לזכרה של דינה גור

החיים הפנימיים של דינה גור היו עשירים ורבי גוונים. אם אי אפשר לחיות כמו שהיא הבינה את החיים – אז – לא, תודה. לא צריך. הספד
רוחמה מרטון

ד"ר רוחמה מרטון היא המייסדת והנשיאה של עמותת רופאים לזכויות אדם

דינה מילאה את חייה בתוכן, בתוכן שהתאים לה.

היא החלה סוג של חיים חדשים עבור עצמה, בגיל בו נפרדה בפנימיותה מהמוות, ממות אמה היפה, האבודה והאובדת. החלה "חיים עם טעם", עם התבוננות בעולם, עם ביקורת על מה שחונכה עליו – יופיה, בגדיה המעולים, ביתה הנקי ללא רבב עם גבר אלפא לצדה. דינה פיתחה עצמאות בכל מובן: היא מפרנסת את עצמה ולא רק, היא שואלת שאלות, שאלות קשות, היא מחפשת את התשובות שאינן נודפות ריח של שמרנות, של שקרים מוסכמים, של אי-צדק וחוסר הגינות אנושית.

דינה גור
דינה גור

עם כל החיבה וההערכה לחברותיה במחסום ווטש, אחרי יציאות רבות עם שחר למחסומים בגדה המערבית יחד עמן, השאלות עלו והציקו, תבעו ממנה תשובה: האם הפעילות הזו באמת מספקת? האם איננה סוג של פשרה עם הרוע? האם מה שעושים חיילים ומפקדים ומפקדיהם הגבוהים עוד יותר באמת מוצא את תיקונו בפעילות של מחסום ווטש? שאלה ומצאה את תשובתה שלה: לא. אין זה מספיק. אין זה עונה על שאלות עומק של הכיבוש ושל מדיניות הממשלות. ביקורים בבלעין ובכפרי הגדה האחרים, האפשרות המקסימה שלה לדבר עם הפלסטינים בלשונם, והכוונה היא מעבר לשפה הערבית, הובילה אותה לראות עוד היבטים של הכיבוש, לא רק את ביזיונות המחסומים. וכך הקימה עם אנשים נוספים את יש דין, ארגון שבא לתבוע את עלבונם ואת צדקתם של הפלחים הפלסטינים הנפגעים על כל צעד ושעל ואין מי שיעמוד לימינם. להביא לדין את אלה שהיו מעל לחוק ולדין, כמו שאמר בני יובל אז: "יש דין? יש דינה!"

יש דין היה עוד ציון דרך בעצמאותה הפנימית. לא ביטוי ריק של אגו, לא צורך להראות משהו למישהו, אלא ביטוי המתאים לצורך שלה לבטא את תחושותיה, את מסקנותיה ממה שראתה והבינה, את היחודיות שלה. על כן לא הצטרפה לרופאים לזכויות אדם ולא לכל ארגון זכויות אדם אחר.

מה שהיה כה נפלא אצל דינה הוא שהחיים החדשים לא מחו את היופי שהיה בחייה הקודמים, כי אם הצילו אותם מן הצללים שהיו בהם: דינה לא פסקה להיות האשה היפה, המטופחת הלבושה בטעם רב, האמא המסורה לילדיה ולנכדיה הרבים, וזאת בלי להשתעבד לתפקידים הפמיניניים הכרוכים בהם הנעוצים בעולם ממנו באה, שאותו למדה לבחון ולבקר ולא להסכים איתו בשכלה ובמעשיה. הנדיבות הגדולה שלה לא השתנתה כהוא זה. כאז כן עתה. החידוש היה – שלמדה לכעוס, להביע את כעסה גם באופן אישי וגם ברמה העקרונית בלי להיהפך לנרגנת או ממורמרת. היה כף לצחוק איתה, לרכל איתה, לדבר בגנותם של המתעשרים החדשים, של החנפנים, של המצליחנים הנוצצים. היא לא רצתה להיות ולא הייתה חלק מהם ולו כזית.

החיים הפנימיים של דינה היו עשירים ורבי גוונים. היא רצתה לחיות כך ולא אחרת. אם אי אפשר לחיות כמו שהיא הבינה את החיים – אז – לא, תודה. לא צריך.

חבל על דאבדין ואינם משתכחין (אלה שאינם שכיחים, מצויים).

באהבה רבה,

רוחמה

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
    תגובות

     

    This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

    1. ג. אביבי

      לכתו של אדם אהוב הוא אכן כואב, אבל כדאי לברור ביטויים גם אם הם באים לשבח את הנפטר.
      "החלה "חיים עם טעם", עם התבוננות בעולם, …. ביתה הנקי ללא רבב עם גבר אלפא לצדה."
      באים לשבח אישה על פועלה והצלחותיה ומעלים על נס את היותה אישה/נקבת אלפא, זאת שחייה עם זכר האלפא, כאילו הייתה זאבה/קופה שחיה בלהקת זאבים/בבונים.
      ממש מסר אנושי ומתקדם: נ"שים, חפשו גבר אלפא והיצמדו אליו! ההצלחה וההגשמה העצמית שלכן נמדדות בקוצר המרחק בינכן לבין הזכר בן האליטות".
      מיותר לציין שלגבר/זכר אלפא יש תכונות אתניות ומעמדיות מאוד מסוימות.

    2. שושנה חן

      מסכימה עם התגובה. חשתי מאוד לא בנוח למקרא דברי השבח במוכתמים בשוביניזם. למרות רצונה הטובה והערכתה הכנה של רוחמה את דינה ז״ל היא עצמה כנראה אינה האישה המשוחררת שראתה בחברתה שהלכה לעולמה.

    3. קלרה

      באיחור של כשנה אני קוראת את ההספד ואת התגובות.
      אינני מכירה את דינה גור ואולם אני כן מכירה, באופן מספק לטעמי, את רוחמה מרטון.
      ג. אביבי ושושנה חן: טעיתן בהבנת דבריה של רוחמה, ולהלן הדברים כפי שאני מבינה אותם:
      "היא החלה סוג של חיים חדשים עבור עצמה, בגיל בו נפרדה בפנימיותה מהמוות, ממות אמה היפה, האבודה והאובדת. החלה "חיים עם טעם", עם התבוננות בעולם, עם ביקורת על מה שחונכה עליו – יופיה, בגדיה המעולים, ביתה הנקי ללא רבב עם גבר אלפא לצדה."
      כלומר, דינה גור "החלה חיים חדשים…עם ביקורת על מה שחונכה עליו" (אם יותר לי לקצר לצורך ההסבר), ומה שדינה חונכה עליו הוא: "יופיה, בגדיה המעולים, ביתה הנקי ללא רבב עם גבר אלפא לצדה."
      קריאה קפדנית יותר של ההספד היתה מראה לכן ש"חיים עם טעם" הם חיים שבהם גבר אלפא אינו ערך בפני עצמו, ובהכירי את רוחמה – אף לא דבר שראוי לשאוף אליו.