• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

לקראת שפה פוליטית יהודית מסורתית

יהדות היא בו זמנית לאום, אתניות, גזע, וגם דת, ואף לא אחד מהם. כל הקטגוריות הללו התעצבו בהקשר אירופאי נוצרי ספציפי, וכעת נדרש מאיתנו לפתח שפה פוליטית יהודית עצמאית שיונקת מתוך הכרת המסורות היהודיות ומתוך דיאלוג ביקורתי עמן
יעקב ידגר

סוגיות של 'דת ופוליטיקה בישראל' אינן פוסקות מלהעסיק את הזירה הציבורית ואת השדה האקדמי בישראל ומחוצה לה. קשה למצוא דיון בסוגיות של חברה, פוליטיקה, תרבות, היסטוריה וזהות בישראל שאינו פונה לעסוק גם בשאלת היחסים הסבוכים בין שני אבריו של מטבע לשוני זה.

למרבה הצער, בחלקו הגדול זהו דיון שגוי ומטעה. הוא מבוסס על הנחות יסוד פופולריות שעוטות חזות אקדמית אובייקטיבית אך הן חסרות בסיס , והוא מוליד אי-הבנה חמורה של תנאי היסוד של הדיון בפוליטיקה הישראלית.

הנחת היסוד הראשית של מרבית הדיונים בנושא מתבררת בעצם כותרתו של הדיון. רוב הכותבים והדוברים נוטים להסכים, בין בגלוי בין במשתמע, ש'הדת היהודית' ו'הפוליטיקה הישראלית' הם שני תחומים ברורים, נבדלים בעקרון זה מזה, שמסיבות כאלו ואחרות (היסטוריות, פוליטיות, וכו') נוטים להיות סבוכים זה בזה, מסובכים ומסוכסכים, באופן שמוצג לרוב בה-בעת, הן כמי שעומד בשורש נפשה של מדינת ישראל, והן כמי שמאיים על דמותה אם לא אף על עתידה של המדינה.

שורשיה של הנחת יסוד זו בדבר ההבחנה המהותית, הקטגוריאלית, בין ה'דת' לבין 'הפוליטיקה' יונקים מתפיסת עולם פילוסופית כוללת, שנוטה לשלוט ברמה גם בדיונים מקבילים בסוגיות דומות מחוץ לישראל (שם הם מתוייגים בדרך כלל כעניינים של 'כנסיה ומדינה').

תפיסת עולם זו סוברת, כנקודת מוצא עקרונית באשר למרכיבים מהם בנויה המציאות האנושית, שניתן לזהות את 'הפוליטיקה' ואת 'הדת' כשני תחומים על-היסטוריים, אוניברסליים, כמו-מטאפיזיים, שהופעותיהם ההיסטוריות הספציפיות הן ואריאציות על אותו רעיון יסודי שעומד בבסיס כל אחד מהם (האנושות מצמיחה הרבה דתות, למשל, אבל הן כולן, בסופו של דבר, הופעות של אותה מהות או ממלאות את אותו תפקוד); היא גורסת ששני התחומים הינם עצמאיים ונבדלים זה מזה באופן מהותי—הפוליטיקה, כתחום של קבלת החלטות רציונלית, והדת, כתחום של חוויה רוחנית אישית; היא רואה ומנתחת את המציאות הזו בתוך מסגרות של הבנה, שמדגישות שורה של הבחנות דו-קוטביות בין הפכים בינאריים (כגון: דת לעומת חילון, תבונה לעומת אמונה, מודרנה לעומת מסורת ואפילו הפוליטי לעומת הלא-פוליטי) ככלי היסוד שבאמצעותם נצפה העולם האנושי ודרכם הוא מנותח; והיא תופסת, או שופטת, את ההבחנה בין שני התחומים הללו, דת ופוליטיקה, כראויה—כמידה טובה שיש לשאוף אליה ולהלחם עליה, שכן היא שמבטיחה את קיומם הבריא של שני האיברים במערכת יחסים זו.

הדיון סביב סוגיית דת ופוליטיקה בישראל מנציח את הטענה השגויה שהציונות היתה מפעל חילוני במהותו. פעילי "תל אביב חופשית" ליד אוטובוס השבת שמפעילה מפלגת מרצ
הדיון סביב סוגיית דת ופוליטיקה בישראל מנציח את הטענה השגויה שהציונות היתה מפעל חילוני במהותו. פעילי "תל אביב חופשית" ליד אוטובוס השבת שמפעילה מפלגת מרצ

תפיסת עולם זו שגויה מיסודה, והשלכותיה באשר ל(אי) הבנתה של הפוליטיקה בישראל קשות ומרחיקות לכת. מלכתחילה, עוד לפני שנגענו במקרה הישראלי, היא שוגה בהבנת המציאות האנושית. היא כופה על החיים האנושיים מסגרות תפיסה ופרשנות שלא רק שאינן מסייעות להבנת ההתנהגות האנושית, אלא גם מעודדות, באופן שיטתי, שיבוש של עצם הדיון והניתוח בדבר חיי אנוש. והיא מונעת על ידי אידיאולוגיה צרה—זו שמציגה את מדינת הלאום (החילונית לכאורה) כמובנת מאליה, כטבעית וכניטראלית מבחינה ערכית, ומצדיקה את האלימות שמפעילה המדינה—שמוסווית כהערכה אובייקטיבית של ההיסטוריה האנושית.

המקרה הישראלי

כשאנחנו מתמקדים במקרה הישראלי, המקרה של מדינת הלאום שמזדהה כיהודית, הבלבול והשיבוש הופכים לחמורים במיוחד. הדיון סביב סוגיית דת ופוליטיקה בישראל מנציח את הטענה השגויה שהציונות היתה מפעל חילוני במהותו, ושמבנה הבסיס של הפוליטיקה הישראלית הוא מדינת לאום חילונית, ליברלית ודמוקרטית, שמסיבות כאלו ואחרות (בעיקר: המבנה הייצוגי והקואליציוני של המשטר בישראל, שמעניק לכאורה למפלגות דתיות יכולת לסחוט פשרות וויתורים מצידו של הרוב) נאלצת לחוקק שורה של חוקים שכופים את הדת היהודית על המרחב הציבורי ועל חייהם הפרטיים של האזרחים בישראל.

זהו, אחרי הכל, הרעיון הגלום באחד ממושגי היסוד של הדיון הפוליטי בישראל, ה'סטטוס קוו' המפורסם, שהוא, כך אנו אמורים להאמין, מעין הסכם שביתת נשק בין שני ניצים: המחנה החילוני (שכל מבוקשו הוא לקיים משטר לא דתי, נאור, דמוקרטי וליברלי, בו לדת אין דריסת רגל במרחב הציבורי), מזה, והמחנה הדתי (שכל מבוקשו הוא לכפות את חוקת התורה על המדינה ואזרחיה), מזה.

דיון מעוות זה מעודד חוסר הבנה ומונע בחינה זהירה של מערכת היחסים הלא פתורה של הציונות ושל מדינת הלאום שהיא הקימה עם מה שהיא, הציונות, ראתה (בעקבות המחשבה היהודית-אירופאית בת זמנה) כ'הדת היהודית', שנבדלת מהלאומיות היהודית (רעיון שהוא, בתורו, תוצר של כפיית המסורות היהודיות אל תוך סד הקטגוריות האירופאיות-נוצריות במוצאן ובמהותן – דת ולאומיות). ככזה, הוא מסתיר כמה עובדות יסוד חשובות באשר למשמעותן של הזהות היהודית והזהות הישראלית, ומעודד הצגה מעוותת של מגוון זהויותיהם היהודיות של הישראלים (אם לציין רק שתיים מהשלכותיו ההרסניות).

יחסנו למסורת

אחת הדרכים הפוריות להתעלות אל מעבר לאופקו הצר של שיח זה ולהתחיל ולבחון, או אפילו לבנות, את החלופות לו, היא לזהות את העניינים העומדים כאן על הפרק לא כשאלה של יחסי דת ופוליטיקה בישראל, כי אם כסוגייה (פוליטית לעילא) של יחסינו אל המסורת. במלים אחרות, אני מציע לקרוא מעין קריאה יהודית-ביקורתית כנגד התמודדותה הלא-פתורה, הסבוכה, הנוטה להיות מניפולטיבית, של המדינה עם ההיסטוריות השונות של קהילות היהודים, כפי שאלו מתגלמות במסורות היהודיות, שקדמו למפעל הציוני ולהגשמתו בדמותה של מדינת ישראל.

כך מתבררת השאלה הראשית: כיצד מתמודדת התיאופוליטיקה של מדינת הלאום, על המסורת הלאומית המומצאת שעליה היא מתכוננת (לפחות ברמה הסמלית), עם מסורות יהודיות שקדמו לה ושממשיכות להתקיים לצידה? עוד מבלי שנוכל לבחון זאת לפרטי פרטים, ברור שהתמודדות זו רחוקה מלהיות פתורה, ויש עדויות ברורות לכך שהיא נעה על פני שדה רחב של עמדות וגישות אפשריות, שכולל, בין היתר, אימוץ בררני וחיוב עקרוני מזה, והתעלמות ושלילה מזה, פרשנות תוקפנית ומתעמתת, הכחשה גלויה או סמויה, ציות פאסיבי ואף, בפינות מסויימות, נאמנות דיאלוגית.

ה'בעיה' עם ההיסטוריות, אופקי המשמעות והמסורות היהודיות היא שהם אינם מתאימים בקלות, אם בכלל, למסגרות קטגוריאליות מקובלות, שמקורן בשיח המערבי המודרני, כגון לאום, אתניות, גזע, וגם, ואולי אף מעל לכל, דת. הבה ונתעלם לרגע, ולו לשם הטיעון, מהנטייה לראות את הקטגוריות הללו, שנולדות מתוך נסיון אירופאי נוצרי ספציפי, כמעין שפה אוניברסלית של הסדר האנושי, שמתאימה בהכרח גם להיסטוריות של קהילות היהודים. מה שחשוב הוא שבמובנים מסויימים, רבי משמעות, היהדות היא בו-בזמן כל אחד מהמושגים/קטגוריות הללו, ואף לא אחד מהם. זאת, משום שהמסורות היהודיות הן אופני חיים מלאים, שנוגעים למימדים שונים המתוייגים פעם אחת תחת אחת מהתוויות הללו ופעם אחת תחת אחרת; הן מציעות אופקים של משמעות, נרטיבים, וכללי התנהגות שנוגעים לאופן בו האדם נבנה, מבין את עצמו, ומתמודד עם העולם סביבו.

יש להדגיש שאופקים, נרטיבים וכללים אלו אינם קטגוריה סגורה וחתומה. בהיותם מעין שפה של אורח חיים, הם נמצאים בתהליך נמשך, בלתי פוסק, של פרשנות ופרשנות-מחדש, ומתאפיינים בדינמיות, בדיוק כשם ששפה מדוברת נמצאת גם היא בתהליך נמשך ובלתי פוסק של התעצבות ושינוי. הם נמצאים גם במערכת יחסים נמשכת של מפגש, השפעה הדדית, ואף עימות עם מסורות קרובות ודומיננטיות; ומערכות יחסים שכאלו משפיעות בהכרח על התפתחותם ההיסטורית. ככאלו, הם זוכים לפרשנויות ויישומים מגוונים, רבי פנים, לעתים אף מנוגדים.

בהערת אגב כדאי לציין, ששימת דגש על רעיון המסורת, כפי שנעשה כאן, מאיר באחת את ריבוי הפנים היהודי, ומצביע על החובה לשמור על מינוחים ומבנה שיח שמכירים במגוון הזה, ואינם כופים אותו לכדי ייצוג בלעדי, אחיד: ראוי שנתעקש על שימור הריבוי והמגוון היהודי, ונעדיף לדבר בלשון רבים על מסורות יהודיות ולא על היהדות או המסורת היהודית, בלשון יחיד.

מכל מקום, אני מבקש להציע כאן כמה נקודות לדיון, שמתבהרות בעקבות הצעתי לניסוחה-מחדש של מסגרת הדיון. נקודות אלו נוגעות לשלושה נושאים ראשיים: מקומן של מסורות יהודיות (א) בהתעצבותו של הפרוייקט הציוני, (ב) בעיצובו של המרחב הציבורי הישראלי, ו(ג) בהתפתחותן של זהויות יהודיות בישראל.

מסורות יהודיות בהתעצבותו של הפרוייקט הציוני

אחת הדרכים הפוריות להבנת הציונות היא לזהותה לאו דווקא כנסיון לחילון היהדות, או המסורת היהודית, באמצעות המצאתה של מסורת לאומית (תיאור כזה מצליח אמנם לתפוס תשומת לב רבה, אבל עדיין סובל מכמה כשלים בסיסיים, בראשם חוסר הבהירות שלו באשר למשמעות החילון), כי אם כתגובת-נגד למהלך אחר של המצאה, שקדם לציונות: הפיכתה של היהדות ל'דת' (או, במלים אחרות, המצאתה של הדת היהודית). כוונתי היא למהלך האידיאולוגי והפרקטי המודרני, שצמח בעיקר באירופה, בייחוד בגרמניה, מאמצע המאה השמונה-עשרה ואילך, שביקש לפרש מחדש את המסורות היהודיות כמי שתואמות לקטגוריה האוניברסלית-לכאורה (והאירופאית-פרוטסנטית במהותה) של הדת, גם היא המצאה בת-זמנה.

משה מנדלסון (1729-1786), נחשב לאבי הרעיון שהיהדות היא דת. פורטרט במוזיאון היהודי בברלין
משה מנדלסון (1729-1786), נחשב לאבי הרעיון שהיהדות היא דת. פורטרט במוזיאון היהודי בברלין

הציונות, במלים אחרות, צמחה כטענה נמרצת כנגד הרעיון שגורס כי היהדות היא במהותה דת, כלומר מערכת של אמונה, בעיקרה עניין פרטי של רוחניות, שלמעשה אינה מכילה מרכיבים או השלכות פוליטיים (לאומיים או אחרים). הולדתו של הרעיון לפיו היהדות היא דת—בדיוק אותו דבר שמתוייג בתווית הזו, ושום דבר אחר מעבר לו—מזוהה בעיקר עם משה מנדלסון, ופיתוחו-יישומו (לרוב בידי פילוסופים יהודים גרמנים אחרים) הביא להולדת תנועת היהדות הרפורמית, עודד את עיצובה של העמדה ההיסטורית פוזיטיביסטית (שמוכרת כיום יותר תחת הכותרת של היהדות הקונסרבטיבית), ובסופו של דבר הביא גם להתעצבות האורתודוכסיה המודרנית והחרדיות כטענות נגד לפרשנות הרפורמית באשר להשלכתו של הרעיון הזה.

אחת הטענות הגלומות ברעיון שהיהדות היא דת, ושככזו, רק ככזו, יש להבינה, הוא שהיהדות אינה לאומיות, במובנו של המונח כפי שהתגבש באירופה במסגרת הפוליטיקה של מדינת הלאום. סימונה של היהדות כדת פתר לכאורה את המתח הגלום באפשרות זיהויים של היהודים באירופה כבני לאום זר החיים בקרב קבוצה לאומית זו או אחרת. הוא איפשר ליהודים, כלשון מטבע הלשון המפורסמת, להפוך ל'גרמנים (או צרפתים…) בני דת משה': אזרחים ומשרתים נאמנים של מדינת הלאום, פטריוטים לעילא, בשר מבשרו של הלאום הלא-יהודי, שנבדלים מקבוצת הרוב רק בתחום המוגבל של האמונה הדתית, שממילא אינו נושא השלכות פוליטיות.

את הטענה הזו ביקשה הציונות, כאמור, לשלול. הכח הרעיוני המניע של הפרוייקט ההיסטורי רב ההשפעה הזה סבב, בסופו של דבר, סביב טענה מתחרה, שהשתמשה גם היא בכליו של השיח הפוליטי האירופאי בן זמנו: היהדות, טוען הרעיון הציוני על גווניו השונים, היא לאומיות. ככזו, היא חייבת לבוא לידי ביטוי והגשמה במסגרת הפוליטית של מדינת לאום, שבה כמו תתכונן מחדש המשמעות האמיתית של היהדות כלאומיות.

הלאומיות, אותה העדיפו רבים מהוגיו המכוננים של הרעיון הציוני לזהות דווקא כעברית ולא כיהודית, הוצגה כאן כמסגרת רחבה יותר של משמעות, שמכילה בתוכה גם את הדת היהודית, אבל אינה כפופה לה ולבטח שאינה זהה לה. הרעיון הזה עומד, כמובן, גם בשורש מדינת ישראל, שמזדהה כמדינתו (החילונית לכאורה) של הלאום היהודי.

כמו במקרים אחרים של צמיחת תנועות לאומיות ופיתוחה של טענה מדינית-לאומית, גם הפרוייקט הציוני ערך מהלך רחב היקף של המצאת מסורת לאומית. הציונות נדרשה לצקת תוכן משמעותי לרעיון של זהות יהודית לאומית, וההוגים הציונים נדרשו לכתיבה-מחדש של ההיסטוריה היהודית, ולניסוח פרשנות חדשה למשמעות התוכן והזהות היהודיים, כך שתתאים לסיפור-העל הלאומי של זהות וחפיפה (פוליטית) בין טריטוריה לזהות (אתנית, לאומית, לשונית, וכן הלאה).

את אבני הבניין לסיפור-מחדש זה מצאה הציונות, כמובן, בהיסטוריות של היהודים, במסורות יהודיות. אבל היא הגיעה אל המהלך הזה כשהיא מצויה עמוק בתוך הקשר של 'חילון' היהדות (שהגיע לשיאו בתנועת ההשכלה). כלומר, היא מתבססת מלכתחילה על ההבחנה בין 'דת' יהודית לבין מימדים אחרים (פוליטיים, לאומיים, תרבותיים, לשוניים וכו'), שהינם בשורשיהם, 'חילוניים', של היהדות. יתר-על-כן, זרמים חזקים ודומיננטיים, באידיאולוגיה הציונית נטו לראות את אותה 'דת' יהודית כמדכאת את כח-החיים הלאומי, וכמי שאחראית למה שהם תיארו כדעיכתו של העם היהודי בגולה.

echad-haam
מה בדיוק יהודי במדינת היהודים שלך? הטיח אחד העם, אשר צבי (הירש) גינצברג, (1856-1927), בהרצל

כיצד, אם כן, בנתה הציונות את עמדתה ביחס למסורות היהודיות שקדמו לה (ושהיו, כך גרסה הסברה הציונית, נגועות בכתם הדתיות)? היו מי מבין ההוגים הציונים ובראשם, למרבה מבוכתם של רבים, הרצל, שבחרו להתעלם מהשאלה הזו, ולהתמקד במקומה ברעיון של כח פוליטי יהודי, באמצעות דימיונה של מדינת היהודים כמעין מדינת לאום אירופאית—אדרבא: דוברת גרמנית—שנשלטת בידי אירופאים ממוצא יהודי. אחרים, שביקרו נמרצות את ההתעלמות הזו (בראשם אחד העם, שהטיח בהרצל את השאלה הפשוטה והמהממת: 'מה בדיוק יהודי במדינת היהודים שלך?') ראו את משימתו העיקרית של המפעל הציוני בחילון היהדות, כלומר בפרשנותה מחדש של המסורת היהודית, כך שזו תתאים לתפיסת עולם רציונליסטית, מודרניסטית, תועלתנית, שתשמש בסיס למדינת הלאום (החילונית) של היהודים.

רעיון זה של פרשנות מחדש עמד בשורש דימויים העצמי של האידיאולוגים הציונים הסוציאליסטיים, שהגיעו ארצה מתוך כוונה גלויה לכתוב מחדש את משמעותה של זהותם היהודית (או העברית). הם, שברובם התחנכו במסגרות יהודיות מסורתיות (ברובן מזרח אירופאיות), ביקשו להתנער מסמכותו של אורח החיים שלתוכו נולדו. ולפרש-מחדש חלקים מהן. הם עשו זאת מתוך עמדה תוקפנית ומתעמתת. כך למשל, אם לציין את אחת הדוגמאות המוכרות יותר, הם שכתבו את סדר חג הפסח ואת ההגדה שבמרכזו, כך שיתאימו לאידיאולוגיה ולתפיסת העולם שלהם: למשל, הם הוציאו את אלוהים מההגדה, והכניסו במקומו, בתפקיד המושיע, את העבודה, את האדמה, או אפילו את ולדימיר איליץ' לנין.

יש להדגיש, מהלך זה של התעמתות תוקפנית עם המסורת, גם אם יש בו גסות גדולה, הרי שהוא עדיין בחזקת משא-ומתן עם המסורת, שמבוסס על היכרות עמה. גם מרידה בסמכות היא סוג של הכרה בה, ולבטח שהיא מבוססת על הכרה שלה. אבל ברגע ששכח הלהט האידיאולוגי, ואבדה ההיכרות הבלתי אמצעית עם המסורת, נותרו בניהם ובנותיהם של חלוצים וחלוצות אידיאולוגים אלו עם תערובת חמוצה של טינה למסורת ול'דת', ובורות כללית באשר לתוכנם של אלו. הם נותרו יהודים בזהותם, כמובן. אבל תוכנה הפוזיטיבי של זהותם זו, מעבר לעובדה שהם היו מגוייסים למפעל של בניית מדינת לאום יהודית (התנועה הציונית בחרה, בסופו של דבר, בחזונו של הרצל על פניו של אחד העם), הלך והתעמעם. הדיאלוג בינם לבין המסורות היהודיות שלהם הלך ונאלם.

מסורות יהודיות בעיצובו של המרחב הציבורי הישראלי

הקמתה של מדינת ישראל רחוקה היתה מלפתור את הדילמה הזו. בסופו של דבר, אפשר לזהות את המדינה כמי שהתמקדה בראש ובראשונה בכינונו של רוב יהודי—עניין של 'דמוגרפיה'—כתנאי היסוד לקיומה כמדינת הלאום היהודי, והמעיטה לעסוק בשאלות של דיאלוג עם המסורות היהודיות של בני הרוב ופרשנות מחדש שלהן. בתחרות המפורסמת בין שני תרגומים אפשריים לכותרת חיבורו של הרצל, הציונות בחרה להתמקד בהקמתה של 'מדינת יהודים' ולאו-דווקא בהקמתה של 'מדינה יהודית'.

אבל גם הגדרה צרה כזו של הפוליטיקה היהודית—זו פשוט פוליטיקה שמנהלים אותה מי שמוצאם יהודי, לא פחות ולא יותר—נדרשת לכמה סוגיות מהותיות של זהות יהודית לשם ניהולה של מדינת לאום שמזדהה כמדינתם של היהודים. כך למשל, המדינה נדרשה להחליט מי נחשב ליהודי, ומי לא; למתוח, במלים אחרות, את קווי המתאר וההגדרה של אותו לאום, שבשמו היא פועלת. פתרונה של המדינה החילונית לכאורה לבעיה זו היה להתבסס על נציגיה הרשמיים של ה'דת' היהודית (קרי: רבנים ופוליטיקאים שדוגלים בנאמנות שמרנית לפרשנות אורתודוכסית של מסורות יהודיות מסויימות) שישמשו כמעין שומרי סף של הלאום—אם באמצעות הפקדתם על ההכרעה מיהו יהודי?, ואם באמצעות הפקדתם של דיני האישות בידיהם, באופן שמונע למעשה נישואים בין-דתיים, ושומר את ההבחנה בין יהודים לשאינם יהודים.

מדינת ישראל, כדאי להזכיר, מעולם לא טרחה לנסות ולבנות זהות לאומית ישראלית, כזו שתהיה משוחררת, לכאורה, מהדת היהודית, ותכיל באופן טבעי גם את הלא-יהודים מקרב אזרחיה של המדינה. במקומה, היא התמקדה בבנייתה של זהות לאומית יהודית המסוכסכת-עם עצמה, אמנם, אך מתייחדת במשמעות בולטת אחת: היא זהות לאומית השמורה ליהודים בלבד. המדינה ראתה גם את המגוון של מסורות יהודיות כאיום על האחדות הלאומית שהיא יצרה, והקדישה את מרצה להתכתן ומחיקתן, במסגרת הפרוייקט הדורסני של כור ההיתוך.

אין תעודה כזו. מדינת ישראל, כדאי להזכיר, מעולם לא טרחה לנסות ולבנות זהות לאומית ישראלית
אין תעודה כזו. מדינת ישראל, כדאי להזכיר, מעולם לא טרחה לנסות ולבנות זהות לאומית ישראלית

המדינה ממשיכה לדגול, כמובן, ברעיון של הבחנה בין דת לבין לאום יהודיים, אבל כפי שהדגימו הויכוחים הפוליטיים והדיונים המשפטיים סביב הפרדוקסים שיוצרת ההבחנה הזו, המדינה והתרבות שהיא בנתה נותרו נאמנות לרעיון ששתי הקטגוריות הללו זהות. הרעיון הזה הוא שעומד בבסיס תוכנית הלימודים של בתי הספר הממלכתיים, והוא שמזין שורה של חוקים שכופים פרשנות מסויימת, צרה בעליל, של המסורת היהודית על המרחב הציבורי.

זהו, אם כן, המפתח להבנת מה שמכנים הסטטוס קוו. אין זה עניין של פשרה וכניעה של הרוב החילוני למיעוט הדתי, כי אם ביטוי—גס, בלא ספק—של התבססות המדינה (שנשלטת, כדאי להזכיר, בידי נציגיו של אותו רוב חילוני לכאורה) על פרשנות דתית צרה של משמעות המסורות היהודיות לשם הסדרתו של המרחב הציבורי וניהולה של הפוליטיקה הלאומית. ואת הפרשנות הזו כופה המדינה על המרחב הציבורי ועל אזרחיה באמצעות הכלי הראשי שיש בידה: החוק והאחראים על אכיפתו האלימה.

כדאי לומר זאת במפורש: הרוב החילוני נזקק לכפיה הדתית הזו יותר מכל צד אחר במשוואת היחסים הנדונה. היא זו שמבטיחה את שימורה ותחזוקתה של זהותו היהודית במדינת הלאום, המזדהה כמדינתם של היהודים. להיות יהודי בישראל משמעו להיות בן או בת קבוצת הרוב, שנהנית מעמדה עדיפה בכל מימד של החיים. מי שהוא יהודי בישראל נהנה מהון פוליטי, סמלי ותרבותי, ששמור רק ליהודים. ובלא כפייתה של המדינה את פרשנותה הצרה ליהדות על המרחב הציבורי, היו נותרים רבים מבני הרוב הללו חסרים את האפשרות להבין באופן חיובי את תוכן זהותם היהודית. המדינה, במלים אחרות, היא זו שכופה את ה'דת' על המרחב הציבורי, ומבטיחה באמצעותה את ההבחנה בין יהודים לשאינם יהודים, ואת העדפתם של הראשונים על פני האחרונים.

מסורות יהודיות בהתפתחותן של זהויות יהודיות בישראל

שימת לב לשאלת עמדתנו ביחס אל המסורת תשפוך אור חדש גם על סוגיית זהויותיהם היהודיות של הישראלים. בעיקר, היא תחשוף את ההשפעה השלילית והמעוותת של שליטת שיח השסעים שמזהה את ההבחנה בין הדתי לחילוני כציר המכונן של הזהות היהודית בישראל.

קחו, למשל, את קבוצת הרוב החילוני. משמעותה החיובית של חילוניותו היא כה עלומה, עד שעורכיו של הסקר הגדול ביותר על אמונות, שמירת מצוות ומנהגים יהודיים בקרב הישראלים העדיפו להחליף את השם חילוני בשם-התואר השלילי, לא-דתי.

הבעיה מתחילה באותו שיח שסעים שמוליד מלכתחילה את דימויי הקצה חסרי הבסיס שלו (הדתי הוא מי ששומר על כל תג ותו מתרי"ג מצוות, בזמן שהחילוני הוא זה שאין לו ולקיום המצוות דבר וחצי דבר). במקומו, כדאי לנו לאמץ נקודת מבט מסורתית, כזו שתשאל על עמדתם של הישראלים אל מסורותיהם היהודיות.

כבר תארתי למעלה את הרקע להתגבשותה של החילוניות היהודית-ישראלית—או לפחות זהותם היהודית של מרבית המזדהים כחילונים כעניין של סתם, לא כעניין של הזדהות עם משנה סדורה חילונית כזו או אחרת—כתוצר של היאלמות הדיאלוג בין האדם וקבוצת ההתייחסות שלו לבין מסורותיהם. ה'חילונים שממילא' הללו הפקידו (מרצון או מתוך פאסיביות) את ניהולה של זהותם היהודית בידי המדינה ומוסדותיה שמחנכים את ילדי הישראלים להכיר פנים מסויימים מההיסטוריה היהודית כהיסטוריה שלהם, כופים עליהם את לוח השנה היהודי, מכריחים אותם להכיר את השבת כיום המנוחה שלהם, ומקשים עליהם מאוד להתחתן עם מי שאינם יהודים (אם לציין רק כמה מהמימדים של כפיה דתית זו).

המפתח להבנת החילוניות הישראלית, אם כן, הוא חוסר היכולת שלה לנהל דיאלוג בעל משמעות עם המסורות היהודיות מהן היא צמחה. חודסר זה הוכר על ידי מיעוט חשוב מקרב חוגים אינטלקטואלים ואליטיסטיים כאלו ואחרים, והוא הכח המניע מאחורי הרנסנס היהודי, שעיקרו נסיון, טקסטואלי בעיקרו לעת עתה, להכיר מחדש את חומרי הגלם של מסורות אלו.

היעדרו של דיאלוג עם המסורת אינו שמור רק לחילונים. שלילתו של דיאלוג כזה הפכה גם לאידיאולוגיה המכוננת של החרדיות, שמעדיפה לזהות את יחסה עם המסורת היהודית כתכתיב או ציות עיוור, לבטח לא כשיחה. המסורת, שהיא, לטענת האידיאולוגיה החרדית, חתומה וסגורה (כמאמר חידושו הגדול של החת"ם סופר, 'חדש אסור מן התורה') מכתיבה, ואנחנו מחוייבים לקיים את תכתיביה. מובן, שיש בעמדה זו מידה לא-בריאה של התכחשות עצמית. היא מתכחשת לעצם טבעה הדינמי של המסורת, ומכחישה את העובדה שגם השמרן הגדול ביותר נאלץ לפרש באופן קבוע ומתמשך את משמעותו של התכתיב המסורתי, ובתוך כך מעדכן את משמעותה של אותה מסורת.

הציונות הדתית נוטה לראות את מדינת הלאום על התיאולוגיה הפוליטית שלה, בצבעיה של התיאולוגיה הדתית
הציונות הדתית נוטה לראות את מדינת הלאום על התיאולוגיה הפוליטית שלה, בצבעיה של התיאולוגיה הדתית

הציונות הדתית, שרואה עצמה כמחוייבת לפרשנות מתפתחת של מסורתה היהודית, מנהלת את המהלך הנמשך של פרשנות זו תחת צילה הכבד של מחוייבותה למסורת אירופאית זרה של הלאומיות, ומנסה מאז ומתמיד ליצור 'סינתזה' בין איברים זרים זה לזה. היא נוטה לראות את מדינת הלאום על התיאולוגיה הפוליטית שלה, בצבעיה של התיאולוגיה הדתית, במהלך שנוטה להכתים את האחרונה יותר מאשר מקדם את הראשונה.

פעמים נדמה שהמסורתיים, שהינם ברובם מזרחים ואינם מקבלים את החלוקה הדו-קוטבית דתי או חילוני כציר המכונן של זהותם, הם שמנהלים את הדיאלוג התובעני ביותר עם מסורותיהם היהודיות. אבל הם עושים זאת בלא תמיכה מוסדית כלשהי, וזוכים לקיתונות של בוז ולעג על מה ש'דתיים' ו'חילוניים' כאחד מציגים כחוסר העקביות שמאפיין, לכאורה, את אורח חייהם היהודי. לא קשה לראות כיצד המסורתיים, שמציגים באופן חי ומתפתח, את האפשרות לנהל דיאלוג פורה עם המסורת ובו בזמן להיות חלק פעיל ומשתתף בחיים המודרנים, נתפסים כמאיימים על שני הצדדים הנצים, הדתי והחילוני, שבונים את זהותם זה כהיפוכו של זה, מתוך הנחה שהמודרניות מניחה לפנינו בחירה אחת, בלעדית: או שננטוש את המסורת, או שנתמסר בכניעה לתכתיביה.

שפה פוליטית יהודית מסורתית

האתגר שעומד לפתחנו הוא ניסוחה של פוליטיקה יהודית שאינה שבויה בתפיסת העולם של מדינת הלאום, על שורשיו האירופאים והנוצריים של הרעיון הזה. מה שנדרש מאיתנו, במלים אחרות, הוא לפתח שפה פוליטית יהודית עצמאית, כזו שיונקת את תוכנה מתוך הכרה של המסורות היהודיות ומתוך דיאלוג ביקורתי עמן, תוך שהיא מתכתבת ומתעמתת עם מסורות זרות אך אינה נמחקת בפניהן, כי אם קוראת תגר כנגד נטייתן של כמה מהמסורות הדומיננטיות כיום (קרי: מדינת הלאום, הקפיטליזם, הליברליזם האינדיבידואלי, וכן הלאה) לכפות אותנו אל תוך מסגרות דיון צרות, חד מימדיות, דו-קוטביות וחסרות רגישות למגוון הגדול של חיי אנוש. זו תהיה, מן הסתם, עמדת מיעוט אל מול מגמה אדירה של כח ופופולריות. אולם עמדה כזאת, הרי לא תהיה בחזקת חידוש בהיסטוריה היהודית. אם לאמץ ולשכתב דברים שכתב פרנץ רוזנצווייג, העובדה שמוגבל כלשהו הצליח להשתלט על העולם אינה אומרת שהוא מפסיק להיות מוגבל.

ד"ר יעקב ידגר בוחן במחקריו סוגיות של זהות ופוליטיקה, אתניות ולאומיות ותרבות פוליטית בישראל. הוא פרסם שורה של ספרים ומאמרים העוסקים ביחס המורכב שבין פוליטיקה, זהות, מסורת ומודרניות. שני ספריו האחרונים, המסורתים בישראל: מודרניות ללא חילון, ומעבר לחילון: מסורתיות וביקורת החילון בישראל מציגים מבט רחב על סוגיות אלו.

לקריאה נוספת

המפתח מצוי בידי המסורת | יעקב ידגר

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. פריץ היקה הצפונבוני

    לא הצלחתי לצלוח את כל המאמר. מלומד מאוד ודורש הדפסה וקריאהבניחותא .באנגלית יד על מאמרים ארוכים מדי ; tldr too long, did'nt read אם אגיע לזה. t . נראה שהכותב
    כאחרים למשל פרופסור זנד,

    מסתמך על הגדרת הלאומיות בתפישה האירופית של הרומנטיקה ואולי גם על הגדרתו של לנין מהוא לאום . אבל המושג לאום ,אומה. עם הרה יותר עתיק. באימפריה העוח'ומנית עד למהפכת הטורקים הצעירים( הועד לאחדות וקדמה) ה הקבוצה ההשולטת היתה האסלם הסוני בראש הסולטן . ראש האימפריה דתית כחילונית . הערבים הסונים היו שווי זכויות ומלבדם היו קבוצות מיעוט אתניות,עם אוטונומיה תרבותית, שאצלם כל קבוצה אתנית היתה לה הממסד הדתי היחודי .בד"כ כנסיה מזרחית לרוב אורתודוקסית כך העדה היהודית שבראשה עמד מנהיג דתי,,,חכם באשי"- רב גדול(ראשי). לא זכור לי מי אבל אחד מהרבנים בהחל תקופת ההשכלה אמר :,, אין ישראל אומה אלא בתורתה" וע"כ כל היהדות החרדית, ממשיכתה של היהדות הנורמטיבית עד לתקופת ההשכלה, רואה עצמה לא כעדה דתית אלא אומה בגלות / חלקם מקימים מצות ישוב א"י, מה שהיה פעם הישוב הישן. א"י .שתגאל ע"י ביאת המשיח.. תשאלו את הסטמרים אם הם אומה או עדה דתית בלבד. וכולם רואים את מדינת ישראל כמי שנוצרה בחטא כיון שה ציוניסטן ר"ל עברו על המצוות שנגזרו על שלומי אמוני ישראל אחרי כשלון מרד משיח השקר ,בר-כוזיבא" והן לא לעלות בחומה היינו לממש עצמאות מדינית בדרכי העולם הזה. לא לדחוק את הקץ מה שעשו תנועות משיחיות בדורות קודמים. מה שממשיכיו המתנחלים של הרב קוק הראשון הקבליסט עשו: לכפות על הקב"ה להביא את המשיח בעוד שזאת פררוגטיבה של האל עצמו. ולא להתגרות בגויים( מותר לשנוא אותם) משהציונות בעקר הימין עשה.
    אם שרב הציונים היו חילונים הם נעזרו הן בדת ובמקורות דתיים כמו התנ"ך והן בארכיאולוגיה כדי לבסס את התביעה לשלטון בפלסטינה-א"י ( הכנוי המנדטורי לטריטוריה הזאת)
    על השליטה בפלסטינה-א"י . ולהשומע ינעם.

    1. יוסי ברנע

      אמר זאת הרב סעדיה גאון שכלל אינו קשור לתקופת ההשכלה…

      1. פריץ היקה הצפונבוני

        ראה לעיל

  2. יוסי ברנע

    הציונות ילדה במידה את "הישוב העברי" , ופרנסי הקהילה שהפכה למדינה ניבהלו מהלאום החדש שנוצר בארץ, וחיזקו את יהדותו במקום להפוך את כל תושבי הארץ לבני הלאום שלה.
    שיטת המילטים הנהוגה באימפריה הועתמנית שועתקה לישראל תוך הכנסת תוכן לאומי אורגני במקום אזרחי, מה שהגביה עוד יותר את החומות בין יהודים לבין מי שאינם, הגם שכולם אזרחים.
    המחבר צודק בכך שיש שוני בין הנצרות ליהדות, והאחרונה כמו האיסלם היא דת הלכה ולא אמונה, אבל הללו השתיים מתקשות להצמיח מהן דמוקרטיה ליברלית, כל שכן מדינת לאום אזרחי.
    מסורת לא תעזור לנו שלא לקחת מהמערב את הראוי פוליטית לאומית כי אין לנו במסורת, פוליטיקה דמוקרטית או לאומיות ליברלית.
    יש להבחין בין החברה האזרחית שיכולה להיות יותר פלוראליסטית ורגישויות כלפי תרבויות משנה, לבין המדינה שאם חפצים חיים אנו חייבת להיות מדינה של כולנו, וכל האזרחים אם הם לא יהיו שווים הם לא יהיו אזרחים שיוכלו לפתח את " הטוב הציבורי" של כולנו. היות כולנו ישראלים, לא תימנע מיהודים להיות יהודים מלאים ושלמים בקהילתם הם.

  3. ליכודניק

    מה זאת אומרת "[יש] לפתח שפה פוליטית יהודית עצמאית, כזו שיונקת את תוכנה מתוך הכרה של המסורות היהודיות ומתוך דיאלוג ביקורתי עמן, תוך שהיא מתכתבת ומתעמתת עם מסורות זרות אך אינה נמחקת בפניהן"?
    הרי כל מפלגה יהודית גדולה טוענת שיש לה שפה כזו:
    מרצ: לוקחת מהמסורת היהודית את ערך האדם, וכמובן גם מהליברילזם המערבי
    העבודה: לוקחת מהמסורת היהודית את הלאומיות, ומהמסורת המערבית- את הסוציאליזם
    ליכוד: לוקחת מהמסורת היהודית את הלאומיות, ומהמסורת המערבית- את הליברליזם (עם או בלי מעורבות המדינה: זה ההבדל בין "חירות" ו-"ליברלים").
    ש"ס: קושרת עצמה למסורת, "עטרה ליושנה", אך גם למסורת המערבית- הרי הח"כים שלה לובשים חליפות ולא ג'לביות.
    הבית היהודי: קשר חזק למסורות מערביות של מדע, חשיבה ועשיה, לשם ביניין הארץ כמובן.

    אז איזו מהשפות האלו הכותב מציע שנאמץ?

    איני חושב שצריך שפה חדשה. צריך פשוט לדבר על נושאים שנחשבים טאבו בעיני רוב הציבור, כמו האם הם מרגישים קרובים יותר לגוי רוסי (או בדואי/דרוזי) ששירת איתם בצבא או לאברך חרדי שגר בשכונה שלהם; האם הם מוכנים שהחלטות קריטיות בכנסת יתקבלו בקולות ח"כים ערביים (כלומר, ללא "רוב יהודי"); מה היחס הראוי לערבים וכו'.

    1. לא ליכודניק

      נדיר שאני מסכים עם ליכודניק, אבל זה המקרה כאן.

      "להמציא שפה חדשה"? השפה האחרונה שהמציאו זה אספרנטו, והיא לא בדיוק כובשת את העולם בסערה. קודם באים מעשים ותפיסת עולם, אח"כ בא הסלנג, ואח"כ באים האקדמאים ומנסים להדביק לדברים תוויות.

      דווקא השכני שלנו הם אלה שלא מוכנים להפריד דת ופוליטיקה – זו מהותה של האיסלאם. ההפרדה הזו היא מה שאיפשרה לאיקופה לצאת מימי הביניים. אני מודה שלא הצלחתי להבין אם המחבר רוצה להחזיר אותנו לשם או לא, אבל אם כן, אז לא תודה!

  4. עמית

    הניתוח שמציע המאמר הוא מעולה ואחד המוצלחים שפורסמו בבמה הזאת. אבל אני מסכים עם המגיבים האחרים שנדרשת חקירה,מהי אותה "שפה פוליטית יהודית עצמאית" צריכה להיות.

    1. נועם א"ס

      ליכודניק, לא ליכודניק, עמית:

      התשובה לשאלה שלכם נמצאת מיד בפסוקים הראשונים של בראשית א', שם מתוארים יסודות השפה שעליה המאמר מדבר: עיקר ראשון הוא שהקב"ה קדם לעולם (רמב"ם) – שאותו ברא במילותיו. אולם איך קיימות המילים שבהן נברא העולם קודם לעולם שאותו הן מייצגות? איך נבין מילים, את קיומן לכשעצמן – שפה – בנפרד מהקב"ה, אך גם בנפרד מהעולם, לפניו?

      שפה אינה לשון. שפה אינה "אספרנטו" או כל ניב אחר. ב"שפה" אין הכוונה למערך טכני של ערכים לקסיקאליים, ואופני התקשורת המילוליים של ערכים כאלה. שפה אינה לשון. הלשון נמצאת בתוך הפה: "לשון" היא פעולת הדיבור התחומה בתוך המערך (הפיזי, המנטאלי) של הדובר.

      שפה היא קצה המערך של הדיבור – ממבראנה שהדיבור מרצד עליה, רוטט ומקרין מעבר לה ולבסוף ניתק ממנה ושם נטמע ונעלם. שפה היא גבול: שפת הנהר, שפת הים. המקום שבו הדיבור פוגש במה שאינו הוא ומסתיים כתחום החזקה של יוצרו-בוראו. אנחנו אומרים "שפת הציור" או "שפת הקולנוע", וגם "שפת הכוח" או "שפת האלימות". "שפת הקולנוע" אינה מערך טכני של ערכים לקסיקאליים (או וויזואליים) ואופני התקשורת הקולנועיים של ערכים כאלה. אנחנו לא אומרים "לשון הקולנוע". גם לא "לשון האלימות". "שפת הקולנוע" היא הטווח שבו נגמר הדימוי הקולנועי לכשעצמו: איפה שהדימוי הקולנועי מפסיק להתקיים כטכנולוגיה שדרכה הוא מתממש, ונהיה לא-קולנוע, לא-הוא. רק אז הוא נהיה – "שפת הקולנוע", שפה.

      המילים הנהגות בבראשית א' הן הגבול שהקב"ה – האינסוף – יוצר בתוך עצמו כדי שיהיו לא-הוא, כדי לפנות מקום מעצמו לעולם הנברא במילים האלה, במרחב שהן יוצרות (האר"י, צמצום). השפה שנולדת מהמילים האלה, השפה שעליה מדבר המאמר החשוב הזה של יעקב ידגר, אינה השפה שחותרת לייצג את העולם – היא השפה שחומר העולם נברא בה (ספר יצירה). יש שמדברים על שפת האבנים, שפת העצים, שפת הבתים (בייחוד אלה שהאבנים, העצים, הבתים אבדו או נלקחו מהם, ונשארו להתקיים רק בשפה, רק בגבול שבו עוד ניתן לפגוש אותם). שפה ולא לשון: לא המערך הוולגרי, הטכני, של ערכים לקסיקאליים ותנאים מבניים-תחביריים, שפת הייצוג הקולוניאליסטית הנדרשת לנכס ולהכפיף את העולם תחת עצמה, אלא שפה זו המֶפַנה את עצמה כמרחב לעולם להתממש בו בעצם פעולת הדיבור אותה, בעצם היותה. שפה כגבול של עצמה. שפה שמחוללת את עצמה כיחס לעולם.

  5. דניאל דה מלאך

    הניתוח שמציג כאן יעקוב ידגר בהמשך לספריו, הוא מאיר עיניים. עם זאת נראה לי המסקנות הנובעות ממנו הן יותר רדיקליות מאלה שידגר מציע.

    ידגר מראה באופן משכנע כיצד הרצון להקים מדינה יהודית קידם הן את יצירתה של האידיאולוגיה הציונית החילונית והן את התמיכה המוסדית שלה בדת.
    הוא מזכיר לנו כי מדינת ישראל "מעולם לא טרחה לנסות ולבנות זהות לאומית ישראלית",
    הוא גם מראה יפה כיצד הכפייה הדתית מבטיחה את ההבחנה בין יהודים לערבים ו"את העדפתם של הראשונים על פני האחרונים".
    המסקנה מהניתוח שלו צריכה להיות שהצדקתה של מדינת ישראל כמדינה שמפלה לטובה את אזרחיה היהודים (או במלים אחרות מפלה לרעה את אזרחיה הערבים) נשענת על הקיטוב בין דתיים וחילונים גם היום.
    זוהי בעיני הסיבה שהמבנה הייחודי של מערכת החינוך הישראלי ממשיך כל השנים לייצר "דתיים" ו"חילונים".
    כדי לשנות את זה לא מספיק "לפתח שפה פוליטית יהודית עצמאית, כזו שיונקת את תוכנה מתוך הכרה של המסורות היהודיות ומתוך דיאלוג ביקורתי עמן" .

    שינוי אמיתי של המצב דורש לוותר על הפריבילגיות של יהודים במדינה. מרכיב מרכזי בו הוא פיתוח מהלך שיוביל לביטול הפיצול של מערכת החינוך בארץ לשלושה זרמים ריכוזיים. הפיצול הזה עומד בבסיס שתי בעיות מרכזיות במדינה מעבר לאפליה נגד ערבים. ראשית הוא מייצר הקצנה של כל זרם כדי לגבש את זהותו לכן גם חוסר קנאות וחוסר סובלנות. שנית, כפי שמראה ידגר, הוא פוגע ב"מסורתיים" שרובם מזרחים.

  6. יהודיה

    היהדות המסורתית-מזרחית מנהלת דיאלוג עם הדת: מה אני בוחר לקיים – "מקבל על עצמי". הרי אין אדם שמקיים את כל התרי"ג מצוות! והשאיפה החרדית לכך וההוקעה של פרטים מהקבוצה בשל אי ציות לכלל זה או אחר כדוגמא לאחרים… בכלל נדמה לי שהיהדות היא קבוצה שמתגבשת לא פעם בתגובה ל"אחר"/"אחר משותף" – מי ה"גולם במעגל"? שהקבוצה מתאגדת כתגובת נגד/בעד אליו… מה קורה לאנשים "מפורסמים" בארץ שדנים בהם לפרטי פרטים? גם פרטים אישיים שישנה משמעות לחשיפת פרטים שהם מעדיפים לטשטש. אמרתי לא פעם הכל אישי. אישי מידי. ח"כ שכאקט מחאה פולשים לו למרחב הפרטי של הבי"כ.יש בארץ מרחב ציבורי שפולש לא פעם לאישי. אישי מידי… כמה דמויות שכיכבו בעיתונות השתגעו או גרוע מכך התאבדו? זה הילד שכולם אוהבים להציק לו (אחר)… כמה חשיבות ללבוש כמיצג זהות/ מעמד? גם כשיש "תלבושת אחידה" הילדים מבחינים בהבדלי המעמדות ביניהם – בנעליים, בתיק ובמשקפיים. "למה לו מרשים ולי לא?! "החשיבות של להידמות ל"כולם"…. וה"אינדוידואליות" שבעצם היא אותו מרד פחות או יותר… והרצון לנסוע לחו"ל והמשיכה לכל מה שהוא "לא מכאן" – דיאלוג עם ה-חוץ-לארץ. למה כ"כ הרבה ישראלים רוצים לברוח? כי יש הרבה בעיות שאין עליהן מענה מוחשי במציאות בארץ.! כמה פער קיים בין התפיסה בביה"ס לזו של הבית? איך שהחברים תופשים אותי לעומת התפיסה העצמית. הגדרות של דתי/חילוני/אשכנזי/מזרחי חדות שמבטלות את מה שיש! והרי היהדות נלמדת בבית ובקהילה – כמה ביה"ס קשור לקהילה? לי היתה מנהלת מוצנחת שלא הבינה איפה היא נחתה – אליטיסטית מידי לשכונה פשוטה (באתי מבי"ס עם אמצעים רבים ועם מעורבות הורים גדולה כמו מתן שיעור של הורה בתחום שהוא בקיא בו לבי"ס של הורים חסרי משאבים וחסרי מעורבות בנעשה). כמה ילדים נזרקו לרחוב ללא מענה בסוף השנה?! (כל כך הרבה שבשנה הבאה היינו כיתה אחת פחות!) ממה שהבנתי המאמר נוגע ברפרוף בשאלה של המעמד שנגזר מהיחוס הדתי – מסורתי (אין לו שיוך ממשי…) והקטלוג בשאלת החינוך לילדים – מי מתקבל לאן… התיכון שיקבע את העתיד… דיאלוג עקר בין קבוצות באוכלוסייה – "מחנות" גם בדיאלוגים בשיחות יום-יומיות, כל מיני פערים שלא טורחים לגשר עליהם עד שהאדם מרגיש מחנק ורצון לצאת לחוץ-לארץ. ילדים "מזרחים" בבתי ספר "אשכנזיים" – נחשבים הם ילדים שמשלמים מחיר יומיומי של התנכרות מפורשת לתרבות ממנה באו – כולל בתכני הלימוד! ההאחדה הזאת המלאכותית להכאיב (שבד"כ מקבלת את הסמכות ה"אשכנזית" לקבלת הכרעות כמוצא אחרון קבוע ויציב. וכמה קשה עד בלתי אפשרי להצטרף לאליטות בארץ – ומה המחיר?) – לזנוח את הגלות למען ישראל – ואתה נשאר בגלות פנימית מההתנכרות של הסביבה. הגיע הזמן שבבתי הספר יהיה מענה יותר ספציפי לקהילה! נכנסתי לביה"ס בתפקיד ויצאתי מזועזעת מהרמה (מינון גבוה ביותר) שהילדים צריכים "לשבר את עצמם" כדי "להתאים למערכת" (כבר שכחתי כמה גהינום ביה"ס נתפס בעיני לפעמים…) זה יצא לא מגובש בגלל השעה המאוחרת… בתקווה שתרמתי במשהו… משהו צריך להשתנות במערכת! בביה"ס לחינוך באונ' קיבלנו מאמר בשם "מקומות לא שפויים" ונדמה לי שבתי הספר הופכים לפחות ופחות "שפויים" בעיני! עם כל הרטלינים שההורים נדרשים (ח"ו) לתת לילדיהם כדי לצלוח יום פשוט בביה"ס! איזו מלחמת-השרדות קשה נדרשת מהילדים? !אם יש כל-כך הרבה אלימות בביה"ס – מה זה אומר על הדיאלוג בין ההורים. שכשילד מכה ילד אחר בגינה ההורים רוצים "לפתוח לו תיק" במשטרה… לאן הגענו?

    – לשנה הבאה בירושלים הבנויה!

    וסליחה על ההתבכיינות! ונאמתי לי מספיק לבינתיים!