על אזרחות משוסעת ועל אלטרנטיבות

מה תוכנית הלימודים באזרחות עושה עם מושג השסע, ומה צריך לשנות בה כדי שהלימוד יהיה פורה ומכוון לעבר מימוש של אנושיות, אחריות, ודמוקרטיה שוקקת חיים שבה ריבוי הוא עושר אנושי
אריה קיזל

מילים יוצרות מציאות ולא רק מתארות מציאות. מילים הן לפעמים תוצר של המשגה תיאורטית של אקדמאים או הוגים. לעתים הן מעוצבות בקפידה במשרדי יחסי ציבור ופרסום ולעתים נקבעות על ידי יועצים במשרדים נשיאותיים או ממשלתיים. כך נולד גם "השסע" כמו גם ה"שלום חבר", "העם עם הגולן", "פרס יחלק את ירושלים" וכן, גם "אחי" או "אחי" תלוי במיקום ההדגשה.

ובכן, אחים ואחיות יקרים ויקרות, אנחנו משוסעים.

השסעים יושבים במרכזה של תוכנית הלימודים באזרחות בישראל. בחרנו את השסע כנקודת מוצא, נקודת פתיחה, לתיאור המציאות הישראלית (או לעיצובה). גישה זו יצרה במידה רבה גם את תפיסתה של ישראל כמדינה מפולגת ונתנה דלק בידיהם של יהודים וערבים – בעיקר רדיקלים שאינם מעוניינים לראות בחיים משותפים – לראות את עצמם כמתקוטטים על משאבי הזיכרון של המקום הזה וגם על הזכות על המקום הזה. מאבק זה הוא טבעי בעיני ואפילו דמוקרטי ובמסגרתו נרטיבים מתקוטטים במערך הנרטיבים החברתי על משאבי זיכרון ועל משאבי קורבנות, אלא שהבחירה בשסע ובאופן שבו הוא מוצג כדרך ההוראה המרכזית וכראי בפני התלמידים לסיבות לאי היותה של המדינה אחדות מדינית, פוליטית, לאומית ואחרת, היא למעשה פגיעה במטרות תוכנית הלימודים באזרחות.

הבחירה בהמשגת השסע וההצבעה על ביטוייו כמקור להתפרקות החברה הישראלית טומנת בחובה את אחד המוקשים בפני מימוש האפשרות לקיים כאן חיים משותפים תחת רעיון מדינת הלאום. מדינת לאום כמדינת ישראל מתמודדת מאז ומתמיד ותתמודד תמיד עם הטיעון המוטח על ידי המיעוט על כך שהיא אינה דמוקרטיה. חלק מטיעוני המיעוט כנגד קיומה של מדינת לאום נשענים על כך שאין אפשרות לממש במדינת לאום את רעיון השוויון. זהו טיעון כבד-משקל אשר הביא את מדינת ישראל למצוא צידוקים רבים, תחת משפט העמים, להגשמת הזכות של העם היהודי להגדרה עצמית.

בהינתן שרבים מאיתנו, היהודים בוודאי, מקבלים את הטיעונים הללו ואף נאחזים בהם – נותר כעת מרחב גדול – חי ונושם – אשר אפשר לתפקד במסגרתו כיהודים וערבים במדינה אחת, ואחד מהם הוא יכולת ההכלה המשותפת, יכולת הקיום המשותף ואתגרי-קיום בכל התחומים האפשריים.

הכרזת העצמאות
בפתיחתה של כל שנת לימודים מוצגת המדינה כהתגשמות של אידיאל, כיהודית ודמוקרטית

ההכלה המשותפת של שתי האוכלוסיות – יהודית וערבית – לא אמורה להיות רק פורמלית אלא עליה להיות מהותית ויום יומית והיא מתפרצת לעברנו מכל עבר ושואלת שאלות יסודיות: כיצד? באילו דרכים? תחת איזו טרמינולוגיה? באיזו שפה? באילו מרחבים? אל תוך טווח שאלות אלה חודרת תוכנית הלימודים באזרחות.

היא מכניסה את הקיום הזה לסתירה מובנית: מצד אחד, בפתיחתה של כל שנת לימודים מוצגת המדינה כהתגשמות של אידיאל, כיהודית ודמוקרטית, כמבטאת זכות יסוד של העם היהודי להגדרה עצמית ומן הצד השני, בהמשך השנה מתוארת ההתפרקות של אותה אחדות מדינתית – כאידיאל וכממשות – תחת תיאוריית השסעים שהיא ביטוי עמוק של שבירה, חיתוך, חיכוך ופילוג.

בנקודה ההיא של השנה, התלמידים שואלים את עצמם – מי הוא האחראי להתפרקות, לפילוג?

אם השלמות מוצגת כאידיאל הרי שהשסע מוצג כהתמוטטות האידיאל. אין בשסע כל חיוב, לא מילולי ולא מהותי. הוא מייצג שליליות. תוך כדי תהליכי ההוראה והלמידה, התלמידים היהודים מקבלים מסר שעשוי להיות בעייתי: המדינה יכולה היתה להיות מושלמת (או כמעט מושלמת) אם לא היו בה שסעים.

בעייתיות מסר זה (שאינו גלוי כמובן) היא גם מבחינה דמוקרטית-אוניברסלית שהרי המסר מכיל בתוכו יסוד של אחידות ששולל את ה לגיטימציה לפלורליזם. גם מבחינה קונקרטית-פרקטיקולרית בהקשר הישראלי: מי שמשסע אשם בשסע שהרי הוא פוגע בשלמות. בהינתן גילם הצעיר של תלמידינו, ובהינתן שהם חיים בחברה קולנית שהנגעים הגזעניים בה הולכים ומחמירים, המסקנה של חלקם (ואולי רבים מדי) היא שאת גורם השסע יש לעקור.

אין אלהיות אזרחים בישראלני בא לטעון כאן שהמורים מובילים שיח זה בכיתות שלהם. אני יודע שרבים מהם עושים שימוש נכון ומאוזן בתיאוריית השסע ומוסיפים לה אלמנטים רבים אודות האפשרות לחיים משותפים.

מסמכי הפיקוח על הוראת האזרחות קובעים נכון ש"חינוך לאזרחות שהוא תהליך הכרחי בחברה דמוקרטית אשר יוצר זיקה בין אזרחות לחינוך שהיא מהותית וערכית" אשר במסגרתם "כאשר אין מכינים את האדם לחיים בחברה דמוקרטית, יש סכנה להיווצרות ניכור, אדישות, אנוכיות ועוינות כלפי הממסד הפוליטי ואף התנגדות לעצם הרעיונות והערכים הדמוקרטיים".

במטרות ההוראה-למידה נכתב כי לצד הכרה בהיותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, המורים ישאפו לבצע "טיפוח זהות אזרחית ישראלית משותפת לצד שמירת הזהויות הלאומיות הייחודיות של הקבוצות השונות בחברה הישראלית" וכן "הכרה בפלורליזם ובסובלנות כערכי היסוד בחברה הדמוקרטית", "טיפוח סובלנות כלפי הזולת, פתיחות וכבוד הדדי ליחידים ולקבוצות שונות, עידוד השיח ביניהם והכרה בחשיבותו של ישוב מחלוקות בדרכי שלום".

גם הספר "להיות אזרחים בישראל" מוצג במסמכי משרד החינוך כ"אינו רק מציג עמדה אחת ואינו קובע עמדה חד משמעית לגבי הפרשנות הנכונה או הראויה של אירועים ומצבים אלא השיקול בהצגת ריבוי עמדות בספר הוא שהתלמידים ידעו ויבינו שבמציאות החברתית הפוליטית יתכנו בו זמנית היבטים שונים לתופעה אחת ושאין אמיתות מוחלטות".

הניסוחים עד כה הם מתקדמים. יש בהם גישה של ריבוי נרטיבים ואמיתות, הצדקה לפלורליזם ושלילה של דוגמטיות. אלא שלטעמי על המטרות להיות מנוסחות באופן שיתמודד ישירות עם אתגר החיים המשותפים של יהודים וערבים במדינה היהודית. בחינה מעמיקה של המטרות מגלה שהן רבות ומקיפות אבל גם ניטרליות מדי.

בעיני יש היום לחתור לקראת חשיבה חדשה על הוראת האזרחות בישראל במיוחד בתחום החיים המשותפים של אזרחי המדינה. יש לאמץ טרמינולוגיה השוברת את השסעים ולהעמיד – לא רק כמעשה של מורים אמיצים כאלה ואחרים – טרמינולוגיה שתדבר על התרומה שבריבוי, העושר שבריבוי (גם ריבוי הנרטיבים), העושר האפשרי מחיים משותפים שיש בהם בנייה והתחדשות של מוסדות, אמצעים, מקוריות ויצירתיות.

Emmanuel_Levinas
לוינס. האחריות לא רק לחיים משותפים כסוג של דו-קיום המעמיד את הסובלנות במרכזו אלא כאחריות לאחר וגם לאפשרות שלו – היהודי והערבי – להיות הוא. צילום:Bracha L. Ettinger, cc by-sa

עלינו לאמץ פדגוגיה של שיתוף שתחליף את הפדגוגיה של פחד ואיום (המהווה בסיס להצדקת שנאת והשנאת האחר). כדי לאמץ פדגוגיה של שיתוף ניתן לעשות שימוש בהגותו של הפילוסוף היהודי, עמנואל לוינס שדיבר בשבח גילוי האדם האחר לא כפרויקט אלא כצורך קיומי, כאחריות.

באחריות זו, שהיא הביטוי של האנושיות, הפנים של האחר קוראים אלי, בהם מתגלמת האנושיות שלי, שלנו, שלכם. בפרפראזה על לוינס אפשר להמיר את השסע באחריות. האחריות לא רק לחיים משותפים כסוג של דו-קיום המעמיד את הסובלנות במרכזו אלא כאחריות לאחר וגם לאפשרות שלו – היהודי והערבי – להיות הוא.

כיום חובה לשלב בהוראת האזרחות גם את הנושא הכלכלי הנמצא באופן מצומצם למדי ונלמד לא אחת כנושא שולי. ברוב המסמכים הרשמיים ישנה התייחסות למדדים חברתיים ופוליטיים אבל יש הדרה של הסולידריות הכלכלית כמרחב המאפשר שותפות ואחריות כנגד עוני ואפליה ובעד שגשוג ופריחה. הזירה הכלכלית במיוחד בשנים האחרונות הופכת מרחב שבו יכולות לצמוח קואליציות של שיתוף פעולה לטובת כל מגזרי החברה הישראלית.

לסטודנטים להוראת האזרחות המלמדים את נושא השסע יש להמליץ להמיר את גורמי השסע באפשרויות השותפות, את ביטויי השסע באתגרי השכנות, את היסטוריית השסע בעתיד היכולת לחיים משותפים לא כדו-קיום שחוק אלא כמימוש של אנושיות ואחריות כלפי דמוקרטיה שוקקת חיים אשר בה ריבוי הוא עושר אנושי ולא צמצום אפשרויות בחסות לאומית או שבטית.

ד"ר אריה קיזל הוא פילוסוף של החינוך חבר סגל הפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה וחבר ועדת המקצוע להוראת האזרחות

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
    תגובות

     

    This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

    1. פוקסי

      מר קיזל ,

      תודה על פוסט מענין …….

      אדוני משקיף בעיניים סינכרוניות וערכיות על תפיסות יסוד בלימוד מקצוע האזרחות .

      אותם בוגרים , אותם תלמידים , יום אחד , יצאו לחיים , לא יבינו ( לנוכח חברה אלימה ושסועה בפועל ) מה הקשר בין המנטרות שלימדו אותם , לבין המציאות בפועל .

      זה בתורו , יגרום לכרסום באמון ובהערכה של תלמידים למערכות המכינות אותם לחיים . זה בתורו עשוי לגרום לשסע בפני עצמו .

      ואילו , התמודדות מפוכחת עם השסע , עם הגדרתו ככזה , תוך יציקת תובנות פילוסופיות הדנות בטבע האדם וקיומו הטראגי , רק יחשלו אותם מנטלית ויצרו תפיסות קונסטרוקטיביות של המציאות ואינטראקציה איתה .

      למה הדבר דומה ?

      אדם ננשך על ידי כלב . מעתה , בלי שום קשר לאופי וגזע הכלב העומד מולו . מפחד הוא !! האם הדרך לצאת מזה , תהא בהכחשה של הפאתאלוגיה ? ייתכן , אבל רק במקרה קיצוני של הכחשה ודחק קשים , בו , הנזק של הריפוי יעלה על בסיס הדחק עצמו . אבל מה יעזור לאדם ? הוא ימשיך לפחד מכלבים . האם הדרך תהא להכחיש קיומם של כלבים ? ודאי שלא !! רק במקרים קיצוניים ביותר . אפשר להציע מיגוון תראפיות , לא זה הפורום !!

      מוטב אם כך , להדגיש את הטבע הפאתאלוגי האוניברסאלי וחסר התוחלת של האדם , ולחשל תלמידים מנטלית להתמודדות עם החיים , מאשר ליפות הדבר עם מנטרות ממוחזרות .

      תודה …………………………..

    2. ר

      יופי של מאמר.
      אבל אני חייב לאמר שההישענות על לוינאס אינה ממומשת כאם אלא בכמה אמירות שעשויות להשאיר רושם שמדובר בפילוסוף היפי פשטני.
      האחר והאחריות אצל לוינאס כרוכים במאבק מתמיד. משום שאחרותו של האחר אינה ניתנת לתמטיזציה, הרי איך תממומש האחריות במשחק הפוליטי הריאלי? בעיני לוינאס עצמו נופל במקומות של מעברים כאלה (כגון מתן אפשרות להבינו כתומך בכיבוש).
      אז אני מסכים עם הכיוון אבל זה חייב להיות מפורט יותר. לפחות לתת קווים כלליים שבהם אתה חושב על יישום לוינאסי במערכת החינוך ומחוצה לה.

    3. אבי

      ריאל-פוליטיק :
      המצאה שנונה של הבנקסטרים האימפריאליסטים-מקייואליסטים לכיבוש משאבי כדה"א וההומוסאפיאנס.
      כאן נדרש ***Human self-reflection*** טבע ומהות קיום הנפש האנושית שבהכרח יוביל את המתבונן למסקנה הבלתי נמנעת שכל ההמשגות הבל הבלים ויש קץ לכל הפערים והשסעים דרך קבלתם וקבלת המוצא היחיד והאחד של ה"גזע הנבון".
      כאן אולי היהודי וישראל עלולים להוות אור לגויים.
      ישראל לא לבדד תשכון אך על כל פרט לשקול את מותר האדם בו אין גבולות, אין חסמים
      *ואין שליטת אחוזון על 8000000000.00 נפשות בתבל אחוזת דיבוק המלחמה,השליטה וההמשגה , ובמיקרו שלנו,אחוזי דיכוי יודוניצי פרקטי-מובנה ומגמתי על ארבעה מיליון זולתם.
      רק מעשים ידברו.
      בצייטגייסט של ישראל פוסט-48 המעשה הדומיננטי הינו כיבוש משמיד.
      כלכלת-כיבוש ,פילוסופיית קיום כיבושית, הדחקה מתורבתת של משמע הסובייקט-זולת- עצמי שהם אחד.
      זה הניוון שבכיבוש ,קרי ,אמירת לאו מוחלט לחיסול-כיבוש, הייצר והאריות -האגוצנטרית האתנוצנטרית הלא יחסית.