העמק הנעלם אל תוך מדרכות העיר הלוהטות

אוגוסט בתל אביב והחום חונק. עם קסקט ומשקפי שמש שיוצרים חומת הפרדה ביני לבין הבערה בחוץ, נמלטת מ"העמק הנעלם" להליכה על הטיילת.

שם סרטה התיעודי של עירית גל נשמע כמו שם של מערבון אקשן. אבל הוא לא. זהו תיעוד של מאבק מסוג אחר, ללא דו-קרב, וממש לא פר פייט. סיפור על מקום שלא מרבים להתייחס אליו כשמדברים בחדשות על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בהיותו מרוחק ממרכזי הערים וממרכזי ההתנגדויות הפלסטיניות, רבות המשתתפיםות.

כאן בעמק שבין ירדן לגדה נותר המאבק בכיבוש אישי, בין החקלאי הפלסטיני לבין הצבא והמתנחלים השולטים באזור כבר ארבעים שנה. באין מים, נאבקים החקלאים הפלסטינים לא בהתנגדות שמצטלמת היטב מול הכובש הישראלי אלא בהתעקשות חרישית להיאחז במדבר, בהמתנה נחושה לימים שיתהפך הגלגל וינשמו חופש, ישתו מים לרוויה. קרב אבוד או נצחון האדם מול הרוע? ניצחון מעצם העמידה העיקשת אל מול כל מדינת ישראל וצבאה?

באוקטובר נראה את "העמק הנעלם" בסינמטקים, ואולי גם באחד הערוצים. הבימאית מקווה שאחרי שהישראלים יראו ויזדעזעו, משהו ישתנה. קולנוע משנה מציאות?

"העמק הנעלם" נפתח עם כמה עובדות בסיסיות העולות ככתוביות על המסך. אותן עובדות יומחשו שוב ושוב לאורך הסרט ויחשפו עוד ועוד "פטנטים" זוועתיים בחסות החוק שבהם השתמשה ומשתמשת מדינת ישראל כדי להביס את אנשי האדמה הפלסטינים. תמונות מדבר רחב ומעיין המים הזכים הנשאבים באמצעים מאולתרים אל משאית הובלת מים בין הכפרים. אין כאן אשה עם כד מים לראשה, הגברים סוחבים את המים הכבדים במכלי פלסטיק צבעוניים. ברקע סאונד של פכפוך מים וסיפור הובלתם לבתי הפלסטינים. אם ייתפס מוביל המים, משאיתו תוחרם ומשפחתו תרעב. הצבא הישראלי מנהל את הכיבוש המתוחכם בעזרת קומנדקר וכמה חיילים. בסופו של יום או ארבעה עשורים, הכיבוש טורף נתח ועוד נתח מחלקות הקרקע הפלסטיניות באזור, בולע בשקיקה את המים, מחריב כל בית חדש, לעתים הורג בבעלי החיים, ומנכס את הרכוש בכל פעם מחדש.

קיימים פרסומים רבים על הבעיות שיוצר הכיבוש לחקלאים הפלסטינים, תושבי בקעת הירדן. רק בשנתיים האחרונות יצאו כמעט עשרים דו"חות שונים: אונסק"ו, האו"ם, אמנסטי, בצלם, הפרלמנט הצרפתי, אל-ג'זירה ואלה רק חלק. עם עובדות קשה להתווכח:
עובדה ראשונה – מאז שנות השבעים ישראל השתלטה על רוב השטחים בין ישראל לגדה המערבית. באמצעות הצבא היא העניקה אותם למתנחלים.
עובדה שנייה – 80% מהמים הולכים למיעוט של המתנחלים הישראלים (10,000 איש/ה), ואת השאר מקבל הרוב (80,000 איש/ה) שהם החקלאים הפלסטינים.

האם הסרט הקשה הזה יכול להביא לשינוי?

* * *

הבל חום עוצר אותי ליד ברזייה תל אביבית יצוקת בטון ואני שוטפת רגליים. המים נעימים לי, אבל כמה ליטרים עלתה הנאה קטנה זו שלי? מאה קילומטרים מזרחה מכאן, בעמק הנעלם שעל גבול ירדן, במרחב צהוב ועצום, גועה עדר כבשים בצמא בשמש הקופחת ואין שועה לשוועתו.

עקירה, תלישות. פעולת ההפך מ"הצומוד", ההיאחזות בקרקע. "העמק הנעלם" מעביר היטב את מצבם של החקלאים הפלסטינים בשגרת הצומוד. אם אבתיסאם מראענה בסרטה "פארדיס גן עדן אבוד" מציגה את הצומוד הפלסטיני באמצעות הטיפול של אביה בעץ התאנה בחצר, עושה זאת עירית גל באמצעות ידי החקלאי הפלסטיני האוחזות בשתילים הנבולים אותם הוא שותל במו ידיו המאובקות בשמש הקופחת, בתקווה שיהיו מים להשקותם, מי חיים שיצמיחו פרי.

ראמדן עכשיו. בגן צ'רלס קלור בואך יפו ישנה נוכחות של פלסטין על המדשאות, לצפות בים ולשבור את הצום. האם ביניהם אנשים מהעמק הנעלם? הדוברים בסרט הם אנשי אדמה שורשיים, מחוברים למרחב הקיום הטבעי הבסיסי ביותר, גידול ירקות, מרעה בהמות, מים לשתות ותקווה למקלחת אחת ביום. החקלאים הפלסטינים שחיבורם לאדמה כה הרמוני מרעידים את לב החקלאית שבי, שידע חיבור לאדמה פעם, כשתבנית נוף ילדותי היתה במושב מצליח (מושב שיש הטוענים שנבנה על כפר פלסטיני אחרי 48', אבל זה כבר סיפור אחר).

משחר ההיסטוריה היה המדבר המרחב בו התרחשו אירועים גדולים. לא רק בסיפורי המקרא המכוננים אצלנו, גם בתרבויות אחרות. מדבר יהודה יפה במיוחד בגלל שפע המים שאפשר למצוא בו. אך לא בסרט הזה. הצילומים המאופקים לא נועדו כדי להיסחף ביופיו של המדבר, לא להתרפק עליו כמו שנעשה לא פעם בנושא בראשיתי זה. צילומי המדבר היפהפיים מוגשים במשורה, באיפוק, ורק נותנים אוויר לנשום לפני עוד סיפור מטלטל. טוב שהם אינם הופכים למוטיב המרכזי של הסרט. ברבים מהצילומים הרחבים של הנוף, נראה תוואי גדרות ומצלמות, גידור כפול ו"גדר מערכת" ומחסומים. בכלל, המצלמה ואנו נותרים רוב הזמן מהצד עד לרגעים של זעם או כאב לנוכח האבסורד, הרוע והיהירות של הכובש הישראלי, חסרי אונים מול הכאב הכי טבעי של חקלאי שאין לו מים לצמחים ולעדר פרות מבוהל.

במרחב הפתוח של נופי המדבר, חי מיעוט ישראלי על חשבון הרוב הפלסטיני. הבננות שאנו אוכלים באות משם. בכל תנועה של פלסטינים בשטחים שהיו פעם שלהם, מגיע רכב צבאי מטעם המיעוט, לפגין כוח ולעזוב מחויך.

המעגלים החוזרים בסיפורים על כיצד הלאים הצבא לצרכיו עדרים, שטחים, ציוד, בארות מים ובו בזמן העניק שטחים, מים וחשמל להתנחלויות, מים בשפע ובפזרנות… רבים מהפלסטינים נשברו ועזבו בייאושם. בתוך כעשור עזבו ארבעים מתוך חמישים משפחות, וזה רק בכפר אחד בעמק שבו חיים כשמונים אלף פלסטינים. הצעירים מסרבים לוותר על עצמם ורוצים טלוויזיה ואינטרנט, אביהם, איש האדמה מתעקש לעשב את התלמים למרות המחסור בהקצאת מים ואומר לבנו: "לעולם אל תעזוב את האדמה, זו צוואתי!" והבן מתכופף להילחם בעשבים השוטים ואומר לאביו, תמכור את האדמה.

רוב הזמן האנשים והבהמות צמאים, בעוד שבהתנחלות המגודרת, האסורה למגע, יש מים בשפע לחקלאות וגם למותרות כמו דשא, בריכות נוי, פרחים. אני נזכרת בסרטים תורכיים כמו "יול", כמו "העדר". אני נזכרת בסרטים בוליוודיים של מאבק נשים במדבר, אני נזכרת באשה בחולות המדבר היפני בשחור-לבן, כאן אין שום רומנטיקה ואין שום אופק. המציאות ללא מוצא ודוק של אדי הבל חום מיבשים את המוח.

שואבת מים אחת הכרתי בחיי, שהלכה כילדה שעה לכל כיוון במדבר לוב ושאבה מים שסיננה בבד מפני עלוקות. אשה שמשפחתה מתה מצמא ומרעב במדבריות לוב, שנוף ילדותה הצחיח נותר בסיפור אחר, מושתק. חמותי המנוחה היתה שואבת מים במדבר. גם סיפורי הילדות שלי, זרועים בזקנות בסארי שסחבו מים מהבאר בכפר של סבי בהודו. "העמק הנעלם" אינו מתייחס לנשים כמעט. מעט הנשים במטבח הן משניות והנערות בדיר משניות יותר. ישנה רק אשה יהודייה אחת, דפנה בנאי ממחסום ווטש – שחיה וכואבת את השלכות הכיבוש ופועלת מתוך הזדהות מוחלטת עם הכאב הפלסטיני. לא סטריאוטיפ של השמאל ולא בטיח, דפנה וחברותיה הן מודל בקרב אקטיביסטיות/ים וגם אם רק אחת לזמן רב חייל יפנה ויגיד, לא ישנתי כל הלילה בגלל מה שהבנתי על המצב הזה, שנראה לי מובן מאליו, פעולת נשות מחסום ווטש היא ברוכה.

שום הסדר מדיני לא יחזיק מעמד, אם לא תהיה חלוקה הוגנת של המים. משאב הטבע הבסיסי שעליו יחיו וימותו אנשים במדבר היבש והחם. "באין מים אין לנו חיים", אומר הפלאח הפלסטיני ומעשב את הערוגה. אין אישור למרפאה, אין אספקת חשמל, אין היתרי בנייה אפילו של ברזנט על שני עמודים מביאים בתוך יום טרקטור צבאי… אין נגישות לבתי ספר… כך חיים תחת כיבוש עשרות שנים. את המים שואבים הישראלים ונותנים במשורה לתושבים הטבעיים, החוקיים של האזור, והחקלאים הפלסטינים המעטים שעדיין שורדים, עושים את הדבר היחיד שנותר, להיצמד אל הקרקע, להיאחז בה כדי לא להכנע לנישול. הצומוד היא הפעולה הבסיסית ביותר שאיש אדמה יכול לעשות מתוך אמונה שבעתיד ישתנה העוול, וההיסטוריה תזכור את פעולתו המודעת, ותכיר בגדולתו. העמק הנעלם אכן כותב היסטוריה, שמתרחשת ברגע זה במדבר הירדן.

ההתנחלויות רועי ושדמות מחולה נשקפות במרחק אבל הגישה אליהן אסורה ומסוכנת. לא רואים מתנחלים כמעט, רק בתים ושפע של צמחי נוי. בעוד הפלסטינים נאבקים על מים שיהיו שעה ביום, מתיזות הממטרות בפזרנות שאננה/מופגנת את המים היקרים, מייצגות את הקידמה והפיתוח הישראלי לגאוה על דשא לקישוט לא לחיים, בהתנחלות. איזה לב יש לאנשים האלה? באזורים האלה החקלאות כל כך רווחית, שלא צריך לב כנראה.

כמו במציאות, גם הסרט מביא שוב ושוב במעגל שאין בו סוף, שאין לו מוצא, שאין בו פתרון – בינתיים. נשמע מוכר משהו, עבדים, משועבדים, צמאים או מוצמאים. לבת הקטנה של אבו סקר קוראים צומוד. לא היא הדמות המרכזית בסרט שרובו גברים. הילדה נושאת בשמה את ההשראה והרוח של החקלאים, להיאחז באדמה. כשהיא נפרדת מהמשפחה כדי ללכת לבית הספר, חוסמת בטונדה את המעבר של הילדים. היא דומה לברזייה בתל אביב, אבל אין כאן מים. מבאר רחוקה מובילה המשאית מים לבתים, לכבשים לפרות, לפעמים הן צמאות יומיים. שמעתם פעם פרות צמאות? ישנתם בלילה ליד כבשים גועות בשפתן, מים?

ומול כל העובדות הקשות מתגלה סיפור משני שמעורר חלחלה, סיפורן של החיות, הסוס שנורה ברובה של מתנחל כך סתם, הפרות שהולאמו בגסות ונאלצו לחזור ברגל יום שלם ולילה שלם, מתות מצמא.. גדי קטן שגועה בחרדה כשטרקטורים הצבאיים הורסים את המאהל וצומוד מחבקת את הגדי המודאג ברקע גב חיילים שלווים.

הסרט הוא עוד אחד מהמסמכים החשובים  שעל מתנגדי הכיבוש להנפיק בלי לאות, במטרה לערער על הכיבוש הישראלי. יש לקוות שמול מחנה התומכים בכיבוש יהיו גם צופים תמימים שיגלו לראשונה  כמה רוע אנו נותנים בידי ילדינו החיילים ועד כמה הפירות שבפינו והמים הזורמים אצלנו, אינם נקיים מפריבילגיות פוליטיות. אם מתחילות שיחות מחדש בין הפלסטינים לישראלים, מן הראוי לעסוק קודם כל בדברים בסיסיים כמו מים.