הבית אשר נחרב. היכן ייבנה?

בשילוב חדשני של כתיבה ניו יורקית מודעת לעצמה, עם עברית עכשווית-קדמונית, מצליח הרומן "הבית אשר נחרב" ליצור שפת כלאיים חדשה. כתיבה עברית במיטבה
סיגלית בנאי

"בבוקר בהיר אחד… נפתחו שערי השמים מעל העיר הגדולה ניו יורק וכל שבעת הרקיעים נגלו מבעדם, סדורים זה על גבי זה כשלביו של סולם הניצב ארצה, ממש מעל תחנת הרכבת התחתית של הרחוב הרביעי, וראשו מגיע השמימה."

מנהטן. "בבל החדשה, סדום של מדוחים ופיתויים. הכל מטשטש כאן! הגבולות בין מדע, אמנות ופופ, בין אמת ליחסי ציבור. יותר מדי אנשים יפים חיים פה, יותר מדי אנשים מצליחים. כולם מתחכככים זה בזה, עוגבים זה על זה, מחליפים חיוכים, מתבדחים". בקודקודה של העיר, בדירתו המוארת באפר ווסט סייד המשקיפה על נהר ההדסון, מתגורר הכוהן הגדול של התיחכום הניו יורקי, פרופסור אנדרו פ' כהן, מרצה לתרבות השוואתית המלמד קורסים אלגנטיים, ומתמרן בקלילות בין מערכות יחסים סבוכות עם הנשים בחייו. אבל בתוך הפנטסיה הקולנועית של נשיקות חצות בסילבסטר, יינות מתוחכמים וסעודות גורמה של בשר מדמם אותו הוא מגיש לאורחיו – מבליחים חזיונות של בית המקדש בירושלים. חייו של הפרופסור המבריק והמרוצה מעצמו מתחילים להיסדק. דמותו, השבויה בדימוי של עצמה – משנה פניה למול המראה. הקורא יוצא למסע פסיכולוגי תיאולוגי בנבכי נפשו המסוכסכת, שחושף תת מודע קולקטיבי הצף ועולה מתוך טקסטים יהודיים המשולבים בספר בצורת דפי גמרא. חלקם בידיוניים. חלקם מקוריים. סדר העבודה של הכוהן הגדול, במופע האימים ביום הנורא, יום הכיפורים, בו הוא נכנס לקודש הקודשים, קורא בשם המפורש, ומבצע סדרה של פעולות בהן תלוי גורלם של אלפי המאמינים הממתינים בחוץ. חייבים או זכאים.

שחיטה. קורבנות. קטורת. גוש בשר אנגוס מדמם שנקנה במחיר מופקע במעדנייה יוקרתית מיושן 21 יום על סף ריקבון מתגלגל בדירתו של אנדרו כמו דם רע. כפסע בינו ובין הרימה והתולעה, בין סעודת שחיתות ותאווה לא מרוסנת לבין פיגולים וחולי גופני. חולי נפשי. טלטלה במערבולת של יצרים ותהומות, בין רעיונות צלולים כיין בכוס קריסטל – להתפוררות המחשבה לתוך חלומות מנוולים ואימה גדולה.

"הבית אשר נחרב" מתעלס עם השפה העברית במשלביה השונים, דווקא בתוך עולם אמריקאי "אוניברסאלי" – כוחן המאגי של האותיות העבריות כאילו חוזה את החורבן. נפילת התאומים. הסמל הזקור של השליטה הקפיטליסטית. עור. עורלה. חידלון. אין אונים. רק בסוף הספר מבליחה תקווה. מתוך הגועל מפציעה גאולה.

בשילוב חדשני של כתיבה ניו יורקית מודעת לעצמה, עם עברית עכשווית-קדמונית, מצליח הרומן הייחודי הזה ליצור שפה חדשה. שפת כלאיים של אנגלית מתורגמת ועברית מעמקים. בתווך, מבעבעת כתיבה סוחפת, קצבית, חושנית, רוחנית, שמשלבת קדושה וטומאה, אמונה וכפירה, וחושפת את קצות העצבים הגרויים של הקורא העברי מזווית חדשה. כתיבה עברית במיטבה.

ואולי עברית כזו יכולה להיכתב דווקא בגולה.

The Main Concourse of Grand Central Station, by Anonymous
The Main Concourse of Grand Central Station, by Anonymous

ראובן נמדר, שספרו "חביב" זכה בפרס משרד התרבות שנת 2000, הוא ירושלמי ממוצא פרסי שנשוי לאמריקאית וחי באפר ווסט סייד. הוא מכיר את העולם עליו הוא כותב מבפנים ומבחוץ. הוא אורח לרגע באמריקנה היהודית המוטמעת היטב שמדחיקה את עבריותה הקדומה, או הופכת אותה לבית ספר של יום ראשון בו רבנית עם כיפה סרוגה שרה עם גיטרה. אבל דווקא שם "הילדים עומדים בשורה שורות שורות משתחווים בתנועות עקומות, מגוחכות, דוחפים זה את זה במשובת ילדות ונשנקים מצחוק כבוש. אנדרו הביט בהם, נפעם לראות את המציאות האחרת, הראשונית, נשקפת מבעד לשברי התנועות – את השלם מזהיר מבין רסיסיו של הכלי השבור כאילו לא היתה שבירה מעולם. הוד חופף על ההיכל. עם רב לאין מספר. העזרה מלאה בהם… אשרי העין ראתה כל אלה, אשרי העם שככה לו".

ואולי דווקא בגולה אפשר לראות את ניצוצות הקדושה במקומות הבלתי צפויים ביותר. שקיעות על ההדסון. ארגמן השלכת. קונצרט של מוסיקה שחורה בכנסייה אופנתית. תרנגול ההודו בחג ההודיה. בית קברות יהודי נטוש "ארץ ישראל" בשולי הכביש שמחוץ לעיר. "כמה נתגלגל עוד, כמה נחפש אחר המחילה הנכונה שתוליך אותנו חזרה אל מקורנו הראשון".

ימים נוראים. ימים של חשבון נפש. הספר מתחיל בו' באלול, ממשיך דרך תשליך ראש השנה על ההדסון ליום הכיפורים בבית כנסת "מתקדם" בו חוקרת תרבות שמנחה את התפילה מתייחסת לפרפורמטיביות של עבודת הכוהן הגדול – וממשיך בין שלכת הסתיו, צלילות שמי החורף לקיץ מלובן ששיאו בט' באב, יום החורבן.

מהו הבית אשר נחרב? ביתו של אנדרו פ' כהן, שקירותיו הולכים וסוגרים עליו. ביתו הפנימי שקורס לתוך עצמו. חורבנה של בבל המודרנית שהסתאבה והתמוטטה אל תוך הדימוי של עצמה. בית המקדש בו ריח הדם הבשר והקטורת עלו בעשן השריפה וזעקות החורבן. סדר העבודה של הכוהן הגדול שהפך מפעולה לתפילה ביום הנורא. הקרבת הקורבנות שהומרה במילה. המקדש שנחרב וקם לתחייה בשפה. העברית שנכתבת מתוך הגולה. ההתגלות שחבויה בשולי התודעה. אל נורא עלילה. אל נורא עלילה. המצא לנו מחילה. בשעת הנעילה.

968498הבית אשר נחרב

ראובן נמדר

כנרת זמורה ביתן

 

 

 

 

 

 

 

עוד ליום כיפור:

אייל שגיא ביזאווי | איכָּה, לאחר כל השנים האלה?

מאיר בוזגלו | וידוי של לוחם צדק

שני סיפורים

סיגלית בנאי | הבית אשר נחרב. היכן ייבנה?

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם: