הסוד האפל של ד"ר קרנית פלוג

English

לא, לא מדובר באירוע מביך בדיוטי-פרי, בתלונות על הטרדה מינית או בהסתבכות בפרשת שחיתות של מיליארדים. למיטב ידיעתי, ברמה האישית קרנית פלוג צחה כשלג לעומת הגברים שביבי ולפיד ממשיכים לנסות להצניח מעליה לתפקיד נגיד בנק ישראל. הסוד האפל קשור לסיבה השנייה בגללה ביבי לא אוהב את ד"ר פלוג: הופיעו בתקשורת אזכורים לא-ממש-ברורים למשהו שפלוג "טענה" בעבר לגבי תפקידו ההיסטורי של בנימין נתניהו בתולדות כלכלת ישראל. בעצם זו לא "טענה", אלא דו"ח מקרו–כלכלי מעייף למדי, שחיברה  פלוג יחד עם מישל סטרבצ'ינסקי. הדו"ח פורסם מטעם מחלקת המחקר של בנק ישראל ב-2007. פלוג וסטרבצ'ינסקי חילקו את תולדות מדינת ישראל מ-1960 עד 2006 לתקופות על-פי אירועים היסטוריים, פוליטיים וכלכליים, חישבו את קצב צמיחת התוצר ואת קצב הצמיחה לנפש בכל תקופה, וניסו לענות על השאלה: מה משפיע יותר על הצמיחה בישראל – גורמים גיאופוליטיים כלליים (כלכלה עולמית, מלחמות, גלי עלייה, וכו'), או מדיניות מאקרו-כלכלית של האוצר (גירעון, ליברליזציה, השקעה ציבורית, מדיניות מט"ח, וכו')? הנה טבלת הנתונים הגולמיים שלהם:

הניתוח עצמו יובשני ולא מעורר אמון במיוחד. התבקשתי פעם-פעמיים לבדוק ניתוחים סטטיסטיים של כלכלנים ניאו-ליברלים, ודי הזדעזעתי למראה הסטנדרטים הירודים והיושרה הירודה עוד יותר. הודות לסטודנט בשם תומאס הרנדון שחשף את ערוותם של הניאו-ליברלים המהוללים ריינהארט ורוגוף, העולם כולו קיבל מושג איך הבלוף הזה שקרוי "מחקר כלכלי ניאו ליברלי" עובד. משום כך לא התעמקתי בפרטי הפרטים של המודלים השונים בדו"ח.

ובכל-זאת הדו"ח הצליח להרגיז את ביבי, נביא הניאו-ליברליזם הישראלי. למרבה האירוניה, המחברות דווקא יוצאות מגדרן לתת ציון מעולה לניהול המאקרו כלכלי בתקופתו כשר אוצר (3 השנים האחרונות במחקר), ולהדגיש זאת כמה פעמים. אבל המודל שלהן מעריך ששני-שליש מן ההתאוששות הכלכלית ממשבר האינתיפאדה השנייה הם תודות לשינויים חיצוניים (התחזקות הכלכלה העולמית ושיפור מצב הביטחון) ו"רק" שליש תודות לגאוניותו הכלכלית כביכול של ביבי. זה הספיק, על פי הרכילות, כדי להבאיש את ריחה של ד"ר פלוג בעיני בנימין נתניהו לנצח נצחים (לעניות דעתי המודל שלהם היה מאד נדיב עם ביבי; שליש נראה לי הגזמה פרועה).

נו טוף. סערה בכוס מים כלכליים. אבל מה הסוד האפל?

מאוד שמחתי לשמוע על קיומו של הדו"ח הזה. כאמור, אני רחוק מלהתלהב מהשיטות שלו. מה שהלהיב אותי הוא הנתונים הגולמיים. הסוד האפל נמצא שם. בעצם זה סוד גלוי, ששוכב על הארץ מול העיניים שלנו כבר הרבה שנים.

איך הפכה ישראל למדינת שפע?

בשלושים-ארבעים השנים האחרונות ישראל היא מדינת שפע בסגנון מערבי, הן מבחינת ההוויה והן מבחינת התודעה (כלומר: רוב האזרחים חיים חיי שפע בסגנון מערבי, וגם מצפים לחיים כאלה). גם המדדים הבינלאומיים הראשיים מצביעים בבירור שישראל שייכת ל-20-30 המדינות העשירות בעולם מבחינת רמת-החיים האישית. ב-1960, תחילת התקופה שהדו"ח בוחן, זה לא היה כך. ממש לא. אז איך זה קרה?

אם משווים את ישראל לארצות אחרות שדילגו מ"העולם השני" או "השלישי" אל מועדון השפע על-פני אותה תקופה, מתחילים להבין את קושי השאלה. מדי פעם יש ניסיון לשייך את ישראל ל"נמרים האסייאנים" כמו יפן, דרום קוריאה, טיוואן או סינגפור. אבל כל הנמרים האלה גדלו דרך הפיכה למעצמות ייצוא תעשייתי עולמיות. ישראל, בכל שנות קיומה, מעולם לא ייצאה יותר משייבאה. אפילו לא שנה אחת.

יש גם מדינות באירופה שנחלצו בערך על-פני אותה תקופה, מעוני יחסי לשפע – כמו למשל איטליה או ספרד. בתקופת הצמיחה שלהן, מדינות אלה נהנו משלום משך עשרות שנים, תיחזקו צבא קטן עד זעיר, הפכו למעצמות תיירות – וגם דאגו למאזן סחר-חוץ חיובי משך שנים ארוכות. ישראל ממש לא. אז מה הסוד שלנו?

אם תשאלו ישראלי ממוצע, תקבלו שלל תיאוריות שרובן ככולן טופחות לנו על השכם. ההסבר הפופולרי ביותר מתאר איך קודם הקמנו חקלאות מדהימה, אחר כך תעשייה מדהימה – ולאחרונה, אותו "סיליקון-ואדי" מהולל, עגל הזהב של ההיי-טק הישראלי. חסידי הניאו-ליברליזם מרחיקים לכת עוד יותר: לשיטתם כל מדינה היא חברת-שפע בפוטנציה. צריך רק "לשחרר" אותה בעזרת מדיניות כלכלית מתאימה, וכל השאר יקרה מאליו. מבחינה פילוסופית יש משהו בגישה הזו. אבל הניאו ליברלים, כשהם אומרים "לשחרר", מתכוונים דווקא לאותו תפריט צר אופק, רקוב והרה אסון של הפרטות, השתוללות ההון בד-בבד עם כבילת העובדים, וכו' וכו'. לשיטתם, אחרי עשרות שנים של עליות ומורדות, מתישהו בסוף שנות ה-80 התייצבה המדיניות הכלכלית של ישראל על דרך המלך. מאז היא רק משתפרת בדבקותה בתורה הניאו-ליברלית, ומקבלת ציונים גבוהים יותר ויותר. זו – לדעת הניאו-ליברלים – הסיבה העיקרית לשפע שהורעף על ראשינו.

את התיאוריה הזו פלוג וסטרבצ'ינסקי ניסו לבדוק. לא צריך להתעמק במודלים שלהם כדי לראות שהרעיון שהניאו ליברליזם הפך את ישראל למדינת שפע הוא שטות גמורה. מספיק להביט בטבלה 1 בדו"ח, המפרטת את נתוני הצמיחה הגולמיים לפי תקופות (ראו למעלה). אם לתיאוריה הניאו ליברלית היו רגליים, היינו מצפים לראות את ישראל מדשדשת בשנות ה-60 וה-70 ומזנקת קדימה בטירוף מסוף שנות ה-80 ועד ימינו. במקום זאת, כמו שהמחברות עצמן מודות, "מאז 1973, תקופות של צמיחה משמעותית הן נדירות וקצרות" (עמוד 5 בדו”ח).

גם ההסברים המעלים על נס את החקלאות, התעשייה וההיי-טק כמקור לשפע הישראלי, חוטפים על הראש מנתוני האמת. מה היתה תקופת הצמיחה המרשימה ביותר, בהפרש גדול מכל תקופה אחרת? שש השנים שמיד אחרי מלחמת ששת הימים. בניגוד לתקופות אחרות שניתן להתווכח לגבי הפרדתן מן התקופות הסמוכות להן, כאן מדובר בתקופה מוגדרת היטב. מבחינת הצמיחה לנפש (טור מספרים שלישי משמאל), הקצב בתקופה שמיד לאחר ששת-הימים היה כמעט כפול מבכל תקופה אחרת – 9.9% לשנה לנפש, לעומת 6.3% בשנים 1999-2000, 5.6% בשנים 1960-1965, ופחות מ-4% בכל שאר התקופות. לא זו בלבד, אלא שמדובר גם באחת התקופות הארוכות בדו"ח (והמחברות משום מה קוטעות אותה בסוף 72 במקום בספטמבר 73). באופן מצטבר, על-פני 6 וחצי השנים המופלאות האלה, התוצר לנפש בישראל כמעט הוכפל.

איזו תפוקה תעשייתית, חקלאית או הייטקיסטית מדהימה עומדת מאחורי הצמיחה המסחררת הזו? אפס מאופס. הפרויקט שהביא לצמיחה הזו, הפרויקט שהקמתו העבירה את ישראל מ"העולם השני" ל"עולם הראשון" – לא לבדו, אבל יותר מכל גורם אחר – הוא פרויקט הכיבוש וההתנחלות.

כאמור, מדובר בסוד גלוי. הנתונים נמצאים ברשות הציבור, רק שאף אחד לא מתעניין בהם ובטח שלא מעוניינים להבליט אותם. אני נתקלתי בהם לראשונה באתר המדהים gapminder שמשווה בצורה גרפית בין מדדי רווחה שונים של מדינות העולם, על פני יותר מ-100 שנה. באמצעות הגרף האינטראקטיבי שבאתר הפקתי כמה תמונות רלבנטיות לישראל. בתמונות שלמטה אפשר לראות בבירור שהזינוק המרשים ביותר במעמדה היחסי של ישראל קורה בשנים 1967-1973. זו בדיוק התקופה שמעבירה את ישראל משכנותן של מדינות "עולם שני" כמו הונגריה ויוגוסלביה – לפאתי הצמרת העולמית. הנה תמונות מצב "לפני" (1967) ו"אחרי" (1974) מן האתר הזה: ההכנסה לנפש (ציר אנכי) מול הצמיחה בשנה שעברה (ציר אופקי), על רקע ההתפלגות העולמית באותן שנים. ב-1967 ישראל עדיין בחלק העליון של הגוש המרכזי. ב-1974 ישראל (בסוף הנתיב המסומן של נקודות ירוקות, המראה את נתוני הצמיחה בכל שנה בתקופה הזו) כבר נצמדת לגוש העליון, כשיפן (עיגול אדום גדול), איטליה וספרד (עיגולים כתומים קצת פחות גדולים) מזנקות יחד איתה (יפן קצת יותר, ספרד קצת פחות). בשנים אלה צמיחת ישראל גבוהה בהרבה מהממוצע העולמי, במיוחד בין 1968 ל-1972.

אבל gapminder הוא "סתם" אתר אינטרנט ועוד לא-ישראלי. כידוע, כל פרט מידע מביך שמקורו בחו"ל חשוד מיידית באנטישמיות, גם אם הוא מגיע מפרופסור שוודי חביב לבריאות הציבור שמתעסק בנתונים של 200 ארצות, וישראל לא מעניינת אותו במיוחד. אבל, בדיוק אותם נתונים, מופיעים שחור על גבי לבן בדו”ח רשמי של בנק ישראל.

מה יש לפלוג וסטרבצ'ינסקי לומר על הנתונים האלה? במיטב המסורת של הממסד הישראלי, הם לא ממש מתאמצים להפנות את תשומת לב הקוראים לכך שמבחינת המטרה העיקרית של הדו"ח – זיהוי והסבר של תקופות צמיחה משמעותית – התקופה 1967-1973 מעמידה בצל את כל האחרות, ולכן היא הראשונה הדורשת הסבר. אין אף ניסיון מצידם להסביר את הפלא הכלכלי הזה. מלחמת ששת הימים מוזכרת פעם אחת, דרך אגב ובסוגריים – "[מלחמת ששת הימים] עודדה צמיחה משום שהיתה קצרה ויצרה תנאים לשיפור מעמדה הגיאופוליטי של ישראל", ומיד אחר כך תיאור של מלחמת יום-כיפור כמלחמה שגרמה את ההפך (עמוד 12).

למען השלמות, אתייחס גם להסבר זה שבסוגריים. נכון, מלחמת ששת הימים ביססה את מעמדה של ישראל כמעצמה אזורית. אבל לשיפור הגיאופוליטי הזה היה גם מחיר גיאופוליטי ישיר: הגוש הסובייטי ניתק את היחסים עם ישראל, מה שהפך אותנו לכלי שחמט במלחמה הקרה – לטוב ולרע. גם החרם הערבי שעד אז היה נטול שיניים למדי, החל להתחזק והגיע לשיא אחרי 1973. מבחינה ביטחונית טהורה, מלחמת ששת הימים דווקא פגעה בהרתעה: ב-1967-1971 ניטשה מלחמת התשה עקובה מדם בחזית המצרית. הפלסטינים הופיעו בעקבות 1967 כגוף עצמאי, וניהלו מערכה מתמשכת של גרילה וטרור, תחילה מירדן ובעזה, ואחר כך מלבנון ובהתקפות טרור ברחבי העולם. לעומת זאת, השנים שלפני ששת-הימים היו מהרגועות בתולדות המדינה. אז לא הגיאופוליטיקה ולא שיפור הביטחון היו הכספומט ששילשל כל-כך הרבה כסף ישירות לכיסי הישראלים בין קיץ 1967 לסתיו 1973.

מה כן? הכיבוש. בשלל דרכים, הנה כמה מהן:

עבודה ערבית א' – בראש ובראשונה, שוק העבודה הישראלי תוגבר פתאום בכמות אדירה של עובדים זולים ואיכותיים (הביטוי המכוער "עבודה ערבית" הוא אחד השקרים העלובים ביותר בתרבות הישראלית – תשאלו כל מעסיק שעובד היום עם רומנים, תאילנדים או סינים, איך העבודה שלהם בהשוואה לפלסטינים; אין כל כוונה להעליב עובדים אחרים, אך הפלסטינים גם יודעים לעבוד, וגם מכירים את החומרים ושיטות העבודה המקומיות). תוצר העבודה הפלסטינית עבור ישראלים התווסף ישירות לנתוני התוצר הישראלי, ממש כבמטה-קסם. גם יתרות מס הכנסה וביטוח לאומי נהנו מתוספת שוות-ערך למאות מיליוני ש"ח בשנה במונחים של ימינו, משום שפועלים פלסטינים שעבודתם דווחה, שילמו מיסים אלה מבלי לקבל תמורתם כמעט דבר.

עבודה ערבית ב' – העבודה הפלסטינית אפשרה לרבים במעמד הפועלים הישראלי לדלג בן לילה למעמד של בעלי עסק עצמאי. פועל הבניין הפך לשיפוצניק שמעסיק פועלים פלסטינים, ואח"כ לקבלן. המכונאי הפך לבעל מוסך, וכן הלאה. כל מי שחי בארץ בשנות ה-70 וה-80 מכיר את דמעות התנין הציבוריות על כך ש"כל העובדים ערבים" ו"היהודים לא מוכנים לעבוד". אבל בפרטי, רוב הישראלים צחקו כל הדרך אל הבנק.

עבודה ערבית ג' – הורדת העלויות והגברת התפוקה אפשרו לצרכן הישראלי ליהנות ממוצרים ושירותים במחיר מוזל. בתוך ישראל עצמה היה גל בנייה אדיר ודירות מרווחות ומודרניות הפכו ברות-השגה. בעלי עסקים ישראלים רבים שמרו על אותה רמת מחירים למרות ירידת העלויות (או אף העלו אותם בשל גלי הביקוש), ושילשלו לכיסיהם את ההפרש.

מפעל ההתנחלויות – בניגוד לאשליה הרווחת, כאילו הפיכת מפעל ההתנחלויות מהרפתקה מוגבלת לפרוייקט מסיבי היא ירושה של ממשלות הליכוד – האמת היא שכבר בשנים הראשונות של הכיבוש, תחת שלטון המערך, המפעל הזה שינה אזורים מסוימים ללא הכר. איפה? בירושלים, שם הופקעו תוך שנים ספורות אלפי דונמים פלסטינים באזור הכבוש שקוראים לו בטעות “מזרח ירושלים” אבל בעצם הוא המזרח, הדרום, הצפון ואפילו הצפון-מערב של העיר הנוכחית. בשטחים אלה נבנו במהירות שכונות ענק בהן שוכנו עשרות אלפי יהודים. הקרקע היתה "בחינם", העבודה (הפלסטינית ברובה הגדול) היתה זולה, ומהקומבינה נהנו כולם – קוני הדירות, הקבלנים, וגם הממשלה שהצליחה להפוך בעזרת תנופת הבנייה את ירושלים הישראלית מעיר ספר מנומנמת לכרך שוקק ומשתרע, ולקבוע עובדות דמוגרפו-פוליטיות בלתי הפיכות בחלק הרגיש ביותר של השטחים (כולם נהנו חוץ מהפלסטינים כמובן). בל נשכח גם את קרית ארבע, הבקעה והתנחלויות רבות ברמת הגולן שאף הן הוקמו בשנים אלה.

שוק שבוי – בן לילה וללא כל מאמץ, התרחב השוק ה"מקומי" לסחורות ישראליות פי 1.5 מבחינת גודל אוכלוסיה. בזכות השליטה על השטחים וגבולותיהם יכלה ישראל להקשות על מוצרים מתחרים – ע"י איחוד מכס שנכפה על השטחים, ע"י ייקור או חסימת הייבוא לשטחים, וע”י דיכוי תעשייה מקומית. בתחומים מונופוליסטיים זה היה קל במיוחד: כך למשל התאחדו שלוש חברות הדלק לשם יצירת קרטל תחנות דלק בשם "פדסקו" שפעל רק בשטחים. אבל היהלום שבכתר היה ונשאר מונופול המטבע. בהיעדר שימוש למטבעות אחרים, הלירה הישראלית הפכה למטבע הבלעדי למעשה בשטחים, והבנקים הישראלים גבו עמלות נשך מן הבנקים הפלסטינים עבור הזכות להשתמש בה (וממשיכים לגבות עמלות עבור השימוש בשקלים).

כביש עוקף חרם ערבי – מדיניות ה"גשרים הפתוחים" עליה הכריז משה דיין מיד אחרי המלחמה נוצלה על ידי חברות ישראליות לייצוא מוצרים לעולם הערבי, תחת התווית הכוזבת "תוצרת הגדה המערבית". היה קל במיוחד לעשות זאת עם תוצרת חקלאית.

ניצול משאבים טבעיים – בנוסף לאותו משאב יקר מפז, הקרקע, החלה ישראל לנצל באינטנסיביות משאבים אחרים שנפלו לידה. הרשימה אינסופית כמעט, אבל משאבים שהשימוש בהם הביא תועלת מיידית היו מים מרמת הגולן שאיפשרו את הרחבת החקלאות בצפון, ותיירות "פנים" לסיני ורמת הגולן שנתנה לישראלים רבים הזדמנות לטייל ליעדים אקזוטיים בזול, תוך שכל הכסף שהם מוציאים נשאר בכלכלה הישראלית.

גידול ההוצאה הציבורית – רבים מן הסעיפים האלה הצריכו הוצאה ציבורית מסיבית. אבל יותר מכולם יחד, הצבא וההוצאות הביטחון התנפחו לממדים אדירים. בסיסי ענק נבנו בשטחים החדשים ובעיקר בסיני, כולל האיוולת המפלצתית של קו בר-לב. מספר העובדים בתעשיות הביטחוניות גדל כמעט פי 2.5 בשש השנים האלה (תודה לשיר חבר על הנתון). שוב, זה היה כסף שנשאר בכלכלה הישראלית, סיפק מקומות עבודה רבים והעשיר לא מעט קבלנים. עוד יותר טוב, חלק גדול מן הכסף הזה הגיע מארה"ב. הקומבינה הידועה כ"סיוע בטחוני" החלה לקרום עור וגידים בתקופה הזו. חלק מן הכסף לא בא משום מקום, ואכן ישראל שוקעת לגירעון כבר ב-1969, וערב מלחמת יום הכיפורים הגירעון כבר עמוק.

בקיצור, מי אמר מדינת סטארט–אפ ולא קיבל? הסטארט–אפ המדהים ביותר בתולדות ישראל היה ונשאר הכיבוש. הבעייה ששכחנו לעשות אקזיט.

למרות הדבקות הראויה לציון של ממשלות ישראל בהמשך הכיבוש וההתנחלויות, את הצמיחה המסחררת של 1967-1973 לא הצלחנו לשמר או לשחזר. יתר על כן, הכיבוש היה הגורם העיקרי לשלושה משברים כלכליים קשים ביותר: זה של אמצע שנות ה-70 (הצלחנו אפילו "לתרום" ליצירת המשבר העולמי של אותן שנים), זה של סוף שנות ה-80, וזה של 2001-2003. בשתי הפעמים הראשונות יצאנו מהמשבר בעזרת ויתור חלקי על הכיבוש. בפעם הראשונה היה זה החזרת סיני, ובפעם השנייה מו"מ עם הפלסטינים שהוביל לאוטונומיה מוגבלת. אבל בפעם השלישית נתן לנו ג'ורג' בוש ברוב נדיבותו לצאת מהמשבר בחינם. המתנה הפוליטית-כלכלית הזו של בוש הכניסה את רוב הישראלים לבועה תודעתית של זחיחות ותלישות – בועה בתוכה יכול ביבי להתהדר ב"הצלת הכלכלה הישראלית", ובתוכה כלכלנים מעמידים פנים שאפשר "לחקור" מחזורי צמיחה ומיתון תוך התעלמות מן הכיבוש.

בכל מקרה, בחישוב מצטבר מאז 1967 עדיין עשינו סיבוב על הפלסטינים, וגם על האמריקנים וכל הפראיירים האחרים (בעיקר מדינות המפרץ והאירופים) ששמו הרבה הרבה כסף בישראל-פלסטין. בעזרת הכסף הזה יכולנו לשמר את המבנה הכללי של הכיבוש (הגורמים תלויי הכיבוש שפירטתי למעלה עדיין המשיכו לתרום במידה רבה לכלכלה הישראלית, לפחות עד 1987), בלי לשלם בעצמנו את העלות הצבאית שלו ובלי להיות אחראים להתמוטטות מוחלטת בשטחים עם כל הכרוך בכך.

עם זאת, משנה לשנה אנחנו כנראה מפסידים יותר מן הסיפור הזה, ומרוויחים פחות ופחות. הבעיה היא שה"high" ההתחלתי של שש השנים הראשונות צרוב לנו בתודעה, ומרושת בוורידים ובכל מבנה הכלכלה הישראלית הנוכחית. כל מי שנתקל במכור להימורים או לסמים, יודע לזהות את הסימפטומים של הכחשה, הדחקה והאשמת כל העולם, שנלווים להתמכרות ולחוסר הנכונות להיגמל.

למי שעדיין לא השתכנע בייחודיות של 1967-1973, הנה עוד תמונה מ-gapminder שמראה את הצמיחה השנתית והמצטברת מ-1967 עד 2010. אין אף תקופה שמשתווה ל-5-6 השנים הראשונות.

איך אמר נפתלי בנט, שר הכלכלה בהווה ומנכ"ל מועצת יש"ע בעבר הלא רחוק? עם לא יכול להיות כובש בארצו ולצאת מזה בשלום (טוב, את 3 המילים האחרונות אני הוספתי). חבל שהישראלים ממשיכים להתעלם מן האמת הפשוטה הזו.

(תודה לשיר חבר על הערות ותוספות חשובות)

ד"ר אסף אורון הוא סטטיסטיקאי במחלקת המחקר של בית החולים לילדים בסיאטל. קודם להגעתו לסיאטל בסתיו 2002 היה פעיל ב"אומץ לסרב" ותעאיוש. כיום הוא תומך מרחוק בפעילותה של קבוצת הכפרים.