אשליות ואפליות בישראל

שדים קיימים בכל תרבות, ומעמדם הלא-מציאותי הופך אותם לתופעה מעניינת ביותר. לאחרונה, מעל דפי עיתון "הארץ", התגולל הפולמוס התקופתי בנוגע ל"שד העדתי" והאפליה האתנית, העדתית או הגזעית בישראל. בהצבת מאמר אחד מול משנהו ניתן לזהות את כל מה ששגוי בדיון הנוכחי על יחסי המעמדות בישראל. יתרה מזאת, נראה ששאלת האפליה איננה עומדת מוכנה כבר ומחכה לתשובה כי אם דורשת מבט חוזר על עצם ניסוחה. מעבר לניסיון לומר, בדרכים שונות, אם יש או אין אפליה, חשוב אף יותר הוא לבחון את מורכבותה.

גישה ראשונה ורווחת, של צ'לו רוזנברג (31.08), מנסה להפריך את קיום האפליה הממסדית וטוענת שישנו פער עקבי בין הנטיות ההשכלתיות של יוצאי עדות המזרח לבין הדרישות המודרניות שפגשו ביעדם הישראלי. במדינות המוצא של המזרחים – מרוקו, תימן או עיראק למשל – עסקו יותר בהשכלה דתית מאשר במדעית ונטייה זו נשמרה, לפי רוזנברג, גם בעליית המזרחים ארצה בשנות החמישים. הפער והנטייה מסבירים לפיו את העדר ייצוג המזרחים בהשכלה הגבוהה או במערכת המשפט. עוד טען רוזנברג, כי "מאז קום המדינה ועד היום לא היתה ואין אפליה במערכת החינוך". הוא מחזק את הטיעון המריטוקרטי (שלטון המוכשרים) וגורס כי כל הרוצה מצליח, והעדר נוכחות מזרחית בולטת בלימודים גבוהים מראה על אחיזתה האיתנה של אותה נטייה מסורתית בימינו אנו.

גישה שנייה, של משה שרעבי (01.09), מנסה לחזק את קיום האפליה דרך חוויות אישיות שלטענת הכותב הן הצד הפרטי של הנתון הכללי, בדבר 9% מרצים מזרחים באקדמיה. הכותב, ד"ר לסוציולוגיה, מתאר את שלבי המעבר בקריירה המקצועית שלו, מתלמיד למתרגל, ואז למרצה. הוא מראה כיצד בכל שלב, או ליתר דיוק ביניהם, נתקל במחסום משונה: לא שכרוהו כמתרגל על אף ציוניו, לא העסיקוהו כמרצה למרות הישגיו, והקציבו לו שכר נמוך מעמיתיו, בגלל טענות שווא. שמו המזרחי משחק תפקיד מפתח בכל אחת מהסצינות הללו, ולכך עוד אחזור.

טענתי היא ששתי הגישות מייצגות תמונת מראה זו של זו, ובכך מעלות את כל מה ששגוי בדיון אפקטיבי על אפליה בחברה בישראל. שתי הגישות מהוות חלקים הפוכים של אותה אידיאולוגיה כלכלית-פוליטית. שני צדדים של אותו מטבע, המאפשרים לדיון להתרחש אך ורק במתכונת עקרה וחסרת כל אבחנה אמיתית. הטעות של רוזנברג היא גיוס פרטני של עובדות בכדי להסביר את החוויה המדומיינת וכמעט סטריאוטיפית של המזרחים, אותה הוא למעשה אינו מסביר. הטעות של שרעבי היא, גם-כן, גיוס פרטני של ניסיון חוויותיו לצורך הדגמת העובדות הכלליות והמחשת "מנגנוני האפליה המוסווים" הנותרים בלתי מוסברים. הראשון גורס שנתוני הפתיחה הם הממצא המכריע לפער שקיים ומיטיב עם האשכנזים; השני מציע שחוויותיו הן הוכחה חד-משמעית בדבר קיומה של אפליה נגד מזרחים. שתי הגישות חותכות חלק מהתופעה הנבחנת, מבודדות והופכות אותו, כל אחת בדרכה, ליסוד המאיר את ההסבר שלהם.

שני הכותבים מסכימים שישנה אפליה אך עבור הראשון היא לא ממסדית או מכוונת, אלא מקרית, ועבור השני היא יזומה ומתוכננת. לשניהם משותפת גישה פסימית או לכל הפחות אפאתית כלפי המתרחש. עבור רוזנברג אין האפליה בעיה ממשית, כלל חברתית, ולכן אין להרבות בדיון מעשי אודותיה. מאידך, שרעבי מציג את הבעיה בצורה כה גורפת ועמוקה עד שנדמה כי כל המחזיק בשם מזרחי דינו נגזר. כמובן, הם מתווכחים ביניהם על הסיבות לתופעה כתשובה לשאלה האם מתקיימת אפליה בישראל? אך רוזנברג לא מסביר מדוע הפער, גם אם היה, נשמר עד היום. שרעבי אינו מסביר את הקשר בין החוויות הפרטיות שלו לבין טענת האפליה הכללית.

כל גישה וכותב נשענים על פן אחד וחלקי של המציאות, העובדתי או החוויתי, ועליו בלבד. מה שנזנח בדרך זו הוא הקשר ביניהם. רוזנברג מדמיין פער קבוע שאותו הוא לא מסביר, אך על גבו מסביר את הטענות לאפליה. מצדו, שרעבי מנסה לגייס את חוויותיו כתומכות בנתון הכללי על האפליה בישראל. אולם מה שחסר בשני הטיעונים הוא היחס והקשר בין החוויה לעובדה, ובמלים אחרות, שאלת ייצוג המציאות. הן רוזנברג והן שרעבי חווים את התופעה מצדדים שונים, על סמך מה שנראה בעיניהם כדרך הקרובה יותר לאמת המציאותית של האפליה בישראל. אולם, בניגוד אליהם יש לשאול כיצד מתקיימת אפליה בישראל? לא מדוע או האם היא ישנה. יש לראות גם כיצד יתכן והיו נתוני פתיחה שונים בין מזרחים לאשכנזים, וגם, בנוסף, כיצד ללא 'תכנון מוקדם' נוצרות חוויות חוזרות של אפליה מזרחית. בשינוי המבט שלנו על השאלה נראה כי התשובה שוכנת בגוף השאלה, רק אם נזהה ונכניס לחשבון את הנעדרת הגדולה, הנוכחת\נפקדת מהדיון, היא כמובן המדינה שאחראית על התנאים שלנו, התושבים.

לעומת הכותבים אטען שיש, וצריך, לעשות הרבה בנידון. השאלה היא, כרגיל, מה לעשות? עוד לפי מרקס שהתווה את הקווים לביקורת האידיאולוגיה, ראשית יש לזכור למקם את האידיאולוגיה בצד של המציאות ולא של הבדיה. כלומר, במקום להניח שנכונותה של גישה אחת מוציאה בהכרח את נכונותה של האחרת, נוכל לנסות להציבן במקביל. כמו שמרקס לא התיימר לתאר את המציאות האמיתית שמאחורי הבדיות האנושיות שלנו, גם ברצוני להראות כיצד המציאות מכילה בעצמה צדדים בעלי אידיאולוגיה, אמונה ופטישיזם. מכאן, הפנטזיה היא ממשית, והיא מעצבת את הדרך שבה אנו מסתכלים על המציאות ופועלים בתוכה.

מרקס מזכיר לנו שעצם הדמיון של מציאות ממשית ונייטרלית, הוא הסממן הראשון לפעולתה של אידיאולוגיה. העובדות, בסופו של דבר, לא משנות. האשליות נמצאות לא במה שאנו חושבים אלא דווקא במה שאנו עושים. הפנטזיה של המציאות כל כך בסיסית עד שמציבים אותנו כנגד עובדות לא נוחות אנו נוטים לומר: "כן, אני יודע טוב מאוד, אבל…". כך אנו מגיבים לטענות הגזענות נגד מהגרים וערבים, וכך אנו מגיבים נגד טענות לזיהום בריאותי וסביבתי. ברור לנו ואנו יודעים טוב מאוד שיש לקדם שוויון לכל אזרח, אך אנו בכל זאת מעדיפים פחות להשכיר דירה לערבים, או לא לשכור לעבודה מזרחיים. כמו-כן, מאוד הגיוני לנו שזיהום הסביבה מזיק ומסוכן, ובכל זאת, מדי פעם, אנו שוכחים להרים או מעדיפים לזרוק.

המנגנון הזה, שמכונה ההכחשה הפטישיסטית של העובדות, פעיל כל אימת שאנו דנים ביחס המעשי של פלוני לעולמו. בשביל שפלוני ידע לעשות משהו, הוא חייב להאמין במנגנון שמייצר את הידע. התייחסות זו לעולם, דרך מגנוני ידע כלשהם, כורכת יחדיו אמונה וידיעה. גם כאשר רופא אומר לנו את העובדות לגבי גופנו, אנו נשענים על אמונה במוסדות שהכשירו את הרופא כבסיס הלגיטימי לתקפות דבריו. כשאדם הולך לרופא כדי שיגיד לו עובדות, הוא מאמין בתעודות מאחוריו, ואם לא בהן אז בכריזמה שיש לרב. בשביל לדעת אנו צריכים להאמין.

מכאן ניתן ללמוד לקח חשוב שמקדם את בחינת האפליה בישראל מעבר לדמיון המשותף של שתי הגישות שהצגתי. המזרחי והאשכנזי אינם מייצגים אנשים ממשיים אלא דווקא ייצוגים ממשיים. האפליה נגד מזרחים איננה נגד מושאים ספציפיים, אנשים קונקרטיים כאלה או אחרים. לא ארץ לידה או מוצא ולא צבע עור הם אינדיקטורים אמינים דיים לבחינת תופעה מושגית ומבנית. כל קריטריון קבוע יימצא, במוקדם או במאוחר, בלתי-עקיב להכלת מיני הדוגמאות מהמציאות – למשל מזרחים אתאיסטיים או אשכנזים דתיים. מה שמייצגים המושגים 'מזרחי' ו'אשכנזי' הם עמדות חברתיות ולא בני אדם. אנשים יכולים לעבור בין עמדות שיח שונות, ולעתים להחזיק בכמה עמדות בה-בעת. לדוגמה, אדם בעל עור בהיר (או לבן) יכול להיות מזרחי אם יש לו תכונות אחרות האופייניות לעמדה זו, בדיוק כפי שאדם כהה עור יליד עיראק יכול להיות בעמדה אשכנזית בהתאם לאפיון אחר כלשהו. מה שחשוב הוא המנגנון שמייצר ומעריך את העמדות, זה שמכניס בהן סדר ומשמע(ו)ת.

העובדות בדבר נתוני הפתיחה של המזרחים בעבר וכן החוויות של חלק מהם כיום לא מייצגים את תופעת האפליה בכללותה, אלא הם מרכיבים אותה ביחד לכדי כוליות חברתית. בהמשך לכך יש לראות איזו פנטזיה עומדת בבסיס האידיאולוגי של השיח החברתי בישראל, כדי להסביר את הישנות המקרים, זהות התיאורים וחזרתיות החוויות של האפליה. כמדינה הרואה עצמה מערבית, ישראל שותפה במידה רבה לחלום האמריקאי. בית פרטי, רכב צמוד ומקצוע עם מימוש עצמי, אלו הם רק חלק מן רכיבי החלום הזה. לחלום שותפים מזרחים ואשכנזים גם יחד, ילידי תימן וגרמניה, והוא חלק יסודי באפליה בישראל. חלק ממנו סובלים כל הצדדים גם יחד. הצביון החברתי בישראל (מבחינה מוסדית ומוסרית) מופנה כולו כלפי המערב, שמביט עלינו חזרה במבט שופט – כמה אתם מערביים? לכן, ככל שאדם ממשי כלשהו (יליד עיראק או פולין) מתרחק מן האובייקט הדמיוני המדינתי – הוא האזרח הישראלי-מערבי המושלם על כל תכונותיו – כך יהיה אותו אדם ממשי מושא לאפליה קשה וחומרית יותר.

הבחינות והתנאים של מערכת החינוך והכלכלה בישראל נעוצים ברובם בהיגיון מערבי וקפיטליסטי. זהו מערך המקדש את הפרט ויכולותיו בלבד, ולכן מקום השיקולים החברתיים נסוג פעמים רבות לאחורי הבמה או אף מוצא לחלוטין מן הדיון הכלכלי-פוליטי. אך בהתחשב בשיקולים חברתיים, נראה כי ההיגיון המערבי, שבא לידי ביטוי בהסכמים מול מוסדות (חינוכיים וכלכליים) אירופאיים ואמריקאיים, מכיל בתוכו גם התנגדויות לסוגי היגיון אחרים, המתחרים בו, למשל ההיגיון המזרחי. כאשר מדינת ישראל נולדה אל ומתוך הסכסוך הישראלי-פלסטיני, החותמת לכינונה היה צידוד מערבי נגד הצד המזרחי, שמכיל בתוכו גם את הערבים. מכאן, האפליה נגד מזרחים נעוצה גם בדרכי הפעולה והחשיבה הפוליטיים בישראל. קשה לפספס את העליונות האשכנזית בטייס או בתע"ש, בסיירת מטכ"ל או ב-8200, וכן קשה להתעלם מהיכרות-היתר של המתנחלים האשכנזים עם בתי הדין האזרחיים לעומת תת-היחס לו זוכים התושבים הפלסטינים בבתי דין צבאיים. המתנחלים מכירים את הכללים הלא-כתובים ויודעים כיצד לתמרן במערכת, הפלסטינים יודעים פחות, ונתונים בהמשך ליחס שוויוני הרבה פחות.

לא ניתן להפריד ולדבר על הכלכלה ועל האפליה בלי להתייחס לממדים הפוליטיים של התופעה. המצב רחוק מלהיות כזה בו כל אדם ניגש באופן שווה למערכת החינוך וההשכלה, שקובעת במידה רבה את העתיד התעסוקתי והכלכלי בישראל. ידוע שגם אם 'על הנייר' כל תלמיד יכול לעבור את המבחן במידה שווה, בפועל לא כל תלמיד מכיר את השפה והכללים של המבחן כדי לעבור אותו בהצטיינות. וחשוב להדגיש שאין הכוונה רק לשפה הכתובה, עברית או ערבית, אלא בעיקר לשפה הלא-כתובה, בבחינת הציפייה לדרך ההתנהגות והכתיבה, סגנונה, תמצותה וניסוחה. עולה חדש מארה"ב יתקשה אולי עם השפה הראשונה יותר מאשר השניה, אך תלמיד משכונת התקווה או מקטמון ימצא את העברית ברורה, אך את הכוונות עמומות לגמרי.

גם אם כל המזרחים 'ישתכנזו', אפליית המזרחיוּת תישאר על כנה מפני שזו איננה מכוונת נגדם. היא נועדה לשמר חזות של שלמות חסרה: מבלי כל התכונות 'המזרחיות' – היתה בישראל חברה מושלמת. בתורן, תכונות אלו עוברות בירושה כפויה מקבוצה חברתית אחת לאחרת. המעבר הפוליטי הטבעי ביותר, כביכול, הוא בין המזרחים לערבים. זאת לא משום קרבת צורתם (הביולוגית או התרבותית), אלא משום המקום שהצורה והתכונות תופסות במערך האידיאולוגי המדינתי. מכאן, המאבק המזרחי הוא גם מאבק ערבי, ובעצם משותף לכל הקבוצות המתקשות שמודרות ממרכז הפנטזיה הישראלית.

האפליה איננה קונספירציה בדיונית ולא מציאות פשטנית, אלא היא מבנה חברתי המכוון דווקא להשארת העמדה הראשונה – בראש. היא מכוונת לשעתוק לגיטימי של המנגנונים החוקיים שמטמיעים סגנון חשיבה וביצוע מסוים, המעלה את ערכן של תכונות כלשהן על חשבון אחרות, כאלו שהגיוניות יותר עבור הראש ופחות עבור שאר הגוף. כבר נכתב, אמנם לא מספיק, על אפליה גם בתוך המזרחים עצמם, בין עיראקים לתימנים למשל, או על אפליה בין מזרחים לבין אוכלוסיות אחרות של אתיופים או רוסים, ואיך כל אלו מפלים את הערבים על הבסיס הדתי. נראה שאפליה היא תכונה כלל חברתית, לעתים גם ממסדית וחוצת תרבויות. אך ההתנגדות לה באופן יעיל, אישי וקולקטיבי, היא מעלה של בודדות.

לסיכום, גישה פרקטית ופרגמטית לאפליה תראה שאין זו בעיה של מזרחים, כהי עור, או ילידי המזרח. ראשית, זוהי בעיה חברתית הפוגעת בכולם, מכל עדה שהיא, שהרי עצם ההיררכיה ביניהן היא העוולה הגדולה מעבר לוויכוח על המיקום בסולם. נראה כי גם אם היו מעשים אקטיביים לאפליית מזרחים, הם כוונו ופגעו גם באוכלוסיות אחרות. שנית, חשוב לזכור גם את המעשים הפסיביים של האפליה. למשל מה המדינה והמוסדות לא עושים כדי לצמצם הפערים בין הקבוצות השונות בחברה. כיצד הם מתקינים חומות ושערים הפתוחים לכולם אך מעוצבים רק לצורה יחידה, בזמן שלא תורמים לשיפור תנאי האחרות. ושלישית, יש לציין את דרכי ההתנגדות לעשייה ולאי-העשייה הפוגעת והמחלישה אוכלוסיות שלמות, בדרך טבעית כביכול של מבחנים והליכים 'סטנדרטיים'. צורות אלו כרוכות בלמידת החוקים החברתיים, הכתובים והלא-כתובים, ופרסומם ברבים. במקום להיעלב מכך שישנו סדר מפלה, חובה קודם כל ללמוד את שפת הסדר הזה, חוקיו ופעולותיו, בטרם ניתן יהיה לשנותו. יש להילחם ולהפיץ את הידע הזה: אפליות בוטות ואמצעי התנגדות יעילים, רזי הסדר השקוף אך הסודי, שגלוי לכולם אך ברור למעטים. כך נוכל לפתוח במלחמת חורמה נגד יחסי הדיכוי המעמדיים בישראל הפוגעים בחלשים למיניהם ואף בחברה כולה.

האפליה בישראל היא בדיוק קיימת כנעדרת. יש לה תפקיד אשלייתי בהדחקת האפליה הפוליטית נגד ערבים, תוך שהיא חוזרת מדי פעם בצורתה האידיאולוגית כאפליה כלכלית נגד מזרחים. במובן זה, השד העדתי נועד כשסתום להסוות את השד הדתי. המטרה בבחינת מאפיינים חברתיים-מבניים היא לא לרמוז למזרחים להתאמץ יותר, או לאשכנזים טיפה לוותר. המטרה, שהופכת להיות משותפת לכל הצדדים, היא בניית פנטזיה אחרת, טובה וצודקת יותר, מאשר זו המוכרת לנו משכבר הימים.

אלירן בר-אל הוא תלמיד ועוזר מחקר במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, ובן להורים מהגרים מעיראק ומברה"מ.