• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

איכָּה, לאחר כל השנים האלה?

ארבעים שנה חלפו מאז המלחמה הנוראה ההיא, ש"אנחנו" למדנו שניצחנו בה, ו"הם" למדו שהם ניצחו בה. ארבעים שנה מאז המלחמה שפרצה ביום חשבון הנפש. היום בו אדם אמור להפנות מבט רפלקסיבי אל תוך עצמו, להתבונן פנימה, ולהיות נכון לענות לשאלה הראשונה שהפנה אלוהים אל אדם, האדם הראשון, לאחר שאכל מפרי…
אייל שגיא ביזאווי

אנחנו הילדים של חורף 73'. כולנו. גם אני, שנולדתי שנה וחצי קודם, גם אני ילד של אותו חורף. גם לי הבטיחו יונה עם עלה של זית. גם לי הבטיחו שלום ומזרח תיכון חדש ושיתוף פעולה כלכלי מדהים של המוח היהודי (שהרי רק ליהודים יש מוח) עם הכסף הערבי (כי אנחנו חיים על שנור). אבל ארבעים שנה עברו, ודומה שכלום לא השתנה. אמנם, המזרח התיכון עבר חילופי שלטון, הפיכות ומהפכות, ואפילו הסכם שלום היסטורי נחתם באיזורנו (כמובן, בזכות אומץ לבו של סאדאת, שהיה נכון לבודד את ארצו מהעולם הערבי שהנהיגה מצרים עצמה, וששילם בחייו על דעותיו ופועלו. ובכל זאת הואשם בארץ בשיתוף פעולה עם הנאצים, ועד היום לא מוכנים לקרוא רחוב על שמו בתל אביב).

אבל על עיקרון אחד דומה שלא ויתרנו: "הלנצח תאכל חרב?", שאל שר הצבא של המלך שאול. "נראה לנו שכן", ענו לו מנהיגי האזור פה אחד. נאכיל בחרב את אויבינו ואת עצמנו, את העוין שמחוצה לנו ואת זה שבתוכנו. והיונה עם הענף של הזית? סתם דימוי של פיקאסו משנות ה-60 שחלחל עמוק מדי לתודעה, ובטעות חשבתם אותו לסמל מאז ימי נוח והמבול.

ארבעים שנה חלפו מאז המלחמה הנוראה ההיא, ש"אנחנו" למדנו שניצחנו בה, ו"הם" למדו שהם ניצחו בה. ארבעים שנה מאז המלחמה שפרצה ביום חשבון הנפש. היום בו אדם אמור להפנות מבט רפלקסיבי אל תוך עצמו, להתבונן פנימה, ולהיות נכון לענות לשאלה הראשונה שהפנה אלוהים אל אדם, האדם הראשון, לאחר שאכל מפרי עץ הדעת: "איכָּה?". ו"איכָּה?" זה איננו עוד שאלת מיקום מרחבי דוגמת "איפה אתה על הדרך מהעבודה הביתה?". זוהי שאלת מיקום מוסרי: "איפה אתה על הציר שבין טוב לרע? כעת, לאחר שאכלת מפרי עץ הדעת ולמדת להבחין בין שני הקטבים, איפה אתה עומד?".

אלא שדומה שבכל פעם שמישהו פה העיז לשאול את עצמו באומץ רב איפה הוא נמצא על הציר שבין טוב לרע, בכל פעם שמישהו כאן העיז לשנות את מיקומו היחסי בין שני הקטבים, התקרב מעט אל השלום והתרחק קמעה מן המלחמה, תמיד היה מי שהשכים להורגו. תמיד מתוכו. תמיד מתוך בני עמו. גם במקרה של סאדאת וגם במקרה של רבין.

T_nostalgia
דוד ריב, 2012

הגיוני היה שמלחמת יום כיפור תשנה מן היסוד את תפיסת השלום והמלחמה באזור. לרגע, אותו רגע היסטורי של ביקור סאדאת ב-1977, אף היה נדמה שזה אכן קורה. שהרי המלחמה הזאת הייתה שונה מכל מלחמות ישראל-ערב שקדמו לה: שהרי לראשונה הופתעה ישראל כפי שלא חלמה שתופתע גם לא בחלומותיה השחורים ביותר; ולראשונה הצבא המצרי חצה את קו בר-לב ה"בלתי עביר" תוך פחות משש שעות והראה לנו ולעמי ערב שצה"ל הוא איננו צבא בלתי מנוצח; ולראשונה הרגישו המצרִים שהם משיבים לעצמם את הכבוד האבוד מאז 48' ובטח שאחרי 67'; ולראשונה הייתה בארץ מלחמה, שממנה והלאה שוב לא תהיה מלחמה אשר יש סביבה קונצנזוס ישראלי; ולראשונה בארץ קמה קבוצה של לוחמים שהעיזה לשאול בעבור מה ומי נלחמו ומתו כ"כ הרבה חיילים, ואף תבעה לקבל תשובה; ולראשונה התפטרה ראש ממשלה בגלל המסקנות מאותה מלחמה; ולראשונה הבין משרד הבטחון שעליו להתמודד עם הדבר העלום ההוא שנקרא "שכול" ועם אלה שחוסים תחת גגו המאיים והמט לנפול בכל רגע, "משפחת השכול"; ולראשונה דיברו על "הלם קרב", ומי יודע מי הצליח בכלל לחזור משם והוא לא הלום במידה כזו או אחרת; ועוד ועוד "לראשונה" מעין אלו, עד שנראה הגיוני שלעולם לא נישא עוד גוי אל גוי חרב.

אלא שמבחינה מהותית דבר לא השתנה באמת. ארבעים שנה אחרי אותה מלחמה עדיין נאבקים ביניהם שני נרטיבים, ישראלי ומצרי, סביב הספק-ניצחון-ספק-הפסד של כל אחד מהצדדים. במצרים חוגגים את ה-6 באוקטובר כחג לאומי, ואין עיר בארץ הנילוס שאין בה רחוב או כיכר או גשר או שלושתם גם יחד על שם אותו תאריך. העובדה שבסופו של דבר אכן הייתה תפנית צבאית במערכה שהסבה למצרים אבדות רבות והשאירה את המצרִים מנוצחים מבחינה טריטוריאלית, הס מלהזכיר. ומנגד, בארץ ממשיכים ללמד את תלמידי בית-הספר כי ישראל הקטנה ניצחה בכל המלחמות על אף שתמיד "היינו מעטים מול רבים", ומורשת הקרב היחידה שנותרה מאותה מלחמה היא נקודת המפנה הצבאי, ומבצע "אבירי לב", וצליחת התעלה, והרחבת ראש הגשר וכיתור הארמייה השלישית של מצרים, והתזוזה סנטימטר לכאן או סנטימטר לשם. אבל בשום אופן לא הבלבול הגדול, והכאוס המוחלט, והלוויות הכפולות של החללים, והמשפחות שקיבלו הודעות באיחור רב, והבכי המר שבכו כשבאו להוציא את גופות יקיריהם ממקום הקבורה הראשון כדי להעבירן אל מקום קבורה קבוע, וגם לא כל אותם חיילים שחזרו "בריאים ושלמים" ורק קרוביהם יודעים כי נשתנו לבלי היכר, וכי כעת אומרים בעדינות ש"יש להם שריטה", ובטח לא השבר הגדול בחברה הישראלית.

ארבעים שנה אחרי אותה מלחמה ועדיין מדברים גם פה וגם שם על "גיבורים" שעשו את הלא ייאמן, שזכו בעיטורי כבוד וגבורה על שזרקו רימון נוסף, עוד אחד אחרון, רגע לפני שהזדכו על נשמתם אצל אפסנאי הנשמות; עדיין מדברים על הגברים הגיבורים שהיו, ולא על הילדים של אמא ואבא שהיו, שעשו סה"כ את מה שהוטל עליהם כי… סתם, כי כך עשו כולם. ולא שאלו אז יותר מדי שאלות. עדיין לא מוכנים להודות שמותם היה מוות סתמי. כמו הרבה מיתות אחרות. נטול כל הרואיות וכל קידוש. מתבוסס בדם ובחול ובבוץ שנוצר משניהם יחד, ספוג בריח של בשר חרוך ואבק שריפה. ועדיין לא מקשיבים לאותם "חיילים אמיצים" שמספרים לנו כיצד היו עם דפיקות לב מואצות, וידיים ורגליים מרעידות, ומצח מזיע, ועיניים שורפות ודומעות. וגם אם עבר בראשו של מי מהם קידוש השם או קידוש הדגל או קידוש אחר כלשהו, הרי שבסופו של דבר, ברגעיו האחרונים, רצה גם הוא יותר מכל להיות מחובק על ידי אביו, או על ידי אמו, או אחיו, או אשתו, או חברתו, או חברו.

ארבעים שנה אחרי אותה מלחמה, ובאזור שלנו כולם עוד מדברים במונחים של "ניצחון" ו"הפסד". וכל מלחמה נמדדת עדיין על פי פרמטרים אנכרוניסטיים אלה. איש לא מוכן לראות כי באותה מלחמה שני הצדדים הפסידו, ושדווקא בהסכם השלום שני הצדדים ניצחו. אלה השיגו את אדמתם ועוד, ואלה השיגו מצב של חוסר לחימה ושקט יחסי בגבול המדמם ביותר שהיה למדינה. איש לא מוכן לוותר על השיח הגברי הזה שעדיין מודד למי יש את כלי הזין הכי גדול והכי יעיל, ולדבר על כך שבמלחמת לבנון הראשונה, ובזו השנייה, ובזו שבעזה ואז שוב…. שום צד כבר לא ניצח. כולם הפסידו.

כולם מבינים שהתקווה שנוכל אי פעם לחיות כאן בשקט ובשלום, וכי בדרכי נועם ניתן יהיה לפתור את הסכסוך הזה, היא אכן תקווה תמימה ונאיבית. פאתטית אם תרצו. אבל איש לא מוכן להודות שאלפי מונים מכך נאיבי ופאתטי לחשוב שיש איזו מלחמה שתשיג את המטרות שאחד מהצדדים רוצה להשיג. שמלחמה נוספת עשויה לפתור איזושהי בעיה אחת ולתמיד. שיש איזשהו קרב שבאמת יכריע ויכניע. איש לא מוכן להסתכל רגע לאחור ולשאול את עצמו "איכָּה?". "איכָּה? שהרי כבר שנים שאתה נלחם ולא השגת דבר. ושום ניצחון לא באמת הואיל לך. האם לא תרצה לשנות כבר את מיקומך היחסי על הציר הזה שבין מלחמה לשלום, בין טוב לרע? עוד כמה שנים תמשיך להאמין בנצחונך תוך שישה ימים במלחמה שנמשכת כבר 46 שנים ואיש עדיין לא רואה את סופה? שהרי כ"כ הרבה קורבנות גבתה המלחמה הזו בכל השנים שבאו אחרי ששת הימים האלה של 1967? באמת עודך מאמין בסיכוי של מלחמה נוספת להביא לשינוי משמעותי במצב?".

במסגרת תחקיר שערכתי לאחרונה לסרט דוקומנטרי על מלחמת יום הכיפורים צפיתי בראיונות רבים מהטלוויזיה המצרית עם לוחמים מצרִים שלקחו חלק באותה מלחמה. שמה של התוכנית, איך לא, "גיבורים שעשו היסטוריה". מגיש התוכנית, חמדי אל-כניסי, היה כתב צבאי בזמן המלחמה. את אחת התוכניות הוא פותח בוידוי אישי, ובו הוא מספר כי באחת הפעמים הגיע עם עוד שני חיילים מצרִים לאחד המעוזים של צה"ל לאחר שנכבשו. מחוץ למעוז, הוא מספר, הייתה מוטלת על האדמה גופה של חייל ישראלי, וכלבי המדבר כבר הגיעו לרחרח אותה. אחד החיילים המצרים רץ מהר, גירש את הכלבים וכיסה את הגופה כך שהכלבים לא יוכלו לפגוע בה. "וזה", הוא מסכם ואומר, "כדי להראות לכם את ההבדל בין החייל המצרי לחייל הישראלי. הישראלים לא היו עושים דבר כזה אצילי". שמעתי את הדברים ומיד נזכרתי באותו טיול בי"ס במסגרתו לקחו אותנו לגבעת התחמושת. ושם, סיפרה לנו המדריכה על החיילים הישראלים שאספו את גופות החיילים הירדנים ולא הסכימו להשאירן בשטח, כדי להראות לנו "עד כמה חיילי צה"ל אנושיים, לעומת אלו הערבים".

ארבעים שנה אחרי אותה מלחמה, אותה מלחמה שהייתה אמורה להיות מלחמת חשבון הנפש, מאמינים עדיין בשני הצדדים ב"אנושיות" של הצד האחד וב"חוסר האנושיות" של הצד השני. ממשיכים בדמוניזציה של הצד השני, במקום להבין פשוט שמלחמה מייצרת מצבים שונים ומשונים: כאלה של תופעות מפתיעות ב"אנושיותן" וכאלה של תופעות מבהילות באכזריותן. ולא תמיד ניתן כלל להבחין בין האנושי לאכזרי. ארבעים שנה אחרי, ודומה כי אף אחד מן הצדדים עוד לא הגיע לשלב בו הוא שואל את עצמו את השאלה הכ"כ פשוטה וקצרה הזאת, "איכָּה?"

עוד ליום כיפור:

מאיר בוזגלו | וידוי של לוחם צדק

שני סיפורים

סיגלית בנאי | הבית אשר נחרב. היכן ייבנה?

כנראה שיעניין אותך גם: