עיני רבותינו אינן מושפלות

המפגש הראשון בין החילוניות הישראלית ליהודיות המזרחית הוליד את השורות הנוקבות שכתב סמי שלום שטרית: "ואל תגעו בפצעי! הם שלי כמו אלוהי שעקרתם בלהט. הם שלי כתומת אהבתי, ששמתם ללעג. הם שלי כמו שירי אימי המוחנקים. הם שלי כמו עיני רבותי המושפלות לפני מלך גואל כל-יכול במכנסי פלמ"ח." – פצע, עקירה, לעג, השפלה.

מי שלא מבין את הכאב הזה, כאב המפגש בין אחים – "זה בוכה על צווארו וזה בוכה על שיניו", לא יוכל להבין את כאב הפרידה ממרן, רבם של כל ישראל, הרב עובדיה יוסף זצוק"ל.

אם המפגש הראשון בין החילוניות הישראלית ליהודיות המזרחית הוליד את הפצע, המפגש של היהודיות המזרחית עם מרן עובדיה יוסף הוליד את התיקון.

עם הרב עובדיה יוסף, עיני רבותינו אינן מושפלות – אדרבא, "אנחנו שאינם כפופים", אנחנו – היינו פה קודם. אנחנו הקולטים, ואתם רק לפני רגע הגעתם. במקום "כור ההיתוך של בן גוריון", הרב אינו מציע "רב-תרבותיות" ושמירה על תרבות המיעוט, אלא – אדרבא, "כור היתוך של מרן". מרן יוסף קארו הוא המרא דאתרא (אדון המקום) של ארץ ישראל. באתם לארץ, תתכבדו ותתפרקו ממנהגכם, והצטרפו למנהג ארץ ישראל (הספרדי – היינו פה קודם).

עם הרב עובדיה יוסף, אנו לא שמים לב ללעג. הרב הוא גדול הדור. לא היה כמותו לעם ישראל כבר מאות בשנים – ממרן יוסף קארו עד מרן עובדיה יוסף, לא היה כמרן. כך כשכל פעם ש"מסעודה משדרות" ראתה את דמותה נלעגת אליה מן הטלוויזיה, היא היתה יכולה להפנות מבטה אל הספרייה המלאה בסלון, ולחייך לעצמה – איפה הם ואיפה מרן?!

עם הרב עובדיה יוסף, א-לוהים מחייך אלינו. כוח ההיתר עדיף. האדם עדיף. החיים עדיפים. לעמוד לימין העשוקים. לשמוע זעקת דלים. מפני דרכי שלום. מפני תיקון עולם. זוכרי שבת, ולא רק שומרי שבת (העולם לא מתחלק רק בין דתיים לחילוניים). מעשה. מעשה. (שמתם לב, בדרשות של הרב הוא מדבר כל הזמן בשלוש רמות: לתלמידי חכמים, לבעלי בתים ולהדיוטות – דרשה בכיתה הטרוגנית). אולי אם הם היו מכירים את הא-לוהים, המחייך אלינו, הלהט לעקור אותו, לא היה כזה גדול.

עם הרב עובדיה יוסף, שירי אימותינו אינם מוחנקים, אין ניתוק מהזהות שלך על כל רבדיה, כשהסמן הבולט הוא היכולת לשיר – אדרבא, הרב ממליץ לחבר שירים ופזמונים בלחן של שירי ערבים, לשורר ולזמר להשם יתברך, בשירים המיוסדים על פי לחן של שירים ערביים. – "על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו".

בסיפור של הרב – אין פצע, אין עקירה, אין לעג, אין השפלה – אדרבא, הרב הוא מקור כוח ומודל להצלחה. הילד העני, שהיה הולך יחף לבית הספר. הנער, שהיה צריך להפסיק ללמוד כדי לסייע בפרנסת משפחתו – הגיע הכי רחוק, מעבר למה שאפשר היה לדמיין – פרס ישראל, הראשון לציון. "חומות הלבנים, שהיו שם כדי לעצור אנשים, שאינם רוצים מספיק לעבור אותן", נופצו לכל עבר. הרב הוא מקור השראה לכל צעיר שהמציאות הישראלית סוגרת עליו – אפשר לפרוץ כל חומת לבנים בכוח הכישרון וההתמדה, בכוח ההכרה בערך העצמי, בזהות ובמסורת ממנה באתה, בכוח השליחות והמחויבות לפרוץ את חומות הלבנים עבור כל מי שיבוא אחריך.

אלי ברקת, ראש בית המדרש ממזרח שמש למנהיגות חברתית וסמנכ"ל כל ישראל חברים

עוד בנושא:

"אהבנו אותו," אמר לי אבא ונאנח | נסים ליאון