• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

שפת רחוב

במשך שנים רבות הרוסית הייתה שמורה לבית, למשפחה. ובחוץ אני אשה אחרת. על המחיר אני לומדת ממפגשים שהיו לי בזמן האחרון
טניה רובינשטייןטניה רובינשטיין

פעילה פוליטית קווירית, פמיניסטית, נגד הכיבוש ולמען שחרור כל בעלות ובעלי החיים, ורכזת כללית שותפה בקואליצית נשים לשלום.

на русском

הגעתי לישראל מרוסיה בסוף שנת 89', יחד עם משפחתי. מאז ועד השנה האחרונה, השקעתי מאמצים אדירים בנסיון להרחיק את עצמי מהמעמד ומהסטיגמה של "עולה מרוסיה". רק לאחרונה אני מתחילה להבין שאולי כדאי לי להפסיק להתרחק ולהתחיל לאמץ את המקום הזה, שהוא חלק בלתי נפרד ממני. ברצוני להביא כאן כמה מפגשים שנגעו במה שניסיתי להדחיק והראו לי שהוא תמיד יהיה שם.

* * *

חוזרות הביתה ממסיבה, מאוחר בלילה, שיכורות ומאושרות. בכניסה לשכונת התקווה, כמה נשים צעירות שואלות אם אנחנו מדברות רוסית. חברותיי עונות אוטומטית שלא, ואני מהססת לרגע ואז אומרת שכן. הן מסבירות שנתקלו באיש שיושב לידן, קטוע רגל, על כיסא גלגלים, משוטט על הכביש, שתוי. הן ניסו להבין איפה הוא גר ואיך אפשר לעזור לו לחזור הביתה, אך לא הצליחו להבין אותו.

כל כך לא רציתי לתקשר איתו, להיות מזוהה איתו. שאלתי אותו איפה הוא גר, והוא אמר את הכתובת. לא הצלחנו למצוא אותה במפה בטלפון הנייד. הפניתי את המבט ממנו וניסיתי להחליט מה לעשות ואיך אצא מהמצב הזה כמה שיותר מהר. אבל לא יכולתי. שאלתי אותו אם הוא יוכל לומר לי איפה לפנות ויכוון אותי לביתו, והוא אמר שכן. אחזתי בכסא הגלגלים שלו ויצאנו למסע המשותף דרך שכונת התקווה. למרות שהוא אמר שהבית שלו נמצא "ממש פה, ימינה", הוא לא היה ממש פה, הוא היה בקצה השני של השכונה. הלכנו את כל הדרך, ל' בכיסא הגלגלים, אני, וחני שהצטרפה כדי לא להשאיר אותי לבד.

צילום: קלאודיה קלה לוין
צילום: קלאודיה לוין

במשך כל המסע שלנו, ל' סיפר לי שברוסיה הוא כתב והוא היה ידוע ומוערך. הוא סיפר לי שהבן שלו משרת פה בצבא, הוא לוחם, חזק. הוא הראה לי את מגן הדוד הגדול שלצווארו ואמר שוב ושוב שהוא יהודי וציוני. כשהגענו לביתו, הוא שאל את חני ואותי אם אנחנו יהודיות, ענינו שכן. הוא סיפר שוב ושוב את אותם הסיפורים, אמר שוב ושוב שהוא יהודי. כשהגענו לפתח המעלית בבניין שבו הוא גר, ל' הודה לי, כמעט דומע, ולקח את ידי ונישק אותה.

כשחזרנו הביתה, חני שאלה אותי אם הייתי נותנת לגבר זר אחר לנשק לי את היד ככה. בוודאי שלא.

* * *

שבת בצהריים, הולכת לבית קפה לפגוש חברות. בדרך, עוברת את גשר ההגנה, כמו תמיד. הגעתי כמעט לקצה הגשר כשהבחנתי באיש שעומד מעבר למעקה מימיני, ובהמשך הדרך איש נוסף שעצר את הקטנוע שלו ומסתכל. התקדמתי אל עבר האיש עם הקטנוע, שאלתי אותו מה קורה, והוא אמר שאינו יודע ותוהה אם הוא מתכוון לקפוץ. לא הצלחתי לשכנע את עצמי שהכל בסדר ושעליי להמשיך ללכת וחזרתי.

כשניגשתי אליו, ושאלתי אותו אם הוא בסדר, הוא לא הגיב. המשכתי לנסות לשאול מה שמו ולהזמינו לדבר איתי, והוא לא הגיב. ראיתי שהוא מבין אותי, ראיתי שהוא שומע, אבל לא הגיב.

היה לי ברור מהרגע הראשון שראיתי אותו שהוא דובר רוסית, אז עברתי לרוסית. הצגתי את עצמי והמשכתי לנסות לדבר איתו. ברוסית, הוא לא יכל להתעלם ממני יותר. כשדיברתי ברוסית, הכאב שפניו הראו היה בולט יותר. כשדיברתי ברוסית, הוא הגיב אליי. הוא ביקש ממני להתרחק, להניח לו, הוא דיבר איתי מתוך הקרבה שנוצרה ברגע שהבנו שאנחנו מדברים את אותה שפה, שאנחנו מגיעים מאותו מקום.

רק אחרי דקות ארוכות הגיעו כוחות המשטרה שבסופו של דבר החזירו אותו בכוח לצד ה"נכון" של המעקה. רק לאחר שהכניסו אותו לניידת המשטרה, אזוק וחבול, הוא הסכים לומר לי את שמו. ואז הוא נלקח, לא יודעת לאן.

* * *

לפני שבוע, הלכתי באחד הרחובות המרכזיים בתל אביב וחלפתי על פני אשה מבוגרת, עם מטפחת על הראש, יושבת על מדרגה קטנה ומולה קופסת פלסטיק גדולה ומלוכלכת ובה כמה עשרות אגורות. פשפשתי בארנק שלי וחזרתי לשים כמה שקלים. המשכתי ללכת ומשהו עצר אותי. חזרתי אליה, התכופפתי לידה ופניתי אליה: "סליחה?". האשה הצנומה, שקודם הסתירה את פניה בידה, התכווצה עוד יותר במקומה. עברתי לרוסית ושאלתי אותה אם אני יכולה להביא לה משהו לשתות או לאכול. ברגע שהיא שמעה אותי פונה אליה ברוסית, היא הסתכלה לי בעיניים וחייכה. היא הודתה לי ואמרה שהיא מסודרת, שהביאו לה לאכול ולשתות, ושבכלל היא ממש עוד מעט הולכת. היא דיברה אליי פתאום כמו אל נכדה. ולי היא הזכירה את סבתא.

* * *

במשך שנים רבות, המשכתי ללכת ולא עצרתי ליד המקום הזה. המשכתי ללכת ולא רציתי להיות מזוהה עם השפה הזאת, עם המסכנות הזאת, עם הקשיים האלו. במשך שנים, הרוסית הייתה שמורה לבית, למשפחה. ובחוץ אני אשה אחרת. נהניתי מהפריבילגיה של להיות מסוגלת לעבור בקלות (אחרי הרבה עבודה קשה) כלא דוברת רוסית. זה עבד לא רע, אלא ששילמתי על כך מחיר.

על המחיר אני לומדת מהמפגשים האלה. אני לומדת על הכאב שיש בלהיאלץ לוותר על שפה ותרבות. אני לומדת על כמה שקופים הם האנשים האלה בחברה שלנו, וגם לי הם היו שקופים. כי הרחקתי את עצמי מהןם, וכך גם ממשפחתי ומעצמי. אני לומדת כמה כוח יש בשפה ובתרבות המשותפת. וכמה כוח יש בתקשורת בשפה, המילולית וזו הלא מילולית, שחקוקה לנו בלב ומאפשרת גישה ישירה אליו.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. רומן

    עלית על המפתח
    וזה המקום הכי נכון שאנשי העלייה הזו יכולים להיות בה
    אחרי ההדחקה והבושה, אחרי הקבלה וההתערות מגיעה החזרה הזאת למקורות מהמקום הבטוח והגאה ובסופו של דבר זו היכולת לתקשר בצורה כנה וישירה יותר עם הרבה יותר בני אדם.

    וזה אדיר וכיף.

  2. כרמלה כ. שלומי

    הסיפורים הקטנים האלה והדיבור הפנימי שלך עם עצמך כל כך חזקים וחודרים את הלב. תודה!

  3. אלדד לוי

    איזה פוסט מעניין. תודה על תאור החוויות.
    אני תוהה מאיפה מגיע המקום של הבושה/הסתייגות מן הרוסית. קשה להצביע על שפה שקנתה לה שבתה יותר ברורה בחברה הישראלית מן הרוסית – היא הלכה למעשה השפה השניה בישראל ובמקומות מסוימים גם הראשונה.
    לא חשבתי מעולם שאשמע על בושה בקרב דוברי רוסית לאור השינוי העצום שעליה זו כוננה בחברה הישראילת. אני מודע היטב לשבר הזהותי של עולי אתיופיה כמון זה של עולי עדות המזרח לפניהם, אבל אני יודע גם שמי שנתן את הטון לשימור התרבות המקומית היו במידה רבה ה"רוסים".
    האם לדעתך זה נבע מזה שעלית בעליה הראשונה הגדולה? זו האידיולוגית יותר והיותר מכוונת ל"ישראליות" ואילו העליות האחרות מבריה"מ המאוחרות יותר, הגיעו עם פחות להט ציוני ויותר סקפטיות לגבי התרבות הישראלית?
    בכל מקרה השכלתי
    תודה

    1. אליזבט

      גם אני התביישתי ברוסית בפי ומביוחד בפי הוריי. אני מניחה שמכות הרצח שחטפתי בבתי הספר תוך כדי שצעקו עליי שאני רוסיה מסריחה/זונה רוסיה תרמו לזה.
      עלינו ב-1990.

  4. מיה

    זה כל כל נכון! לגביי, ואני בטוחה שגם לגבי עוד הרבה אנשים. כמוך, רק לאחרונה הצלחתי להתגבר על התחושות שאת מדברת עליהן. כתבת את זה בצורה כל כל כנה ומרגשת! ממש גרמת לי לבכות…

  5. מרינה

    כמה הזדהות.

  6. דן

    החוויות האלה, של רוסים שגדלו כאן מול התרבות הרוסית והשפה הרוסית, תמיד מזכירות לי את מה שההורים שלי חוו למול הערבית של ההורים שלהם. היום, כשאני מגדל ילד חצי-רוסי בבית, זה הרבה פעמים נראה שלי יותר חשוב מאשר לאשתי שהוא ילמד רוסית – או יותר נכון, גם אם זה חשוב לה, זה לא מסתדר ולא טבעי לה לדבר איתו רוסית ולא עברית

  7. מרון

    מרגש, תודה רבה.

  8. איליה

    אני חושב על כל הפעמים בהן בחרתי לשתוק ולהתחבא, כאשר הייתי האדם היחיד שיכל לעזור…

  9. אלי

    כל הערכתי לך על האומץ להושיט יד ולסייע.
    אני ישראלי יליד הארץ. "דור שני", כך שהסיכויים שאראה הומלס או קבצן "כמוני" אינם גבוהים. עדיין – כילד התביישתי פה ושם במראה ובעברית של הוריי, בשכונה שלי היו משוגעים שבאו "משם", וכד'. אין כמעט אחד שנקי מזה.
    מצד שני, אני עובד באיזור היי-טק והשפה השלטת (מחוץ לעברית כמובן) שאני שומע במעלית ובמסעדות הסמוכות היא רוסית. כך שיש (תמיד) מקום לאמפטייה ולצער, אך בסיכום הכללי העלייה הרוסית (גם משנות השבעם וגם משנות התשעים) יכולה להרגיש לא רע עם עצמה.

  10. פריץ היקה הצפונבוני

    אצלנו ברחובות אני שומע המון רוסית גם הילדים והנוער. כיקה אני מקנא בהם הרי התבישנו לדבר גרמנית והמון יקס מדור ההורים שלי לא ידעו עברית כולל אבא שרק ידע להתפלל מתוך הסידור .
    הרי האבות המיסדים של ישראל באו ברובם הגדול מרוסיה הצארית -כולל החלק הפולני המסופח .בכפרנו ירקונה היו רק 2 משפחות של יקס היתר היו עליה 3 האריסטוקרטיה של הישוב דברו רוסית ויידיש .אריאל שרון מכפר מל"ל ידע רוסית מהבית ויכל לדבר עם מנהיגים רוסיים בשפתם. בבית בחוץ רק עברית. אלה הטיפוסים שמאיר שלו מתאר בספרו ,,רומן רוסי"'. אני חושב שהעליה הרוסית היא הכי פחות מופלית מיתר העליות. כל הגירה גוררת קשיים וסבל. והרבה לא צולחים את המשבר.

  11. רמי (RAMSKI) פולני עד שנת 1957

    לא,זה לא נאמר בציניות . אם בכלל אז ציניות עצמית כי לי זה לקח בערך 50 שנה.
    רק אחרי כתריסר שנות אבהות וביקור בוארשה הבנתי כמה זה היה טיפשי.
    על תשפטי אותי לחומרה ישראל של 1957 הייתה כור היתוך לוחץ ביותר שבראשו אנשים יוצאי פולין עם מבטא אידי כבד בעברית (אבל גם דוברי פולנית) שכמעט הכחישו את קיומה של פולין כארץ של יהודים (כ-10% מהאוכלוסייה לפני 1939).
    למרות זאת אני רציתי להיות צבר
    יפה לך שהמהפך הזה קורה לך.
    עד שאני נזכרתי הפולנית שלי הפכה עילגת וחבל.
    למרות זאת פולניותי הלאטנטית עזרה לי מאד "כשגויסתי" ב-89 או 90 ללמד עולים מברה"מ עברית. כנראה שעשיתי שם משהו טוב כי יום אחד ברח' יפו (בי-ם) התנפלה עלי ז'אנה בנשיקה עסיסית על הלחי וטענה בנחישות שהיא קיבלה חזרה את רישיון הרוקחות שלה בזכותי. מעיין סגירה חלקית של מעגל סלאבי כזה.

  12. יאנה

    מבחינתי הרוסית, דווקא מהיכרות מבפנים, מזוהה לא עם מסכנות אלא עם פנאטיות, שיכורות, אנטישמיות, חינוך נוקשה וגזענות מתנשאת.

  13. אבי

    ריגשת ונגעת עמוק בלב .כבוד טניה.

  14. אלכס

    בחרת לקשור את השפה הרוסית, בה כפי הנראה אינך נוטה לעשות שימוש לעיתים קרובות, עם החצר האחורית מאוד של החברה הישראלית. בחירה שהתבססה על חוויותייך ממפגשים עם אנשים החיים בשולי החברה. תיאור המקרים הללו, שהיטבת כל כך להמחישם, בהחלט נוגע ללב.

    הנושא, הרי, מוכר לרבים מהעולים, ולכותב שורות אלה בתוכם, שהגיעו למדינה בגיל מאוד צעיר, כילדים, יחד עם הוריהם. עם השתלבותם (של חלקם, לפחות) במסגרות המקובלות של החברה הישראלית – שכללה התחברויות עם ילידי הארץ, לימודים בבית-הספר, גיוס לצבא, השכלה על-תיכונית, כניסה לשוק העבודה וכו' – השימוש בשפת אמם הוגבל בדרך כלל לארבע קירותיו של בית הוריהם. ייתכן מאוד, שהסיבה לכך, מלבד חוסר הצורך לדבר רוסית (עקב שליטתם בעברית), היא נסיון (אולי בתת-המודע) להימנע מהשימוש בשפה כדי להדגיש (היכנשהו בתוכם) את השתלבותם בארץ, והפניית הגב לשורשים מהם הגיעו (אולי גם כתוצאה מאי-אילו התנכלויות, מהם סבלו בימיהם הראשונים בארץ. חבלי קליטה, כפי שאומרים…).
    הייתכן, טניה, (וזו רק השערה, אז אתנצל מראש על הסקת המסקנות החפוזה) כי הדיבור בשפה שפושקין, לרמונטוב, גריבויידוב, טולסטוי, צ'כוב, פלטונוב, דובלטוב (שנוגע אף הוא לא מעט בחוויותיו כמהגר, אבל בארה"ב) ועוד רבים עשו בה שימוש כל כך יפה, נתפס אצלך (עוד בטרם פגישותייך עם הנפשות הסובלות הללו) כמשהו אשר מזוהה ישירות עם אי השתלבות, עוני, שכרות ועוד מרעין בישין? ואז, אשר יגורת ממנו, בא לך…

  15. הדס

    מרגש!! כמה אנושיות ואהבה אחד/ת לשני/ה אנחנו מאבדים כי נותנים לחברה לסגור אותנו, לצמצם אותנו. מי ייתן וכולנו ניפתח עוד הפעם להיות מי שאנחנו באמת! תודה על מאמר מקסים!