לשנות את המצב התרבותי-כלכלי-פוליטי בישראל ללא הפיכה למפלגה, או שלהפך – אין אפשרות להקים מפלגה מזרחית ללא טשטוש מוחלט של הגדרותיה וויתור על עיקר סדר-יומה?

האם פתרון של יצירת חברה רב-תרבותית יכול לספק לשם תיקון העוול למזרחים כקבוצה ולתרבות המזרחית, ללא תיקון כלכלי, או שיהיה בו משום החלשת הסולידריות החברתית והסכמה לסדר-היום הקפיטליסטי? האם אפשרות ההכללה הנכונה של התרבות המזרחית בארץ היא על-ידי שילובה בתרבות הקיימת, או שלאחר דיכוי תרבותי ארוך יש צורך בבדלנות, בחזרה למוזיקה הערבית ולא ביצירת פופ מערבי-מזרחי? ומה קורה כאשר חלק גדול מן המזרחים הם למעשה מעורבים, אם לא בשל נישואי תערובת אזי בשל החינוך בארץ והזדהותם עם נקודת מבט ציונית ואירופוצנטרית, אשר גורמים להם לאמביוולנטיות ביחסם לעצמם ולתרבותם? האם אפשר בכלל לחדש את התרבות, ההיסטוריה והקהילה המזרחית לאחר שכבר התקיים בהן שבר ופירוק? והאם אחת הסיבות לתחושת השבר חסר התקנה בהווה אינה האמונה הרומנטית כי העבר היה רצף ולא היו בו שברים?

האם אפשר לדבר בכלל על המשכיותה של המזרחיות לדור הבא כאשר כל בתי-הספר ותנועות הנוער מלמדים את שלילתה, והאידיאל החברתי המשותף הוא הטלוויזיה, המחשב והקניון? והאם אפשר לדבר בכלל על היעלמותה כאשר השימוש בסטריאוטיפים רק מתעצם, כאשר העימות עם הפלסטינים ממשיך להבליט את היחס הגזעני לתרבות הערבית ולמזרח, כאשר מתמשכת חפיפה בין מוצא ובין מצב כלכלי וגיאוגרפיה, אך תוך כדי הפיכתה למורכבת עם הגעתם של הרוסים, האתיופים והעובדים הזרים, וכאשר תכנים מרכזיים של התרבות המזרחית משמשים עדיין מוקד בבתי-הכנסת, בהלכה, במוזיקה, בלשון? ומה קורה כאשר מול המזרחיות מועמדת מראת ה"אותנטיות" התקשורתית, שבה רוב חברי הקשת הדמוקרטית המזרחית למשל משתקפים כמזרחים לא-אותנטיים, בגלל שבישראל שמאלנות ואקדמיה הפכו לניגודה של המזרחיות, ומולם יהודה ברקן וצביקה הדר האשכנזים מצליחים בקלות לשקף מזרחים "אותנטיים", בעזרת אימוץ של מספר סטריאוטופים והצגת המזרחיות כקומדיה?

והאם לא עבר כבר זמנה של המזרחיות ב-2013? דובר בה רבות עד שהנושא התיישן ונמאס מאותו "שד עדתי" (מזרחי או אשכנזי)? או שאולי עדיין לא התחיל הדיון האמיתי? האם יש לבקש דור שלישי ורביעי וחמישי מזרחי, והמשך של התרבות המזרחית בארץ מתוך הרלבנטיות והיופי של תכניה התרבותיים, מתוך הנאמנות למורשת ההורים וההתנגדות למחיקתה, מתוך הפוטנציאל הפוליטי שלה בקשר עם העולם הערבי, מתוך היותה חלק מהותי מאתנו שאין סיבה לשלול? או שמציאותם של דורות מזרחיים נוספים תעיד על פצע, על חוסר, שלא כדאי להוריש להם, ויש להסתפק בשינוי של הישראליות במעין פשרה בין מזרחים, אשכנזים, פלסטינים, רוסים, אתיופים?

ומדוע המזרחיות מצליחה להתבטא יותר כשאלות, פחות כתשובות? יותר כדיאלוג ופחות כמונולוג? והאם זה טוב או רע?

שד3

>>רכבת שדים: מקבץ שלישי – נעמה קטיעי, אברהם הרן מוטחדה, יוס ברוך

>>רכבת שדים: מקבץ שני – רועי חסן, שלומי חתוכה, איתמר טובי טהרלב

>>רכבת שדים: מקבץ ראשון – אינס אליאס, תום מהגר וגל לוי

>>לצפייה בפרק הראשון של "השד העדתי"

>>לצפייה בפרק השני של "השד העדתי"

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. סמולן

    הציונות הקימה את המדינה ושלטה בה בעשורים הראשונים. אולם כבר מאמצע שנות השישים, ובמידה מואצת לקראת סופן, ניכרת עליה בעמדה שאכנה אותה "פוסט ציונית". זה כינוי פרובוקטיבי, היות וכמעט כל מי שנמנה על הקטיגוריה הזו נשבע באמא שלו בקלות שהוא או היא ציונים. ועם זאת, הציונות הפכה יותר ויותר, בתקופה הזו, לשם קוד למעין אידיאולוגיה עתיקה ולא רלוונטית. ספציפית, באותה תקופה נהוג היה להשתמש במושג הזה, ציונות, בערך במשמעות שיש היום ל"חפירה". כמו במקרים רבים אחרים, בן גוריון היטיב לחזות את המגמה הזו. החל משנות החמישים הוא התייחס לעצמו כאל "מי שאיננו ציוני" (אוחנה, משיחיות וממלכתיות, אי-שם). "ספר משוגע" של חיים גורי נכתב מתוך אפולוגטיקה ברורה עם העמדה הזו.

    מכל מקום, תחת הסדר הפוסט-ציוני, יהודים היו עדות שיש להם ארצות מוצא בעלות מספר מאפיינים: הן נערצות, הן עוינות ליהודים, והן לא במלחמה עם ישראל. היהודים היו אנשים שהגיעו לישראל, מדינה שהוקמה – באופן שלומיאלי ומוזר – על ידי קבוצת פסיכים בשם "ציונים", חפרנים בלתי נלאים מחד ומטומטמים גמורים מאידך. בינוניים במעשה ובתיאוריה, וגם זה בנדיבות, הקבוצה הזו הצטיינה רק בדבר אחד: הם הקימו מקלט-לילה, מקלט לשעת חירום, ליהודים. את זה היהודים העריכו, על אף שהם בזו ליכולות הנמוכות, לרמה התרבותית הגסה, ולכל שאר המאפיינים של הציונים (סיכום מצויין לעמדה הפוסט-ציונית מופיע במאמר "לא תום ולא שגב", שדן באחת היצירות המכוננות של הפוסט ציונות). בקיצור, ישראל קמה במקרה מוזר שבו הציונים פעלו נכון יחסית על אף שלא בדיוק הבינו למה. הקמתה כללה סדרה ארוכה של משגים, בראשם סוציאליזם, ומשגים אלו הם הסיבה לכך שישראל של היום (שנות השבעים) לא נראית כמו מדינה רגילה במערב, כלומר אנגליה-צרפת-אמריקה. על גרמניה עדיין לא דיברו בחיבה והערצה. האנשים האלו – חלקם צאצאי הציונים, חלקם ציונים שהשתכנזו וחלקם עולים שהצטיינו -היום ברובם המכריע אשכנזים. הם שלטו במדינה כמה עשרות שנים. הם עדיין מאד חשובים בה. היהודים, כלומר האשכנזים הפוסט-ציונים, לא חיים בכל ישראל אלא בעיקר במרכזה. הציונים, בניגוד בולט, שאפו דווקא לחיות בשוליים.

    בעולם הפוסט ציוני, יוצאי ארצות ערב היו בבעיה. עם העלם כור ההיתוך – האידיאולוגיה הקנאית נגדו נוסחה על ידי אשכנזים, שהמשיגו את עצמם דרך סימון ארץ מוצאם (פולין, גרמניה) – הם כבר לא יכלו לקרוא לעצמם "ישראלים". מנגד, הארצות שמהם הגיעו לא היו בשלום עם ישראל אלא ההיפך: במלחמה. מכאן, שהם התקשו להנכיח את התרבות של הארצות הללו. הבעייתיות של ארץ מוצא שהיא גם ארץ אויב חוזרת שוב ושוב בסיפורי הדור הראשון. בנוסף, היתה עוד בעיה: אלו לא היו ארצות נערצות במיוחד. בפרט, הסתבר שאם יש משהו שישראל יודעת לעשות, זה להביס את הארצות הללו במלחמה. הנקודה לא נוגעת כל כך למה קרה באמת ומה חשבו בעולם הערבי, אלא למה שחשבו בישראל. בישראל, עם הזמן, הפכו המלחמות לעדות מוחצת לכך שהערבים, ככה, לא הכי מתוחכמים צבאית, ובמשתמע גם תרבותית. זו כמובן היתה שטות מוחלטת מבחינה לוגית: באותן שנים עצמן, ישראלים העריצו את התרבות הצרפתית, והרי הצרפתים לאו דווקא נורא טובים בלחימה. מאידך, הישראלים מן הסתם שמו לב שארצות ערב גם לא מצטיינות במדע וטכנולוגיה (גם היום). את היכולות הפנטסטיות של הערבים בשירה, ספרות, ופילוסופיה פוליטית הכירו בארץ פחות. טעות, אבל ככה זה. מכל מקום, במצב העניינים הזה, היה קשה לייצר הערצה למדינות ערב, כך שגם במובן הזה המזרחים חרגו מהמודל האשכנזי הפוסט ציוני. המרכיב השלישי, אנטישמיות שיטתית, ממסדית ועממית כאחד, דווקא התקיים בארצות ערב, אם כי פחות מבאירופה. מדינות שלא היו בעימות ישיר עם ישראל היו נוחות יותר לזהות והזדהות (תימן, פרס), אם כי גם לכך היו חריגים (מרוקו).

    בשלב הזה, לדעתי, הומצאה הזהות המזרחית. המצאתה חופפת את הפוסט ציונות (להגדרתי). המזרחים הוגדרו והגדירו זהות-על, משותפת לכל מי שאינו יכול להשתלב בסדר האשכנזי המאורגן לפי מדינות מוצא. באופן זה ניתן היה לרפרר אל ההיסטוריה המפוארת, אם כי העתיקה משהו, של העולם המוסלמי והערבי בימי הח'ליפויות הגדולות, כלומר להעריץ את מדינת המוצא. בבירור, לישראל לא היתה מלחמה עם אף אחת מהחליפויות המדומיינות הללו. הבעיה היחידה היתה שהחליפויות היו די סובלניות ליהודים. לפיכך, יהודי ארצות האיסלם, כלומר המזרחים, לא היו יכולים לעלות לישראל עקב אנטישמיות, בניגוד למודל האשכנזי פוסט-ציוני (אפ"צ, ברשותך).

    הפתרון לבעיה נמצא דרך שימוש ברכיב הנוסף בארגז הכלים האפ"צי, כלומר הבעיות שנורשו מהציונים. המזרחים ניסחו את כל מצבם, את נפילתם מגן העדן של המארג הרגיש והאנושי של העולם המוסלמי-ערבי, כמניפולציה ציונית שהותירה בעיות אנושיות. כאמור, הרעיון שהרוע הנוכח בהווה הוא לעולם מורשת הציונות ששלטה ונעלמה מוכר היטב בחשיבה אפ"צית. במקרה הזה, נטען כי (א) הציונים חטפו קהילות מזרחיות שלמות, ו(ב) הדבר סביר כי הציונים הם אשכנזים (כאמור, האפ"צים זיהו את עצמם עם הציונים), ואשכנזים הם בני-אירופה, והאירופאים חטפו קהילות עבדים לרוב, בעיקר אירופאים שהפכו לאמריקאים. מתוקף מצב עניינים זה, מותר היה למזרחים להיות אויבים: כחטופים ומדוכאים, לפחות רמה מסויימת של הזדהות עם האויב נשמעה סבירה באוזני האפ"צים.

    היישום המזרחי היה והינו רדיקלי בתכלית, ונועז מאד. אבל ככל הנראה, הוא פשוט עבד. דוגמאות לכך ניתן לראות בסדרה של טענות לפשעים נגד האנושות המושלכות בהקפדה על הציונים (הגזזת, ילדי תימן, וכיוב'). דוגמה אחרת היא טענת הכוזריות. הטענה די מופרכת, אבל הלוגיקה הבסיסית שלה נכונה: האפ"צים מציגים את עצמם כמי שהם, בעצם, אנשי-ארץ-אחרת, שאיכשהו הגיעו הנה. בכך, הגיעו המזרחים למחוזות האנטי-ציונות, ככל הנראה הרבה לפני מתנחלים רעיוניים אחרים.

    כל התרגילים המרתקים הללו אינם נחלת אנשים שהם צאצאי העולים מארצות ערב. אלו מאמינים עדיין ברעיון שכור ההיתוך הוא לא דבר רע בכלל (עושה רושם שהחזון הציוני בכללו די מקובל עליהם). הוא נחלה של קבוצת אינטלקטואלים קטנה ומחויבת, כדבריך. אולם הקבוצה הזו הצליחה לנסח שילוב מדוייק ומוצלח של יוצאי ארצות ערב בתמונת העולם האפ"צית. מחיריה הם אנטי-ציונות קיצונית למדי, ומחויבות טוטאלית (במקרה שלך, בטח) לעולם הערבי, העוין ברובו לישראל, כלומר גם לאפ"צים. מנגד, היא מציגה אפשרות של השתלבות מלאה, הגם שכאמור לא בדיוק בלי בעיות, בהגיון הפנימי של האפ"צות.

  2. יניב

    אני קורא בשקיקה, ועד עכשיו גם בשתיקה, אז רציתי לפצות פה (אשכנזי) ולהגיד תודה לאתר 'העוקץ' על המקבצים הטובים האלה שמשלבים יפה בין המאמרים החווייתיים והחשובים בגוף ראשון לבין ניתוחים יותר מופשטים ואנליטיים של הסדרה ושל התופעה בכלל.

    מאמרים מהסוג של המקבץ הללו מצילים את הדיון בסדרה מליפול לשיממון ולצרות-האופקים שמכתיבים שמה של הסדרה, השידור המסחרי ומגבלות הפניה לרייטינג, כמו גם הקלישאות השגורות שאליהן נופל לרוב הדיון הציבורי הישראלי בנושא הגזענות והאפליה האנטי-מזרחיים שמצויים בבסיס קיומה של המדינה.

    בפרט תודה, במקבץ הזה, לאלמוג בהר על העלאת השאלות הנוקבות והנכונות. ולשלמה וזאנה, על ניתוח שיחני מבריק של מושג השד העדתי, שמסביר למה הסדרה, שמשודרת בערוץ 2, השופר של בעלי ההון, לא הייתה יכולה להיקרא אלא בשם הזה, עם כל הרצון הטוב שכנראה יש לאמנון לוי, שעדיין מוכרח, או מכריח את עצמו, ללכת בין הטיפות, ומקדם בראיונות איתו שיח אינדיבידואליסטי במקום קריאה לפעולה קולקטיבית.

    (אמנון לוי במאמר ב-ynet: "כשהייתי צריך לבחור שם לסדרה, היססתי. 'השד העדתי' הוא שם נורא. שם גנאי לבקשה צנועה ופשוטה לשוויון הזדמנויות. אף אחד הרי לא אומר השד הפמיניסטי. בכל זאת בחרתי בשם הזה, כי מה שבעצם רציתי להגיד בסדרה הזו הוא שהבקבוק ריק. אין שד. יש רק אנשים שרוצים להגיד את אשר על ליבם, ויש להם מה להגיד. תקשיבו להם."
    אמנון לוי בראיון לגלובס: "נזהרתי כל הסדרה מלהשתמש במילה 'גזענות'. אני משתמש במילה 'פערים'; למה? כי בגזענות יש איזה שהוא אלמנט של זדון, ואני, קשה לי למצוא את הזדון. הזדון הוא אולי בהשלמה, בהשלמה עם המצב, הזדון הוא אולי בהכחשה, כי כל אדם הגון צריך לראות את הדברים ולתת לעצמו").

    ולמרות זאת, לפעמים בכוחן של סדרות טלוויזיה לחולל שינוי בתודעה הקולקטיבית ולכונן תהליכים היסטוריים של הכרה בעוול ותיקון המעוות. זה קרה בעבר. הלוואי שזה יקרה גם עם הסדרה של לוי.

  3. מישלינג

    זוכרת רגע שבו א.לוי אמר בפרק אתמול שבנישואים מעורבים לרוב היה זה מזרחי משכיל עם מ.ארופאית לא משכילה והנה עוד נקודה שלא עוזרת לי בכלל להבין לאיפה אני בכלל שייכת. אמי נולדה במ.ארופה, אבי בטורקיה. כשהכירו, שניהם היו סטודנטים, כשהתחתנו, שניהם היו משכילים. אבי ללא ספק עבר את תהליך "ההשתכנזות" המדובר אבל זכרונות מהבית הספרדי של הוריו יש לי רק עד גיל 12 אז הוריי התגרשו, סבתא שלי נפטרה ועוד כל מיני עניינים.כשהייתי שואלת אותו על המשפחה המורחבת שלו (חלקם עוד בטורקיה) לא ידע להגיד דבר.יודעת שמזרחית אני לא. לא חוויתי את אותן החוויות שעליהן מדברים האנשים בתוכנית ובטח שלא באותן עוצמות. היו כל מיני בדרך, בעיקר אני משערת בגלל שם המשפחה שקיבלתי מאבא שלי שהוא לא אשכנזי בעליל,יכול להשמע עברי, יכול להשמע ערבי. זוכרת כל מיני הערות של מורים ובמיוחד אחת ביסודי שחשבה לתומה שאני שייכת לדור המייסדים של ראשון (שם גדלתי) כי אחד מאותם אנשי ביל"ו שהגיעו למושבה קודם לכן, עיברת את שמו המ.ארופאי לשם עברי, שיצא שהיה גם שם אבי ואני ידעתי כבר אז שעדיף שתחשוב כך.כל סביבת המגורים שלי כמעט ללא יוצא מן הכלל הייתה של אשכנזים, אפילו לא של זוגות מעורבים ובכל זאת, חבר הילדות שלי היה ממוצא טוניסאי. האם זה היה במקרה? לא יודעת.
    יודעת שגם אצלי הייתה התנגדות ומחסום רגשי כלפי הנושא בכללותו, לאט לאט גם זה נמס והאמת, שהיום במבט מהצד אני יותר ויותר עם המאבק להכרה בעוול ולתיקון המצב, אבל שוב, לא יודעת איפה אני על הסקאלה ועד שלא אדע (או אחליט שזה פחות רלוונטי) לא מרגישה שיכולה לקחת חלק פעיל, למרות שהמאבק לשיוויון הוא לא רק של מזרחים ולא רק מזרחים רוצים פה ישראל אחרת בנקודה הזו כמו אחרות.

  4. זוכמיר

    סמולן, קודם כל תודה על הרפרנסים.
    חוץ מזה כדאי גם להזכיר את ההגיון הבסיסי של המזרחים הרדיקלים, שאומר שהם בעצם "בני המקום" בניגוד לאשכנזים שבאו מאירופה וכל מיני מקומות והם לא באמת שייכים. רק המזרחים, לפי הרעיון הזה, באמת יכולים להשתלב במרחב התרבותי-פוליטי. הפרינציפ הזה של לחזור לשורשים באגן המזרחי של הים התיכון הוא בעצם הרעיון הציוני בגרסא הכי אידיאולוגית שלו (כנעניות סטייל) שפותח על ידי אשכנזים בני אשכנזים.

  5. שרלי

    גם הסדרה של לוי וגם כל התגובות נובעות מבעיה עמוקה יותר של כל החברה הישראלית. האינטרס של מדינת ישראל הוא אך ורק האינטרס האשכנזי, כל החלטת ממשלה (וכאן לא משנה מה המוצא של המחליט בכלל) נובעת מהאינטרס האשכנזי.

    המזרחים מלקטים את הפירורים של המדיניות הזו שנהוגה מאז ומתמיד וקשה מאוד לשנות אותה, ייצוג מזרחי הפוליטיקה לא שינה אותה.

    הבעיה היא התפיסה האשכנזית שהם העם היהודי היושב בציון ורק הם יכולים לנהל את העסק.

    הבעיה היותר גדולה היא שמדובר במיעוט ברור של אזרחי ישראל ולכן זה יוצר מצב קולוניאליסטי או דמוי-קולוניאליזם.

    מקבלי ההחלטות משוכנעים שכל החלטה שלהם היא הדבר הנכון למדינה ולא יכולים להבין שמההחלטות האלה נגזרות מאז ומתמיד עוולות.

    אז זה מהראש, הדיונים האלה מתעסקים כמעט תמיד בתוצאות של ההחלטות, הן ההיסטוריות והן אלה שמתקבלות היום.

    ברגעים אלה מדברים על ייבוא אשכנזי מארגנטינה לתפקיד הנגיד. ומאחר ואנחנו בתוך מדינה עם מערכות החלטה אשכנזיות איש לא ממש מתפעל מכך שבפעם השניה מיבאים לכאן נגיד רק בגלל המוצא שלו. רק צריך לחשוב איזו מהומת אלוהים היתה קמה לו הציעו איזה כלכלן מגרבי מצרפת לתפקיד הנגיד ויש לא מעטים כאלה שאפילו יודעים עברית, ואפילו ערבית.

    לכן השאלות של אלמוג הן אולי חשובות מאוד ונמצאות ברומו של עולם, אבל הן לא הבעיה.

    הבעיה הזו הולכת לפיתרון, רוב הסיכויים שזה יבוא ברגע שתפרוץ אלימות, או שבאמת האשכנזים ישנו את התוכנה שלהם, שזה כנראה לא יקרה. האינטרס של האשכנזים אף הוא בשינוי המצב אבל קיבעון מחשבתי הוא רעה חולה של האנושות ואנשים חושבים שעדיף למתוח עוד את החבל באותו מצב ולא לשנות עד שנופל עליהם משבר. אבל המשבר בוא יבוא.

    (הן הציונות הן הפוסט-ציונות והן האנטיציונות הן כולן מערכות אשכנזיות, אבל זה נושא אחר).

  6. מ

    כששואלים ילדים מהפריפריה, אפילו כשהם דור שלישי בארץ, למוצאם, הם עונים, מרוקאי, טוניסאי וכך הלאה. הם לא מבולבלים, כי איש לא טמא את מוחם בבדותה ש"מזרחים" היא זהות אתנית.
    מקובלת עלי ההגדרה של ד"ר סמי שלום שטרית ל"מזרחים" כזהות חברתית פוליטית, וכך הוא כותב בספרו"המאבק המזרחי בישראל 1948-2003": "ההגדרה העצמית החדשה "מזרחים" המוכרת מאז תחילת שנות השמונים, ושעמה התפתח שיח מזרחי פוליטי חדש, היא בעיקרה הגדרה פוליטית חברתית ומבוססת פחות על מוצא אתני. נקודת המוצא של המגדירים עצמם "מזרחים" היא ראיית החברה הישראלית על-פי יחסים של דיכוי כלכלי ותרבותי בין אירופאים ללא אירופאים..".
    לא ניתן לאחד מהגרים מתפוצה גאוגרפית גלובלית, מעשרות ארצות ומשלל תרבויות לקבוצה אתנית אחת, "מזרחים", מבלי להיות גזען או טיפש. זה בדיוק כמו שאמריקאים מגדירים היום מהגרים מזרח אסייתים כ"אוריינטלים", כאילו מה כבר ההבדל בין סינים, קוריאנים ויפנים (בסה"כ כמה ניואנסים פולקלוריסטים בטלים, לטעמו של הגזען המצוי, כמו אלה שמבדילים בארץ בין מרוקאים לתימנים).

    הטשטוש המכוון של ההבחנה בין זהות חברתית פוליטית לזהות אתנית, ששותפים לה כמעט כל מי שנוטל חלק בשיח העדתי בישראל, כל אחד על פי מניעיו וצרכיו, מאינטלקטואלים מזרחים ועד לערב רב של הטוקבקיסטים הגזענים של העיתונות הישראלית, משחק בעיקר לידיה של הגזענות הישראלית, ובאמצעותה ממשיכים למחוק, במאמץ משותף אדיר, אין ספור זהויות אתניות ברורות ומובחנות.
    פעם, בשיא תמימותי, לפני שנים רבות, עמדתי מול כל המליאה של הקשת בבית הסופר, כשמיקרופון רועד בידי, וקולי רועד לא פחות, והכרזתי, "אני לא מזרחי, אני מרוקאי". השקט שהשתרר לרגע היה מפחיד ומשתק כל כך, כי באחת הגעתי להכרה שבזה הרגע הכרזתי על "צלם בהיכל", שקיבלתי באנחת רווחה את קריאות המחאה שהחלו להיזרק מפינות האולם.

      1. שרלי

        הזהות המזרחית היא אכן זהות חדשה שנכנסה לשיח הפוליטי בארץ בשנות השומנים. היא מגדירה מאבק פוליטית ולא שייכות אתנית או תרבותית או אפילו גאוגרפית.

        להגיד מרוקאי זה להגדיר תיחום גיאוגרפי-תרבותי, ושייכות היסטורית.