אל מינא: בחרים בנמל יפו

פרק מתוך הרומן החדש של יוסי גרנובסקי, "אל-מינא" (הנמל), על נמל יפו בזמן אחר
יוסי גרנובסקי

סִינִייֶה לא אוכלים לבד, סינייה זה חגיגה. אום דיב הזמינה את ההורים שלה ואת אחותה, עיישה. לאחותה היא אמרה שתבוא כבר בצהריים, לעזור לה בהכנות. הייתה לה תוכנית. עיישה הייתה העתק של אום דיב, אבל צעירה יותר, המותניים צרים עוד אבל האחוריים נדיבים. היא הייתה בגיל שמחזרים צעירים כבר לא עמדו בתור אצל אבא שלה לבקש אותה. היה גַ'אבֶּר הגָ'בַּאר שהרגליים שלו היו מגיעות לאדמה מתי שהיה רוכב על החמור, אבל הוא היה זקן ועיישה לא רצתה אותו. ג'אבר, שהיה גם מואזין בזמנו הפנוי ובלילות היה צועק בקול מלא געגועים ממסגד חסן ערפה ועד לאירשֵיד. היא לא הייתה יפה, אבל לא מכוערת, ועל הפנים שלה היה כמעט תמיד חיוך נעים שנגע בעיניים שחורות, יפות וקצת ממזריות. שעכשיו, כשהגיעה לעזור לאחותה עם הסינייה, בחנו בגניבה את חסן. אום דיב דחפה את איברהים מגבו אל הדלת והוא נדחף כמו ילד קטן שמתעקש להישאר. יללה, החוצה, אמרה, תלכו לטייל ואל תפריעו לנו בעבודה, ח'אלס! איברהים וחסן יצאו כמו ילדים טובים. שתי האחיות הסתכלו אחת על השנייה וצחקו. יללה אוח'תי, לעבודה! אום דיב טפחה על הישבן העגול והדשן של אחותה, שרטט בתשובה תחת המכה. עיישה רצה אחריה למטבח. תגידי, מי זה הג'ינג'י הזה?

אום דיב הבליעה חיוך. למה? שאלה. נדלקת עליו?

עיישה דחפה אותה וצחקה. נו, יא אוח'תי, מיהו?

חסן. חבר של איברהים. מלאדקייה.

רווק?

אהה… אמרה אום דיב ושמה את הבשר על קרש והתחילה לחתוך ולקצץ, לקצץ ולחתוך, קרצה לאחותה מהצד ברוב משמעות ואמרה לה: יללה, תתחילי לעבוד… ושתיהן צחקו כמו שתי נערות צעירות.

בערב הגיעו האבא, עטאללה, והאמא אמינה שהביאה איתה צנצנת גדולה של חמוצים. עטאללה נכנס כשהוא מדדה על קביים ורגל אחת. הרגל השנייה הייתה כפופה ומהברך למטה תלויה מדולדלת מעל לרצפה. הוא היה בחרי זקן, מעל שישים, גבוה וגרמי עם הבעה זעופה על פנים שהשנים והים הקשיחו את התווים העדינים שלהם. הוא הניח את הקביים בצד השולחן ובא לשבת. עיישה רצה אליו ותמכה בו. הוא התיישב, שטח את כפות הידיים על השולחן כשהוא יושב זקוף והידיים ישרות ונשאר ככה לשבת, מביט לשולחן עם גבות עבותות לבנות מכווצות. איברהים עשה היכרות בינו ובין חסן. תכירו, חסן, חבר טוב שלי מלאדקייה, עטאללה, עַממי אבּו מָרַתִי. הבחרי הזקן הרים גבה עבה והציץ בחסן. נעים מאוד, עטאללה. הוא לחץ את היד שהושטה לו. חסן, נעים לי מאוד. חסן לחץ בעדינות אבל הזקן מעך לו את היד.

חסן הוא בעל סירה. אמר איברהים.

אה. הגבה התרוממה קצת.

מבטטנה. גדולה. עם מפרשים. הוא בא איתה לבדו כל הדרך מלאדקייה.

אהה. הזקן הציץ בחסן בלי שיזיז את הראש כמעט. בחרי, אה?

כן. חסן הוריד את הראש.

הבאת טבק.

כן.

טוב מאוד. נעשן נרגילה.

קודם נאכל, אמרה אמינה שהגיעה מהמטבח ושמעה את בעלה. היא הסתכלה על חסן, היא כבר קיבלה עליו את הפרטים החשובים בדקות שהייתה במטבח, אבל כעת חיכתה שאיברהים יציג אותו בפניה. גם היא הייתה אישה נמוכה ועגולה עם עיניים טובות חייכניות שהיה בהן מבט קצת ממזרי. הסתכלת עליה וידעת איך עיישה תיראה בעוד עשרים, שלושים שנה. חסן, חבר טוב שלי מלאדקייה. אמינה, מַרַת עממי. אהלן וסהלן חסן. אהלן פיכּי חַ'אגֶ'ה. חסן הרכין את הראש. הקרחת הקטנה הציצה אליה. אין דבר. סימן שהוא גבר. לא כל כך צעיר, אבל גם עיישה שלי לא. הוא גרוש? חבל שאני לא מכירה מישהו מלאדקייה.

אל מינא אחרוןאיפה זה לאדקייה?

בצפון סוריה, חאג'ה. ליד הים התורכי.

יוו… לא. אני לא מכירה אף אחד משם.

גדולה לאדקייה?

גדולה, חאג'ה.

כמו יאפא?

יותר גדולה מיאפא. האמת, אני לא מלאדקייה, אני מכפר קטן ליד לאדקייה.

קטן? כמה קטן?

כמו אירשיד.

אה… זה טוב. ואיך האנשים שם בכפר שלכם, כולם מוסלֶם, או יש גם נוצרים?

מוסלמים אדוקים, חאג'ה. אל תראי אותי שאני ככה. בכפר שלי כולם אדוקים מאוד. רק אני…

יותר טוב, אמרה. יש כאלה אדוקים, יעני אדוקים, רק בפה. הבנאדם צריך להאמין כאן, בלב. היא טפחה על החזה שלה. אתה מאמין?

אני בחרי. אמר חסן. אין בחרי שלא מאמין. הוא לא הבין לאן השיחה מושכת אבל השתדל להמשיך להיות מנומס.

זה טוב… ולמה אתה בלי אישה? זה לא טוב…

חסן נבוך. עטאללה, שעד עכשיו ישב בשקט ורק הקשיב, התערב. אישה, מה זה פה, פתחת משרד חקירות? תני לבנאדם מנוחה, עם אישה, בלי אישה… ח'אלס!

טייב, טייב. בסדר. מה כבר אמרתי…

הבנאדם הגיע רק אתמול. יהיה לך זמן לשאלות, הוא לא בורח. נכון? עטאללה הסתכל על חסן.

לא, לא, חסן עוד היה קצת נבוך. באתי לגור כאן. ביאפא.

הוא שכר דירה באירשיד, אמר איברהים. אבל למה נדבר על בטן ריקה. הריח כבר משגע. מה עם הסינייה?

מוכנה! הכריזה אום דיב כשהיא נושאת לפניה מגש עמוס בקציצות בשר כבש עסיסיות, פרוסות תפוחי אדמה פריכים וטעימים, ועל הכול רוטב טחינה מעלה אדים. עיישה באה עם עוד מגש אחריה. הן הניחו את המגשים על השולחן וכולם התחילו לאכול. לילדים הקטנים נתנו שולחן נמוך עגול והם השתלטו עליו והתנפלו על המגש שלהם. פאיזה, האחות הגדולה אחרי דיב, ישבה איתם והשליטה סדר ביד רמה. משחקת ברצינות את תפקיד המורה. דיב עצמו ישב עם הגדולים, בין חסן ובין הסבא, עטאללה. הם אכלו וטבלו את הפיתות החמות בטחינה, טעמו מהמלפפונים הכבושים והזיתים שהביאה אמינה, מהירקות הטריים של איברהים, ישר מהגינה בחצר. העיניים של חסן ושל עיישה נפגשו. איברהים התחיל לספר את המעשה עם אבו שילח, איך חסן היה נדיב וגם לא יצא פריאר, על הטבק בבטאנה של המבטטנה. עיישה צחקה בפה מלא קציצות וטחינה. העיניים שלה ושל חסן נפגשו. חיוך קטן מתחת לשפם הג'ינג'י. ואז איברהים סיפר על מה שהיה בבוקר בקפה עייש בשוק סלאייחי. כולם הקשיבו בשקט. מי זה היה הבחור הזה? שאל עטאללה.

לא מכיר אותו. אני חושב הוא נוצרי. בטוח נוצרי. צעיר, אולי עשרים וחמש, שש, ככה. בא מאנגרטינה…

מה אתה חושב על זה? שאל פתאום חסן את עטאללה.

הוא רוצה להיות ראש ממשלה, אמר דיב. כולם הסתכלו על הילד וצחקו. גם חסן הסתכל עליו. שָאטֶר הילד הזה. הוא התאפק לא ללטף לו את הראש והכניס את היד לכיס. הנייר עוד היה שם. הוא החזיר את המבט לעטאללה. הזקן כיווץ את הגבות שלו. הנוצרים לא קונים מהמוסלמים. אמר. היהודים קונים.

ומה אתה חושב על מה שקורה בנמל?

הבחרי הזקן שתק רגע. זה נמל של עבודה. אמר. והמשיך לאכול. חסן שתק, חושב על מה שהזקן אמר לו. הוא לא הבין הרבה, בינתיים, אבל ידע שיותר מהמילים האלה לא יוציא מהבחרי הזקן הזה. הזקן היה שתקן, ההפך מאשתו. אבל כל מילה שהוציא מהפה היו לה כוונה ומשמעות. חסן הסתכל עליו. הוא ישב באותה תנוחה שהיה בה כל הערב, זקוף, הידיים פשוטות ישרות לפנים, נאחז בשולחן כמו בעוגן. מעניין מה קרה לרגל שלו. מחר הוא ישאל את איברהים. ועיישה קשובה ודרוכה לכל משאלה שלו, עוד לפני שהוא זז היא כבר לידו, תומכת, עוזרת, מזיזה את הכיסא, מעבירה לו משהו מהשולחן. העיניים של חסן והעיניים של עיישה נפגשו. העיניים שלה היו עכשיו מהורהרות, שואלות. על מה הוא חושב, הג'ינג'י הגדול הזה. על מה היא חושבת? היה חם ונעים בבית. הארוחה הייתה טעימה. אחריה התה המתוק עם הנענע, והמעמולים, ואחריהם הנרגילה והטבק. הילדים השתוללו עד שהתעייפו ושפשפו באגרופים קטנים את העיניים ופיהקו. העיניים של עיישה. אום דיב שלחה את הזאטוטים למיטות. אמינה האמא בחנה אותו כל הזמן אבל לא היה אכפת לו. המשפחה הזאת, שהגברים בה היו רזים, גבוהים ונרגנים, והנשים עגלגלות ומלאות, מצאה חן בעיניו. ועיישה מאוד. הרעיון של אום דיב להזמין אותה, ואת ההורים, היה מצוין. סינייה לא אוכלים לבד.

אל מינא ראשוןאל מינא

יוסי גרנובסקי

הוצאת "מטען – כן הינשוף"

196 עמ'

ניתן לרכישה בחנויות הספרים העצמאיות בת"א-יפו תמורת 50 ש"ח

לקריאה נוספת:

מסע הקראות בבתי קפה | יוסי גרנובסקי

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. שושנה חן

    יפה! טכסט קולח, סגנון מהוקצע. קריאה נעימה ונינוחה. יחד עם זה ברור שמצפים שההמשך יהיה יותר מזה.

  2. רות

    קראתי ושמעתי את הספר. זה ספר מקסים נודף ריחות וצלילים אותנטיים של יפו לפני קרוב למאה שנה. סיפור אינטימי. מאד מאד נהנתי ממנו. מומלץ!

  3. דלית להב

    דיאלוג אמין וסיפור שמרכיביו מבוססים על אירועים שהיו…
    מסע אל עברה הלא כל כך רחוק אך נשכח מעט של פלסטינה.
    בהצלחה!

  4. אסתר וינטראוב

    נתחיל מהשורה התחתונה – זהו רומן נפלא.
    עלילתו סוחפת ודמויותיו – חלקן בדיוניות וחלקן התהלכו ביפו של טרום 48' – מעניינות ואמינות.
    יוסי גרנובסקי מצליח להכניס את הקורא אל אוירת נמל יפו של שנות ה-30 תחת השלטון המנדטורי הבריטי ומיטיב לתאר את מורכבות היחסים בין ערבים ליהודים באותה תקופה הן במישור האישי והן במישור הלאומי/לאומני. כל זאת בעקבות נסיונות ההנהגה הציונית להכניס יד ורגל לנמל מתוך ידיעה שזהו השער לפלשתינה – אם לעלייה ואם להברחת נשק.
    הסגנון קולח ואותנטי והדיאלוג נותן לקורא טעימה מן השפה הערבית המדוברת בצורה (שלפחות לי) לא מוכרת עד כה בספר כתוב בעברית.
    מומלץ ביותר.

  5. מאיר קוזארי

    חיים תוססים בנמל יפו לפני קצת פחות ממאה שנה.
    מאבקים ואהבות. ערבים ויהודים.
    מורגש רצון להבין ורצון לקרב.
    מאיר.

  6. יוסי

    תודה רבה אסתר על התגובה היפה.

  7. איתן . קלינסקי

    קיבלנו מיוסי טקסט, שייחודו ותרומתו לשיח הספרותי בהציגו גבורים, שחלקם
    מכילים זה את כאבו של האחר.

    הטקסט של יוסי מעביר אותנו לנמל ביפו בשנות השלושים, ואני קראתי אותו מתוך מבט על ישראל ב-2013 .

    ישראל של 2013 משוועת ליהודים, שיכילו את מאוויי העם הפלשתינאי למדינה עצמאית במולדתם., ופלשתינאים שיכילו את מאוויי העם היהודי.

    קראתי את הטקסט הכואב של יוסי, וברקע הדהדו המלים הכואבות של המשוררת חיה קדמן שכתבה ב-1954 – "תאומים ילדה אותם הארץ הזו"..