• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

ילדים שקופים באימפריה של פוטין

העיתונאית הצעירה לנה קלימובה הקימה את הפרויקט המקוון "ילדים 404", האוסף עדויות על המציאות הקשה של נוער להט"בי ברוסיה. המקום היחיד בו ניתן לשמוע קולות של ילדים שמרגישים שקופים, לא קיימים. לצד מי שמספרים על אהבתם הראשונה, יש המון מכתבים שאי אפשר לקרוא בלי לבכות
נדיה אייזנר

ב-13 בדצמבר 2012 עבר בדומה הרוסית בקריאה ראשונה חוק פדרלי: "על הגנת הקטינים מתכנים בעלי אופי של תעמולה הומוסקסואליסטית". יש לציין שהעם הרוסי עומד מאחורי פוטין בנושא הזה: לפי הסקרים, הרוב סבורים כי אכן הילדים לא אמורים להיות חשופים לתכנים שמציגים, למשל, אופציה של משפחה חד-מינית כסוג של נורמה. אין זה חדש, רוסיה מעולם לא הצטיינה בתפיסה ליברלית בנושא ההומוסקסואליות, אם כי זו הפעם הראשונה מאז הפרסטרויקה שהתפיסות האלה קיבלו ממד של חקיקה: החוקים הפדרליים האחרונים שעברו בחודשיים האחרונים אוסרים על יציאה פומבית מהארון, על אימוץ של ילדים על ידי זוגות חד-מיניים ועל "פגיעה ברגשות הדתיים".

PNMawK1KKBY
קסניה פוזדייבה ותמרה שיבונינה. "כבר חיינו די והותר"

באותו הזמן שחברי הפרלמנט הרוסי דנו בחוק "הגנת הקטינים" (שעבר כעת בקריאה שלישית) קרה דבר נוסף. בעיר נובוסיבירסק זוג נערות לסביות, קסניה פוזדייבה ותמרה שיבונינה, התאבדו יחד בקפיצה מקומה גבוהה. אחת הייתה בת 17, השנייה בת 14. הן השאירו להורים פתק שבו נכתב "כבר חיינו די והותר".

הסיפור הזה לא זכה לחשיפה אפילו בתוך רוסיה, שלא לדבר על מחוצה לה. אבל הוא וסיפורים דומים גרמו לעיתונאית וסופרת צעירה, לנה קלימובה, לפרסם פנייה לנוער להט"ב ברוסיה. היא ביקשה מהם ליצור עימה קשר ולשוחח איתם כדי לאסוף מעט סטטיסטיקה משלה אודות נוער להט"ב – סטטיסטיקה שלא קיימת ברוסיה באופן רשמי. קלימובה חשבה שתקבל אולי 5-6 פניות בסך הכל, וודאי רק מבנות ולא מבנים. אך תוך מספר דקות קיבלה 5 פניות, ותוך שבוע כבר קיבלה מאות כאלה. באמת רוב המכתבים היו מבנות, אבל גם בנים כתבו:

"הם היכו את אנדריי, אני ובת כיתתי מצאנו אותו מאחורי המוסכים והזעקנו אמבולנס. שברו לו צלעות, היה לו זעזוע מוח"…

"אבא גילה שאני הומו והיכה אותי, ואמר שאם אמשיך עם זה הוא יעיף אותי מהבית…"

"ניסיתי להתאבד. לא הצלחתי בגלל צירוף מקרים…"

"אמא שלה היכתה אותה ואסרה עליה לאכול בבית, ואז גירשה אותה…"

"הייתי חוטף המון מכות. פעם שברו לי את הפנים עם אלת בייסבול"…

"אמא שלי היא רופאה. כשהייתי בת 12 היא ניסתה לאשפז אותי בבית חולים לחולי נפש…"

"הייתה בטלוויזיה תכנית על החוק הזה ובסופו של דבר התפתחה בבית שיחה שגרמה לי לצאת מהארון. אמא דחפה אותי החוצה מהבית וסגרה את הדלת"…

המציאות היומיומית של נוער להט"ב ברוסיה נראית מזעזעת עוד יותר בגלל שהילדים כותבים עליה כעל משהו שגרתי, כמעט נורמלי. זה מה שהם מכירים. כתוצאה מהפנייה של קלימובה ומהמכתבים שהיא קיבלה מבני הנוער, נולד הפרויקט האינטרנטי "ילדים 404"; ממש כפי שמרגישים ילדים אלו: שקופים. לא קיימים.

מתוך האתר "פרויקט 404"
"ילדי 404 אני איתכם" – מתוך עמוד הפייסבוק "פרויקט 404". מספרים על הקיום הרגיל, השגרתי והבנאלי של נער הומו או נערה לסבית בסמרה, בטמבוב או בוולוגדה

הדומה הרוסית "מגנה על הקטינים" מפני "מידע מזיק אודות הומוסקסואליות". בינתיים יש ילדים אחרים שמתים פשוטו כמשמעו בגלל שהם לא מקבלים מידע, תמיכה, או הגנה – לא מהחברה, לא מההורים, לא ממערכת החינוך ולא מאף אחד אחר בסביבה. הדבר בולט בעדויות שלהם בדף של הפרויקט בפייסבוק וברשת החברתית הרוסית וקונטאקטי. הפרויקט הזה הוא מראה של המציאות העכשווית הקודרת ברוסיה הפוטינית: לצד נערים ונערות שמספרים על אהבתם הראשונה, ועל כך שהפרויקט עזר להם להבין שהם נורמליים, יש המון מכתבים שאי-אפשר לקרוא בלי לבכות. סיפורים על ניכור, דחייה, סבל, ניסיונות התאבדות. הם מספרים על הקיום הרגיל, השגרתי והבנאלי של נער הומו או נערה לסבית בסמרה, בטמבוב או בוולוגדה. הפוליטיקאים הרוסים שהעבירו לפני כמה שבועות את החוקים ההומופוביים בקריאה השלישית, בגלל שיקולים פוליטיים כאלה ואחרים, לא יקחו, כמובן, שום אחריות על מותם או על סבלם של בני הנוער הלהט"ב.

אני רוצה להרגיש ביטחון, לא לחשוש מהעתיד, לא לפחד שעלולים לקחת את ילדיי כשיוולדו, בגלל שאני לסבית. לא לחשוש לגורלם של ילדיי. האם זו דרישה מוגזמת?
כשהתחלתי לעסוק בפעילות למען זכויות להט"ב, חבריי אמרו לי 'מה תשיגי בכך? את מסתכנת, אל תעשי את זה!'
אני נלחמת למען הזכויות שלי, שלנו. אם כל אחד ינסה לעשות משהו טוב, לא לשתוק… אולי נוכל ביחד לשנות את מהלך ההיסטוריה. אם נרצה באמת, זה אפשרי.
חבר'ה, אני רוצה לאחל לכם המון כוחות, עוד יעברו עלינו ימים קשים מאוד. אל תרימו ידיים, אל תתייאשו. הכול יסתדר. אני איתכם. (סילביה, בת 18)

מאשה גסן, עיתונאית וסופרת לסבית יהודייה, כותבת במאמר המצוין שלה ב"גרדיאן" על כך שעכשיו, אחרי שבמשך שנים היא ניסתה באומץ ובנחישות להילחם בהומופוביה למען משפחתה, היא מרגישה שהיא עונדת טלאי של משולש ורוד (אגב, קלימובה ענדה טלאי ורוד על תיקה. יום אחד ניגשו אליה מספר בריונים, היכו אותה ותלשו את הסמל מהתיק באומרם "רוסיה לרוסים ולא למתרוממים"). בהמשך המאמר כותבת גסן שהחליטה להגר עם בת זוגתה וילדיה לניו יורק. אך ילדי 404 לא יכולים להגר. הם קטינים ואין להם השכלה, כסף או קשרים במערב. במסגרת הפרויקט, חלקם כותבים שהם רק רוצים שיתנו להם לחיות בשקט. חלקם – שהם רוצים להיאבק וחושבים שצריך להתאחד, ומקימים קבוצות מחתרתיות ברשת. אצלי זה מעורר אסוציאציה של אפרוחים רכים שמנסים להיאבק במכונת ברזל ענקית הרומסת אותם בגלגליה. אחרי הכול, מדובר בילדים. הם אמורים להיות עסוקים באהבות נעורים, זמרי רוק ובחינות בגרות, לא בפוליטיקה אלימה.

בסופו של כל מכתב שמתפרסם בפרויקט, נכתב: "יש לכם מה לומר? אל תשתקו. כתבו לנו". זה ככל הנראה המקום היחיד בעולם שמנסה להוציא את בני הנוער מבדידותם ומשקיפותם, ולהשמיע את קולם. ויש להם מה לספר. מעשי זוועה מתרחשים יום יום מאחורי הדלתות של הבתים, הכיתות, וברחובות. ב-9 במאי 2013 בעיר וולגוגרד נאנס ונרצח באכזריות מיוחדת בחור בן 23. כשתפסו את ארבעת רוצחיו, הם טענו שהוא פגע ברגשותיהם הפטריוטיים משום ש"נראה והתנהג כמו הומו מוחצן". לא פחות נוראית היא התגובה של גולשי האינטרנט הרוסים. חציים הזדעזעו, אבל החצי השני כתבו תגובות כמו "אני מגנה את הרצח, אבל אי אפשר לתת להומוסקסואליזם לפרוח בארצנו", או "הם צריכים לשבת בשקט ולא להתנהג בצורה מוחצנת".

זעזוע נוסף עבור הקורא הישראלי – תגובות דומות לאלה קראנו באינטרנט, בבלוגים וברשתות חברתיות מפי ישראלים דוברי-רוסית אחרי הרצח בברנוער. גם שם, אנשים "גינו את הרצח", אבל דרשו לחקור "באיזו זכות באים ההומואים האלה ומפתים בני נוער לבוא למועדון ההומואי שלהם?!" כל ההסברים על ארגון איגי, על מפגשי התמיכה בנוער להט"ב – לא הועילו.

משהו רע מאוד קורה במרחב דובר-רוסית באינטרנט, בטלוויזיה, במדיה שמשותפת לכל דוברי רוסית בעולם, ומדובר במרחב שלא מתקיים רק במוסקבה ובסנט פטרבורג, אלא גם בבת ים ובאשדוד. לכן זה נוגע גם לנו, כאן. לכן, לדעתי, הגיע הזמן לצאת מהאדישות, ולהצטרף להפגנות המשך להפגנה שהתקיימה בתל אביב לפני כשבוע. אפשר גם לכתוב מכתב תמיכה באנגלית ל"ילדים 404". הם מעריכים מאוד כל תמיכה שהם מקבלים, גם אם היא באה מאנשים זרים מרחבי העולם.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.