הספּרית

‫"ולפעמים היא רוצה לצחוק פתאום בקול גדול בגלל הסוד ששוכן בדירה הזו, בין הגוף שלו ושלה, אבל לילי שותקת, וכדי לא להתעלם לגמרי ממה שהיה, מספרת לו שוב, את מה שמותר לספר. מספרת על הילדים בשיכון שגרה בו ברחוב אברבנאל באשדוד"‬. סיפור קצר
שירה פנקס

לילי אוהבת לשחות בבריכה שבקומה העשירית. בבוקר היא שוטפת לילה דק ללא חלומות ובערב יום עבודה. במים היא הופכת מאשה לדג, חיה שמזיזה את המים ואת השמים סביב החלונות הגדולים ומתקדמת, מתנקה ואז יוצאת והופכת שוב לאשה. לילי מכירה את המציל. בחור רוסי. יושב מול שולחן וקורא עיתון. כל חצי שעה הוא יוצא לעשן במרפסת שלצד הבריכה. הרוחות נכנסות פנימה, כשהוא פותח את דלת המרפסת והמים זזים. לילי שוחה, מוציאה את הראש כדי לנשום, רואה אותו זורק את בדלי הסיגריות מהקומה העשירית ואז חוזר אל השולחן. הם נתנו לו שולחן מצופה פורמייקה, כמו שולחן בית-ספר. העמידו את השולחן לצד דלת הכניסה, והוא יושב שם עם עיתון. השולחן שלו קטן ושרוט. מסביב פרופילי מתכת גדולים תופסים את הזכוכיות של המגדל, נקי וקר. הזכוכיות והמים שקטים. הרוסי והיא גדלו ביחד בשיכון באשדוד, אבל אף אחד לא יודע. אם הייתה מדברת איתו, הם היו מעשנים במרפסת ביחד. מסתכלים על הים, העשן ייכנס אל המים והזכוכית כמו דליקה חמה. היא יכולה להריח את ריח העשן שלו בכל פעם שהיא מרימה את הראש לנשום, שוחה, נושמת, ומריחה אותו. אבל כל הזמן הזה, השנים האלה, והוא יושב מול שולחן הפורמייקה, מביט אל תוך העיתון, והיא רק חולפת, ממהרת לעלות אל הדירה שלה בקומה השש-עשרה. ושם אותן זכוכיות גדולות, שומרות על השקט שלה.

לילי מעשנת במרפסת של הדירה הגבוהה, והרוח הנושבת מביאה אליה חזרה את ריח הכלור מתוך הגוף שלה. יום אחד יבוא אולי להחזיר בקבוק שמפו ששכחה במקלחת של הבריכה. יעמוד בפתח הדירה, יגיש לה את הבקבוק, יגיד לה את השם שלו, אבל לילי יודעת איך קוראים לו. איך תשכח את הדברים שאמר לה כשגרו באותו השיכון. כל מה שאמר לה על אמא שלה. לילי שואפת ונושפת והעשן מתפשט בה כמו דליקה, גם הרוחות משתוללות פתאום במרפסת עליה היא עומדת, כמו גוף שאין לו משקל והמעקה הוא יד בולמת מעל הים כדי שלא תיפול למטה. מסתכלת בפחד בים שמולה, חד כמו מספריים ביד של אמא שלה, הספרית. זה מה שאמא שלה עשתה, ספרית. קו סכין הים נפגש בקו סכין השמים, ושניהם מאיימים לחתוך אותה במספריים שחורות.

מחוץ למגדל לילי עובדת במשרד עם עמדות מחשב ועובדים. משם היא יוצאת לחנויות, בוחרת מנורות, שולחנות, כיסאות ואז שמה את הפריטים, מתאימה בין שולחן למנורה, בין צבע קיר לאריחי רצפה. פריטים דומים בחרה לדירה שלהם, לחדר העבודה של בעלה, לחדר השינה, למטבח, לסלון ולשני החדרים האחרים שעומדים ריקים. היא יודעת לחבר את החפצים אחד לשני, להתאים לתמונה יפה. רק עם הבדים היא לא מצליחה, הווילונות. פיסת הבד הזו ופתאום משהו נפגם בתמונה. אצלם בבית היו רק מסמרים שנעצו את הבדים אל הקיר, קצה הבד מחורר בחורים שהמסמרים השאירו כמו בידיים של ישו. כמו חורים בידיים שלה, לבנות, אלו שתמיד אמר לה, זה שיושב מול שולחן הפורמייקה, פניו אל העיתון, תמיד אמר לה שהאצבעות שלה אריסטוקרטיות, שבזכותן דברים יקרו והיא תצא מהשיכון שלהם ותהיה ספרית אמיתית בשכונת יוקרה. לילי נוגעת בווילונות, מסתכלת, מתקרבת, מקשיבה לרחש הבד כמו לרוחות שלה משם. ילדה קטנה. לא היו וילונות. לא היה רחש. רק רעש, הרבה רעש.

בעלה בחר את הדירה בגלל השקט של הקומות העליונות, כדי להתרכז בספרי המחקר בלי לשמוע את השכנים, את רעש המכוניות והמזגנים בקיץ. הוא יושב ועובד מול השולחן, אור מנורה נופל על הפנים שלו, על דפים של ספר, על מילים מודפסות, על מסך מחשב. היא שומעת את הדפים מתהפכים בחדר העבודה שלו, כמו בספרייה של האוניברסיטה, שם נפגשו. שקט אולמות הקריאה, והם לומדים בשקט, כמו חתולים, מלטפים את הדפים באצבעות, מדברים בלחש, נוגעים, רחוקים מהרעש שהכירה, וקרובים אל השקט שלו, מהבית ביפו מול הים. ערבים צועקים ברחובות, מתוך המכוניות באה מוסיקה, השמש גדולה, אבל בבית הגדול רק אמא שלו והוא בלי אף אחד אחר, ושקט. אין אב ולא אח ואחות. חדר העבודה, הסלון, המטבח ריק. היא בחדר העבודה שלה, בספרים בדיוק כמו שהוא יושב עכשיו, בחדר העבודה שלו. אין ארוחות, כל אחד לוקח משהו כמו חתולים, אין רעש כלים. הם נפגשים בבית, אמא שלו והוא. הוא עוזר לה לסחוב דברים, להניח, לסדר. היא שואלת לשלומו והוא עונה באותה השאלה וחוזר אל החדר. הסלון כמו חלל גדול ושקט, עציצים דוממים, מסגרות עם תמונות, וילונות, זה היה הקסם, כשהכירה אותו. הדממה. פרח שנע עם הרוח. זז איתה והתנודות הקלות האלה, אנושיות הרבה יותר מהזוועה ממנה באה.

בחדר השינה שצמוד לחדר העבודה שלו, הוא יגיד לה ברגעים שלו ושלה, שהם שניהם כמו על אי, רחוק מהמשפחה האמידה שלו ומהמשפחה הענייה שלה והוא ימשיך ויגיד לה, יאמר מבלי שהמשפט יישמע כמו שאלה, אם היא חושבת שיש מקום לעוד מישהו כאן איתם, והיא תניע את הראש בתנועה של שלילה, כי אין עוד מקום. רק הוא והיא, בלי ילדים ורק השקט. ולפעמים היא רוצה לצחוק פתאום בקול גדול, בגלל השאלה הזו, שהוא אומר לה בנימה ברורה של הסכמה ביניהם, לצחוק בגלל הסוד ששוכן בדירה הזו, בין הגוף שלו ושלה, אבל לילי שותקת, וכדי לא להתעלם לגמרי ממה שהיה, מספרת לו שוב, את מה שמותר לספר. מספרת על הילדים בשיכון שגרה בו ברחוב אברבנאל באשדוד. מורידים חבלים עם דליים בין המרפסות של שש הקומות, ובדליים שמים דברים שגנבו מההורים, כלי איפור, מברשות שיניים, נעלי בית, גם תכשיטים ובגדים, פעם היה אפילו אקדח שילד מצא במגירה, והם משחקים בלהחליף בין הפריטים כאילו הכול משותף בממלכה, ורק מאוחר יותר בשעות הערב כשההורים חוזרים מהעבודה, הצעקות עולות בין הקומות, כמו שריפה. צעקות דומות לאלה שבין ההורים, בין השכנים. וגם את המכות הם שומעים דרך המרצפות והמרפסות הפתוחות או רק את האיומים ואז את ריצת הילדים במדרגות ומשם החוצה, ולמרות הצעקות והמכות, זה מצחיק לחזור על המשחק שוב וכל פעם מחדש האמהות שרוחצות את הבתים או משרדים של אחרים, אלה שהגוף שלהן מריח מאקונומיקה זולה כמו בושם של החיים, מחביאות את הדליים בארונות בין שמלות ותחתונים, ארונות גבוהים, ובכל פעם הילדים מוצאים חדשים. דליים באתרי בנייה, בתחנת הדלק, בפתח קיוסק, פח זבל ריק, מתחת לצינורות המים של המזגנים. תמיד מוצאים דליים חדשים. לילי מזהה את ריח האמהות, ריח האקונומיקה יוצא מהגוף השחור של אלו שמנקים את המסדרונות הלבנים של המגדל, ונזכרת בנשים שגדלה איתן. עוברת ליד המנקים, הגופות השחורים במדים אחידים והיא חולפת, מכווצת נחיריים כדי להכניס את הבושם הזול והמוכר, שורף את מערות האף ומקפיץ את הלב, אבל כשהיא נכנסת אל המעלית, זה נגמר. הבושם נעלם, הרעש משתתק ושוב שקט.

לילי יורדת במעלית אל החניון שמתחת למגדל ומשם עם המכונית אל וילה מחוץ לעיר, ליד הים. הרהיטים שהלקוחות והיא קנו ביחד בפריז הגיעו. מאתיים פריטים בצבעים ובחומרים שונים, לשלוש קומות נפרדות, שישה חדרי אמבטיה, שבעה חדרי שינה, שני מטבחים, משרד, וסלון גדול. לילי בחרה רהיטים צבעים של צהוב, ירוק עז, ואדום פוקסיה, אהילים לבנים עם בסיס עץ מגולף בצבע טורקיז וכל זה כדי לתת אווירה של בית ים, על חופי פלורידה. בעלת הבית שהגיעה משווייץ מסתכלת על השלל הצבעוני, ואומרת שהיא רוצה לראות את כל הפריטים מסודרים. היא לא מרוצה שהכל מתאחר. בפעם הבאה שתגיע לארץ היא תרצה לראות את כל הרהיטים במקומם ואת הווילונות תלויים על החלונות. לילי מהנהנת. הלקוחה עומדת ומדברת. לילי מסתכלת אל החלונות שמאחורי הגב של האשה. רואה את מסגרות האלומיניום השחורות של החלונות, הן סוגרות על הזכוכית, לוחצות עליה כדי שאוויר או גשם יכנסו פנימה. והן לוחצות המסגרות השחורות על הזכוכית, על הקירות הלבנים, ולילי מבחינה בו. הוא עומד על הפיגום שבצד החיצוני של החלון ומסתכל עליה. הפנים שלו אדומות מהחום שבחוץ, יד אחת שלו מחזיקה בכלי מפלסטיק והוא מגרד את הקיר ואז מפסיק את התנועה ושוב מסתכל עליה. רגע עובר והוא פותח את החלון בתנועה מהירה וצועק ברוסית לפועל אחר, שיביא כלי עם מים מהר כי החומר מתייבש. אוויר נכנס פנימה אל תוך הבית. הלקוחה מסתכלת לאחור לרגע ואז חוזרת לדבר עם לילי. הוא לבוש טרנינג שחור וחולצה קצרה מלוכלכת מצבע. לילי ממהרת לענות לאשה וללכת משם, ממשיכה להסתובב בין הפריטים מבלי להסתכל החוצה.

לילי סופרת את החפצים, ממקמת את הרהיטים שהסבלים סוחבים על הגב כמו שוורים, השרירים שלהם מתנפחים, מתאדמים, הזיעה נוטפת, אחד מהם מדבר איתה ברוסית כי הוא מזהה מיד את הפנים שלה. שן זהב במעמקי הפה, מדבר ותולש את אריזות הקרטון, ממליץ לה להשאיר את כל הרהיטים בניילון כדי שלא יקרה משהו עם הפועלים שמסתובבים בבית. הלקוחה מתקרבת אליה ואומרת לה בשקט מבלי שהאחרים ישמעו, שכדאי לנצל אותם, כדי לפתוח הכל. לא כדאי לתת להם ללכת לפני שהם מסיימים הכול. אחד מהם שואל אותה ברוסית, איפה הוא יכול לקבל משהו לאכול. אבל היא מנידה ראש לשלילה. לא, היא לא מבינה את השפה. לילי יוצאת מהר לעשן בגינת הבית. בחוץ האוויר נוגע ומרגיע אותה. לילי שוב מסתכלת. רואה את הפיגומים ואת הפועלים. הם מרימים ראש מהחומרים שהם בוחשים והכלים שהם מחזיקים נשארים תלויים לרגע, עומדים ומסתכלים וזה קורה כמו תמיד. היא נבהלת. כי היא רואה שהם יודעים. במיוחד הפועל, זה שהפנים שלו אדומות כמו השמש החמה מעליהם, זה שמתעקש להסתכל עליה, כי הוא יודע, היא יודעת שהוא יודע על אמא שלה. לילי נועצת את הסיגריה באדמה, רואה את האדמה החומה ואז מרימה את הראש אליו, והיא ראה את הפנים הלוהטות שלו ואיך בתנועה מתגרה הוא מסיט את השיער הבהיר שהזיעה השחירה, הוא ממשיך לגרד את הקיר, אבל הכלי נעצר, והוא עומד ונועץ בה מבט שיודע, ושוב מסיט את השיער, וחוזר על אותה התנועה כמו קוד סודי ביניהם, נוגע בשיער ומרמז לה שהגיע תורו להסתפר אצל אמא שלה, והיא יודעת שזה הקוד והלב שלה משתולל כמו שד, דופק בלב שלה בקרניים, שוב ושוב, דופק את הזכוכית דופק לה בתוך הבטן, והיא רק עוצמת עיניים וממלמלת לעצמה, שצריך לזרז את תופרת הווילונות, צריך לזרז את תופרת הווילונות כדי לתלות מהר את הבדים היפים, יפלו על הזכוכית ויסתירו את הפרצופים המסריחים שלהם.

צילום: Mark Mindel /קרן צילום
צילום: Mark Mindel /קרן צילום

לילי הולכת משם, כמה שיותר מהר היא הולכת משם וחוזרת אל המגדל, נכנסת אל הבריכה שבקומה העשירית, חולפת על פני המציל, יושב מול שולחן הפורמייקה, וכשהיא שוחה היא חוזרת להיות דג שהמים נבהלים ממנו, חותרת, מתקדמת והקצף ממלא אותה בכוח, התנועות כועסות לוקחות אותה קדימה הרחק, רק הפֶּה יוצא מתוך המים השוצפים וכמו דג אנושי עולה ולוקח לעצמו אוויר, העיניים נפקחות והיא מתאכזבת, כי היא רק אשה במים, תמיד אותה אחת. לילי עולה אל הדירה שלהם, מהר אליו, וכשהיא נכנסת היא מבקשת מבעלה שיבוא לייבש את השיער שלה מול המראה והוא בא אליה. מפעיל את חום המייבש, מעביר מברשת בשיער שלה. מכניס את האצבעות שלו והשיער מתייבש. ושקט. רק הפנים שלו ושלה במראה הנקייה, והשיער מתכהה, מתייבש, והיא מחייכת אליו, נותנת לו את הגומייה והוא קושר הכל ביחד, נוגע בפנים שלה מלטף ואז הולך אל חדר השינה. מחכה לה שם. הדירה כבר חשוכה, אין טלוויזיה, גם לא רדיו, רק האור שנדלק בחדר השינה. שם הוא מחכה לה. לילי יחפה על השטיח הלבן, הולכת אל המטבח בלי להדליק את האור. רק ערב אבל החשיכה כאן, הים שחור מבעד לחלונות הזכוכית. קו האופק איננו והשמים בולעים את הים. רק שחור. ערב ללא כוכבים. הולכת מבלי לשמוע את עצמה. במטבח השטיח מתחלף ברצפת העץ, והיא פתאום שומעת את כפות הרגליים שלה, ונבהלת. מוזגת כוס מים וגם קול המים מבהיל אותה, מביא את הבריכה, את זיכרון ריח עשן סיגריה דק העולה כמו דליקה. היא עוצמת עיניים. מחר בבוקר תלך לשחות שוב כמו דג, שוב כמו דג היא תהיה, אבל המים ממשיכים לפגוע בה והיא מניחה את הכוס בדפיקה על המשטח, והולכת מהר אל חדר השינה כדי לספר לבעלה על אמא שלה כי עבר מספיק זמן והיא תספר לו עכשיו. לילי נכנסת אל המיטה כדי לספר לו את מה שהיה, אבל הוא מניח את הראש על החזה שלה, מבקש ממנה שכמו תמיד תיגע בשיער שלו, והיא רק עושה מה שהוא אומר לה ונוגעת בשיער, מלטפת את השערות שלו כמו שהוא אוהב, ואז ביד הפנויה פותחת את המגירה ומוציאה מספריים ממתכת שחורות, וכמו תמיד מכניסה את השיער שלו אל בין האצבעות, מותכת וחותכת בקול חד. שיער נופל אל הסדינים הלבנים. ושוב מותכת, מכניסה את התער וחותכת ושוב נוגעת בשיער, חותכת במספריים החדות, קרוב לגוף שלו העירום. הגוף שלה. ופתאום בוקר, פתאום אור השמש והיא קמה ורואה את השערות על הסדינים. על הגוף שלו ושלה. את השערות שלו נדבקות אל הגוף בזיעה שהתקררה. כי לא ניקתה, עוד כשהיה חושך. תמיד היא מנקה מיד, מסדרת, מחזירה למקום, סוגרת את הדלת ויוצאת, ולא חוזרת עד הערב, ותמיד אחרי המים, אחרי הבריכה. אבל עכשיו בוקר לבן והיא רואה אותו עוד שוכב ערום, בתוך השערות שלו, השיער הקצר על הראש והשאריות שעל הגוף, גם המספריים שם מתחת לאיברים שלו, ופתאום לילי מחזיקה במספריים האלה, באגרוף היא לוקחת אותן, אוספת כמו סכין מסתכלת עליו, מפנה את החוד אל הגוף שלו.

לילי רצה. במבואת המעליות, היא פותחת את דלת חדר המדרגות, מדליקה את האור, ורצה למטה כאילו רודפים אחריה, וכשהיא רואה את מספר 10 מעל הדלת, היא יוצאת, פותחת את דלת הזכוכית, משמאל שולחן הפורמייקה שלו, נכנסת, מורידה מעצמה את החלוק הלבן ובמים היא חותרת, מזיזה אחורה את מסגרות הפלדה של החלונות, גוררת אחורה את המים הכבדים, והשמים בורחים אחורה איתם, גם את העננים הכהים. את הזכוכיות היא לוקחת אחורה, את הדממה שלה, מסיטה כמו וילונות של שברים, מתנשפת, וכל תנועת יד לוקחת את הדברים הנוראיים אחורה, ובכל פעם שהראש יוצא כדי לנשום את האוויר, היא מריחה את ריח הכלור כמו אקונומיקה של הנשים שמנקות את הבתים, כמו פרח של החיים שלה.

לילי מתרחצת במקלחת של הבריכה. היא לא עולה למעלה. מייבשת את השיער מעבירה בו אצבעות רועדות ולאט הוא מתייבש כמו אתמול שעמדה איתו מול המראה, והאצבעות רועדות, אבל השיער יפה והיא נוגעת בו ומחייכת. במראה היא רואה את העיניים שלה, כאילו נזרק אליהן דם, אדומות מכלור ואז מסתובבת בתנועה חדה. מסתכלת על הגב העירום, מרימה את הזרועות, מותחת ומכווצת. מסתכלת על השרירים שלה, והיא עדיין חזקה כמו אז כשהייתה נערה. לובשת חולצה ומכנס, אוספת אל השיער בגומייה והאצבעות רועדות. עשר שנים ויותר עברו מאז עזבה את אשדוד. לילי רואה אותו קם לצאת אל המרפסת, ואז הולכת במהירות, נכנסת, נעמדת במרפסת. לילי שואלת אותו אם היא יכולה לעשן והוא מוציא סיגריה מחפיסה מקומטת, מגיש לה אותה ומדליק לו אחרת. הוא לא אומר שום דבר. לילי שואפת, מסתכלת אל הים ואז במהירות אל השיער שלו, כהה ולא מסודר, והוא וזורק את הסיגריה בתנועה חדה, ומדליק עוד אחת, והיא אומרת לו, שאמא שלה כבר לא מספרת, שהיא מבוגרת מדי לדברים האלה, והוא לא עונה רק מעשן עוד אחת, ואז אומר לה בשקט, שהוא אף פעם לא הלך אליה. הלב דופק כמו שד עם קרניים. גם בתוך הבטן הוא נוגח בה, אבל האצבעות כבר לא רועדות, כי הוא איתה, דימה, מסתכל על האצבעות הידיים שלה על המעקה, יציבות עכשיו, האצבעות שאמר שהן אריסטוקרטיות, שבזכותן תצא משם ותספר באמת, ופתאום המרפסת עליה הם עומדים ביחד, נופלת חזרה אל האדמה ופתאום בא הרעש, חוזר כמו מוסיקה גדולה והיא שומעת שכנים, צעקות, את המכות של השכנים, מכוניות, מזגנים, סירנות משטרה. ופתאום לילי שומעת קולות נפץ ממסיבה רחוקה, אנשים יורים קפצונים או כדורים אמיתיים אל השמים שעד עכשיו שחתה בהם בלי לשמוע כלום, ודִימַה אומר לה שהיריות באות מיפו או מחולון, אפילו רחוק יותר, מבת ים. הוא מצביע רחוק והיא הולכת עם היד שלו הרחק משם אל השיכון ברחוב אברבנאל באשדוד. אמא שלה הייתה הספרית של הבניין. היא הייתה סוגרת את הדלת של חדר השינה שלה ומספרת אותם. אסור היה להיכנס לשם עד שהדלת נפתחה והגברים היו עוזבים, כל אחד בתורו. עד שיום אחד, דימה, הבחור שאהבה בבניין, אמר לה להסתכל טוב ורק כשהוא אמר לה להסתכל טוב, היא ראתה שהשיער שלהם לא משתנה אף פעם.

שירה פנקס כותבת בלוג בשם "הבורגנית". נובלה שכתבה, "אוריין", תצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנה הבאה

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
    תגובות

     

    This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

    1. שושנה חן

      סיפור מהפנט. לא לגרוע וגם לא להוסיף ולו מילה אחת, פואטיקה של תימצות! תענוג צרוף.

      1. שירה

        תודה לך שושנה על המילים. התהליך של ההצתמצמות…להשיל ולהשיל. ובסיפור קצר זה עוד יותר חד. ובאמת השלתי והרזתי השלתי והשלתי והאמת…שאני יכולה להמשיך:) שירה

    2. רתם

      תודה על סיפור יפה וכתוב נהדר, למרות הדרמטיות, ללא אף קלישאה.
      התיאור של מעשי השובבות של הילדים עם הדליים והחבל כל כך חי ומרגש. בהצלחה לך בהמשך

      1. שירה

        תודה רתם. סצנת הדליים…אגב, ממנה הכל התחיל:) תודה שוב על המילים, שירה

      1. שירה

        תודה אסתי!:) הרבה תודה. שמחה שאהבת, שירה

    3. שולמית

      לא רק קראתי.בלעתי!
      עלילה אנושית,שזורה בתאורים ורמזים שמעוררים את הדימיון,מערכות יחסים(בחוץ-בשכונה ועל הפיגום,וגם בפנים-במיטה ובבית), של אנשים קשי יום לצד עשירים הטובלים בכסף ומרשים לעצמם לתת הוראות…כל אלה עוטפים תצרף(פזל)של סיפור המשקף סערה פנימית ומתח.
      הסיום מבהיר את מה שכבר נירמז ב"דרך".

      שיר,לא סוד שאת מוכשרת,והנה עוד פן שלא היכרתי.
      תודה,מחבקת,שולמית

      1. שירה

        שולמית, המון תודה. תודה על הדיעה והקריאה. מחבקת חזרה, שירה

    4. דויד מוצפי-האלר

      וואו. איזה יופי שירה, איזה כתיבה מדהימה. יפיפה פשוט