העיר המזרחית היא הפוליטי

אילנה ברנשטיין לא תיתן לקוראת בספרה החדש לשכוח – החברתי הוא הפוליטי. המשפחתי הוא הפוליטי. אהבה רומנטית היא הפוליטי. ביקורת
מעין גולדמן

במהלך הקריאה ב"העיר המזרחית", ספרה החדש של אילנה ברנשטיין, שבתי ואמרתי לחברותיי בעיניים פעורות ועור סומר שזהו "הספר הכי פוליטי שקראתי מעודי". מה משמעות הדבר? מה זה אומר שהוא פוליטי, ועוד הכי פוליטי? איך קובעים מינון של פוליטיות?

ה"אישי הוא הפוליטי" הוא אולי המשפט והלך הרוח החשובים ביותר שייצר הגל השני של הפמיניזם, ובהקשר של ספרות, וספרות נשית בפרט, האיר באופן אחר סיפורים אישיים, קטנים ומשפחתיים כחברתיים ופוליטיים לא פחות מספרי מלחמה אפיים. עם זאת, "העיר המזרחית" כמעט ומייתר את עצם הצורך במשפט הזה, שכן הביטוי – "האישי הוא הפוליטי" – בכל זאת מפצל לשניים, לשני עולמות, לשתי ספירות, עם תעלה המחברת ביניהם. ב"העיר המזרחית" לעומת זאת, הנפשי, המשפחתי והמדיני אחד הם. לא במובן של אחד שלם הוליסטי ונטול פערים, אלא ההיפך, ישנם רק פערים, ומפה שישנם רק קשרי זיקה בין השברים. כאשר אביה הביולוגי של הגיבורה הוא גם האב הגדול, ראש המעבדה האנושית, ופועל בשני תפקידיו אלה עם אותה מערכת של ערכים ותכונות, אין צורך עוד במתיחת קו שיחבר בין האישי והפוליטי כשתי קטגוריות שהיו אי פעם נפרדות. הקיר ביניהן קורס ומתמוטט.

במאמר של עדי אופיר מתוך "קריאת המחאה", הוא מגדיר את הפוליטי כ"היגד שבו השלטון או אחד מפניו מוצג בפומבי, בפני רבים, כבעייתי". לפי אופיר פוליטיזציה, או הטבלה אל הפוליטי, היא חשיפה, הנכחה של בעייתיות, של פער בשלם. זאת לעומת דה-פוליטיזציה, הדחקה, ניסיון לייצג את השלטון ואת הכוחות הפועלים סביבו כשקופים וטבעיים.

הוא מוסיף וכותב שלא די באותו ההיגד, באותה חשיפה, אלא יש צורך בחזרתיות, פרקטיקה פרפורמטיבית רפטטיבית. כל רגע של מנוחה מאותה חזרתיות, תאפשר לחזרתיות האוטומטית של השלטון לשוב ולכבוש את התודעה. "העיר המזרחית" לא מדלגת על אף היבט פרובלמטי של השלטון באותה מדינה דיסטופית ששמיה סגורים ואין לצאת או להיכנס ממנה, המוכרת לקוראת עד אימה. אך ברנשטיין לא מסתפקת בציון וחשיפה של כל אלה. המספרת שלה לכודה בספירלות אינסופיות של דיבור עצמי חזרתי על זוועות המקום בו היא חיה. הגיבורה של "העיר המזרחית", הכלואה במדינה בה ילדי מהגרים בני 14 מגויסים על כורחם לצבא, חרדה מלהרפות מהחזרתיות, ככוח פעולה עיקרי אל מול מצג השווא ממסך התודעה שמנסים למכור לה. אם תחדל, אם תפסיק ולו לרגע לומר לעצמה מה נורא כל כך במקום בו היא חיה, הכל יחדל. ההנכחה של הפוליטי היא האוויר שהיא נושמת, כדי לא לנשום את האוויר המורעל הנתחב שוב ושוב בפרצופה.

אפשרות ההדחקה מרחפת מעליה בדמות בן זוגה לשעבר, אדם שהשיבה אל זרועותיו, אל שקר כה גדול, תצליח אולי לטשטש גם את חדותן של הזוועות המקיפות אותה. געגועיה אל בן זוגה לשעבר הם געגועים אל אפשרות של שכחה, של הכחשה, של מיסוך, כמיהה לבורות מבורכת שדומה שכולנו מוצאות עצמנו עורגות לה כשהמציאות הופכת בלתי נסבלת.

ההדחקה לא מתאפשרת לגיבורת "העיר המזרחית", אף לא קרוב, ועולמה הפנימי נותר מואר בפלורסנט קר ללא טיפת סלחנות. הכל מופיע מולה באיברים שפוכים וגלויים. הקשר בין הפורנוגרפיה המוצגת בכל מסך אפשרי לבין מצבן של נשים (גם במשפחה ובמערכות יחסים), הקשר בין אב ביולוגי לשלטון, בין אחות בשר ודם ליחסי אחווה (ואיבה) נשיים, בין בגידה רומנטית לבין בגידה ברמה המדינית. כל ההקשרים שבחיינו היומיומיים מוכחשים בפנינו, מוטלים פה בערימה של גידים, עורקים ושרירים באופן חסר תקדים, עד כדי כך שהקוראת תוהה לעצמה: כיצד יכול היה מישהו לחשוב אי פעם, ולו לרגע, שאלה נפרדים מאלה?

אין מדובר בקשרים סיבתיים ישירים ופשטניים שקל להתחקות אחריהם ואז לבטל, אלא בסבך בלתי ניתן להתרה הנוצר בו בזמן מהצטברות של פרטים מטריאליים קטנים ועד לסוג הסובייקט המתהווה במסגרת תנאים כאלה. הכל הוא אחד.

 Melanie Bonajo, bush compulsion, 2012
Melanie Bonajo, bush compulsion, 2012

התנועה הפנימית החזרתית ב"העיר המזרחית" מסנכרנת אותה גם עם תדר רחב יותר. הגיבורה והמדינה בה היא חיה, הם אירוע חד פעמי שאינו דומה לדבר, ובו בזמן, העוולות המתוארות, כמו גם תודעת ההתנגדות של חלק מתושבותיה, מהדהדות משהו עמוק וגדול יותר הרוחש ומתרחש בעולם – ובספרות. במאמר של נטע אחיטוב, המופיע גם הוא ב"קריאת המחאה", היא מתארת את הגלובליזציה של הכעס המתבטאת בהישנותם של מאורעות דומים במקומות שונים ורחוקים, הישנות המסמנת מפנה בעל משמעות.

החזרתיות הפנימית של הטקסט לצד היותו חלק מחזרתיות רחבת קונטקסט, מהדהדות את שמכנה גלילי שחר בספרו "שארית ההתגלות" – הממד המשיחי או הנבואי של הטקסט. האימננטי הופך לטרנסצנדנטלי, ה'כאן ועכשיו' נפרש גם ל'שם' וגם אל העתיד הקרב ובא, מזדהר בקרניים הנמתחות במרחב ובזמן. ממד זה נוכח בעוצמה רבה ב"העיר המזרחית" בה הסינגולארי הוא האוניברסלי, ההווה מנבא את הבאות, הגיבורה חסרת השם היא אחת ויחידה אך היא גם כל אשה.

ברנשטיין שוזרת יחד את כל רבדי הפוליטי – אלמנטים מקומיים המאזכרים תופעת עולמיות, חזרתיות אובססיבית וסירוב להדחיק שחושפת את הפוליטי השורה בכל, ממד בו הנוכח כרגע מדבר ומנבא את העתיד, ומוכיחה את שכותב שחר – שאלת הספרות היא השאלה הפוליטית ביותר, או לפחות היא יכולה להיות, בידיים הנכונות. תנועת "העיר המזרחית" נדה קדימה, אחורה, לצדדים, ובמעגל, לא שוקטת ולא מרפה, ומגלמת את מילותיו של שחר – הספרות כצורה של תפילה.

את "העיר המזרחית" ניתן לקרוא, ולשוב ולקרוא כתפילה, כשינון חוזר של מנטרה, וגם כמניפסט. ברנשטיין לא תיתן לקוראת שלה לשכוח – החברתי הוא הפוליטי. המשפחתי הוא הפוליטי.

אהבה רומנטית היא הפוליטי.

הגוף החולה, המזדקן, אבל גם היפה, הצעיר, הוא הפוליטי.

דירה, משכורת, קריירה, השכלה הם הפוליטי.

הנפשי הוא הפוליטי. (בעצם כל מה שמוגדר כנוירוטי ופתולוגי – אצל נשים בפרט – הוא  גם תוצר חברתי, פוליטי, מדיני וכלכלי).

המיני הוא הפוליטי.

הספרותי הוא הפוליטי. הכי הכי פוליטי.

כוחו של "העיר המזרחית" טמון גם בכיוון מפותל יותר של זיקה. הפוליטי יכול להיות המשפחתי, הפוליטי יכול להיות האוהב, הפוליטי יכול להיות הספרותי, היצירתי. גם בפלטפורמות כמו אתר זה ממש – שרוחו שורה על הספר, בעמודים השלושים, הארבעים והחמישים של תוצאות החיפוש האינטרנטי בעולמה של הגיבורה – בקהילות וירטואליות מסוגים שונים בהן ניתן לא רק לדבר, ולחזור ולדבר, אלא גם לקבל תשובה, תגובה, אשר עשויות להניע לפעולה, לאמונה.

תזכורת זו הזולגת מבעד לייאוש, לזעם, ולשנאה, ממלאת את קוראת "העיר המזרחית" באומץ ותקווה דווקא. לא אומץ כי אין ממה לפחד, אלא להיפך, כי יש כל כך הרבה ממה לפחד, שאין אלא להיות אמיצה. ממלאת בדחף לפעולה, לכתיבה, לתגובה. לאמון באנשים ובעיקר בנשים. לדקונסטרוקציה שעשויה להעלים את הכל מן היסוד, אך במקום, רוצה לעשות שימוש בחומרים הקיימים כדי לייצר, לבנות, לכתוב, לשנות, ולאהוב. ומה פוליטי יותר מזה?

העיר המזרחיתהעיר המזרחית

מאת אילנה ברנשטיין

הוצאת ידיעות ספרים, 2013

318 עמ'

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אזרח שלפעמים אכפת לו

    אם ארצה לקרוא טקסט פוליטי אני יכול לקרוא עיתון, או את אתר 'העוקץ'. מוזר שהמחמאה הכי גדולה שהמבקרת מצאה לנכון להצמיד לספר היא שהוא פוליטי.