• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

מפלגות מזרחיות עכשיו

בואו נתארגן עצמאית, נארגן סדר יום משלנו, נפנה לציבורים שלנו, נקים מפלגות משלנו ונפשיל שרוולים לקראת חריש עמוק בקרב אחינו ואחיותינו

לרוב המפלגות הישראליות כיום אין מצע או אידיאולוגיה. במקרה הטוב, הקופירייטרים והיועצים האסטרטגיים שלהם יציעו לנו איזושהי סיסמה קליטה, אך נבובה וחלולה מבחינה תכנית, וכמובן בלתי מחייבת. "אין מצע או אידיאולוגיה", אמרתי? אז לא בדיוק. בנושא אחד דווקא יש אידיאולוגיה, ואפילו מוצקה, רק שהיא בלתי כתובה, אבל מיושמת בפועל: מקסימום מצביעות ומצביעים ממוצא מזרחי לעומת מינימום מועמדים/ות. כשאני רואה מזרחים מתווכחים בינם לבין עצמם על ה"הבדלים האידיאולוגיים" שבין הליכוד לעבודה, בין מרצ לחד"ש, או בין יש עתיד לקדימה (בגרסתה המקורית, האשכנזית) וכו', עולה על פני חיוך מר. האם הייתה עולה בדמיוננו סצינה, שבה אשכנזים מדברים בלהט על התלבטותם בין ש"ס לתמ"י? בישראל האשכנזית לתרחיש כזה אין מקום אפילו בקטגוריה של מדע בדיוני. לבוחר האשכנזי הממוצע יותר מברור, שהעוגן האידיאולוגי שלו הוא צבע עורו ומוצאו העדתי של המועמד. המציאות הישראלית ממחישה זאת בכל רגע נתון בחיינו. הבינאריות החד משמעית בהתפלגות המזרחית-אשכנזית בתפקידי מפתח ויוקרה ובתפקידים הנחותים, בהתאמה, מדברת בעד עצמה. ושלא יספרו לכם על "מורכבויות". במחוזות העדתיות האשכנזית, שבהם כל דבר מתחלק לשניים – שחור ולבן – המורכבויות הן לא יותר משעשוע אקדמי. הנתונים הקשים של הפנים האמיתיות של השד העדתי של אמנון לוי, אמנם לא מחדשים לנו דבר, אך יש חשיבות רבה להנכחתם בסדר היום הלאומי. אולם, מה שבאמת חשוב הוא לאילו מסקנות אופרטיביות עלינו לחתור.

והשאלה היא, האם לעולם נלך בדרך של התפלמסות תקשורתית או בדרך של דיונים וסימפוזיונים אקדמיים, שכבודם במקומו מונח, אך הם נטולי כל השפעה פוליטית, או שמא אנו בשלים נפשית לומר לעצמנו, שבאמת הגיע הזמן לקחת את גורלנו בידינו ולבנות לעצמנו מוקדי כוח פוליטיים, שבאמצעותם נארגן סדר יום פוליטי שיקדם את המזרחים בישראל? כי על פי ההתנהלות שלנו עד כה, קשה להימנע מהרושם שאנו סומכים, יתר על המידה, על הגינותה ותבונתה של חלק מההגמוניה האשכנזית – ולא היא! אפילו בחלקה הקטן אין שמץ של הגינות, והתבונה המיוחסת לה היא הרבה יותר תדמית ממציאות. הכשלון המזרחי הגדול הוא באי מאורגנותנו הפוליטית, וחובה לשנן זאת לעצמנו. כי הסיפור המרכזי שלנו, המזרחים, הוא לא בשאלות המטופשות, האם הוריה של אשכנזיה זו או אחרת מוכנים לקבל אותנו כחתנם או כמחותנם, או האם בעל הבית האשכנזי מוכן להשכיר לנו את דירתו בצפון תל אביב, או האם הסלקטור מסנן אותנו בכניסה למועדון בשל צבע עורנו או בשל מעמדנו החברתי הנמוך. סליחה, אבל זה אפילו לא אמור לעניין את התחת שלנו. הדבר החשוב והאמיתי הוא צבירת כוח פוליטי, שיקנה לנו את היכולת לחלק את העוגה הלאומית בצורה אחרת לגמרי. אם הגזען האשכנזי רוצה להרחיק אותנו מסביבת המגורים שלו או מבתו – אהלן וסהלן! שייחנק עם הגזענות שלו! אבל, מה שאמור לעניין אותנו באמת זוהי חלוקת המשאבים הלאומיים. פה מצוי הכסף הגדול ופה טמון המפתח לשינוי החברתי האמיתי.

אולי קשה לנו להודות בכך, אך את ההעצמה המשמעותית ביותר שואב ההגמון שלנו, הסלאבי במקורו, מרגשי הנחיתות שחשים מעט מזרחים. אולי לא נעים לנו לדבר על כך, אך ההגמון שלנו רומס אותנו כדי לספר לעצמו שהוא מהגזע הלבן המובחר, אך אינו יכול לשאת את תיסכולו המר לנוכח העובדה שרק במזרח הערבי הוא יכול להיחשב לאירופאי. בעל כורחנו הפכנו אנו, הפרענקים, למשקמי נפשו החבולה של היצור האומלל הזה. מעמדו החברתי הנחות של ההגמון הלבן, האשכנזי, בארצות מוצאו הכתיב לו את מנוסתו המבוהלת ארצה אגב בדיית הסיפר המצוץ מן האצבע על כיסופיו וכמיהתו לציון.

למרות שאני בעד הסדרה של לוי, לא אהבתי את הנימה האפולוגטית, שלא לומר המביכה, של הביוגרפיה שלו, שבמרכזה הוא שם את האני מאמין המקודש שלו: נישואי התערובת. לוי מספר לנו שבנו מילא טפסים בצבא ולא ידע לענות על אחת השאלות: "אבא מה המוצא שלי? אני לא זוכר", הוא מצטט את בנו, וניגש מייד לחלומו הרטוב: "זה, כמובן, החלום הגדול שלנו – שהבעיה העדתית תיפתר על ידי נישואי תערובת, שהילדים שלנו לא ידעו שיש פה בעיה". גם אני – ואני מאמין שכל אחת ואחד מאיתנו – מייחלים/ות ליום שכולנו נתעורר לבוקר, שלא יזכיר לנו "שיש פה בעיה". אבל, אם זה כרוך במחיקת הזהות שלי, כמזרחי, אז לא, תודה רבה! ומה, בעצם, אומר לנו לוי? שרק בדרך של התבוללות, היטמעות והתמוססות במפעלי ההיתוך הציוני-אשכנזי תבוא אלי המנוחה והנחלה? אם כך, אז אולי רצוי לעטוף חלום זה בפרשנות מרחיבה ולהציע ליהודי העולם לפתור את בעיית האנטישימיות על ידי הטבלתם לחיק הנצרות? קצת מוכר, נכון?

פחות או יותר, אני מהשנתון של לוי. נולדתי וגדלתי באחת השכונות הותיקות במרכז ירושלים. לא גדלתי בעוני, לשמחתי, וגם לא במעברה. יחסית לימים ההם, מצבנו הכלכלי היה יותר מטוב. אחיי ואחיותיי מעולם לא חיפשו חתן או כלה ממוצא אשכנזי, ולמרבה הפלא השמיים לא נפלו. כל שייחלו לו במשפחתי, זו חלוקה צודקת של המשאבים הלאומיים, ועל תפיסה זו גדלתי. ובכלל, אולי הגיע הזמן, שנרפה מהאובססיה של הביחד השקרי? הרי בכל אחת מפינותיה של החברה בישראל קיימת ההפרדה בין מזרחים לאשכנזים. ככל שימהרו המזרחים להפנים זאת, כך ייטב להם.

ולסיום אומר רק זאת: בואו נתארגן עצמאית, נארגן סדר יום משלנו, נפנה לציבורים שלנו, נקים מפלגות משלנו ונפשיל שרוולים לקראת חריש עמוק בקרב אחינו ואחיותינו, כי אין, כאמור, דבר יותר שקרי ומפלג מדמגוגיית הביחד האשכנזית.

כנראה שיעניין אותך גם: