• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

שפת רחוב

במשך שנים רבות הרוסית הייתה שמורה לבית, למשפחה. ובחוץ אני אשה אחרת. על המחיר אני לומדת ממפגשים שהיו לי בזמן האחרון
טניה רובינשטייןטניה רובינשטיין

פעילה פוליטית קווירית, פמיניסטית, נגד הכיבוש ולמען שחרור כל בעלות ובעלי החיים, ורכזת כללית שותפה בקואליצית נשים לשלום.

на русском

הגעתי לישראל מרוסיה בסוף שנת 89', יחד עם משפחתי. מאז ועד השנה האחרונה, השקעתי מאמצים אדירים בנסיון להרחיק את עצמי מהמעמד ומהסטיגמה של "עולה מרוסיה". רק לאחרונה אני מתחילה להבין שאולי כדאי לי להפסיק להתרחק ולהתחיל לאמץ את המקום הזה, שהוא חלק בלתי נפרד ממני. ברצוני להביא כאן כמה מפגשים שנגעו במה שניסיתי להדחיק והראו לי שהוא תמיד יהיה שם.

* * *

חוזרות הביתה ממסיבה, מאוחר בלילה, שיכורות ומאושרות. בכניסה לשכונת התקווה, כמה נשים צעירות שואלות אם אנחנו מדברות רוסית. חברותיי עונות אוטומטית שלא, ואני מהססת לרגע ואז אומרת שכן. הן מסבירות שנתקלו באיש שיושב לידן, קטוע רגל, על כיסא גלגלים, משוטט על הכביש, שתוי. הן ניסו להבין איפה הוא גר ואיך אפשר לעזור לו לחזור הביתה, אך לא הצליחו להבין אותו.

כל כך לא רציתי לתקשר איתו, להיות מזוהה איתו. שאלתי אותו איפה הוא גר, והוא אמר את הכתובת. לא הצלחנו למצוא אותה במפה בטלפון הנייד. הפניתי את המבט ממנו וניסיתי להחליט מה לעשות ואיך אצא מהמצב הזה כמה שיותר מהר. אבל לא יכולתי. שאלתי אותו אם הוא יוכל לומר לי איפה לפנות ויכוון אותי לביתו, והוא אמר שכן. אחזתי בכסא הגלגלים שלו ויצאנו למסע המשותף דרך שכונת התקווה. למרות שהוא אמר שהבית שלו נמצא "ממש פה, ימינה", הוא לא היה ממש פה, הוא היה בקצה השני של השכונה. הלכנו את כל הדרך, ל' בכיסא הגלגלים, אני, וחני שהצטרפה כדי לא להשאיר אותי לבד.

צילום: קלאודיה קלה לוין
צילום: קלאודיה לוין

במשך כל המסע שלנו, ל' סיפר לי שברוסיה הוא כתב והוא היה ידוע ומוערך. הוא סיפר לי שהבן שלו משרת פה בצבא, הוא לוחם, חזק. הוא הראה לי את מגן הדוד הגדול שלצווארו ואמר שוב ושוב שהוא יהודי וציוני. כשהגענו לביתו, הוא שאל את חני ואותי אם אנחנו יהודיות, ענינו שכן. הוא סיפר שוב ושוב את אותם הסיפורים, אמר שוב ושוב שהוא יהודי. כשהגענו לפתח המעלית בבניין שבו הוא גר, ל' הודה לי, כמעט דומע, ולקח את ידי ונישק אותה.

כשחזרנו הביתה, חני שאלה אותי אם הייתי נותנת לגבר זר אחר לנשק לי את היד ככה. בוודאי שלא.

* * *

שבת בצהריים, הולכת לבית קפה לפגוש חברות. בדרך, עוברת את גשר ההגנה, כמו תמיד. הגעתי כמעט לקצה הגשר כשהבחנתי באיש שעומד מעבר למעקה מימיני, ובהמשך הדרך איש נוסף שעצר את הקטנוע שלו ומסתכל. התקדמתי אל עבר האיש עם הקטנוע, שאלתי אותו מה קורה, והוא אמר שאינו יודע ותוהה אם הוא מתכוון לקפוץ. לא הצלחתי לשכנע את עצמי שהכל בסדר ושעליי להמשיך ללכת וחזרתי.

כשניגשתי אליו, ושאלתי אותו אם הוא בסדר, הוא לא הגיב. המשכתי לנסות לשאול מה שמו ולהזמינו לדבר איתי, והוא לא הגיב. ראיתי שהוא מבין אותי, ראיתי שהוא שומע, אבל לא הגיב.

היה לי ברור מהרגע הראשון שראיתי אותו שהוא דובר רוסית, אז עברתי לרוסית. הצגתי את עצמי והמשכתי לנסות לדבר איתו. ברוסית, הוא לא יכל להתעלם ממני יותר. כשדיברתי ברוסית, הכאב שפניו הראו היה בולט יותר. כשדיברתי ברוסית, הוא הגיב אליי. הוא ביקש ממני להתרחק, להניח לו, הוא דיבר איתי מתוך הקרבה שנוצרה ברגע שהבנו שאנחנו מדברים את אותה שפה, שאנחנו מגיעים מאותו מקום.

רק אחרי דקות ארוכות הגיעו כוחות המשטרה שבסופו של דבר החזירו אותו בכוח לצד ה"נכון" של המעקה. רק לאחר שהכניסו אותו לניידת המשטרה, אזוק וחבול, הוא הסכים לומר לי את שמו. ואז הוא נלקח, לא יודעת לאן.

* * *

לפני שבוע, הלכתי באחד הרחובות המרכזיים בתל אביב וחלפתי על פני אשה מבוגרת, עם מטפחת על הראש, יושבת על מדרגה קטנה ומולה קופסת פלסטיק גדולה ומלוכלכת ובה כמה עשרות אגורות. פשפשתי בארנק שלי וחזרתי לשים כמה שקלים. המשכתי ללכת ומשהו עצר אותי. חזרתי אליה, התכופפתי לידה ופניתי אליה: "סליחה?". האשה הצנומה, שקודם הסתירה את פניה בידה, התכווצה עוד יותר במקומה. עברתי לרוסית ושאלתי אותה אם אני יכולה להביא לה משהו לשתות או לאכול. ברגע שהיא שמעה אותי פונה אליה ברוסית, היא הסתכלה לי בעיניים וחייכה. היא הודתה לי ואמרה שהיא מסודרת, שהביאו לה לאכול ולשתות, ושבכלל היא ממש עוד מעט הולכת. היא דיברה אליי פתאום כמו אל נכדה. ולי היא הזכירה את סבתא.

* * *

במשך שנים רבות, המשכתי ללכת ולא עצרתי ליד המקום הזה. המשכתי ללכת ולא רציתי להיות מזוהה עם השפה הזאת, עם המסכנות הזאת, עם הקשיים האלו. במשך שנים, הרוסית הייתה שמורה לבית, למשפחה. ובחוץ אני אשה אחרת. נהניתי מהפריבילגיה של להיות מסוגלת לעבור בקלות (אחרי הרבה עבודה קשה) כלא דוברת רוסית. זה עבד לא רע, אלא ששילמתי על כך מחיר.

על המחיר אני לומדת מהמפגשים האלה. אני לומדת על הכאב שיש בלהיאלץ לוותר על שפה ותרבות. אני לומדת על כמה שקופים הם האנשים האלה בחברה שלנו, וגם לי הם היו שקופים. כי הרחקתי את עצמי מהןם, וכך גם ממשפחתי ומעצמי. אני לומדת כמה כוח יש בשפה ובתרבות המשותפת. וכמה כוח יש בתקשורת בשפה, המילולית וזו הלא מילולית, שחקוקה לנו בלב ומאפשרת גישה ישירה אליו.

כנראה שיעניין אותך גם: