איכָּה, לאחר כל השנים האלה?

ארבעים שנה חלפו מאז המלחמה הנוראה ההיא, ש"אנחנו" למדנו שניצחנו בה, ו"הם" למדו שהם ניצחו בה. ארבעים שנה מאז המלחמה שפרצה ביום חשבון הנפש. היום בו אדם אמור להפנות מבט רפלקסיבי אל תוך עצמו, להתבונן פנימה, ולהיות נכון לענות לשאלה הראשונה שהפנה אלוהים אל אדם, האדם הראשון, לאחר שאכל מפרי…
אייל שגיא ביזאווי

אנחנו הילדים של חורף 73'. כולנו. גם אני, שנולדתי שנה וחצי קודם, גם אני ילד של אותו חורף. גם לי הבטיחו יונה עם עלה של זית. גם לי הבטיחו שלום ומזרח תיכון חדש ושיתוף פעולה כלכלי מדהים של המוח היהודי (שהרי רק ליהודים יש מוח) עם הכסף הערבי (כי אנחנו חיים על שנור). אבל ארבעים שנה עברו, ודומה שכלום לא השתנה. אמנם, המזרח התיכון עבר חילופי שלטון, הפיכות ומהפכות, ואפילו הסכם שלום היסטורי נחתם באיזורנו (כמובן, בזכות אומץ לבו של סאדאת, שהיה נכון לבודד את ארצו מהעולם הערבי שהנהיגה מצרים עצמה, וששילם בחייו על דעותיו ופועלו. ובכל זאת הואשם בארץ בשיתוף פעולה עם הנאצים, ועד היום לא מוכנים לקרוא רחוב על שמו בתל אביב).

אבל על עיקרון אחד דומה שלא ויתרנו: "הלנצח תאכל חרב?", שאל שר הצבא של המלך שאול. "נראה לנו שכן", ענו לו מנהיגי האזור פה אחד. נאכיל בחרב את אויבינו ואת עצמנו, את העוין שמחוצה לנו ואת זה שבתוכנו. והיונה עם הענף של הזית? סתם דימוי של פיקאסו משנות ה-60 שחלחל עמוק מדי לתודעה, ובטעות חשבתם אותו לסמל מאז ימי נוח והמבול.

ארבעים שנה חלפו מאז המלחמה הנוראה ההיא, ש"אנחנו" למדנו שניצחנו בה, ו"הם" למדו שהם ניצחו בה. ארבעים שנה מאז המלחמה שפרצה ביום חשבון הנפש. היום בו אדם אמור להפנות מבט רפלקסיבי אל תוך עצמו, להתבונן פנימה, ולהיות נכון לענות לשאלה הראשונה שהפנה אלוהים אל אדם, האדם הראשון, לאחר שאכל מפרי עץ הדעת: "איכָּה?". ו"איכָּה?" זה איננו עוד שאלת מיקום מרחבי דוגמת "איפה אתה על הדרך מהעבודה הביתה?". זוהי שאלת מיקום מוסרי: "איפה אתה על הציר שבין טוב לרע? כעת, לאחר שאכלת מפרי עץ הדעת ולמדת להבחין בין שני הקטבים, איפה אתה עומד?".

אלא שדומה שבכל פעם שמישהו פה העיז לשאול את עצמו באומץ רב איפה הוא נמצא על הציר שבין טוב לרע, בכל פעם שמישהו כאן העיז לשנות את מיקומו היחסי בין שני הקטבים, התקרב מעט אל השלום והתרחק קמעה מן המלחמה, תמיד היה מי שהשכים להורגו. תמיד מתוכו. תמיד מתוך בני עמו. גם במקרה של סאדאת וגם במקרה של רבין.

T_nostalgia
דוד ריב, 2012

הגיוני היה שמלחמת יום כיפור תשנה מן היסוד את תפיסת השלום והמלחמה באזור. לרגע, אותו רגע היסטורי של ביקור סאדאת ב-1977, אף היה נדמה שזה אכן קורה. שהרי המלחמה הזאת הייתה שונה מכל מלחמות ישראל-ערב שקדמו לה: שהרי לראשונה הופתעה ישראל כפי שלא חלמה שתופתע גם לא בחלומותיה השחורים ביותר; ולראשונה הצבא המצרי חצה את קו בר-לב ה"בלתי עביר" תוך פחות משש שעות והראה לנו ולעמי ערב שצה"ל הוא איננו צבא בלתי מנוצח; ולראשונה הרגישו המצרִים שהם משיבים לעצמם את הכבוד האבוד מאז 48' ובטח שאחרי 67'; ולראשונה הייתה בארץ מלחמה, שממנה והלאה שוב לא תהיה מלחמה אשר יש סביבה קונצנזוס ישראלי; ולראשונה בארץ קמה קבוצה של לוחמים שהעיזה לשאול בעבור מה ומי נלחמו ומתו כ"כ הרבה חיילים, ואף תבעה לקבל תשובה; ולראשונה התפטרה ראש ממשלה בגלל המסקנות מאותה מלחמה; ולראשונה הבין משרד הבטחון שעליו להתמודד עם הדבר העלום ההוא שנקרא "שכול" ועם אלה שחוסים תחת גגו המאיים והמט לנפול בכל רגע, "משפחת השכול"; ולראשונה דיברו על "הלם קרב", ומי יודע מי הצליח בכלל לחזור משם והוא לא הלום במידה כזו או אחרת; ועוד ועוד "לראשונה" מעין אלו, עד שנראה הגיוני שלעולם לא נישא עוד גוי אל גוי חרב.

אלא שמבחינה מהותית דבר לא השתנה באמת. ארבעים שנה אחרי אותה מלחמה עדיין נאבקים ביניהם שני נרטיבים, ישראלי ומצרי, סביב הספק-ניצחון-ספק-הפסד של כל אחד מהצדדים. במצרים חוגגים את ה-6 באוקטובר כחג לאומי, ואין עיר בארץ הנילוס שאין בה רחוב או כיכר או גשר או שלושתם גם יחד על שם אותו תאריך. העובדה שבסופו של דבר אכן הייתה תפנית צבאית במערכה שהסבה למצרים אבדות רבות והשאירה את המצרִים מנוצחים מבחינה טריטוריאלית, הס מלהזכיר. ומנגד, בארץ ממשיכים ללמד את תלמידי בית-הספר כי ישראל הקטנה ניצחה בכל המלחמות על אף שתמיד "היינו מעטים מול רבים", ומורשת הקרב היחידה שנותרה מאותה מלחמה היא נקודת המפנה הצבאי, ומבצע "אבירי לב", וצליחת התעלה, והרחבת ראש הגשר וכיתור הארמייה השלישית של מצרים, והתזוזה סנטימטר לכאן או סנטימטר לשם. אבל בשום אופן לא הבלבול הגדול, והכאוס המוחלט, והלוויות הכפולות של החללים, והמשפחות שקיבלו הודעות באיחור רב, והבכי המר שבכו כשבאו להוציא את גופות יקיריהם ממקום הקבורה הראשון כדי להעבירן אל מקום קבורה קבוע, וגם לא כל אותם חיילים שחזרו "בריאים ושלמים" ורק קרוביהם יודעים כי נשתנו לבלי היכר, וכי כעת אומרים בעדינות ש"יש להם שריטה", ובטח לא השבר הגדול בחברה הישראלית.

ארבעים שנה אחרי אותה מלחמה ועדיין מדברים גם פה וגם שם על "גיבורים" שעשו את הלא ייאמן, שזכו בעיטורי כבוד וגבורה על שזרקו רימון נוסף, עוד אחד אחרון, רגע לפני שהזדכו על נשמתם אצל אפסנאי הנשמות; עדיין מדברים על הגברים הגיבורים שהיו, ולא על הילדים של אמא ואבא שהיו, שעשו סה"כ את מה שהוטל עליהם כי… סתם, כי כך עשו כולם. ולא שאלו אז יותר מדי שאלות. עדיין לא מוכנים להודות שמותם היה מוות סתמי. כמו הרבה מיתות אחרות. נטול כל הרואיות וכל קידוש. מתבוסס בדם ובחול ובבוץ שנוצר משניהם יחד, ספוג בריח של בשר חרוך ואבק שריפה. ועדיין לא מקשיבים לאותם "חיילים אמיצים" שמספרים לנו כיצד היו עם דפיקות לב מואצות, וידיים ורגליים מרעידות, ומצח מזיע, ועיניים שורפות ודומעות. וגם אם עבר בראשו של מי מהם קידוש השם או קידוש הדגל או קידוש אחר כלשהו, הרי שבסופו של דבר, ברגעיו האחרונים, רצה גם הוא יותר מכל להיות מחובק על ידי אביו, או על ידי אמו, או אחיו, או אשתו, או חברתו, או חברו.

ארבעים שנה אחרי אותה מלחמה, ובאזור שלנו כולם עוד מדברים במונחים של "ניצחון" ו"הפסד". וכל מלחמה נמדדת עדיין על פי פרמטרים אנכרוניסטיים אלה. איש לא מוכן לראות כי באותה מלחמה שני הצדדים הפסידו, ושדווקא בהסכם השלום שני הצדדים ניצחו. אלה השיגו את אדמתם ועוד, ואלה השיגו מצב של חוסר לחימה ושקט יחסי בגבול המדמם ביותר שהיה למדינה. איש לא מוכן לוותר על השיח הגברי הזה שעדיין מודד למי יש את כלי הזין הכי גדול והכי יעיל, ולדבר על כך שבמלחמת לבנון הראשונה, ובזו השנייה, ובזו שבעזה ואז שוב…. שום צד כבר לא ניצח. כולם הפסידו.

כולם מבינים שהתקווה שנוכל אי פעם לחיות כאן בשקט ובשלום, וכי בדרכי נועם ניתן יהיה לפתור את הסכסוך הזה, היא אכן תקווה תמימה ונאיבית. פאתטית אם תרצו. אבל איש לא מוכן להודות שאלפי מונים מכך נאיבי ופאתטי לחשוב שיש איזו מלחמה שתשיג את המטרות שאחד מהצדדים רוצה להשיג. שמלחמה נוספת עשויה לפתור איזושהי בעיה אחת ולתמיד. שיש איזשהו קרב שבאמת יכריע ויכניע. איש לא מוכן להסתכל רגע לאחור ולשאול את עצמו "איכָּה?". "איכָּה? שהרי כבר שנים שאתה נלחם ולא השגת דבר. ושום ניצחון לא באמת הואיל לך. האם לא תרצה לשנות כבר את מיקומך היחסי על הציר הזה שבין מלחמה לשלום, בין טוב לרע? עוד כמה שנים תמשיך להאמין בנצחונך תוך שישה ימים במלחמה שנמשכת כבר 46 שנים ואיש עדיין לא רואה את סופה? שהרי כ"כ הרבה קורבנות גבתה המלחמה הזו בכל השנים שבאו אחרי ששת הימים האלה של 1967? באמת עודך מאמין בסיכוי של מלחמה נוספת להביא לשינוי משמעותי במצב?".

במסגרת תחקיר שערכתי לאחרונה לסרט דוקומנטרי על מלחמת יום הכיפורים צפיתי בראיונות רבים מהטלוויזיה המצרית עם לוחמים מצרִים שלקחו חלק באותה מלחמה. שמה של התוכנית, איך לא, "גיבורים שעשו היסטוריה". מגיש התוכנית, חמדי אל-כניסי, היה כתב צבאי בזמן המלחמה. את אחת התוכניות הוא פותח בוידוי אישי, ובו הוא מספר כי באחת הפעמים הגיע עם עוד שני חיילים מצרִים לאחד המעוזים של צה"ל לאחר שנכבשו. מחוץ למעוז, הוא מספר, הייתה מוטלת על האדמה גופה של חייל ישראלי, וכלבי המדבר כבר הגיעו לרחרח אותה. אחד החיילים המצרים רץ מהר, גירש את הכלבים וכיסה את הגופה כך שהכלבים לא יוכלו לפגוע בה. "וזה", הוא מסכם ואומר, "כדי להראות לכם את ההבדל בין החייל המצרי לחייל הישראלי. הישראלים לא היו עושים דבר כזה אצילי". שמעתי את הדברים ומיד נזכרתי באותו טיול בי"ס במסגרתו לקחו אותנו לגבעת התחמושת. ושם, סיפרה לנו המדריכה על החיילים הישראלים שאספו את גופות החיילים הירדנים ולא הסכימו להשאירן בשטח, כדי להראות לנו "עד כמה חיילי צה"ל אנושיים, לעומת אלו הערבים".

ארבעים שנה אחרי אותה מלחמה, אותה מלחמה שהייתה אמורה להיות מלחמת חשבון הנפש, מאמינים עדיין בשני הצדדים ב"אנושיות" של הצד האחד וב"חוסר האנושיות" של הצד השני. ממשיכים בדמוניזציה של הצד השני, במקום להבין פשוט שמלחמה מייצרת מצבים שונים ומשונים: כאלה של תופעות מפתיעות ב"אנושיותן" וכאלה של תופעות מבהילות באכזריותן. ולא תמיד ניתן כלל להבחין בין האנושי לאכזרי. ארבעים שנה אחרי, ודומה כי אף אחד מן הצדדים עוד לא הגיע לשלב בו הוא שואל את עצמו את השאלה הכ"כ פשוטה וקצרה הזאת, "איכָּה?"

עוד ליום כיפור:

מאיר בוזגלו | וידוי של לוחם צדק

שני סיפורים

סיגלית בנאי | הבית אשר נחרב. היכן ייבנה?

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שאול סלע

    הייתי אז בן 19 וכן יצא לי לעשות את ההכרות עם האש. נכון שהמלחמה הסתיימה ב 24 באוקטובר אבל לאחריה היו עוד שני סיוטים. השהיה מעבר לתעלה (או אפריקה) של 3 אוגדות כאשר האוגדה של אריק שרון ניהלה חילופי אש עם המצרים,שתי האוגדות האחרות לא ניהלו חילופי אש. סיוט שני היה מלחמת ההתשה בגולן שהסתיימה בהסכם הפרדת הכוחות באמצע 1974.

    "דור 1973" היה אשכנזים ומזרחים,בני ההתישבות העובדת ותושבי הפריפריה,דתיים וחילונים וחשוב יותר ימנים,תומכי מפלגת העבודה ואז גם שמאלנים.ב דצמבר 1973 התקיימו הבחירות שנדחו בגלל המלחמה, בקרב החיילים היו לליכוד השגים נאים ויש אומרים שבאוגדה של אריק שרון הליכוד זכה לרוב.

    הליכוד ומנחם של עד 1977 החל ממלחמת 1956 התנגד לכל ההסדרים המדיניים שהיו כרוכים בנסיגות. הליכוד התנגד להסכם שנחתם בקילומטר ה 101, הליכוד התנגד להסכם הפסקת האש עם סוריה ב 1974, והליכוד התנגד להסכם הפרדת הכוחות עם מצרים ב 1975. נכון שב 1977 שלשמחתנו מסר מנחם בגין את כל סיני למצרים אבל עד למהפך הבנתי שהצבעה לליכוד היא שוב פגזים שמתפוצצים לידי ומטוסים שיורים עלי, בהחלט לא התאים לי לחוות שוב את הזוועות האלה.

  2. ליכודניק

    כיצד אפשר לומר "מבחינה מהותית דבר לא השתנה באמת",
    אם מדינות שבין 48' ל-74' לחמו 5 מערכות גדולות, עם בממוצע מעל 100 הרוגים ישראלים ו-2000 הרוגים מצריים בשנה, פתאום נמנעות מלחימה ישירה במשך 40 שנה? כולל כשישראל מעט כובשת את ביירות וכמעט פורצת למוקטעה?

    בין ישראל למצרים וסוריה אין "שלום אמת" אלא "הרתעה", אבל- אחרי 40 שנה- אפשר לומר שהמצב עונה לאינטרסים הפנימיים והחיצוניים של הצדדים.

  3. ענת

    חשוב לזכור גם שהמלחמה הזו פרצה (שלא נאמר תוכננה) בזמן הרמדאן.

    וזה די מוזר לחשוב שהצמים שלנו נלחמו בצמים שלהם. האם החיילים המוסלמים צמו במהלך המלחמה? ובכלל.

  4. שאול סלע

    מלחמת אוקטובר – אני האנטי גיבור

    לא הייתי אמור להגיע לסיני ,לא הייתי אמור להשתתף במלחמה,לא הייתי אמור להרוג וכמעט להיהרג. תמיד ידעו שמשהו לא בסדר איתי לפני שהתגייסתי,מספר פעמים הועלתה האפשרות שאפנה לשרותי בריאות הנפש,תמיד סירבתי. בטעות הגעתי לסוללה א של גדוד 402 אי שם לפני פסח של 1973. קבלת הפנים בסוללה היתה השפלה על ידי ספר הגדוד שסיפר אותי כמו פודל משום שחשב שגנבתי לו מנעול,שלחתי קבילה למגד ומאומה לא עזר.

    בחג השבועות של אותה שנה היינו בעורף ברפידים ,בשיחה עם מפקד האגד משה פלד הוא אמר לנו שאם תפרוץ מלחמה,לצהל יש את התשובה. מפקד האגד הארטילרי בדרגת אלוף משנה הבטיח לנו שתוך 24 עד 48 שעות מפרוץ המלחמה נהייה בדרך לקיירו (קהיר).

    האימון ברפידים נגמר ירדנו לקו במעבר הג'ידי קצת לפני חגי תשרי. ראש השנה חלף ואז התבשרנו שיש כוננות 5 דקות וחייבים לישון עם נעליים. המלחמה פרצה ביום שבת,כחייל חדש ששנא כל רגע בסוללה הסיוט היה תורנויות מטבח. כדי להימנע מתורנויות מטבח הצעתי את עצמי לתפקיד השקמיסט. לאחר שעשיתי חפיפה עם צוברי שקדם לי הסתבר לי שיש גרעון שאני אחראי לו פורמלית. באותו שבוע קצר חטפתי עונשי שמירה על ימין ועל שמאל אבל מה שהטריד אותי היה הגרעון. פיללתי שתפרוץ מלחמה ושפגז יפול על השקם ומשאלתי התגשמה. בארגז של הציוד האישי שהשארתי בשקם בו ישנתי התגלה אחרי המלחמה רסיס שריסק את תכולת הארגז. יום ו ערב יום כיפור תפס אותי סגן מפקד הצוות ישן בשמירה,ב 8 בבוקר ניסו להעיר אותי לתפילה של יום כיפור וב 12 בצהריים קמתי.

    ב 1400 פרצה המלחמה,לא אספר על כמעט נהרגתי. התחככתי עם אנשי צוות התותח בגלל שגיליתי חוסר שקט ופחד שלא יכולתי לבלום. חוסר השקט והפחד הפריעו מפני שאני סובל מחוסר יציבות במצבי רוח עקב הפרעה דו קוטבית שאובחנה רק 27 שנה מאוחר יותר,ובגין אותה הפרעה דו קוטבית משולמת לי קצבת נכות ע"י הביטוח הלאומי. העקתי על הצוות משום שאסור היה לי להגיע לשם. מצבת כח האדם של אנשי צוותים היו תמיד בחסר.החסר נגרם משום שחיילים לא רצו לשרת בגדוד וחלק גדול מאלה שעמדו לפני גיוס ידעו איך להיות ג'ובניקים מה שאני לאנ ידעתי. כאשר חייל הגיע לגדוד עוד לפני המלחמה הערימו עליו את כל הקשיים להגיע לבדיקה רפואית בפרט לקב"ן. הפשע שעשה הצבא היה שיבוץ בכח של חיילים לא כשירים שבדיעבד נזקם עלה על תועלתם.

    המלחמה הסתיימה לאחריה במשך מספר חודשים שהינו בין פאיד לבין הקילומטר ה 101. חזרנו לסיני והייתי מאושר באופן זמני. גרנו באהלים בסופות חול, רבים בסוללה היו ותיקים שפטורים מתורנויות. פעמיים בשבוע מצאתי את עצמי תורן מטבח ,כמעט כל לילה היתה שמירה. פניתי לרופא הגדוד לורנס בארנס בבקשה שיפנה אותי לקב"ן . תשובתו היתה "אתה תישאר פה עד היום האחרון שלך ושום דבר לא יעזור לך". נשלחה קבילה לנציב קבילות חיילים נגד הרופא שהספיק לחזור לארה"ב. הרופא שהחליפו היה ד"ר שאול כהן שהפרופיל שלו היה 37 וגם הוא הוחזק בכח בחוני קדמי.ד"ר שאול כהן הסכים לשלוח אותי לקבן אבל ד"ר גלמונט הרופא של האגד הארטילרי דאג להערים קשיים על חיילים שרצו להגיע לועדה רפואית או חיילים שכבר הורידו פרופיל.

    היתה לכך סיבה

    לחייל שנפלט מהגדוד לא נמצא מחליף. חיילים שהגיעו לגדוד העדיפו לשבת חצי שנה או שנה בכלא ולא להגיע ליחידות לוחמות.במקום 32 אנשי צוות שצריכים לאייש 4 כלים הגענו למצב שהיו נוכחים 18 אנשי צוות ל 3 כלים כאשר כלי אחד הושבת. באימון סוללה כאשר התנהלה מלחמת התשה ברמת הגולן לקחו 18 דקות כדי להוציא פגז.

    בעקבות הקבילה זימן אותי המג"ד לראיון וכששאלתי אותו מדוע הוא מערים עלי קשיים תשובתו היתה "אני מפחד שאם תפנה לקב"ן תוריד פרופיל ותעזוב את הגדוד. מנציב קבילות הגיע תוכן הקבילה גם לד"ר דוד גלמונט שהיה שומר הסף של האל"מ מפקד האגד הארטילרי. שאלתי את ד"ר גלמונט מדוע המג"ד מתערב בעבודת הרופא ,ד"ר גלמונט נבוך ואמר לי זה לא עניינך.

    אני מכיר טוב את האגדות על אפשרות לזייף הפרעות פסיכיאטריות ,כולם היו משוכנעים אז שמדובר בהצגות . את המגד אני לא מאשים אלא את הרופא דוד גלמונט שמכר את נשמתו לשטן וידע טוב מאוד שהוא משרת מטרה בזויה.

    מלחמת אוקטובר היא המלחמה האחרונה בה עמדה ישראל בפני צבא סדיר ויצאה בעור שיניה, אני ראיתי את צבאה של מדינת ישראל בעליבותו. בניגוד למה שחושבים המדינה היתה על סף תהום בסיום המלחמה. כושר העמידה של המצרים מבחינת היכולת לאבד דם היה הרבה יותר גדול מיכולתה של ישראל לאבד עוד דם

    1. דרור BDS

      הפורענות הציונית של מה שאני אכנה הפסיכיאטרים הציונים לא זכתה לתשומת הלב הראוייה לה בקרב חוקרי ומבקרי פורענות זו. בתחילת שנות ה90 התייחס עדי אופיר לבגידת הרופאים הרואים במו עיניהם את תוצאות מעללי מה שטלי פחימה מכנה ארגון טרור. הקרבנות היו פלסטינים.
      באותה עת עמלו פורעי ומשבשי הנפש הציונים על מנת לשכנע את מי שסירב להשתתף בפורענות הציונית כי טוב יעשה אם יסכים לשינוי הפרופיל הנפשי – דבר שיאפשר לו לא לשרת בשטחים, להשמע לצו מצפונו, והכי חשוב – כך לדידם של שליחי הפורעים – לא להכנס לכלא. אם במקרה, ורק מקרה הוא, גם היית אשכנזי – האחוזים דומים ליחס בין מס' המרצים האשכנזים והמזרחים באקדמיה – הרי היה נרמז לך, מעולם לא באופן מפורש, כי האוכלוסיה בכלא היא לא בדיוק זו שאתה רגיל אליה.

      מעניין להשוות בין שתי התקופות, זו ששאול סלע מספר עליה וזו שבאה 16 שנים אחר כך. אז אמר משה דיין על הלוחמים הנצורים במעוזי התעלה כי "בחשכה צריך לומר להם לצאת, ולפרוץ בנשק אישי. מי שייהרג – ייהרג, והפצועים שיישארו יילכו בשבי". יצחק רבין הסתפק בשבירת ידיים ורגליים. אז – אביב 1972, אוניברסיטת תל אביב, בניין נפתלי – הדובר היה הרמטכ"ל החדש דוד אלעזר, צפוף מרוב סטודנטים, כולם ליכודניקים או מערכניקים, מלאי הערצה לגנרל היפה.
      יוסי שריד – מלא הערצה לכיבוד חוקי הדמוקרטיה היפה – ועימו כל חברי מה שלימים כונתה מרצ, הסתפק בלחלוק על דבריו של ליבוביץ. אז סטודנט אחד משי"ח, יוסי כ', חיכה לתור השאלות כדי לברר, אם לדעת הרמטכ"ל אפשר, או אי אפשר, להגן על מה שקראו לו אז בשם גבולות 4 ביוני. דדו הסתכל על יוסי כ', בחן את הקהל ואמר: "אני יכול להשיב, אבל אני קודם אשאל את הנוכחים, מי מתנגד שאענה על השאלה?" יער של אצבעות סטודנטיאליות, ליכודניקיות ומערכניקיות, התרומם לשאלת הגנרל הנחשק. דדו חייך ושאל, "מי בעד?", ואחר כך הודיע: "כיוון שזו מדינה דמוקרטית, אקבל את דעת הרוב". גם יוסי שריד הודיע, 16 שנה אחר כך, כי יקבל את דעת הרוב (חלק מהמשפטים לקוחים מתוך: עם מסטול, יצחק לאור, הארץ).
      כך פועלים סוחרי הנשק, הדמים והנפשות. על המסחר בנשק נכתב, כך גם על הסחר בדמים. שמות נמסרו שכן ידוע כי בפוליטיקה יש להכריז לא רק על הפשעים אלא גם את שמות הפושעים (הרמטכ"ל היה אז אהוד ברק, לימים רוצח ילדים). על סחר הנפשות לא נכתב דבר. שמות אין.

      היות וכך, יש ליידע את הציבור. הישיבה בכלא הצבא הציוני אינה נוראה כלל וכלל. היות והציונים מעוניינים בהורדת הפרופיל הנפשי של המסרבים, אין להכנע לטרור. הטרור – כיצד יוכלו הסרבנים לנצח? ראשית, יש להביא לכלא את ספרו של סמי שלום שטרית. שנית, יש ליידע את הכלואים כי הם סרבנים חברתיים, וישיבתם בכלא היא אך ורק בגלל – כאן יש לפתוח את הספר בקטע רלוונטי כלשהו וליידע את הכלואים באינפורמציה רלווטית. לא צריך רבבת סרבנים כפי שקבע ליבוביץ. עשרה ק'בין של סרבנים נכלאו בכלא שש. ביחס הפוך למרצים באוניברסיטאות, תשעה מהם מזרחים, ועכשיו גם אתיופים, ואחד כל העולם כולו, כלומר אשכנזים. תשעה ק' יושבים בכל רגע נתון. אלף סרבנים שיישבו בו זמנית ואלף עותקים מספרו של סמי שלום שטרית מבדילים בין המשך קיומו של המשטר הציוני ובין חורבנו.

      בחורבנו של המשטר הציוני ינוחמו שאול סלע, כמו גם שאר התושבים בין הנהר לים.