מציאות מעורבת זו ברכה - יפו כעיר

תל אביב ויפו הן ערים שכנות צמודות וקשה לדעת היכן מתחילה האחת ונגמרת חברתה. בטרם איחודן תחת רשות מוניציפאלית אחת, מכונית זבל של עיר אחת אספה את הזבל עד נקודה מסוימת ברחוב, ומכונית זבל של העיר השנייה החלה את עבודתה מאותה נקודה. כדי שניצול המשאבים יהיה הגיוני הוחלט לאחד את הערים. כך, פחות או יותר, הסבירה, לפני כמה עשרות שנים, אחת מהמורות בבית הספר של ילדותי את האיחוד בין תל אביב ליפו.

היו צריכות לעבור שנים רבות עד שגיליתי שהאיחוד עם תל אביב לא מנע את הזנחתה והחלשתה השיטתית של יפו, אלא היה כלי בהפיכתה לפח הזבל של תל אביב, לאחד מפחי הזבל של תל אביב. אחרי עשרות שנים של פגיעה אנושה בעיר ובאוכלוסייתה, ערבים כיהודים, בשנים האחרונות יפו עוברת שינויים משמעותיים. השינוי המשמעותי ביותר הוא אולי כניסה מסיבית של אוכלוסייה חדשה, והשתלטות של משקיעים על נכסים רבים ביפו שיוצרת בועת נדל”ן שמשרתת את המשקיעים ופוגעת בכל התושבים.

אחד המאפיינים של אזורים מוחלשים הוא חוסר אמון במערכת הפוליטית הקיימת וקושי עצום בהתארגנות פוליטית לשינוי מעמדה ועתידה. קושי זה בא לידי ביטוי בייצוג חסר במועצת העיר ובפיצול מתמשך בין מעט האגודות, העמותות והפעילים הפועלים ביפו מזה עשרות שנים. בבחירות הקרבות יש לפחות ארבע רשימות שכוללות נציגים מיפו, אבל רק אחת מהן מבקשת לייצג את יפו כעיר בזכות עצמה. הראיון עם סאמי אבו שחאדה, ראש הרשימה, נערך במטה רשימת יאפא שברחוב יפת.

מה הן בעיות המפתח לדעתך של יפו ומה היית עושה אילו היה ניתן בידיך הכוח לשנות?

"הסוגיה המרכזית היא שהחברה ביפו היא רב תרבותית, והמדיניות של העירייה ושל השלטון המרכזי מתעלמות מכך. בנוסף אין באמת חיים משותפים בעיר. לעתים אנשים שגרים באותו בניין, ילדיהם הולכים למערכות חינוך שונות, מסגרות חברתיות ותרבותיות שונות ויודעים מעט מאוד אחד על השני. זה האתגר הכי רציני מולו עומדת החברה היפואית. ובמציאות שבה הסכסוך הלאומי כופה את עצמו גם על התושבים ביפו, אנחנו רואים את שתי החברות, הן הערבית והן היהודית, הולכות במהירות מאוד גדולה להקצנה. לכן, פרויקט הגרעין התורני מצא אוזן קשבת בקרב תושבי יפו היהודים. קח למשל את יפו ג. הרב יובל אלפרט מגיע מהתנחלות לפתיחת פרויקט גרעין תורני. אחרי כמה חודשים הוא הופך ליושב ראש ועד ההורים ביפו ג. אתה מבין? ואותו דבר אנחנו רואים גם בחברה הערבית, בעיקר המוסלמית, ביפו. אנחנו רואים חזרה גדולה מאוד לדת ולאט לאט רואים הקצנה בקרב הצעירים שנכנסו לדת לכיוון הזרמים הפונדמנטליסטים. אני רואה את התהליך הזה כאתגר הכי גדול להתפתחות יפו.”

יותר מבעיות הדיור, יותר מבעיות החינוך?

"אני חושב שאם היינו מצליחים לפתח את יפו כעיר מעורבת, רב תרבותית, שוויונית, זה היה נותן המון כוח לאוכלוסיה המקומית להתארגן, לעמוד על הרגליים, ולטפל בכל האתגרים שהתחלת להזכיר. יש לנו המון בעיות. גם בעיית דיור קיומית, גם בעיית חינוך, גם בעיית פשיעה. אחוזי הפשיעה ביפו הם קטסטרופליים. עכשיו, בשביל להתמודד עם זה אתה צריך חברה חזקה שיש בין חבריה איזושהי סולדריות והבנה שיש להם גורל משותף. אם כל צד באוכלוסייה מתייחס לצד השני כאל אויב, הם לא יכולים לעמוד בהצלחה בשום מאבק. טקטיקת ההפרד ומשול מפרקת את החברה לגמרי. החזון שלנו ברשימת יאפא הוא לנסות לבנות ביפו מודל לחיים משותפים הבנויים על שוויון, זכויות אדם, דמוקרטיה ורב תרבותיות. אנחנו ביפו מאוד רחוקים משם, וגם מתקשים למצוא בשני הצדדים חברים לתפיסות האלו.

איך אתה בעירייה עושה את מה שצריך, לו ניתן לך הכוח. איך העירייה באמצעות המנגנונים, המשאבים והמוסדות שלה יכולה לשנות משהו כאשר הסכסוך הישראלי פלסטיני ממשיך?

קודם כל הייתי רוצה שהעירייה תפנים, הדרג הניהולי הבכיר בעירייה יפנים, שיפו מורכבת מהמון תרבויות. ולכולן יש זכות קיום. והייתי רוצה לראות את העירייה מטפחת ומפתחת את כל התרבויות בשוויון ולא אחת על חשבון השנייה. הייתי רוצה לראות שהתרבויות האלו מפרות ומחזקות אחת את השנייה. לא רק ערבים ויהודים. אני לא חושב שמדיניות כור ההיתוך בקרב היהודים היא מדיניות טובה. אני לא חושב שצריך למחוק את הרוסים ואת הרוסית, וגם לא תרבויות אחרות. אני רואה במציאות הרב תרבותית ברכה.

העובדים הסוציאליים הלא ערבים שמגיעים מחברה, תרבות ותפיסת עולם אחרות מתקשים להבין את החברה שהם משרתים. אם העירייה לא הייתה מתעלמת מהמציאות הרב לאומית והרב תרבותית מדיניות הרווחה הייתה יותר טובה. וכך בכל דבר אחר. לא הגיוני בעיני שבמקום כה קטן, יש שלוש מערכות חינוך שונות – לערבים, ליהודים דתיים וליהודים חילוניים. כל אחד לומד על השני כאחר וכשונה ובעצם לא יודע עליו כלום. זה מפתח חברה גזענית.

מה עשיתי בנדון? עזרתי לעמותת יד ביד ולקבוצת ההורים ודחפתי את העירייה לפתוח את הגן הערבי-יהודי הממלכתי הראשון לפני חודש וחצי. זה היה חלק מההסכם הקואליציוני שדרכו נכנסתי לעירייה. אני מאוד שמח על כך. הגן הזה בעיני הוא תחילתו של בית ספר צומח רב תרבותי. זה לא יפתור את כל הבעיות של יפו, אבל מתחילים לחשוב על חינוך רב תרבותי.

הייתי מאוד רוצה לראות פסטיבל שנתי רב תרבותי ביפו שבו כל הקהילות משתתפות וכל אחת מביאה משהו משלה וכולם יוצרים בתרבות שלהם, כותבים, עושים תיאטרון, סרטים. תרבות אחת מפרה את השנייה. עיריית תל אביב יפו חזקה מאוד כלכלית, ויפו די קטנה, כך שמבחינה כלכלית אפשר לעשות זאת. רק צריך חזון שיוביל את יפו למקום אחר.

משפט מפתח בקמפיין של רשימת יאפא הוא "יפו היא לא שכונה בתל אביב". למה הכוונה?

ההתייחסות המפלה של עיריית תל אביב במשך עשרות שנים ליפו הכניסה את יפו לשוליים והאוכלוסייה התרגלה לשוליים. הפרויקט הכי חשוב שלנו זה להחזיר את יפו למרכז ולהעצים את הקהילה המקומית. חלק מהעצמת הקהילה זה לומר שכעובדה היסטורית, תל אביב הייתה שכונה של יפו. ת"א התחילה כשכונה יהודית ביפו בסוף המאה ה-19. לאחר מכן היא גדלה, כבשה את מקום היפואים, גירשה אותם, והתפתחה על חשבונם. היחס אל יפו כאל עוד שכונה בתל אביב פוגע במעמדה של יפו, ופוגע בהתנהלות העירייה אל מול תושבי יפו. דבר שני הוא שהייחוד של יפו הופך אותה להרבה יותר מעוד שכונה. יפו יכולה להיות מעבדה לפיתוח מודל הרב תרבותי שוויוני שיכול לתת אור ותקווה לסכסוך הלאומי. ליפו מגיע הכבוד של עיר. אין שום הגיון שתושבי יפו צריכים לקבל שירותים עירוניים בצפון תל אביב.

איזה שירותים מקבלים בצפון תל אביב?

כל השירותים הבסיסיים. כדי לרשום ילד לגן צריך ללכת לגן העיר. אם אתה רוצה להעביר ילד בית ספר אתה הולך לרחוב אבן גבירול. אם יש בעיה באגרת חינוך צריך ללכת לרחוב שאול המלך. דבר שני, אנחנו מעוניינים לחזור למשלמה ליפו שהחלה כמיני עירייה שבו האזרח מקבל את כל השירותים העירוניים. המשלמה צריכה להיות גוף עם סמכויות תכנון אשר משתפת את כל תושבי יפו בתכנון המקום. אין הגיון בכך שיפו מתוכננת על ידי אנשים שאף פעם לא היו ביפו. כדי לחסוך כסף העירייה, במקום להעסיק מהנדסים ישירות, מוציאה עבודות לפרילנסים שחלק גדול מהם אף פעם לא היו ביפו והם מתכננים על הנייר. אני לא מתכוון לצוות יפו. אנשי צוות יפו הם לא יפואים אבל הם למדו להכיר את יפו. זה פגע ביפואים כי הם למדו על גב היפואים. תסתכל למשל על האדריכלית שתכננה את הפארק הגדול בעג'מי. היא באה ממקום אחר לגמרי. בדיוני שיתוף הציבור היא שאלה: מה אתם רוצים בפארק? ואמרו לה: אנחנו משפחות גדולות. כשאנחנו הולכים לפארק, אנחנו אוהבים לעשות על האש. תעשי לנו הרבה פינות עם צל למנגלים. עכשיו, ברוב הפארק יש שלטים שאוסרים לעשות על האש. יש פינה אחת שבה מותר וברוב הפארק אסור.

במשך עשרות שנים היינו קורבן של הזנחה, ועכשיו אנחנו קורבן של הפיתוח כי הפיתוח העכשווי לא לוקח בחשבון את האינטרסים של תושבי יפו. למשל, מתכננים עכשיו את אזור מזרח יפו. שאלנו את צוות יפו: האם עשיתם סקר חברתי כלכלי לאזור שאתם מתכננים? התכנון שלכם אמור לשנות לבני אדם את החיים. בדקתם למי אתם מתכננים? צוות יפו הופתעו מהשאלה. הם מתכננים לאנשים שהם רוצים שיהיו שם, ולא לאנשים שנמצאים שם עכשיו. והם לא רואים בזה פסול.

לפני הישיבה הראשונה שלי במועצה הלכתי להכיר את יושבת ראש המועצה, גברת יעל דיין, במשרדה. אשת שמאל ידועה. אמרתי לה שיפו צריכה מיני עירייה ושאנשים ביפו צריכים להחליט. ומה היא אמרה לי? אתה בטוח שהערבים ביפו רוצים לנהל בעצמם ולתכנן בעצמם? אתה לא חושב שהם מעדיפים שאנחנו נמשיך לתכנן להם? זה נחשב השמאל בעירייה. ומצד שני הימין. אני זוכר דיון על תחבורה ציבורית בשבת. הייתה לי עמדה ורציתי לדבר. ואז חברי המועצה גם מהגמלאים אומרים לי, סאמי למה אתה מתערב? זה דיון פנים יהודי.

רשימת יאפא אינה חדשה. במה רשימת יאפא היום שונה מזו של הבחירות הקודמות?

43 שנים לקח ליפואים לעמוד על הרגליים. ב-1993 הייתה הפעם הראשונה אחרי הנכבה שבה הצליחו הפלסטינים ביפו להתארגן ולהביא מועמד אחד לתוך מועצת העירייה ת"א-יפו. מאז רשימת יאפא ראתה רק את הערבים ביפו ולא חשבה בכלל על היהודים. היא נתמכה על ידי שמאל תל אביב והערבים ביפו. בגלל אחוזי ההצבעה הנמוכים הצלחנו תמיד להכניס רק נציג אחד למועצה, למרות שהערבים ביפו לבד יכולים להכניס שלושה. הפעם לראשונה אנחנו מנסים לחשוב על יפו כמכלול של ערבים ויהודים על הבדלי התרבויות. איך זה קרה?

במאמר שכתב פרופסור אמנון רז קרקוצקין, נונו, לפני שנתיים או שלוש שבו הוא אמר לפעילים של בל"ד: אתם אומרים שאתם אוכלוסיה ילידית. אני מסכים. יש לכם זכויות. מסכים. כל מה שאתם אומרים לגבי הפלסטינים, אני מסכים. אבל מה עם זכויות היהודים במרחב? יש פה מליונים של יהודים. עד המאמר של נונו, לא שאלתי את השאלה הזו. מאז ניסיתי לקחת את זה במיקרו ולחשוב על יפו. אמרתי לעצמי: אני פעיל חברתי ופוליטי ביפו ואני בונה את תפיסת עולמי על זכויות אדם. אם הייתי ראש העיר של יפו, איך הייתי מנהל את העיר? מה אני עושה עם היהודים? הרי בתוך יפו יש שני שליש יהודים. רוב יהודי. התווכחתי עם חברים מאוד קרובים גם בבל"ד, גם בחד"ש, וגם עצמאיים שסברו שלא סביר אפילו לשאול את השאלה. יש לנו מספיק צרות, אמרו לי. אבל, לא משנה מה העמדה שלך לגבי המציאות יש מציאות, ואם אתה בא להנהיג פוליטית, ואני אומר שאני רוצה לייצג את יפו, אז אני צריך להתייחס לכל יפו. חוץ מזה, גם בתוך הסכסוך הלאומי אני מוצא לפעמים לידי חברים יהודים יותר קרובים אלי מאשר הרבה חברים ערבים. כך שהחלוקה הלאומית היא לא כל כך מדויקת ונכונה, וגם את הגבולות האלו צריך לבחון.

למי שנלחם בגזרה הזו ורוצה יותר צדק ושוויון, הרבה יותר נכון ערכית לחשוב שצדק זה צדק לכולם. כשאתה נלחם בגזענות, אתה צריך מאוד להיזהר לא להפוך בעצמך לגזען. זה קורה ללא מעט אנשים. לכן, אני גם בעמדות שלי מוצא הרבה פעמים מאבקים רציניים עם חברים ערבים שלי. למשל חלק גדול מהחברים היהודים שלי בשמאל מתלבטים בשאלה האם לעבור ליפו או לא בגלל מצוקת הדיור. אני, עקרונית, אומר להם שאני חושב שכולם צריכים להיות ביפו, ובמיוחד החברים שאיתם אפשר לבנות משהו משותף שיוויוני ואמיתי. אני אומר להם: יפו זה המקום. כי קודם כל פרקטית, הטיעון הזה שאם יבואו עוד אנשים ליפו מצוקת הדיור תחריף, הוא שטותי. גם אם יבואו עוד 10 ועוד 20 ועוד 100 זה שטויות. הרי לא מדובר במאות אלפים. דבר שני, בגלל שנולדנו למציאות הסכסוך והתרגלנו שהסכסוך זה המצב הטבעי, אנחנו כבר לא מסוגלים לדמיין מצב בלי סכסוך. רובנו, גם הפעילים וגם האינטלקטואלים. צריכים לבנות את הדבר הזה, ויפו זה המקום.

חלק מזה הוא תוצאה של תהליך ג'נטריפיקציה. אנחנו מדברים תמיד על הרוע בג'נטריפיקציה, אבל הג'נטריפיקציה הכניסה ליפו גם יהודים שפוליטית יותר קרובים לאוכלוסייה הערבית מאשר הימין היפואי ואיתם יש מה לבנות. חלק גדול מהיהודים שעברו ליפו הם לא מולטי מיליונרים שקנו וילה צרפתית. אלו הם מיעוט קטן. יש המון חבר'ה צעירים שעברו ליפו בדיוק בגלל שהיא מעורבת וכי זה מה שהם רוצים. יפו בשבילם זה המרחב השפוי היחידי שהם יכולים לשרוד בו בארץ. אלה שותפים אמיתיים שאפשר ללכת איתם עוד צעד קדימה. תסתכל איזה רישום יפה היה לנו בגן הדו לשוני. לא הספקנו לפתוח אותו וכבר היה רישום יתר. יש משהו חדש ביפו וצריך הנהגה פוליטית, חברתית.

אני לא נאיבי. אני כבר עשרים שנה בפעילות חברתית ופוליטית ואני יודע שהסכסוך לא עוזב אותנו. מחר לא תהיה פשרה היסטורית, אבל עם זאת, אי אפשר להמשיך להתעלם מהמציאות. אחת הבעיות, אחד החסמים הרציניים לאורך תקופה ארוכה, וגם אצלי, היה שחשבנו שהסכסוך הוא זמני. בהיותו זמני כולנו פנטזנו איזשהו מצב שהוא נעלם עוד שנה, עוד שנתיים, עוד עשר, ולכן אין טעם לעסוק בפתרונות לחיי היומיום. בינתיים, התברר שהוא לא זמני, ואנחנו לא חשבנו על הפתרונות הדרושים לחיי היומיום העכשוויים. אנחנו חיים במציאות מעורבת ומתעלמים ממנה וממשיכים לחנך דורות של גזענים. כשנכנסתי לשאלה הזו של הזמניות של הסכסוך, היתה עלי הרבה ביקורת גם בקרב פעילי בל”ד. אני פעיל בל"ד והעליתי כל מיני שאלות חדשות שאנשים בבל"ד או בחד"ש לא התקרבו אליהן. למשל, אנחנו מתנגדים עקרונית לכל מה שנוגע לצבא, משטרה, זרועות בטחון. פעם בכנס גדול של בל"ד אמרתי להם, אני מסכים אתכם לגמרי בעמדה העקרונית, אבל בואו תגידו לי איך ננהל חברה של מליון מאתיים אלף פלסטינים בתוך המדינה בלי משטרה? אין לנו פושעים? אין לנו אנסים? אין לנו אלימות מחרידה בתוך המשפחה? כולם התחילו לצעוק: תורידו אותו מהבמה. מה הוא אומר!? אבל, מה נעשה? אתה לא רוצה את המשטרה של ישראל? בסדר. אבל מה תעשה?

אותו דבר בשאלת החינוך המעורב. קיבלתי המון ביקורת מהחברה הערבית, כאילו החינוך הזה יעשה את הילדים ישראלים. אבל, איפה אתם חיים? למה מערכת החינוך הקיימת מפתחת פלסטינים? איפה אתם חיים? חוץ מההפרדה שמפתחת גזענות מה החינוך הקיים יוצר?

האתגר הזה שאתה שם להפרדה הוא מאוד קשה. אני אומר, חבר'ה אנחנו נמצאים במציאות מעורבת, וזו ברכה. בואו נראה איך אפשר לפתח מודל לחיים משותפים אמיתיים. זה כיוון שונה לגמרי ממה שמובילים רוב הזרמים הפוליטיים בשתי החברות. זו הפעם הראשונה שיש באמת פעילים יהודים יפואים בתוך הרשימה. בדרך כל זה היה שני ערבים עם שמאל מתל אביב. ופה אתה רואה את האנשים יושבים בישיבות 30-40 איש ומתווכחים. אנחנו לא מסכימים על המון דברים. כל דבר מייצר בעיה ומחלוקות.

מהנסיון של עשרים שנה של פעילות ביפו, לדעתי מה שהיה חסר לנו הוא חזון. הפעם הלכנו עוד צעד וחשבנו על פתרונות. יש בעיה מאוד רצינית של עבודה פוליטית בתוך חברות מוחלשות, שזה הפנמת תרבות השוליים של הקהילות הערבית והיהודית. בגלל שדובר הרבה על אנדרומדה, תושבים ערבים רבים חושבים שכל היהודים זה אנדרומדה. רוב האוכלוסייה היהודית ביפו היא אוכלוסייה מוחלשת. יש 46 אלף תושבים, שליש ערבים שני שליש יהודים. רוב היהודים גרים ביפו ג, יפו ד, לב יפו, ולא בצפון עג'מי. צפון עג'מי זה עשרות אנשים בסך הכל. וכך גם באוכלוסייה הערבית. יהודים רואים כמה מסעדות וחושבים שכל הערבים התעשרו. 50% מתושבי עג'מי מתחת לקו העוני, חיים על קצבאות. האוכלוסייה היא מאוד מוחלשת.

יש כמה דפוסים חשובים שמעודדים אנשים להשתתפות פוליטית, הדפוס הכי חשוב זה האמונה ביכולת שלך לשנות. אוכלוסיות מוחלשות בכל העולם מאוד רחוקות מהאמונה הזו. אנחנו עכשיו מסתובבים כל יום בבתים ביפו. כל יום שניים, שלושה, ארבעה בתים כדי להגיד לאנשים את הדבר הפשוט של yes we can. אנחנו מתחילים עם להציג את עצמי. מי אני ומה הרקורד שלי. דבר שני, מה זה עירייה. דבר שלישי, למה חשוב להשתתף בבחירות לעירייה. כמעט בכל חוגי הבית אותה שאלה חוזרת על עצמה – האם אתה מאמים שאנחנו יכולים לשנות משהו? אפילו בקרב מעמדות הביניים. יש לנו יעד להגיע ל-1000 יפואים הביתה ולשכנע אותם.

אני אומר לאנשים שביפו לפי המספרים, אנחנו יכולים לקחת שלושה חברי מועצה ויש לנו שלושה נציגים מצויינים. כל אחד בא מעולם אחר ויכול להתמחות בתחום אחר. אני מגיע מלימוד ההיסטוריה של יפו ואוכל לעסוק בסוגיות התיירות. הייתי יושב ראש הוועדה העממית להגנה על זכויות האדמה והדיור ביפו – דארנא, ואני מבין היטב את סוגיות הדיור ביפו. מועמדת מספר 2 אצלנו, מרי קופטי. אישה מקסימה, אשת חינוך כבר 40 שנה ביפו, מומחית ומרצה בענייני חינוך. אישה דמוקרטית ופעילה המון זמן בכל מיני מסגרות. מועמדת מספר שלוש זמירה רון דוד היתה ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית, במאית קהילתית, עושה דוקטורט באוניברסיטת בן גוריון, מבינה לעומק שאלות של תרבות. יחד אנחנו נהווה עשרה אחוז מהמועצה, אם היפואים יעשו את האקט הפשוט של ללכת חמש דקות לקלפי וזה יביא להם אנשים שישרתו אותם חמש שנים בחינם. ואני מסביר להם שחברות במועצת העיר זו התנדבות. קשה להם להאמין.

בשנה האחרונה של הקדנציה הקודמת החלטת להיכנס לקואליצה. מה ההיגיון שהוביל אותך להיכנס לקואליציה? ואיפה אתה עכשיו ביחס לזה?

קודם כל אני רוצה שתדע שלי אישית, כמי שגדל והתפתח פוליטית בבל"ד, הישיבה עם חולדאי בקואליציה, לא רק בגלל התפיסות הכלכליות שלו שמאוד רחוקות ממני אלא בגלל היותו מפקד טייסת שבנה את הקריירה שלו בזה שהוא הרג הרבה אנשים מבני העם שלי. ומנכ"ל העירייה שגם הוא מגיע מחיל האוויר והיועצים שמגיעים גם הם מחיל האויר. היה לי מאוד קשה. לשבת איתם בכלל. לשבת בישיבות. באופוזיציה או בקואליציה. ועד היום אני המון פעמים מוצא את עצמי מתלבט קשות.

אנחנו התארגנו כרשימה מקומית במטרה לשרת את האוכלוסייה ביפו, לחזק אותה, לשפר את מעמדה, ולהשפיע על מדיניות התכנון של יפו לעתיד. היסטורית, רשימת יאפא הייתה בקואליציה מ-93. דרך אגב, יש קואליציות מקיר לקיר בכמעט כל העיריות בכל הארץ. אין משמעות כמעט להיות באופוזיציה. כי א – אתה מתנדב, כלומר אתה לא פול טיים ג'וב בעירייה. ב – ראש העיר, יש לו כוח הרבה יותר גדול מראש ממשלה מבחינת ניהול העיר. לכן, כמעט כולם בכל העיריות בקואליציה.

בפעם הקודמת אחרי המון הסתה נגד חולדאי הבאנו את רוב המצביעים ביפו להצביע דב חנין. אלקטוראלית ביפו ראש העיר היה דב חנין. זה הביא מצד ראש העיר חולדאי המון כעס כלפי רשימת יאפא. דבר שני, המשת"פים הערבים שלו העבירו לו שסאמי אבו שחאדה תקף אותו בכל הכנסים על זה שהיית טייס. אחרי מה שקרה עם עזמי בשארה וההסתה נגדו כסוכן חזבאללה, ואחרי מה שקרה עם חנין זועבי, רון חולדאי והמנכ"ל וכל הדרג הניהולי בכיר עוד לפני שנכנסתי למועצה שמו אותי בזוית של הקיצוני שאי אפשר לדבר איתו ואי אפשר לעבוד איתו.

ניסינו להיכנס לקואליציה בתחילת הקדנציה ב-2008-9. ראש העיר אמר לעומר סקסק (הנציג הראשון של יאפא במועצת העיר הקודמת), האמת שאין לי מה להציע לך, ויש לי את הערבים שלי ביפו. אמר לו את זה ככה, באמת. מאוד כעס על תוצאות הבחירות. כמה פעמים עומר ניסה להיכנס וקיבל את אותן תשובות. לא הייתה התנגדות עקרונית מעומר לכניסה לקואליציה, אבל הוא רצה שלכניסה הזו יהיה מחיר.

חולדאי התחיל את הקדנציה עם קואליציה מקיר לקיר כמעט, 25 מתוך 31. שזה יאפא ועיר לכולנו שלא נכנסו. לאחר מכן, הוא איבד 2 לראובן לאדינסקי, מתנו לחיות לחיות. בקיץ 2011 הייתי מבין מובילי המחאה החברתית וניהלתי את מאהל יפו עם תנועת צעירי יאפא. בקיץ 2012 מרץ הימרה שהולך להיות קיץ חם כמו ב-2011, וחשבה שתוכל לקחת את ראשות העיר על הגב של המחאה החברתית. היא נסוגה מהקואליציה, והאופוזיציה גדלה ל-11 חברים. אז לקול היחיד של רשימת יאפא הייתה חשיבות גדולה אצל ראש העיר. לפי התקנון של העירייה, אם יש 11 חברים באופוזיציה, יש להם את הזכות לעשות פעם בחודש ישיבה לא מן המניין ולקבוע את סדר היום של הישיבה. אנחנו אכן עשינו 3-2 ישיבות לא מן המניין. הישיבות האלו הן כמו ישיבות מועצה רגילות. אתה יכול להביא כל נושא. ממילא לראש העיר יש רוב מוצק של 20 מ-31. אתה קם נותן נאום לוהט חוצב להבות ואז ראש העיר קם ואומר: יופי סאמי, אני מציע להוריד את זה מסדר היום. מצביעים ואפילו לא דנים בזה. אבל מה? זה נותן לך כותרת בעיתון.

ראש העיר שלח לי את היועץ שלו מאור בנימיני שאמר לי, סאמי אתה רואה מה קורה במועצה. אתה גם רואה שזה לא באמת עושה משהו. מה דעתך לכתוב הסכם קואליציוני שאתה יכול לבצע במשך השנה הזו? נעשה על זה משא ומתן. דיברתי עם עומר שחשב שזאת הזדמנות, בוא נלך עליה. זימנו חלק מפעילי חד"ש וחלק מפעילי בל"ד. במשך שלושה חודשים דנו בזה. הוצאתי את זה לאינטרנט כדי שאנשים ידעו שיש פנייה מראש העיר כדי שנכנס לקואליציה. כתבנו הצעה להסכם, ופתחנו אותה לדיון מול כל הפעילים ברשימה. חלק השתתפו, חלק לא, והיו חילוקי דעות.

התחייבתי שמה שיהיה הרוב ברשימת יאפא אני מבצע. רוב רוצה אופוזיציה, ממשיכים באופוזיציה, רוב רוצה קואליציה, אני נכנס לקואליציה. לא מתוך אהבה ולא מתוך רצון, מתוך רצון לשרת לשרת את האוכלוסייה ביפו, זה כל. לאחר 3-4 דיונים, אני ועומר, הוא ראש חד"ש ואני ראש בל"ד, זימנו עשרה פעילים מבל"ד עשרה פעילים מחד"ש, והובלנו את התהליך. עומר הצליח לשכנע אנשים מחד"ש, ואני הצלחתי לשכנע כמה אנשים מבל"ד. גם בבל"ד היו מתנגדים, וגם בחד"ש היו מתנגדים. מתוך ה-20 שהוזמנו הגיעו לדיון 15. 9 הצביעו בעד. 2 נמנעו, 4 התנגדו. אני ועומר חתמנו על ההסכם.

חלק גדול מהאנשים שכעסו על עניין הקואליציה שואלים: מה מבטיח לנו שרשימת יאפא לא תהיה עוד פעם בקואליציה? לאנשים האלו אנחנו אומרים כך: אנחנו נבחרים על בסיס מצע. המצע נמצא בעמוד הפייסבוק שלנו בערבית, עברית ורוסית. אנחנו הולכים לבוחרים על סמך המצע הזה, לא משנה מי ראש העיר – מדואל או הורוביץ, או חולדאי. אם ראש העיר יקבל את המצע שלנו, אני איתו. אם אהרון מדואל יהיה ראש העיר ולא יקבל את המצע שלנו, אני לא אהיה איתו.

אבל,למדנו מהטעויות. רשימת יאפא עברה בחודשים האחרונים תהליך מואץ של דמוקרטיזציה. לראשונה בנינו תקנון דמוקרטי לרשימה וגם מועצת רשימה. עכשיו אנחנו מנסים להעלות את מספר החברים במועצה מ-35 ל-100. ערבים, יהודים, מוסלמים, נוצרים, נשים, גברים, מבוגרים, צעירים – הכל. ההחלטה בעניין כניסה לקואליציה או אופוזיציה תוכל להתקבל רק ברוב מיוחס של לפחות שני שליש. כדי לא לעשות את אותה טעות, כל החלטה כבדה תקבל לגיטימיות גדולה.