קיץ 2013 במצרים: לא סיפור של טובים כנגד רעים

כיצד להעריך את שרשרת האירועים במצרים מאז הפגנת ההמונים בכיכר תחריר (30 ביוני), דרך התערבות הצבא והדחת הנשיא המכהן מוחמד מורסי (3 ביולי) ועד לפיזור הברוטאלי עתיר הקורבנות של שביתות השבת של האחים המוסלמים ותומכיהם (26 ביולי ואילך)? האם מדובר בהפיכה צבאית יזומה של כת קצינים, שהדיחה נשיא שנבחר באורח דמוקרטי, לראשונה בתולדותיה של מצרים המודרנית, וחוללה שפיכות דמים של מאות (אם לא אלפי) חפים מפשע? או שמא מדובר במהפכה עממית, שמטרתה "תיקון מסלולה של מהפכת תחריר המקורית (25 בינואר 2011)", מהפכה שהצבא שימש בה זרוע מבצעת למאוויי העם המצרי?

שאלה זו עמדה, ועודנה עומדת, במוקד פולמוס סוער במצרים עצמה ובקהילות פוליטיות ואינטלקטואליות ברחבי תבל. גם בישראל חלוקות הדעות בסוגיה זאת. קוטביות הוויכוח באה לביטוי חריף בשני מאמרי דעה, שפורסמו בו זמנית ב"הארץ" ב-19.08. האחד מאת יצחק לאור בא חשבון עם "מה-שהיה-צריך להיות שמאל", אשר, לדעתו, מצדיק באומר ובשתיקה הפיכה צבאית מעין-פשיסטית ששמה קץ לממשל שנבחר בהליך דמוקרטי, פשוט משום שהשקפותיו של אותו ממשל אינן לרוחו. עוד מאשים לאור את "מה-שהיה-צריך-להיות-שמאל" בעמידה על דמם של חללי הטבח הברוטאלי שביצע צבא מצרים במפגינים בלתי אלימים, אשר מימשו את זכותם להפגין בכיכרות בדרכי שלום. האחר מאת עודה בשאראת מעניק אשראי מקיף להדחת הנשיא מורסי, למחאה העממית שקדמה לה, ולשורת המהלכים שבאה לאחריה, אשר הצבא המצרי (הנהנה מתמיכה אזרחית נרחבת) היה קבלן הביצוע שלהם. לדידו, משטר האחים המוסלמים הקדיח את התבשיל הדמוקרטי, וניסה באורח בוטה לכפות על מצרים משטר דתי-אסלאמי העומד בניגוד למנדט שניתן למורסי ולמפלגתו בבחירות לפרלמנט ולנשיאות ב-2012. בשאראת קובע, בהסתמכו על מקורות מצריים אמינים, שהפגנות האחים לא היו בלתי-אלימות כפי שמנסים להציגן, וכי מהלכי הצבא הצילו למעשה את מצרים מפורענות גדולה. מסקנתו: "זמנם של האחים אוזל".

אודה ואתוודה שיש לי בעיה עם פרשנויות דיכוטומיות, ועל כן חד ממדיות, למציאות מורכבת. בשורות הבאות אני מבקש להציע נקודת מבט שתנסה להתמודד עם כמה היבטים של המציאות הפוליטית המצרית, שחשוב להביאם בחשבון בטרם נוקטים עמדה לגבי התרחשויות קיץ 2013 במצרים. אך עוד לפני כן, וכדי שלא ייחסו לי דברים הרחוקים מכוונותיי, אני מבקש לומר, בהדגשה יתירה, ששפיכות דמים היא שפיכות דמים היא שפיכות דמים, ומדובר במעשה נפשע הראוי לכל גינוי, בין שמדובר במצרים ובין שמדובר בכל מקום אחר על פני כדור הארץ. הפיזור הרצחני של שביתות השבת של האחים ותומכיהם בכיכרות קהיר הוא כתם בל יימחה על מצחם של שוחרי "המדינה האזרחית" המצרית, ושל כוחות הצבא שביצעו שפיכות דמים זו הלכה למעשה, אם גם מכוח "מנדט עממי", אותו ביקש, וקיבל, שר ההגנה הגנרל עבד אל-פתאח אל-סיסי. לחלוטין לא מקובלת עלי המנטרה האומרת "כשחוטבים עצים, ניתזים שבבים".

אולם הסיפור של קיץ 2013 במצרים אינו בשום פנים סיפורם של "טובים" כנגד "רעים". כדי להבין את אשר התרחש, מן הראוי לגולל את הסרט לאחור, ולסקור בקיצור המתבקש את מה שהתחולל במצרים מאז מהפכת תחריר בינואר 2011. הייתי מכנה תרחיש זה "טרגדיה של טעויות", אך להבנתי, היו אלו טעויות בלתי נמנעות, תולדה של דילמות בלתי אפשריות, שבכל מקרה לא אפשרו בחירה טובה.

* * *

מי שהוביל את "מהפכת תחריר" והשליך נפשו מנגד היו אותם צעירים וצעירות אידיאליסטים, שנהוג לכנותם "צעירי המהפכה" (שבאב אל–ת'וורה). הללו הפגינו בכיכרות תחת הסיסמה "לחם, חירות וכבוד אנושי". מאות רבות מהם נורו באש חיה ושילמו בחייהם על תעוזתם ועל שאיפת החירות שלהם. האחים המוסלמים, נזכיר, נמנעו מליטול חלק במהפכה מתחילתה, וקפצו על עגלת המהפכה כעבור מספר ימים, לאחר שהעריכו כי הדרך להפלת משטר מובארק סלולה. אולם מי שהדיח את הנשיא מובארכ הלכה למעשה הייתה המועצה העליונה של הכוחות המזוינים, בראשותו של שר ההגנה דאז, הפילדמרשל חוסיין טנטאווי. גם אז, כהיום, הצהירה המועצה הצבאית על כוונתה להחזיר את השלטון לידיים אזרחיות בתום תקופת מעבר של שישה חודשים, שנועדה למלא את החלל החוקתי שנוצר עם הדחת הנשיא, השעייתה של חוקת 1971, הוצאתה אל מחוץ לחוק של מפלגת השלטון הלאומית-דמוקרטית, ופיזור שני בתי הפרלמנט – מועצת העם ומועצת השורא.

מהלכים אלה של הצבא יצרו מניה וביה דילמה קשה: מה קודם למה – חקיקת חוקה חדשה אשר מכוחה יילכו המצרים לקלפיות, או עריכת בחירות למוסדות הפרלמנטריים בהיעדר חוקת קבע, וחקיקת החוקה החדשה על ידי הפרלמנט הנבחר? דילמה זאת קלעה את צעירי המהפכה למצב ללא מוצא: אם ימתינו עד לחקיקת חוקה כוללת בטרם בחירות, יימצאו נותנים מנדט לשלטון צבאי מתמשך; ואם ילכו לבחירות חפוזות, יאפשרו במו ידיהם את ניצחונם של שני הכוחות בעלי התשתית הארגונית החזקה – האחים המוסלמים מזה, ושרידי המשטר הקודם מזה. ואילו הצעירים עצמם, נטולי תשתית ארגונית כלשהי, ובעלי מגוון רחב של השקפות רעיוניות ופוליטיות שמנעו את לכידותם, יהיו נדונים מראש לתבוסה אלקטורלית. מכל מקום, המועצה הצבאית העמידה למשאל עם את השאלה, האם להסתפק בהכנסת תיקונים שוליים בסעיפים פרובלמטיים בחוקה המושעית, ומכוחה של חוקה משופצת זו לקיים את הבחירות, או להקדים חקיקת חוקת קבע כוללת, ורק לאחריה לקיים בחירות פרלמנטריות ובחירות לנשיאות. תוצאות המשאל היקנו רוב מוחץ (77%) למצדדי התיקונים החלקיים והבחירות המהירות, וכך אמנם היה. הבחירות למועצת העם התקיימו, בכמה סיבובים, בין נובמבר 2011 לינואר 2012. לצורך הבחירות הללו, ועל רקע פירוק המערכת המפלגתית של עידן מובארק, קמו במצרים כמה התאגדויות אד-הוק, גושים אלקטורליים שיצרו צירופים שונים ומשונים של כוחות פוליטיים שאין ביניהם הרבה מן המשותף.

מעניינת במיוחד הייתה התאגדותם של האחים המוסלמים (אשר, לצורך עקיפת האיסור החוקתי על מפלגות בעלות אופי דתי, הקימו מפלגת-דמה, מפלגת החירות והצדק, שבראשה עמד ד"ר מוחמד מורסי) שחברו אל אחת מקבוצות צעירי המהפכה ויחדיו כוננו את "הגוש הדמוקרטי" (תוך הבטחת 10% מייצוגו של הגוש לצעירי המהפכה). כצפוי, זכה גוש זה בהישג מכובד מאוד (47%), אף כי לא הצליח לחצות את קו ה-50%. הפתעת הבחירות הייתה הצלחתם הסוחפת של הסלפים (מפלגת אל-נור), שקטפו 25% מקולות הבוחרים. שלל המפלגות החילוניות-ליברליות נאלצו להסתפק ב-28 האחוזים הנותרים (אגב, כעבור כמה חודשים פוזרה מועצת העם מכוח החלטת בית המשפט לענייני חוקה, עקב ליקויים טכניים בהליך הבחירה. בחירות חדשות טרם נערכו).

לאחר פתיחה מקרטעת זו של העידן החדש, נערכו במצרים הבחירות לנשיאות. 23 מועמדים הציגו את מועמדותם. יצוין כי האחים המוסלמים הכריזו כי לא יציגו מועמד לנשיאות מטעמם, ואף סילקו משורותיהם את המנהיג הפרגמטי ד"ר עבד אל-מנעם אבו אל-פותוח, שהציג את מועמדותו בניגוד להוראה זו. אולם כעבור מספר שבועות הפרו האחים את התחייבותם והציגו מועמד מטעמם. לא היה זה מורסי, אלא ח'יירת אל-שאטר, סגן המדריך הכללי של התנועה ואיש עסקים מצליח, אשר ככל הנראה כישוריו עלו על אלה של מורסי. אולם ועדת הבחירות המרכזית פסלה בנימוקים שונים את מועמדותם של עשרה מבין 23 המועמדים, ובהם אל-שאטר, כמו גם את זו של סגן הנשיא לשעבר הגנרל עומר סלימאן, תקוותם הגדולה של החילונים, ושל מועמדים אחרים מכל צבעי הקשת. בלית ברירה הקפיצו האחים למועמדות בזק את מורסי, ואילו המועמד הבולט במחנה החילוני היה הגנרל אחמד שפיק, ראש הממשלה האחרון בעידן מובארק, שזוהה עם שרידי המשטר הישן. הסיבוב הראשון של הבחירות העניק 25% מכלל הקולות למורסי ו-24% לשפיק. לקראת הסיבוב השני שוב ניצבו צעירי המהפכה אל מול דילמה חסרת מוצא, בין איש האחים המוסלמים לבין מי שנתפס כאיש המשטר הישן. ברגע האחרון העניקו המנהיגים הבולטים של הצעירים את תמיכתם הפומבית למורסי, ואולי בכך העניקו לו את השוליים שנדרשו להשגת הרוב הדחוק שלו (51.8%, לעומת 48.2% לשפיק), והבטיחו את בחירתו, בהליך דמוקרטי למהדרין, לנשיא מצרים.

תחילתו של עידן מורסי נראתה מבטיחה למדי. הנשיא הנבחר נקט בסגנון דיבור זהיר, שנמנע מלהשתמש במנטרות אידיאולוגיות אסלאמיות, ונקט סגנון שעשוי היה להפיג את חששותיהם של החוגים החילוניים-ליברליים. הוא אפילו לא היסס להבטיח כי מצרים בהנהגתו תהיה "מדינה אזרחית" (דוולה מדניה), ביטוי שהיה, ועודנו, מוקצה מבחינתם של האסלאמיסטים. הוא אף הקים צוותי יועצים ועוזרים שכללו אינטלקטואל קופטי ואשת תקשורת המזוהה עם השמאל הסוציאליסטי. יתר על כן, הוא מינה לסגנו משפטן ליברלי מובהק, ד"ר מחמוד מכי.

אולם עד מהרה הלך והעמיק מה שמכונה במצרים המשבר החוקתי. בהתאם למפת הדרכים של המועצה הצבאית העליונה, הוקמה אסיפה מכוננת בת מאה חברים, שעליה הוטלה מלאכת חקיקת חוקת הקבע. מחצית חבריה של הוועדה היו אמורים לייצג את ההרכב המפלגתי במועצת העם, בו היה מלכתחילה לאחים ולסלפים רוב של 72%. משמע, מתוך 50 הנציגים הפרלמנטריים הוקצו לאופוזיציה החילונית-ליברלית 14 נציגים בלבד. המחצית השנייה הייתה אמורה לייצג נציגי ציבור בחתכים שונים (איגודים מקצועיים, אנשי תקשורת, אמנות וספורט, וכן צעירים, נשים וקופטים). אולם ההגמוניה של האחים באיגודים מקצועיים מרכזיים העצימה את ייצוגם, ודחקה לתת-ייצוג את הצעירים, הנשים והקופטים. לכאורה היה הרכב זה כשר למהדרין, אבל לחוגים הליברלים והחילוניים היה יסוד לחשוש מעריצות הרוב ומדיכוי זכויות המיעוט, גם אם רוב זה הושג בהליכים דמוקרטיים. וכך החלה זליגה של החוגים הללו אל מחוץ לאסיפה המכוננת, שמלאכת החקיקה שלה שובשה ונבלמה. גם כאשר ערכה המועצה הצבאית תיקון מסוים בהרכב האסיפה, ששיפר במעט את ייצוגם של הליברלים, הצעירים, הנשים והקופטים, לא סולקו החששות, ומצרים נקלעה לוואקום חוקתי מתמשך.

בתוך כך התגברו הסימנים שאצה הדרך לאחים המוסלמים. מי שזכה בפחות מ-52% של קולות הבוחרים החל עד מהרה לנהוג יותר ויותר כמי שלקח את כל הקופה. וכך, לאחר ההערכה הרבה שרחשה הקהיליה הבינלאומית למורסי עקב צעדי הפתיחה המאוזנים שלו, נקט הנשיא (אשר יש אומרים שהיה בסך הכול מעין ויטרינה שהוכפפה להוראות "המדריך הכללי" של האחים) בצעדים מעוררי מחלוקת שהעמיקו כמעט ללא תקנה את הקרע בחברה המצרית ואת המאבק על צביונה של המדינה. ב-22 בנובמבר 2012, יממה אחת בלבד לאחר שזכה לתהילה בינלאומית על תרומתו להשגת הפסקת אש בין ישראל לחמאס, שסיימה את מבצע "עמוד ענן", עשה מורסי מהלך קריטי, שבדיעבד נראה כשגיאה חמורה: הוא פרסם הצהרה חוקתית, המקנה להחלטות ולצווים של הנשיא מעמד על-שיפוטי (כלומר, הצווים שלו אינם ניתנים לערעור בערכאה שיפוטית). כמו כן העניק הנשיא אורכה של חודשיים נוספים לאסיפה המכוננת לסיים את מלאכת החקיקה של חוקת הקבע, ולהעמידה למשאל עם. נראה שמורסי שאף לחלץ את מצרים מן הוואקום החוקתי ומשיבוש עבודתה של האסיפה המכוננת, אך בעשותו כך יצר עימות חריף עם כלל המערכת השיפוטית, עם התקשורת ועם האקדמיה (במקביל, נקט ממשל מורסי בצעדי טיהור של המערכת השיפוטית משרידי המשטר הישן, ומינה אחים מוסלמים ומקורבים להם לתפקידים בכירים במנגנוני הממשל המחוזיים והמרכזיים).

האסיפה המכוננת קיימה ישיבה מרתונית בת 16 שעות, ובתום לילה לבן אישרה חוקה בת 236 סעיפים, שקדם להם פתיח הצהרתי מרהיב. החוקה (שאושררה בדצמבר 2012 ברוב של 64% במשאל עם, בו נטלו חלק שליש בלבד מבעלי זכות הבחירה), נראתה על פניה כמסמך דמוקרטי לעילא, המעניק לאזרחי מצרים, ברמת הפרט והכלל, חירויות אותן לא חוו בעבר. הפתיח נפתח במילים "אנו, העם המצרי", ונכללה בו הקביעה, הפרובלמטית כל כך מנקודת ראות אסלאמית, כי "העם הוא מקור הריבונות". אולם הקרב הממשי התנהל סביב סעיף 2 בחוקה, זה הקובע כי "מצרים היא מדינה אסלאמית" ו"עקרונות השריעה האסלאמית הם המקור הראשי לחקיקה". בדיונים שקדמו לחקיקה הציבו האחים את עצמם בעמדת אמצע, בין הליברלים שתבעו ביטול סעיף זה (שהיה קיים, באותו נוסח, גם בחוקת 1971 של סאדאת) מעיקרו, לבין הסלפים שתבעו לקבוע, חד וחלק, כי "השריעה היא מקור החקיקה (הבלעדי – י.א.)". להלכה הותירו האחים על כנו את הניסוח הסאדאתי. אולם הסעיפים שהעניקו לכאורה חופש פולחן לעדות הדתיות, ושיוויון פוליטי, משפטי ומגדרי מרחיק לכת לכלל האזרחים, הוכפפו בסעיפים אחרים לעקרונות ההלכה והפרקטיקה האסלאמית, שאותתו על מגבלות לגבי חופש הביטוי והפולחן, זכויות האישה ועוד.

וכך נקלעה מצרים למשבר חוקתי שהציף את המאבק המהותי על דמותה של המדינה, בין מדינה אזרחית לבין מדינת הלכה. מצרים נקלעה למעין מרי אזרחי של הכוחות הליברליים-חילוניים, שקראו להשעיית חוקת הקבע, להתפטרות הנשיא ולעריכת בחירות פרלמנטריות ונשיאותיות חדשות. מול כל אלה הציבה מפלגת החירות והצדק האסלאמיסטית, והנשיא מורסי בראשה, את הטיעון שמדובר בניסיון בלתי דמוקרטי בעליל להדחת נשיא שנבחר בהליך דמוקרטי. "זה לגיטימי לשאוף להחלפת השלטון", אמרו, "אולם הדרך היחידה לנסות לממש זאת היא באמצעות בחירות דמוקרטיות שתיערכנה בתום כהונתו של הפרלמנט הנוכחי, בעוד שלוש שנים". העימותים בין שני הכוחות הללו הלכו והסלימו, והגיעו לשיאם בהפגנת הענק בכיכר תחריר ב-30 ביוני, בדיוק במלאת שנה להשבעתו של מורסי כנשיא. השאר הוא היסטוריה.

* * *

נחזור איפוא לשאלה בה פתחתי מאמר זה: האם מדובר בהפיכה צבאית אנטי דמוקרטית שביצעה כת קצינים, אשר הדיחה נשיא שנבחר בהליך דמוקרטי, או שמא מדובר במהפכה עממית שנועדה "להחזיר למסלולה את מהפכת תחריר המקורית", אשר שמה קץ לממשל שנבחר אמנם באופן דמוקרטי, אך מעל במנדט שקיבל, הנהיג עריצות של רוב אלקטורלי (לא סוחף), וכירסם בזכויות המיעוט?

אין מנוס, לטעמי, מתשובה מעורפלת-משהו, מעין לא זה ולא זה, או גם זה וגם זה. צודקים האחים המוסלמים כאשר הם טוענים שמדובר בניסיון להפיל שלטון שנבחר באורח דמוקרטי מובהק, אך צודקים גם מתנגדיהם החילוניים-ליברליים כאשר הם מזהים מהלכים בלתי דמוקרטיים, שרירותיים ומכווני-תיאוקרטיה של הממשל שנבחר באורח דמוקרטי (וכבר היה מי שניבא, עוד בימי מובארק, כי ממשל של האחים שייבחר בהליך דמוקרטי, יהיה בבחינת "אדם אחד, קול אחד, פעם אחת"). יתר על כן, אם אמנם מדובר בהפיכה של חונטה צבאית ותו לא, כיצד ניתן להסביר את התמיכה הרחבה לה זכה מהלך ההדחה של מורסי, כאשר לימינו ולשמאלו של הגנרל אל-סיסי, בעת שמסר את הודעת ההדחה, ניצבה קשת רחבה מאוד של דמויות פוליטיות אזרחיות, גברים ונשים, וכן – מה שחשוב לא פחות – הפטריארך הקופטי תיאודורוס ה-2, המנהיגות הסלפית, ואף שייח' אל-אזהר ד"ר אחמד אל-טייב? מאידך, אין ספק שהאחים המוסלמים, במפגני המחאה ההמוניים להם נגד מהלכי הצבא ובסיס התמיכה האזרחי של מהלכים אלה, הוכיחו מעל לכל ספק את היותם גורם פוליטי ורעיוני מושרש ורב משקל במארג הפוליטי המצרי, שכל ניסיון לעקרו משורש או אף לחסלו פיזית נדון מראש לכישלון.

לא ניתן להתנבא לאן עשויים הדברים להתגלגל מכאן ואילך. האם צפויה למצרים מלחמת אזרחים כאוטית, דוגמת זו המתרחשת בסוריה, שתקרע את המדינה לגזרים? או שמא, חרף מרחץ הדמים והעימותים האלימים, עדיין נותרו ערוצי הידברות שיאפשרו מודוס ויוונדי כלשהו, ואולי – בעתיד רחוק יותר – הגלדת הפצעים? דומה שאיש בצמרת הצבאית והאזרחית המנהלת כיום את ענייניה של מצרים אינו משלה את עצמו שניתן להחזיר את היציבות למדינה בלא שיתופם של האחים המוסלמים בצורה זו או אחרת, אם גם תחת כללי משחק שונים מאלה שנהגו בשנה האחרונה, אשר בתורם היו פרי המחדלים והמצבים הבלתי פתירים בשנה שקדמה לה. אנו שומעים בימים האחרונים על כמה יוזמות ליישוב המשבר, אם זו יוזמתו של הוגה הדעות האסלאמי סלים אל-עווא, או זו של שייח' אל-אזהר ד"ר אחמד אל-טייב. כל זה מוביל למסקנה, כי אמנם קשה היא ההתנהלות עם האחים המוסלמים, אך אי אפשר בלעדיהם.

לקריאה נוספת:

להחזיר לעצמו את מושכות ההיסטוריה | מרזוק אלחלבי