האיום החדש על החינוך הציבורי

הצעת חוק "אחריות המדינה לחינוך ציבורי" רק מחזקת את תהליכי ההפרטה, ההפרדה ואי-השוויון ומרסקת את החינוך הממלכתי, ולמה כדאי ללמוד לקח ממה שקרה למערכת החינוך בצ'ילה
אמנון פורטוגלי

בסוף יולי 2013 הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק אחריות המדינה לחינוך ציבורי. ההצעה הינה יוזמה של תנועת "הכל חינוך" וחתומים עליה 30 חברי כנסת מובילים מהאופוזיציה ומהקואוליציה. דברי ההסבר לחוק ומטרתו הם נופת צופים ועשויים לכאורה להתקבל על ידי "כולם" – אבל למעשה הנם מלאים במסרים נוגדים וסותרים. מטרת החוק היא "להבטיח את זכותו של כל תלמיד במדינת ישראל לחינוך הולם, איכותי, נגיש, זמין, תואם, שוויוני וללא אפליה, ולהבטיח את חובתה של המדינה למימוש, הגנה ומימון זכות זו בדרך של חינוך מורשה, מפוקח וציבורי המקנה ערכי יסוד, השכלה ראויה ומיומנויות למידה והמבטא את ערכיה היהודיים והדמוקרטיים של מדינת ישראל". אלא שבין מטרת החוק וסעיפיו פעורה תהום רחבה: האחרונים נוגדים את מטרתה, מונעים הקמת מערכת חינוך ממלכתית ומחזקים את תהליכי ההפרטה, ההפרדה ואי-השוויון הנוכחיים. אלו החתומים על הצעת החוק צריכים לשקול שנית את תמיכתם בה.

אציין ארבע בעיות עיקריות בהצעת החוק:

1. לפי הצעת החוק, מוסד חינוך מורשה אינו מחויב בתוכנית לימודי הבסיס (ליבה), וזהו בדיוק החינוך המוכר שאינו רשמי הקיים כיום – שהוא אבי-אבות החטאת.

2. על פי דברי ההסבר לחוק, "מוסדות חינוך שיבחרו שלא לאמץ את תוכנית לימודי הבסיס במלואה יתוקצבו ב-25% מסך התקציב. זאת בשל חשיבותם הרבה של לימודי הבסיס". (הדגשה שלי – א"פ). ולפי סעיף 19 (ב) לחוק, "סל חינוך לתלמיד במוסד חינוך מורשה (שאינו מחויב בתוכנית לימודי הבסיס – א"פ), ימומן ב-25% מעלות הסל".

3. סעיף 23 להצעת החוק מרשה למוסד חינוך לקבל מימון נוסף לפעילותו, מתרומות, מתשלומי הורים ומכספי רשויות מקומיות, מלבד דמי הסל המשולמים בידי משרד החינוך ורשויות החינוך המקומיות. התוצאה של מהלך זה תהיה שתי מערכות חינוך: מערכת חינוך ציבורית לעניים, ומערכת ציבורית-פרטית לתלמידים משכבות מבוססות.

4. מהות הצעת החוק משקפת תפיסה של הפרטת החינוך. כך, החינוך הממלכתי נעלם בהצעה והומר בחינוך "ציבורי" שניתן על ידי ארגונים שונים ובכלל זה "תאגיד הפועל שלא למטרות רווח או מוסד או רשת חינוך שקיבלו אישור מהמנהל הכללי לנהל מוסדות חינוך". את האיסור לפעול למטרות רווח ניתן יהייה לעקוף בקלות, כך שלמעשה הצעת החוק פורצת פתח רחב להקמת מוסדות וארגוני חינוך פרטיים למטרות רווח. מבחינה זו, קבלת הצעת החוק משמעותה הפרטה וריסוק החינוך הממלכתי.

הצעת החוק בעייתית לא רק מבחינת תפיסה אידאית פוליטית, אלא גם מבחינת גישתה הפרקטית. בשוק פרטי לחינוך הכסף מדבר וקובע, ובמערכת חינוך מופרטת אין סיכוי להתחרות בבעלי הון מהארץ ומחו"ל – לא לתלמידים בחינוך היסודי והתיכוני, ולא לסטודנטים במוסדות ההשכלה הגבוהה (מאמרו של פרופ' אריאל רובינשטיין על התוכניות המיוחדות המיועדות לתלמידי רפואה מחו"ל מצביע בדיוק על בעייתיות זו). כפי שכתב דני פילק על מערכת הבריאות הפרטית והציבורית, ישנו ניגוד מהותי בין מערכת חינוך פרטית וממלכתית: במערכת חינוך ממלכתית, המטרה היא לספק שירותי חינוך לאוכלוסייה, וכל מי שצריך מקבל, ללא קשר ליכולת לשלם. לעומת זאת, במערכת החינוך הפרטית, הקריטריון העיקרי לקבלת שירותים הוא היכולת לשלם, ומי שמשלם יותר, מקבל שירות טוב יותר.

יש מקום לתיקון שני החוקים הקיימים: חוק לימוד חובה 1949 וחוק חינוך ממלכתי 1953, שעשויים טלאי על טלאי, ואף לחקיקת "חוק יסוד חינוך", שיחליף את החקיקה הקיימת. אבל אסור שהחוק המוצע כעת ימסד את הבעיות של המצב הנוכחי. יש לעשות אבחנה ברורה בין החינוך הפרטי לחינוך הציבורי, כאשר בתי הספר הממלכתיים (הציבוריים) חייבים ללמד את כל תוכנית הליבה, להעסיק מורים מורשים בלבד ולעמוד בפיקוח ציבורי; ולעשות כל זאת בחינם.

אפשר להבטיח תוכנית לימודים אחידה, ושכר ותנאים אחידים ללא תלות במי הבעלים, ומי מנהל את המוסד, כולל ועד הורים. השדה הזה כבר פרוץ, ולא נראה לי שיסגרו את אורט, עמל, ומוסדות חינוך דומים; אבל הבעלים ו/או המנהלים של מוסד חינוכי ציבורי חייבים לעמוד בכל התנאים ולא לגבות אף לא שקל אחד מהתלמידים. תוכנית לימודי הבסיס צריכה לתפוס את החלק הארי של מערכת השעות, כאשר חלק משעות הלימוד (נאמר עד כשליש) ייקבע על ידי הקהילה/רשות החינוך המקומית וכו', על פי סטנדרטים ברורים ויידועים, ובחינם. כל מי שרוצה משהו שונה, נוסף, מופחת ליבה, שיתכבד ויקים לעצמו בי"ס פרטי ויממן אותו (100%) בעצמו. וכפי שכבר ראינו בביה"ס "חברותא", בלי מימון ציבורי מוסדות פרטיים ואליטיסטיים לא מצליחים להתקיים.

הפרטת מערכת החינוך בצ'ילה

בתחום החינוך, כמו בתחום הדיור והרפואה, ההפרטה היא הבעיה והשוק הפרטי אינו הפתרון. חשוב ללמוד מהרפורמות ומהפרטת מערכות החינוך בארה"ב ובצ'ילה – בה אתמקד (קראו את מאמרו של יאיר ברק על "40 שנה למהפיכה הניאו-ליברלית הראשונה").

במהלך הדיקטטורה של אוגוסטו פינושה, החינוך, שנחשב בעבר כציבורי, מוסחר ונארז מחדש כמוצר, כביזנס בהשקעה פרטית, ובמטרה להפיק רווחים פרטיים בלבד. חזונו של פינושה למערכת החינוך היה שהשוק החופשי יביא לייעול ולאופטימיזציה ויגמול את מוסדות ההשכלה מתמיכת המדינה. ההיגיון של הממשלה הצ'יליאנית דאז, פשוט ומוכר: תחרות מהווה תמריץ חזק להישגים אישיים בבני אדם, ואותו הדבר יהיה נכון גם במקרה של מערכת החינוך. על מנת לשפר את האיכות הנמוכה של רבים מבתי הספר והאוניברסיטאות, הכרחי שהם יהיו כפופים לאתגרים התחרותיים, שיאלצו אותם להעלות את רמת ההוראה שלהם. אף לא אחת משמונה האוניברסיטאות הקיימות היו כפופות לאתגרים תחרותיים ביניהן, שכן הובטחה להן תמיכה כספית מתקציב המדינה. לפיכך חייבים להבטיח תנאים ליצירת תחרות, תנאים שיווצרו על ידי יצירת אוניברסיטאות חדשות, קידום מוסדות להשכלה גבוהה שאינם אוניברסיטאות, שינוי שיטת תמיכת מדינה בהשכלה גבוהה, והקטנת "עלויות התפעול" של האוניברסיטאות הקיימות – לשון נקייה לקיצוץ דרסטי במימון הממשלתי. השיטה החדשה תוותר על פיקוח מדינה ורגולציה לטובת "השליטה העקיפה של איכות אקדמית", שתיווצר על ידי תחרות בין האוניברסיטאות.

כדי לממש את חלומה, הממשלה הצ'יליאנית תחת פינושה פירקה את מערכת החינוך הציבורי ובתי ספר הציבוריים הועברו לרשויות מקומיות, אשר קיבלו סבסוד לתלמיד ממשרד האוצר הצ'יליאני. במקביל נוצרה שיטת שוברים כדי לסבסד חינוך פרטי בקטגוריה חדשה של בתי ספר, בעיקר בתי ספר פרטיים שלא למטרות רווח. המימון לבתי הספר הציבוריים קוצץ באופן שיטתי במטרה ליצור ואקום חינוכי שיתמלא על ידי מערכת ההשכלה הפרטית. איגודי המורים ותומכי החינוך חוסלו בשנת 1973. כל המורים והמחנכים במערכת הציבורית הקיימת היו צריכים לעבור לבתי הספר העירוניים או להתפטר מתפקידם ולהגיש בקשה למשרת הוראה במערכת הפרטית החדשה. גם מערכת האוניברסיטאות הציבוריות של צ'ילה עברה שינוי יסודי: הממשלה איפשרה הקמת אוניברסיטאות פרטיות ללא כוונת רווח. המכללה להוראה באוניברסיטה של ​​צ'ילה, עם מסורת של הכשרת מורים, הופרדה מהאוניברסיטה והפכה לישות נפרדת במטרה למשוך תלמידים עם הישגים נמוכים יותר בחינוך העל-יסודי. אנשי צבא מונו כרקטורים של האוניברסיטאות הציבוריות במטרה לטהר אותן מאנשי סגל וסטודנטים החולקים על הגישה הניאו-ליברלית הממשלתית. חופש הדיבור והמחקר הוגבלו בצורה משמעותית.

תוצאות הרפורמות והפרטת החינוך בצ'ילה מורות על כשלון הרסני. לפי דו"ח ה-OECD בתחום החינוך לשנת 2013, צ'ילה נמצאת במקום ה-33 מתוך 36 מדינות, גם לפי הדו"חות של הפורום הכלכלי העולמי WEF, מערכת ההשכלה והחינוך בצ'ילה מפגרת אחרי העולם. במדינה קיימת מערכת ההשכלה הגבוהה היקרה ביותר (מותאמת להכנסה) בעולם. בחישוב לתלמיד, המדינה מוציאה פחות מכל מדינה מפותחת אחרת, והסטודנט מוציא יותר. אי-השוויון המובנה בתוכנית מאפשר לאליטות חברתיות לנצל את היתרונות של מדיניות חינוך זו כדי להבטיח את אחיזתם בעושר.

כשלון ההפרטה של החינוך בצ'ילה הוציא את הסטודנטים לרחובות. באוגוסט 2011, אלפי סטודנטים ואזרחים צ'יליאנים התאספו באלמדה, הרחוב הראשי בבירה סנטיאגו, לדרוש רפורמה עמוקה במערכת החינוך. המפגינים טענו כי מערכת החינוך של צ'ילה לוקה בחסרון מובנה מהותי, שכתוצאה ממנו היא מציבה את המיעוטים ואת הנוער מהמעמדות הנמוכים בבתי ספר ממלכתיים באיכות נמוכה, שמקבלים מימון בחסר, בעוד שהעשירים נכנסים למוסדות החינוך היסודי המובילים בצ'ילה ובאמריקה הלטינית.

מחאת סטודנטים בסנטיאגו, צ'ילה, 2011. רק 15% מההוצאות על השכלה גבוהה מגיע ממקורות ציבוריים
מחאת סטודנטים בסנטיאגו, צ'ילה, 2011. רק 15% מההוצאות על השכלה גבוהה מגיע ממקורות ציבוריים

המגזין "אקונומיסט", מאושיות כלכלת השוק שאינו חשוד בהתנגדות לניאו-ליברליזם, מקבל ומצדיק במאמר על מחאת הסטודנטים בצ'ילה את טענתם העיקרית כי החינוך הוא טובת הציבור. ה"אקונומיסט" מציין כי החינוך בצ'ילה יקר, והורי התלמידים משלמים את מרבית המחיר: כמעט 40% מהוצאות על בתי ספר והשכלה גבוהה משולמים על ידי משקי בית, הנתון הגבוה ביותר ב-OECD. כמחצית מהתלמידים לומדים במה שמכונה "בתי ספר מסובסדים", בהם העלויות מחולקות בין המדינה וההורים, כאשר ההורים משלמים בממוצע כ-400 דולר לילד בשנה, וזאת במדינה שבה שכר המינימום החודשי הוא 363 דולר. רק 15% מההוצאות על השכלה גבוהה מגיע ממקורות ציבוריים, בהשוואה לממוצע של 69% במדינות ה-OECD, השאר מגיע ממשקי הבית.

כיום בצ'ילה האוכלוסייה סובלת מרמות נמוכות של השכלה (בקושי 8 שנים באוכלוסייה הבוגרת) ועם פער ביצועים מדאיג בין הסוגים השונים של בתי הספר. SIMCE, תוכנית הערכת למידת התלמידים הלאומית המשמשת לניטור ולהתאמת מדיניות חינוך, רשמה פערי שיא בציונים בין התלמידים בבתי הספר השונים בשנת 2010: תלמידי בית ספר ציבוריים עירוניים קיבלו ממוצע של 60.5% בציון המבחן המקיף, ואילו עמיתיהם בתוכנית השוברים ובבתי הספר הפרטיים קיבלו ציון ממוצע של 67% ו-80% בהתאמה.

כך במקום מצוינות פדגוגית, הסטאטוס הפך לקריטריון על פיו ההורים "הצרכנים" בוחרים את בתי הספר לילדיהם. להיות "bien educado", או משכיל, הוא להתאים למעמד, להיות מחונך, עם נימוסי שולחן טובים ולהימנע מנושאים שנויים במחלוקת. אלו הם הכלים הרלוונטיים להצלחה, זו הפכה להיות החשיבות של החינוך.

כנגד ההשקפה השמרנית הניאו-ליברלית הרואה בחינוך עסק למטרות רווח, חייבים לומר מספר דברים:

מערכת חינוך ולימוד ציבורית המקנה לימוד, ידע ודרכי חשיבה באמצעות בתי ספר יסודיים ותיכוניים, מכללות ואוניברסיטאות, הנגישה לכל האזרחים, הינה חיונית לדמוקרטיה יציבה ולכלכלה דינמית ומשגשגת. אזרח יכול להיות חופשי רק אם הוא חי בחברה חופשית, וחברה לא יכולה להיות חופשית ללא אנשים החושבים באופן חופשי וללא חופש גישה למידע.

דמוקרטיה אמיתית חופשית מחייבת מערכת חינוך ציבורית. את/ה לא תהי/ה חופשי/ה אם אינך יודע/ת מה את/ה מסוגל/ת לעשות, מה האפשרויות שעומדות בפניך, מה משפיע עליך, ואיך לעשות את הדברים שאכפת לך מהם. כמו כן, בין אם למדנו או לא למדנו בבית הספר, במכללה או באוניברסיטה, כולנו מושפעים ממערכת החינוך. בכל רגע אנו נסמכים על אחרים שהם בעלי ידע, הן לדברים מעשיים והן לחופש הפוליטי שלנו.

בדמוקרטיה, הידע צריך לעבור דמוקרטיזציה, ודמוקרטיזציה של ידע יכולה לבוא רק באמצעות מערכת חינוך ציבורי איכותי הזמינה ונגישה לכל האזרחים והאזרחיות.

אמנון פורטוגלי, מרכז חזן במכון ון-ליר והמכללה החברתית-כלכלית

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שי כנעני

    אמנון פורטוגלי צודק מאוד בביקורת על הצעת החוק.
    השימוש בביטוי חינוך ציבורי במקום חינוך ממלכתי מקורו בוועדת דברת, אחד מחבריה היה שי פירון, שר החינוך הנוכחי. כך שהצעת החוק היא ווריאציה על המלצות דוח דברת.
    הצעת חוק החינוך הציבורי היא במהותה העצמה של תהליך פירוק מערכת החינוך מכל ערכים.
    עמותות שלא למטרות רווח יקיימו בתי ספר ציבוריים – צאו ולמדו מה קורה בחינוך המיוחד בארצנו הטובה, המתקיים מכוח חוקי החינוך והוא חינם להורים. גופים למטרות רווח מקיימים בתי ספר שקיומם הוא מכוח החוק.
    הבעיה העיקרית של מערכת החינוך בישראל היא מטרת החינוך. מזה שניים או שלושה עשורים שמטרת החינוך היא הפרט ולא הכלל. אין שילוב הכרחי בין טובת הפרט לבין טובת הכלל. מדיניות כזו מעצימה פערים, מורידה בסופו של דבר את ההישגים והכי גרוע: מבטלת כול ערך חברתי בחינוך. אין שום חשיבה איך תראה החברה בישראל בעוד שני עשורים.

  2. פוקסי

    תודה על פוסט מענין …….

    טוב , נראה שהכותב אחוז כולו בכל מיני פרמטרים חיצוניים , והם אילו שקובעים לגבי דידו את רמתו או טיבו של החינוך . עושר , שכבה סוציו אקונומית , חינוך פרטי , חינוך ציבורי , מי ידו משגת , מי לאיו , ממוצע ציונים על פי סולמות דירוג לעוסים , וכדומה מרעין בשין …….

    יסלח לי הכותב , החינוך הוא בראש ובראשונה מותנה בפרמטרים הנגזרים מההון האנושי . הכסף מעלה ומוריד מעט מאוד . מערכת חינוך רזה , עניה , דלת אמצעים , אבל עם :

    חריפות דידאקטית , יצירתיות אין קץ , מקדשת פילוסופיה במקום ידע לעוס וממוחזר , אוטודידאקטיקה במקום דידאקטיקה רדודה , כריזמה של המחנך , הרי :

    יכולה היא להתחרות ולהשיג אלפי מונים יותר מכל מערכת אחרת בעלת אלק משאבים , ביחוד כך , בעידן שבו טכנולוגיה היא זמינה וזולה ונגישה .

    לא שכסף לא יכול להעלות , ודאי שרצוי , כסף ומשאבים כמה שיותר , יותר טוב !! אבל , על זה עומד דבר ? ברור שזה מוגזם ומופרז ביותר !!

    תודה ………..

  3. שרה דסטה

    ברצוני להביע את תמיכתי לרעיון הפרטת החינוך ובתי ספר ייחודיים , שכן, בית ספר ציבורי מוביל את תלמידיו אשר מתחילים מנקודות פתיחה שונות האחד מהשני ליעד אחיד לכלל התלמידים. בית ספר ציבורי גורם להיעלמות ייחודיות התלמיד הנגזרת ממוצאו, ולהטמעתו בתוך כלל אוכלוסיית התלמידים, ואילו הפרטת החינוך מאפשרת להורה התלמיד לבחור אם ילדו ילמד בבית ספר המחנך לערכים ואמונות החשובות למדינה או כאלה החשובות לו, כלומר, האם הילד ילמד את הערכים של החברה השלטת או את ערכי החברה ממנה הוא מגיע (לדוגמא, ביה"ס "יאפא" ביפו המחנך ילדים ערבים לבעלי זהות ערבית פלסטינית). מה גם שביה"ס הציבורי ותכנית הליבה מחנכת לזהות אחת ואחידה, דבר הגורם לקבוצות השונות במדינה לאבד חלק מזהותם. כלומר, כאשר המדינה השלטת בעלת השפה, התרבות, ההיסטוריה והמאכלים שלה מחנכת את כל תלמידיה לאותם אלמנטים (שפה, תרבות, היסטוריה, מאכלים וכו' ), עם הזמן התלמיד ה"שונה" יאבד את אותם אלמנטים ממנו הוא עצמו מגיע, כלומר את זהותו.