לזכרו של חברי אלי חמו
אלי היה אחד החברים הבולטים והקרובים אלי בקבוצת התיאטרון בשכונת הקטמונים בירושלים שהעלתה בחודש מאי 1972 את הצגת התיאטרון "יוסף יורד קטמונה". היה זה אירוע מכונן ונקודת ציון בהיסטוריה של האקטיביזם החברתי בישראל. פעם אחר פעם חזרנו להדהד, במפגשים בינינו – שבשנים האחרונות הלכו ופחתו, לצערי – פרגמנטים מתוך ההצגה ומתהליך התהוותה והזכרנו אותם כאתר של תום, יצירה והתחדשות. סימנו אותה כאפשרות שהוגשמה לקיומו של שיח מעצים ומהפכני בשכונות. הגם שאיש מאיתנו לא זכר באמת את פרטי המופע בשלמותו, עוצמתם של רסיסי הזיכרונות הקטועים והחלקיים הפכו עם הזמן לקרקע שהנביטה ביטויי התנגדות למכביר שבחלקם הגדול נטל אלי חלק כגורם מוביל, מעודד ומדרבן.
בקוויו הכלליים התבסס המחזה "יוסף יורד קטמונה" על הסיפור המקראי של יוסף ואחיו ובעיקר על האפקט שהיה לחלומותיו של יוסף על הסביבה בה גדל ושבתוכה השמיע אותם. גם כאן כמו בסיפור המקראי היוו חלומותיו של יוסף איום על הסדר החברתי ועל מערך הציפיות הנורמטיבי של אחיו/קרוביו. אלה בתגובה שפטו אותו והשליכו אותו לכלא. שם הוא חווה התעללויות מסוגים שונים ובתוכן אונס אלים וקשה.
יוסף מהקטמונים שחלם, להתקדם ולפרוץ את מעגלי המצוקה, נדון, כאמור, כמקבילו המקראי, להיזרק אל הבור, להימכר ולהישלח אל הכלא. אך, גורלו של יוסף, זה מהקטמונים, לא שפר עליו בכלא. שם הוא נאנס וניצלב עד צאת נשמתו. ובנשימתו האחרונה הוא משמיע את הרפליקה הבאה: "אני לא ישו, אני לא משה, אני לא מוחמד, אני ימין מסיקה מהקטמונים".
12 הנערים ובתוכם אלי שנטלו חלק בהצגה היוו את הבסיס להקמתה של תנועת האוהלים שפעלה בירושלים במהלך שנות השבעים והשמונים. בהקמתה של התנועה ביקשנו להעניק משנה תוקף לתכנים ולמסרים שעלו מן ההצגה. מאז המשיך אלי ללא לאות להתריע, לסמן, לספר ולתבוע תיקון על העדר הצדק והשוויון במקומותינו ברוח שיר מתוך המחזה שכתב משה סלח "אנו הם ילדי קטמון".
תנוח בשלום חבר יקר עוד יישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים:
אנו הם ילדי קטמון
אשר רוצים כאן לספר הכל
על החברה ועל המדינה
ועל תיקנו שבמשטרה
ימים רבים שתקנו לגדולים
אך בא היום שגם אנחנו עצמאים….
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
"וקדרו השמים ממעל"
אלי חמו, זצ"ל
http://www.youtube.com/watch?v=QUZAgfySRt4&list=TLdQC1gaZHoqA
איש מוכשר שהספיק לתת לנו רק מעט מכישרונותיו
הנה וידיאו של אלי
בשם "וקדרו השמים ממעל "
https://www.youtube.com/watch?v=QUZAgfySRt4&list=UUqMZFiLx7APB8E_pQOxXz3Q
והנה וידיאו של אלי מצלם ילדים משחקים ליד גדר ההפרדה בבלעין (יחד עם יוסף יעקב)
https://www.youtube.com/watch?v=_6l4MzLSNis&feature=c4-overview&list=UUqMZFiLx7APB8E_pQOxXz3Q
אדם מיוחד ומרשים. יהי זכרו ברוך
יהי זכרו ברוך – איש מבריק ומצניע לכת. עוד חלל במאבק המזרחי. וכולם הולכים מאתנו כל כך צעירים/ות – ויקי שירן, תקווה לוי, ירדנה עלון, דודי מחלב, ברכה סרי, סעדיה מרציאנו, ועוד. הנה מוטלות גופותינו.
עצוב. תהי מנוחתו עדן.
והנה לנו עוד אדם יקר שחייבים לקרוא שם של רחוב על שמו.
איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש הזה.
יהי זכרו ברוך
בשנת 1988 הוציא חלוץ המוסיקה הלבנוני רביע אבו-חליל (ربيع أبو خليل) את אלבומו הראשון נאפס (בחברה המפורסמת אי סי אם). בשנת 1990 או 1991 אלי חמו היה מוכר קסטות שהוא עצמו הרכיב והקליט. היה זה הוא שהכיר לי גם את נאפס וגם מוסיקות "עולם שלישי" רבות אחרות. לזכרו של אלי (קשה מאוד עבורי לכתוב את הפראזה הזו) אני מקשר את הפתיחה של נאפס. נוח בשלום אחי הרדיקל.
http://www.youtube.com/watch?v=2BV-ggq3U7U
בלוק 102 הוא עבורי האוניברסיטה לתודעה מזרחית וחברתית בכלל. משם שאבתי הכל משני מורים של החיים – אלי חמו ז"ל ושלמה וזאנה יבדל"א. רק בשורות טובות שלמה. שנה טובה.
ושנצליח להביא את מלוא התיעוד שאלי יצר לתודעה הציבורית.
המום ומזועזע מפטירתו של אלי חמו איש יקר לוחם הגון למען השיווין .היה מחברי הטובים בכל שנות לימודנו בבני עמי ,חכם ומוכשר וכמה חבל שלא היתה יד מכוונת לתעל את כישוריו למקומות הראויים לו. לצערי הרב שנים רבות לא הייתי בקשר איתו . ואודה לכל מי שיש בידיו מידע על שנותיו האחרונות חייו ומותו,אנא כתבו. תודה אבנר.
Eli, chaver yakar, good friend, full of life and attitude and smart sense of humour. I have not seen you for decades but I remember you as we had embraced today. I am so sorry you are gone and I had no chance to say good bye. You are forever engraved in the story of my youth in the Katamonim. I will remember you with a smile. Lehitraot on the other side.