לזכרו של חברי אלי חמו

אלי היה אחד החברים הבולטים והקרובים אלי בקבוצת התיאטרון בשכונת הקטמונים בירושלים שהעלתה בחודש מאי 1972 את הצגת התיאטרון "יוסף יורד קטמונה". היה זה אירוע מכונן ונקודת ציון בהיסטוריה של האקטיביזם החברתי בישראל. פעם אחר פעם חזרנו להדהד, במפגשים בינינו – שבשנים האחרונות הלכו ופחתו, לצערי – פרגמנטים מתוך ההצגה ומתהליך התהוותה והזכרנו אותם כאתר של תום, יצירה והתחדשות. סימנו אותה כאפשרות שהוגשמה לקיומו של שיח מעצים ומהפכני בשכונות. הגם שאיש מאיתנו לא זכר באמת את פרטי המופע בשלמותו, עוצמתם של רסיסי הזיכרונות הקטועים והחלקיים הפכו עם הזמן לקרקע שהנביטה ביטויי התנגדות למכביר שבחלקם הגדול נטל אלי חלק כגורם מוביל, מעודד ומדרבן.

בקוויו הכלליים התבסס המחזה "יוסף יורד קטמונה" על הסיפור המקראי של יוסף ואחיו ובעיקר על האפקט שהיה לחלומותיו של יוסף על הסביבה בה גדל ושבתוכה השמיע אותם. גם כאן כמו בסיפור המקראי היוו חלומותיו של יוסף איום על הסדר החברתי ועל מערך הציפיות הנורמטיבי של אחיו/קרוביו. אלה בתגובה שפטו אותו והשליכו אותו לכלא. שם הוא חווה התעללויות מסוגים שונים ובתוכן אונס אלים וקשה.

יוסף מהקטמונים שחלם, להתקדם ולפרוץ את מעגלי המצוקה, נדון, כאמור, כמקבילו המקראי, להיזרק אל הבור, להימכר ולהישלח אל הכלא. אך, גורלו של יוסף, זה מהקטמונים, לא שפר עליו בכלא. שם הוא נאנס וניצלב עד צאת נשמתו. ובנשימתו האחרונה הוא משמיע את הרפליקה הבאה: "אני לא ישו, אני לא משה, אני לא מוחמד, אני ימין מסיקה מהקטמונים".

12 הנערים ובתוכם אלי שנטלו חלק בהצגה היוו את הבסיס להקמתה של תנועת האוהלים שפעלה בירושלים במהלך שנות השבעים והשמונים. בהקמתה של התנועה ביקשנו להעניק משנה תוקף לתכנים ולמסרים שעלו מן ההצגה. מאז המשיך אלי ללא לאות להתריע, לסמן, לספר ולתבוע תיקון על העדר הצדק והשוויון במקומותינו ברוח שיר מתוך המחזה שכתב משה סלח "אנו הם ילדי קטמון".

תנוח בשלום חבר יקר עוד יישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים:

אנו הם ילדי קטמון

אשר רוצים כאן לספר הכל

על החברה ועל המדינה

ועל תיקנו שבמשטרה

ימים רבים שתקנו לגדולים

אך בא היום שגם אנחנו עצמאים….