• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

קיץ 2013 במצרים: לא סיפור של טובים כנגד רעים

הפיכה או מהפכה? כדי להבין את אשר מתרחש במצרים, מן הראוי לסקור את מה שהתחולל במדינה מאז תחריר 2011. יוסי אמיתי עם כל האירועים החשובים

כיצד להעריך את שרשרת האירועים במצרים מאז הפגנת ההמונים בכיכר תחריר (30 ביוני), דרך התערבות הצבא והדחת הנשיא המכהן מוחמד מורסי (3 ביולי) ועד לפיזור הברוטאלי עתיר הקורבנות של שביתות השבת של האחים המוסלמים ותומכיהם (26 ביולי ואילך)? האם מדובר בהפיכה צבאית יזומה של כת קצינים, שהדיחה נשיא שנבחר באורח דמוקרטי, לראשונה בתולדותיה של מצרים המודרנית, וחוללה שפיכות דמים של מאות (אם לא אלפי) חפים מפשע? או שמא מדובר במהפכה עממית, שמטרתה "תיקון מסלולה של מהפכת תחריר המקורית (25 בינואר 2011)", מהפכה שהצבא שימש בה זרוע מבצעת למאוויי העם המצרי?

שאלה זו עמדה, ועודנה עומדת, במוקד פולמוס סוער במצרים עצמה ובקהילות פוליטיות ואינטלקטואליות ברחבי תבל. גם בישראל חלוקות הדעות בסוגיה זאת. קוטביות הוויכוח באה לביטוי חריף בשני מאמרי דעה, שפורסמו בו זמנית ב"הארץ" ב-19.08. האחד מאת יצחק לאור בא חשבון עם "מה-שהיה-צריך להיות שמאל", אשר, לדעתו, מצדיק באומר ובשתיקה הפיכה צבאית מעין-פשיסטית ששמה קץ לממשל שנבחר בהליך דמוקרטי, פשוט משום שהשקפותיו של אותו ממשל אינן לרוחו. עוד מאשים לאור את "מה-שהיה-צריך-להיות-שמאל" בעמידה על דמם של חללי הטבח הברוטאלי שביצע צבא מצרים במפגינים בלתי אלימים, אשר מימשו את זכותם להפגין בכיכרות בדרכי שלום. האחר מאת עודה בשאראת מעניק אשראי מקיף להדחת הנשיא מורסי, למחאה העממית שקדמה לה, ולשורת המהלכים שבאה לאחריה, אשר הצבא המצרי (הנהנה מתמיכה אזרחית נרחבת) היה קבלן הביצוע שלהם. לדידו, משטר האחים המוסלמים הקדיח את התבשיל הדמוקרטי, וניסה באורח בוטה לכפות על מצרים משטר דתי-אסלאמי העומד בניגוד למנדט שניתן למורסי ולמפלגתו בבחירות לפרלמנט ולנשיאות ב-2012. בשאראת קובע, בהסתמכו על מקורות מצריים אמינים, שהפגנות האחים לא היו בלתי-אלימות כפי שמנסים להציגן, וכי מהלכי הצבא הצילו למעשה את מצרים מפורענות גדולה. מסקנתו: "זמנם של האחים אוזל".

אודה ואתוודה שיש לי בעיה עם פרשנויות דיכוטומיות, ועל כן חד ממדיות, למציאות מורכבת. בשורות הבאות אני מבקש להציע נקודת מבט שתנסה להתמודד עם כמה היבטים של המציאות הפוליטית המצרית, שחשוב להביאם בחשבון בטרם נוקטים עמדה לגבי התרחשויות קיץ 2013 במצרים. אך עוד לפני כן, וכדי שלא ייחסו לי דברים הרחוקים מכוונותיי, אני מבקש לומר, בהדגשה יתירה, ששפיכות דמים היא שפיכות דמים היא שפיכות דמים, ומדובר במעשה נפשע הראוי לכל גינוי, בין שמדובר במצרים ובין שמדובר בכל מקום אחר על פני כדור הארץ. הפיזור הרצחני של שביתות השבת של האחים ותומכיהם בכיכרות קהיר הוא כתם בל יימחה על מצחם של שוחרי "המדינה האזרחית" המצרית, ושל כוחות הצבא שביצעו שפיכות דמים זו הלכה למעשה, אם גם מכוח "מנדט עממי", אותו ביקש, וקיבל, שר ההגנה הגנרל עבד אל-פתאח אל-סיסי. לחלוטין לא מקובלת עלי המנטרה האומרת "כשחוטבים עצים, ניתזים שבבים".

אולם הסיפור של קיץ 2013 במצרים אינו בשום פנים סיפורם של "טובים" כנגד "רעים". כדי להבין את אשר התרחש, מן הראוי לגולל את הסרט לאחור, ולסקור בקיצור המתבקש את מה שהתחולל במצרים מאז מהפכת תחריר בינואר 2011. הייתי מכנה תרחיש זה "טרגדיה של טעויות", אך להבנתי, היו אלו טעויות בלתי נמנעות, תולדה של דילמות בלתי אפשריות, שבכל מקרה לא אפשרו בחירה טובה.

* * *

מי שהוביל את "מהפכת תחריר" והשליך נפשו מנגד היו אותם צעירים וצעירות אידיאליסטים, שנהוג לכנותם "צעירי המהפכה" (שבאב אלת'וורה). הללו הפגינו בכיכרות תחת הסיסמה "לחם, חירות וכבוד אנושי". מאות רבות מהם נורו באש חיה ושילמו בחייהם על תעוזתם ועל שאיפת החירות שלהם. האחים המוסלמים, נזכיר, נמנעו מליטול חלק במהפכה מתחילתה, וקפצו על עגלת המהפכה כעבור מספר ימים, לאחר שהעריכו כי הדרך להפלת משטר מובארק סלולה. אולם מי שהדיח את הנשיא מובארכ הלכה למעשה הייתה המועצה העליונה של הכוחות המזוינים, בראשותו של שר ההגנה דאז, הפילדמרשל חוסיין טנטאווי. גם אז, כהיום, הצהירה המועצה הצבאית על כוונתה להחזיר את השלטון לידיים אזרחיות בתום תקופת מעבר של שישה חודשים, שנועדה למלא את החלל החוקתי שנוצר עם הדחת הנשיא, השעייתה של חוקת 1971, הוצאתה אל מחוץ לחוק של מפלגת השלטון הלאומית-דמוקרטית, ופיזור שני בתי הפרלמנט – מועצת העם ומועצת השורא.

מהלכים אלה של הצבא יצרו מניה וביה דילמה קשה: מה קודם למה – חקיקת חוקה חדשה אשר מכוחה יילכו המצרים לקלפיות, או עריכת בחירות למוסדות הפרלמנטריים בהיעדר חוקת קבע, וחקיקת החוקה החדשה על ידי הפרלמנט הנבחר? דילמה זאת קלעה את צעירי המהפכה למצב ללא מוצא: אם ימתינו עד לחקיקת חוקה כוללת בטרם בחירות, יימצאו נותנים מנדט לשלטון צבאי מתמשך; ואם ילכו לבחירות חפוזות, יאפשרו במו ידיהם את ניצחונם של שני הכוחות בעלי התשתית הארגונית החזקה – האחים המוסלמים מזה, ושרידי המשטר הקודם מזה. ואילו הצעירים עצמם, נטולי תשתית ארגונית כלשהי, ובעלי מגוון רחב של השקפות רעיוניות ופוליטיות שמנעו את לכידותם, יהיו נדונים מראש לתבוסה אלקטורלית. מכל מקום, המועצה הצבאית העמידה למשאל עם את השאלה, האם להסתפק בהכנסת תיקונים שוליים בסעיפים פרובלמטיים בחוקה המושעית, ומכוחה של חוקה משופצת זו לקיים את הבחירות, או להקדים חקיקת חוקת קבע כוללת, ורק לאחריה לקיים בחירות פרלמנטריות ובחירות לנשיאות. תוצאות המשאל היקנו רוב מוחץ (77%) למצדדי התיקונים החלקיים והבחירות המהירות, וכך אמנם היה. הבחירות למועצת העם התקיימו, בכמה סיבובים, בין נובמבר 2011 לינואר 2012. לצורך הבחירות הללו, ועל רקע פירוק המערכת המפלגתית של עידן מובארק, קמו במצרים כמה התאגדויות אד-הוק, גושים אלקטורליים שיצרו צירופים שונים ומשונים של כוחות פוליטיים שאין ביניהם הרבה מן המשותף.

חגיגות אחרי הדחת מורסי, 03.07.13. צילום: Mohamed Azazy, cc by-nc-sa
חגיגות אחרי הדחת מורסי, 03.07.13. צילום: Mohamed Azazy, cc by-nc-sa

מעניינת במיוחד הייתה התאגדותם של האחים המוסלמים (אשר, לצורך עקיפת האיסור החוקתי על מפלגות בעלות אופי דתי, הקימו מפלגת-דמה, מפלגת החירות והצדק, שבראשה עמד ד"ר מוחמד מורסי) שחברו אל אחת מקבוצות צעירי המהפכה ויחדיו כוננו את "הגוש הדמוקרטי" (תוך הבטחת 10% מייצוגו של הגוש לצעירי המהפכה). כצפוי, זכה גוש זה בהישג מכובד מאוד (47%), אף כי לא הצליח לחצות את קו ה-50%. הפתעת הבחירות הייתה הצלחתם הסוחפת של הסלפים (מפלגת אל-נור), שקטפו 25% מקולות הבוחרים. שלל המפלגות החילוניות-ליברליות נאלצו להסתפק ב-28 האחוזים הנותרים (אגב, כעבור כמה חודשים פוזרה מועצת העם מכוח החלטת בית המשפט לענייני חוקה, עקב ליקויים טכניים בהליך הבחירה. בחירות חדשות טרם נערכו).

לאחר פתיחה מקרטעת זו של העידן החדש, נערכו במצרים הבחירות לנשיאות. 23 מועמדים הציגו את מועמדותם. יצוין כי האחים המוסלמים הכריזו כי לא יציגו מועמד לנשיאות מטעמם, ואף סילקו משורותיהם את המנהיג הפרגמטי ד"ר עבד אל-מנעם אבו אל-פותוח, שהציג את מועמדותו בניגוד להוראה זו. אולם כעבור מספר שבועות הפרו האחים את התחייבותם והציגו מועמד מטעמם. לא היה זה מורסי, אלא ח'יירת אל-שאטר, סגן המדריך הכללי של התנועה ואיש עסקים מצליח, אשר ככל הנראה כישוריו עלו על אלה של מורסי. אולם ועדת הבחירות המרכזית פסלה בנימוקים שונים את מועמדותם של עשרה מבין 23 המועמדים, ובהם אל-שאטר, כמו גם את זו של סגן הנשיא לשעבר הגנרל עומר סלימאן, תקוותם הגדולה של החילונים, ושל מועמדים אחרים מכל צבעי הקשת. בלית ברירה הקפיצו האחים למועמדות בזק את מורסי, ואילו המועמד הבולט במחנה החילוני היה הגנרל אחמד שפיק, ראש הממשלה האחרון בעידן מובארק, שזוהה עם שרידי המשטר הישן. הסיבוב הראשון של הבחירות העניק 25% מכלל הקולות למורסי ו-24% לשפיק. לקראת הסיבוב השני שוב ניצבו צעירי המהפכה אל מול דילמה חסרת מוצא, בין איש האחים המוסלמים לבין מי שנתפס כאיש המשטר הישן. ברגע האחרון העניקו המנהיגים הבולטים של הצעירים את תמיכתם הפומבית למורסי, ואולי בכך העניקו לו את השוליים שנדרשו להשגת הרוב הדחוק שלו (51.8%, לעומת 48.2% לשפיק), והבטיחו את בחירתו, בהליך דמוקרטי למהדרין, לנשיא מצרים.

גנרל עבד אל-פתאח אל-סיסי מצהיר ​​בליל ה-3 ביולי 2013 על הדחתו של מורסי
שר ההגנה עבד אל-פתאח אל-סיסי מצהיר ​​בליל ה-3 ביולי 2013 על הדחתו של מורסי

תחילתו של עידן מורסי נראתה מבטיחה למדי. הנשיא הנבחר נקט בסגנון דיבור זהיר, שנמנע מלהשתמש במנטרות אידיאולוגיות אסלאמיות, ונקט סגנון שעשוי היה להפיג את חששותיהם של החוגים החילוניים-ליברליים. הוא אפילו לא היסס להבטיח כי מצרים בהנהגתו תהיה "מדינה אזרחית" (דוולה מדניה), ביטוי שהיה, ועודנו, מוקצה מבחינתם של האסלאמיסטים. הוא אף הקים צוותי יועצים ועוזרים שכללו אינטלקטואל קופטי ואשת תקשורת המזוהה עם השמאל הסוציאליסטי. יתר על כן, הוא מינה לסגנו משפטן ליברלי מובהק, ד"ר מחמוד מכי.

אולם עד מהרה הלך והעמיק מה שמכונה במצרים המשבר החוקתי. בהתאם למפת הדרכים של המועצה הצבאית העליונה, הוקמה אסיפה מכוננת בת מאה חברים, שעליה הוטלה מלאכת חקיקת חוקת הקבע. מחצית חבריה של הוועדה היו אמורים לייצג את ההרכב המפלגתי במועצת העם, בו היה מלכתחילה לאחים ולסלפים רוב של 72%. משמע, מתוך 50 הנציגים הפרלמנטריים הוקצו לאופוזיציה החילונית-ליברלית 14 נציגים בלבד. המחצית השנייה הייתה אמורה לייצג נציגי ציבור בחתכים שונים (איגודים מקצועיים, אנשי תקשורת, אמנות וספורט, וכן צעירים, נשים וקופטים). אולם ההגמוניה של האחים באיגודים מקצועיים מרכזיים העצימה את ייצוגם, ודחקה לתת-ייצוג את הצעירים, הנשים והקופטים. לכאורה היה הרכב זה כשר למהדרין, אבל לחוגים הליברלים והחילוניים היה יסוד לחשוש מעריצות הרוב ומדיכוי זכויות המיעוט, גם אם רוב זה הושג בהליכים דמוקרטיים. וכך החלה זליגה של החוגים הללו אל מחוץ לאסיפה המכוננת, שמלאכת החקיקה שלה שובשה ונבלמה. גם כאשר ערכה המועצה הצבאית תיקון מסוים בהרכב האסיפה, ששיפר במעט את ייצוגם של הליברלים, הצעירים, הנשים והקופטים, לא סולקו החששות, ומצרים נקלעה לוואקום חוקתי מתמשך.

בתוך כך התגברו הסימנים שאצה הדרך לאחים המוסלמים. מי שזכה בפחות מ-52% של קולות הבוחרים החל עד מהרה לנהוג יותר ויותר כמי שלקח את כל הקופה. וכך, לאחר ההערכה הרבה שרחשה הקהיליה הבינלאומית למורסי עקב צעדי הפתיחה המאוזנים שלו, נקט הנשיא (אשר יש אומרים שהיה בסך הכול מעין ויטרינה שהוכפפה להוראות "המדריך הכללי" של האחים) בצעדים מעוררי מחלוקת שהעמיקו כמעט ללא תקנה את הקרע בחברה המצרית ואת המאבק על צביונה של המדינה. ב-22 בנובמבר 2012, יממה אחת בלבד לאחר שזכה לתהילה בינלאומית על תרומתו להשגת הפסקת אש בין ישראל לחמאס, שסיימה את מבצע "עמוד ענן", עשה מורסי מהלך קריטי, שבדיעבד נראה כשגיאה חמורה: הוא פרסם הצהרה חוקתית, המקנה להחלטות ולצווים של הנשיא מעמד על-שיפוטי (כלומר, הצווים שלו אינם ניתנים לערעור בערכאה שיפוטית). כמו כן העניק הנשיא אורכה של חודשיים נוספים לאסיפה המכוננת לסיים את מלאכת החקיקה של חוקת הקבע, ולהעמידה למשאל עם. נראה שמורסי שאף לחלץ את מצרים מן הוואקום החוקתי ומשיבוש עבודתה של האסיפה המכוננת, אך בעשותו כך יצר עימות חריף עם כלל המערכת השיפוטית, עם התקשורת ועם האקדמיה (במקביל, נקט ממשל מורסי בצעדי טיהור של המערכת השיפוטית משרידי המשטר הישן, ומינה אחים מוסלמים ומקורבים להם לתפקידים בכירים במנגנוני הממשל המחוזיים והמרכזיים).

תומך מורסי בקהיר, 16.08.13. צילום: Mohamed Azazy, cc by-nc-nd
תומך מורסי בקהיר, 16.08.13. צילום: Mohamed Azazy, cc by-nc-nd

האסיפה המכוננת קיימה ישיבה מרתונית בת 16 שעות, ובתום לילה לבן אישרה חוקה בת 236 סעיפים, שקדם להם פתיח הצהרתי מרהיב. החוקה (שאושררה בדצמבר 2012 ברוב של 64% במשאל עם, בו נטלו חלק שליש בלבד מבעלי זכות הבחירה), נראתה על פניה כמסמך דמוקרטי לעילא, המעניק לאזרחי מצרים, ברמת הפרט והכלל, חירויות אותן לא חוו בעבר. הפתיח נפתח במילים "אנו, העם המצרי", ונכללה בו הקביעה, הפרובלמטית כל כך מנקודת ראות אסלאמית, כי "העם הוא מקור הריבונות". אולם הקרב הממשי התנהל סביב סעיף 2 בחוקה, זה הקובע כי "מצרים היא מדינה אסלאמית" ו"עקרונות השריעה האסלאמית הם המקור הראשי לחקיקה". בדיונים שקדמו לחקיקה הציבו האחים את עצמם בעמדת אמצע, בין הליברלים שתבעו ביטול סעיף זה (שהיה קיים, באותו נוסח, גם בחוקת 1971 של סאדאת) מעיקרו, לבין הסלפים שתבעו לקבוע, חד וחלק, כי "השריעה היא מקור החקיקה (הבלעדי – י.א.)". להלכה הותירו האחים על כנו את הניסוח הסאדאתי. אולם הסעיפים שהעניקו לכאורה חופש פולחן לעדות הדתיות, ושיוויון פוליטי, משפטי ומגדרי מרחיק לכת לכלל האזרחים, הוכפפו בסעיפים אחרים לעקרונות ההלכה והפרקטיקה האסלאמית, שאותתו על מגבלות לגבי חופש הביטוי והפולחן, זכויות האישה ועוד.

וכך נקלעה מצרים למשבר חוקתי שהציף את המאבק המהותי על דמותה של המדינה, בין מדינה אזרחית לבין מדינת הלכה. מצרים נקלעה למעין מרי אזרחי של הכוחות הליברליים-חילוניים, שקראו להשעיית חוקת הקבע, להתפטרות הנשיא ולעריכת בחירות פרלמנטריות ונשיאותיות חדשות. מול כל אלה הציבה מפלגת החירות והצדק האסלאמיסטית, והנשיא מורסי בראשה, את הטיעון שמדובר בניסיון בלתי דמוקרטי בעליל להדחת נשיא שנבחר בהליך דמוקרטי. "זה לגיטימי לשאוף להחלפת השלטון", אמרו, "אולם הדרך היחידה לנסות לממש זאת היא באמצעות בחירות דמוקרטיות שתיערכנה בתום כהונתו של הפרלמנט הנוכחי, בעוד שלוש שנים". העימותים בין שני הכוחות הללו הלכו והסלימו, והגיעו לשיאם בהפגנת הענק בכיכר תחריר ב-30 ביוני, בדיוק במלאת שנה להשבעתו של מורסי כנשיא. השאר הוא היסטוריה.

* * *

נחזור איפוא לשאלה בה פתחתי מאמר זה: האם מדובר בהפיכה צבאית אנטי דמוקרטית שביצעה כת קצינים, אשר הדיחה נשיא שנבחר בהליך דמוקרטי, או שמא מדובר במהפכה עממית שנועדה "להחזיר למסלולה את מהפכת תחריר המקורית", אשר שמה קץ לממשל שנבחר אמנם באופן דמוקרטי, אך מעל במנדט שקיבל, הנהיג עריצות של רוב אלקטורלי (לא סוחף), וכירסם בזכויות המיעוט?

אין מנוס, לטעמי, מתשובה מעורפלת-משהו, מעין לא זה ולא זה, או גם זה וגם זה. צודקים האחים המוסלמים כאשר הם טוענים שמדובר בניסיון להפיל שלטון שנבחר באורח דמוקרטי מובהק, אך צודקים גם מתנגדיהם החילוניים-ליברליים כאשר הם מזהים מהלכים בלתי דמוקרטיים, שרירותיים ומכווני-תיאוקרטיה של הממשל שנבחר באורח דמוקרטי (וכבר היה מי שניבא, עוד בימי מובארק, כי ממשל של האחים שייבחר בהליך דמוקרטי, יהיה בבחינת "אדם אחד, קול אחד, פעם אחת"). יתר על כן, אם אמנם מדובר בהפיכה של חונטה צבאית ותו לא, כיצד ניתן להסביר את התמיכה הרחבה לה זכה מהלך ההדחה של מורסי, כאשר לימינו ולשמאלו של הגנרל אל-סיסי, בעת שמסר את הודעת ההדחה, ניצבה קשת רחבה מאוד של דמויות פוליטיות אזרחיות, גברים ונשים, וכן – מה שחשוב לא פחות – הפטריארך הקופטי תיאודורוס ה-2, המנהיגות הסלפית, ואף שייח' אל-אזהר ד"ר אחמד אל-טייב? מאידך, אין ספק שהאחים המוסלמים, במפגני המחאה ההמוניים להם נגד מהלכי הצבא ובסיס התמיכה האזרחי של מהלכים אלה, הוכיחו מעל לכל ספק את היותם גורם פוליטי ורעיוני מושרש ורב משקל במארג הפוליטי המצרי, שכל ניסיון לעקרו משורש או אף לחסלו פיזית נדון מראש לכישלון.

לא ניתן להתנבא לאן עשויים הדברים להתגלגל מכאן ואילך. האם צפויה למצרים מלחמת אזרחים כאוטית, דוגמת זו המתרחשת בסוריה, שתקרע את המדינה לגזרים? או שמא, חרף מרחץ הדמים והעימותים האלימים, עדיין נותרו ערוצי הידברות שיאפשרו מודוס ויוונדי כלשהו, ואולי – בעתיד רחוק יותר – הגלדת הפצעים? דומה שאיש בצמרת הצבאית והאזרחית המנהלת כיום את ענייניה של מצרים אינו משלה את עצמו שניתן להחזיר את היציבות למדינה בלא שיתופם של האחים המוסלמים בצורה זו או אחרת, אם גם תחת כללי משחק שונים מאלה שנהגו בשנה האחרונה, אשר בתורם היו פרי המחדלים והמצבים הבלתי פתירים בשנה שקדמה לה. אנו שומעים בימים האחרונים על כמה יוזמות ליישוב המשבר, אם זו יוזמתו של הוגה הדעות האסלאמי סלים אל-עווא, או זו של שייח' אל-אזהר ד"ר אחמד אל-טייב. כל זה מוביל למסקנה, כי אמנם קשה היא ההתנהלות עם האחים המוסלמים, אך אי אפשר בלעדיהם.

לקריאה נוספת:

להחזיר לעצמו את מושכות ההיסטוריה | מרזוק אלחלבי

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יוסי דהאן

    תודה יוסי על המאמר הברור המבהיר את השתלשלות האירועים במצרים

  2. שרון

    תודה, לראשונה הבנתי מה קרה וקורה שם.

  3. סמדר לביא

    תודה על הניתוח המצויין. הייתי מודה לך אם היית יכול להוסיף גם את קריאתך בדינמיקה המגדרית של השנתיים האחרונות במצרים גופא, ואת קריאתך בנעשה בסיני. בהערכה רבה, סמדר

  4. עוזי ליבנה

    אבל המסקנה די עגומה. כמו לומר אצלנו שקשה עם המתנחלים ואי אפשר בלעדיהם. הערת הגהה (לעורך?): יש לכתוב שבאב אל ת'ורה, כי 2 ו"וין באמצע המילה בכתיב עברי מלא מבוטאות כמו V באנגלית, למשל לוויין. בראש מילה הן מבוטאות בעברית כמו W, למשל וואלה. במקרה ת'ורה נכון גם על פי כללי התעתיק.

  5. ליכודניק

    החשש שלי הוא מהשבירות של אותם "צעירים תומכי הפיכת תחריר"; אולי המצב הכלכלי שם כה גרוע, שכל שלטון ימצא את עצמו בכל מיקרה תחת לחץ ציבורי אדיר.
    מה יקרה אם בעוד מספר חודשים המימון הסעודי הובטח לא יגיע, יהיה משבר כלכלי, האחים יצאו לרחובות להפגין, העם לא יתמוך בצבא בקרבות הרחוב, ארה"ב לא תוכל לתמוך בצבא (כי, ככלות הכל, הוא ביצע הפיכה צבאית), והצבא יחליט שאין טעם לטבוח באזרחים למען מטרה אבודה.
    במילים אחרות- האם יש דרך בה המערב וסעודיה יכולים לקדם משמעותית את כלכלת מצריים? האם אפשר לתפור מין "תוכנית מרשל" בה מורים, מהנדסים ופועלים מצריים יחנכו ויבנו את העולם הערבי במימון סעודי ומערבי?

  6. יוסי אמיתי

    סמדר, בקשתך שאתייחס לדינמיקה המגדרית במצרים (אכן, קיימת דינמיקה כזאת), וכן למתרחש כעת בסיני, היא בקשה ראויה, אך לצערי אין לי מידע מספיק בסוגיות אלו, ולא הייתי רוצה לעסוק בהן באופן שרלטני. אשר לנושא המגדרי, אני יכול להפנות אותך לחוקרות רציניות כמו ד"ר מירה צורף מאוניברסיטת ת"א, וליאת קוזמא מן האוניברסיטה העברית, אשר זהו תחום התעניינותן המובהק. בהכירי אותן ואת מחקריהן, אני משוכנע שהן מסוגלות להאיר את עינינו, ונצא כולנו נשכרים..

  7. אלי אמינוב

    צריך להבין: אין הפיכה צבאית המשרתת את העם. מטרתה- שמירת הסדר החברתי ודיכוי מסכנייו. ההמונים הם שניסו לשנות סדר זה ושומרי הסדר רצו למנוע זאת. סילוק מורסי בידי ההמונים היה פותחתקופה חדשה בה נדחפת המהפכה קדימה. האחים המוסלמים היו במשך שנתיים הכושי, אשר, עשה את שלו לטובת הסדר האזורי שמארגן האימפריאליזם. ועכשיו סולק. אמנם הגישה האמריקנית וגישת הצבא כלפי תנועת האחים אינה זהה, הכת הצבאית רוצה להיפרע מהם עד סופם המר, ווושינגטון, מבקשת להשאיר להם מקום כלשהו במערך השלטוני, אך הסיכום ברור : הכת הצבאית חייבת לחזור לעמדת השליטה. מכאן הרבע-גינוי האמריקאי למעשי הטבח הנוראים של הצבא בחסידי האחים.
    הכת הצבאית נשמעה להוראה האמריקאית והכניסה את בראדעי לתפקיד סגן הנשיא בתור נציג של "האופוזיציה הליברלית-חילונית" שבדמות "מועצת ההצלה הלאומית" של בראדעי, חאמדין סובאחי (הנאצריסט), ועמר מוסא (איש המשטר הישן). בינתיים, בראדעי התפטר לנוכח מעשי הטבח של הצבא, ושימש כך סמן ללחץ של הממשל הדורש לרסן את מעשי הדיכוי העלולים לקלקל את כל המהלך של ההפיכה.
    צריך להבין שהממסד הצבאי יונק את עיקר כוחו מהחיבור שלו עם הממסד הצבאי האמריקאי. כל קצין מדרגת רב-סרן ומעלה עובר את הכשרתו המקצועית בבתי הספר הצבאיים בארה"ב, זמן מספיק כדי שישאב ויטמיע את השפעתם של מוקדי העוצמה של האימפריאליזם האמריקאי. בכל שנה גם מקבלת מצריים מענק של 1.5 מיליארד ² דולר מהאוצר האמריקאי. הממסד הצבאי המצרי מחובר בחוט הטבור שלו למעצמה שמעבר לים.

    מלבד זאת חולש הממסד הצבאי המצרי על שליש מהמשק המצרי. מקום בכיר זה בכלכלה הלאומית מאפשר לו לחלוש על חייהם של מאות אלפי אזרחים ונותן לו כוח חברתי מכריע. הצבא הינו הגורם היציב ביותר במשטר המצרי, השולט למעשה במדינה מאז הפיכת הקצינים החופשיים ב-1952, ומאז נציגיו היו שליטיה : נאצר, סאדאת, מובארק. ההפיכה הצבאית האחרונה משתזרת בשרשרת הזאת.
    שהרי, קבוצת תמארוד הצליחה לארגן פטיציה המונית – היא טוענת ל-22 מיליון חתימות – למען הדחת מורסי. מה שיותר חשוב הן ההפגנות שהחלו ב-30 ביוני, והפחידו עד מוות את כל בעלי השררה – וושינגטון והגנרלים. שני מיליון מפגינים נגד ממשלת מורסי היו כוח שאיים לחמוק מידי המארגנים עצמם, ובוודאי מידי הכת הצבאית. צריך היה לשים סוף לגאות העצומה הזאת של ההמונים, להחזיר את ההמונים הביתה.וושינגטון והצבא חיפשו את הדרך.
    אם כן, ב-30 ביוני 2 מיליון איש מפגינים בתביעה ממורסי שיתפטר. ההפגנות נמשכות בשלושת הימים הבאים. ביום חמישי ה-4 ביולי , לפני שחר, מורסי נעצר. על פי היו-יורק טיימס, כמה שעות לפני מעצרו, הבית הלבן מתקשר אליו ודורש שימנה ראש ממשלה חדש וממשלה חדשה. לנוכח, סירובו, הוא מקבל מספר קריאות טלפון מהיועץ לענייני חוץ של הנשיא אובמה, של שגרירת ארה"ב בקהיר אן פאטרסון, ושל הממונה על המועצה לביטחון לאומי סוזן רייס. מורסי עומד בסירובו.
    מורסי היה משוכנע שהגנרלים לעולם לא יפעלו נגדו מאחר שדאג לשמור על האינטרסים הכלכליים שלהם ושמר על הסעיפים הקונסטיטוציוניים הפוטרת אותם מכל פיקוח. ועוד נדבך חשוב במבנה המשטר : הוא שמר על הסכם השלום עם מדינת ישראל, המהווה ציר ראשי בסדר האימפריאליסטי באזור. השיקולים האלה לא התחשבו בגורם החדש והמכריע : התערבות ההמונים שאיימה לזעזע את המסד של המשטר במצרים, ובכלל באזור. כמה שעות לאחר סירובו האחרון של מורסי, נתן הבית הלבן אור ירוק. מורסי מוצא מביתו ומובל למעצר. מבחינת וושינגטון ושלוחתה הצבאית במצרים העיקר הושג : ההפגנות נפסקו, ההמונים חזרו הביתה, ויצאו מהזירה שבה נחתך גורלם.אולם, אין ספק שהם יחזרו לשם, והפעם עם ניסיון עשיר שילמד אותם מי הם ידידיהם ובעיקר מי הם אויביהם.

    1. ליכודניק

      אלי, אני מסכים איתך חלקית: מובן שיש איזשהוא תיאום בין הצבא והאחים.

      מצד שני, הצבא בשום פנים ואופן אינו גרורה אמריקאית. די להסתכל על מצאי הציוד שלו, למשל חה"א (שבעבר מובארק פיקד עליו):
      מטוסי קרב אמריקאים (חלקם מיוצרים בטורקיה), צרפתים, סובייטים וסינים.
      מטוסי אימון מצרפת, גרמניה, ברזיל, פקיסטן וצ'כיה
      מטוסי תובלה אוקראינים

      המגוון מראה על רצון חזק לשמור על עצמאות מארה"ב. מובן שהצבא קשור לארה"ב, אך לדעתי התכתיבים האמריקאים הם רק שיקול אחד במערכת שיקולים
      שלמה, כלכלית-מדינית-דתית-חברתית.

  8. פריץ היקה הצפונבוני

    תודה לך יוסי על המאמר היה מרתק לקרוא ולהחכים. אכן בסרט הזה אין ,,טובים ורעים"
    כפי שיינו רןצים לראות . אורי אבנרי כתב מאמר בנושא והכתיר אותו בכותרת של ספרה המפורסם של נאדין גורדימר: ,,זעקי ארץ אהובה".

  9. סמדר לביא

    אני עוקבת בצורה שוטפת אחרי הנעשה בסיני והלוואי והיה לי זמן לכתוב על כך. אני מחפשת עוד מקורות פרשנות שאינם בטחוניסטים או איסלמופובים למטרות השוואה. המקורות המצרים הם די clueless בנושא ההתקוממות הבדואית, והדו״ח של יערי מסתמך על מקורות אלה ועל תפישתו הבטחוניסטית. תודה על ההפניה בסוגיית המיגדר. שבוע טוב. סמדר

  10. יוסי אמיתי

    במאמרי על קיץ 2013 במצרים, שהוא נשוא הדיון הנוכחי, ציינתי שיש לי בעיה עם פרשנויות דיכוטומיות (דו-קוטביות) – שהן בהכרח חד-ממדיות – למציאות מורכבת. והנה באה האינטרפרטציה של אלי אמינוב לאירועי מצרים, והדגימה היטב למה בדיוק התכוונתי. בתרחיש שהציג אלי, יש "טובים" ויש "רעים", אלא שהפעם מדובר בשני "רעים" – האחים המוסלמים מזה, והקצונה המצרית מזה – אשר, אף שהם מתקוטטים זה עם זה, שניהם עושי דברו הצייתניים של "הרשע האולטימטיבי" (האימפריאליזם האמריקאי – אלא מה?). מול שני"רעים" אלה קיים ה"טוב" המוחלט – "ההמונים", אשר סופם לגבור על "הרעים" בעתיד כלשהו. נוכח נראטיב מרהיב כזה, שבו שחקנים קבועים ממלאים תפקידים קבועים, אין לי אלא להרכין ראש, ולהתקנא במי שרכיבי הסיפור ועתידותיו כל כך נהירים לו.
    ארשה לעצמי הערה קטנה לגבי הנחת הפתיחה של אלי, לפיה אין בנמצא הפיכה צבאית המשרתת את העם. בדרך כלל זה נכון, אבל אני יכול להזכיר לפחות שני מקרים החורגים מהנחה זו: מהפכת 1954 בסוריה, בה חברו יחידות צבא למרד עממי, ויחדיו הפילו את שלטונו הרודני של אדיב שישכלי, וההפיכה הצבאית ב-1974 בפורטוגל, ששמה קץ לרודנות של אנטוניו סלאזאר.
    והערה קטנטונת לפריץ היקה: הספר "זעקי ארץ אהובה" לא נכתב ע"י איירין גורדימר, אלא ע"י אלן פאטון, וגם הוצג לפני שנים רבות בתיאטרון הבימה.