מחר ייגמר הסיוט ובמקום השמש יאירו שמשות

ראזי נאבולסי, פעיל חברתי, בלוגר וסטודנט, שהה החודש במעצר בן שבעה ימים ובמעצר בית בן חמישה ימים בחשד לביצוע עבירות ביטוי עקב התבטאויות ופוסטים שפירסם בדף הפייסבוק ובחשבון הטוויטר שלו. העבירות בהן האשימו אותו חוקריו הן פרסום דברי תמיכה בארגון טרוריסטי והסתה לאלימות או לטרור. מעצרו הוארך פעמיים על ידי בית משפט השלום בחיפה ועררים על החלטותיו נדחו על ידי בית המשפט המחוזי. בבקשת המעצר של המשטרה נטען, כי "מדובר בעבירות חמורות שכוונו כנגד בטחון המדינה, עבירות שיכולות להפר את הסדר הציבורי ולסכן את חייו ושלותו של הציבור. קיימת מסוכנות ששחרורו של החשוד ממעצר עלול לסכן את שלום הציבור ובטחונו ולשבש את החקירה".

נתון מעניין שנתגלה לאחר מעצרו של ראזי מצביע על כך שהחקירה בעניינו התנהלה במשך שלושה חודשים כחקירה סמויה, באישור פרקליט המדינה, שבמהלכם הסתובב חופשי למרות "המסוכנות" הנשקפת ממנו לציבור – זו שעל יסודה ביקשה המשטרה להצדיק את המעצר הממושך. בהזדמנות אחרת, טענה המשטרה שגם צרכי חקירה מהווים הצדקה להמשך ההחזקה במעצר, וזאת למרות שכל פעולות החקירה שבוצעו הצטמצמו לשלוש חקירות, שניתן היה לזמן את ראזי אליהן.

המקרה הזה מלמד על אי-הקפדת המערכת, על כל חלקיה, על האיזונים שיש לבצע בהליכי המעצר שאמנם מעוגנים בחוק, אך אינם מיושמים בפועל. בנוסף, מקרה זה מצטרף לסטטיסטיקה המדאיגה ביחס לאפליה בין יהודים לערבים בהליכים הפליליים, ובכללם בהליכי המעצר הראשוני.

הבעיות שהתעוררו בהליכי המעצר של ראזי רבות, ולכן נתמקד במקצתן:

1. מסוכנות

כאמור, ראזי הסתובב חופשי במשך שלושה חודשים שבהם התנהלה החקירה, שהתבססה למעשה על איסוף חומרים שפרסם עוד לפני כן ושלכאורה מעלים חשש שהוא עלול לסכן את ביטחון המדינה והציבור. מה נשתנה שפתאום נולדה מסוכנות כה משמעותית שיש בה להצדיק את המעצר בשלב זה? אין זה ברור כלל ועיקר. יותר מכך, עמדתה של המשטרה בתום שבעת ימי מעצרו שניתן לשחררו מלמדת אף היא על היעדר יסוד לטענה בדבר מסוכנותו. לעניין זה לא ברור מה אירע שאותה מסוכנות, לה טענו בשתי הזדמנויות שונות בתקופה בה היה מוחזק במעצר, הפסיקה להתקיים ולאיים על הציבור.

2. שיבוש הליכי חקירה

עוד עילה שבגינה הוחלט להחזיק את ראזי במעצר הייתה החשש מפני שיבוש הליכי החקירה. בדרך כלל, עילה זו שמורה למקרים שבהם ישנו חשש שמא החשוד ישפיע על עדים או שותפים באופן שימנע מהם לשתף פעולה עם הרשויות החוקרות או שיביא לכדי תיאום גרסאות. במקרה של ראזי, לא רק שלא היו עדים או שותפים, אלא שאף חומר החקירה עצמו היה כבר בידי המשטרה. כך שקשה לדמיין שעילת השיבוש במקרה זה התבססה על החשש שראזי יפעל למחיקת חשבונותיו שבהם פרסם את הפרסומים שבגינם נחקר. למעשה, וזאת יש לומר לקוראים שאינם מתמצה בדיני המעצרים, גם אם היה יסוד כלשהו בטענות המשטרה ביחס לקיומן של העילות הללו, הרי שהחוק מחייב בחינת חלופות שפגיעתן בחירות הפרט פחותות מהפגיעה שמסב המעצר. אך חלופות כאלו לא נשקלו במקרה זה.

3. צרכי חקירה

מדובר בעבירות פרסום שבוצעו בעבר. יסודותיה של העבירה האמורה, ככל שהפרסומים אכן מהווים עבירה על החוק, מצטמצמות בפן העובדתי לשאלה בדבר זהות המפרסם. ברגע שהמפרסם מודה, הרי שכל שנותר לעשות הוא לבחון האם יש בפרסומים הנ"ל משום חציית גבולות הביטוי הלגיטימיים אל עבר מה שהגדיר המחוקק כעבירות. לאחר תום המעצר, למדנו שראזי תושאל שלוש פעמים, במשך שעה וחצי כל פעם. חקירת חשודים בדרך האמורה יכולה אף להיעשות תוך זימונם לתחנת המשטרה, כך שגם צרכי החקירה אינם יכולים להצדיק את החזקתו של ראזי במעצר במשך שבעה ימים. יותר מכך, ראזי נשאל על עמדותיו בסוגיות רבות שבינן לבין העבירות שבהן נחקר אין ולא כלום. הרי לא מפני תפיסות אידיאולוגיות בא החוק להגן, אלא מפני הסתה לאלימות ופרסום תמיכה בארגון טרוריסטי ברבים. הרקע לפרסום הדברים בד"כ אינו רלבנטי והשאלה היחידה הצריכה מענה היא: האם יש בחומרים שפורסמו, בגפם, כדי להוות הסתה או להביע תמיכה. כך שדי היה בקביעה שראזי היה זה המפרסם כדי לעבור לשלב הבחינה המשפטית.

4. התנהלות המערכת השיפוטית

קשה שלא לתמוה מההתעלמות המוחלטת של בתי המשפט שדנו בעניין מהמאפיין העיקרי של העבירות שבהן נחקר ראזי ושבגינן נתבקשה הארכת מעצרו, וכן ומהיעדר המוכנות ליישם אמות מידה חוקתיות שמתחייבות במיוחד כשמדובר בהליכים בהם נשללת חירותו של הפרט. יותר מכל, תמוה הדבר שאף עניינים שבלוגיקה פשוטה הנוגעים לביסוס טענות המסוכנות והחשש משיבוש נעלמו באותם דיונים מהיכלי בית המשפט.

בית המשפט סירב לאפשר לסניגורים לעיין בחומר שעל יסודו נחשד ראזי בביצוע העבירות. אכן, בדרך כלל חומר החקירה שמוגש לבית המשפט בשלב הארכת המעצר הוא חומר סודי, וזאת על מנת למנוע חשיפה של דרכי ומקורות חקירה כדי למנוע את סיכולה. אך כשמדובר בעבירה המבוססת על פרסומים פומביים שעל יסודם מתעורר החשד לביצוע עבירה, שאין בחשיפתם כדי לפגוע בחקירה או לחשוף מקורות ודרכי פעולה של המשטרה, והם עומדים בבסיס החשד לביצוע העבירה, ההצדקות הקלאסיות לחיסיון המוענק לראיות הראשוניות שיש בידי המשטרה בשלבי החקירה אינן מתקיימות. הסתרת יסוד מיסודות העבירה, שבעניינו של ראזי נגע לפרסומים שבגינם נחקר, דומה להאשמת אדם בגניבה מבלי לחשוף בפני את מהות הפריט שגנב או חקירת אדם ברצח תוך הסתרת זהות הנרצח. בית המשפט לא ערך הבחנות כאמור שיכולות היו לאפשר לסניגוריה לעמוד על טיב התרגומים שביצעה המשטרה. שכן כשעוסקים בעבירות פרסום בשפה הערבית, לתרגום של הפרסומים השפעה מכרעת. כפי שציין יואב חיפאווי במאמרו שפורסם ב-972mag, במקרה אחד שהובא בפני בית המשפט לפני כמה שנים, תורגם המשפט "كل الكرامة والعزة لشهدائنا الأبرار" ("כל הכבוד והשבח לחללינו הצדיקים") ל"כל הכבוד לעזה והמחבלים המתאבדים". ברור הוא שבית המשפט יתייחס בחומרה יתרה לתרגום המעוות לעומת התרגום הנכון.

לאחר החקירה התברר, שראזי נחקר בין היתר על פוסטים בני שנה ושנתיים. נוסף לכך, אחד השיתופים שזכו להתייחסות מפורטת בחדר החקירות היה זה של שיר בקולה של הזמרת הלבנונית ג'וליה בוטרוס, "יום אחד", שאת מילותיו ציטט מעל לקישור: "מחר ייגמר הסיוט ובמקום השמש יאירו שמשות ועל אדמת המולדת השמורה ניפגש יום אחד". הוא נחקר עוד על הקריאה להפגנות נגד תוכנית פראוור-בגין, ועוד כהנה וכהנה פוסטים.

העניין אינו בשאלה אם יש בדברים כאלה ואחרים כדי לבסס עבירה על החוק. למישור זה עוד לא הגענו וזאת נדע רק בעתיד. אך הקלות שבה מוכנה המערכת לשים אדם מאחורי סורג ובריח במיוחד כאשר אשמתו טרם הוכחה וכשאין אינדיקציה המלמדת על סכנה ממשית הנשקפת ממנו לציבור, ויום למחרת לשחררו כשלא ברור מה איין את אותה מסוכנות, מלמדת על היעדר הפנמה מערכתית חמורה ומדאיגה של עקרונות זכויות האדם, ובראשן החירות וחופש הביטוי. את שעות החקירה הבודדות שעבר ראזי במהלך מעצרו, ניתן היה לבצע גם אילו היה משוחרר בתנאים שיבטיחו את התייצבותו לחקירה. בתי המשפט שאמורים לתפקד כמנגנוני פיקוח על הליכי המעצר, אף הם לא הקפידו על הכללים שמטרתם לצמצם את הפגיעה לכדי המינימום הנדרש. לא מפני שאין בידיהם הכלים לעשות זאת – ראינו כבר מקרים רבים שבהם פעילים מהימין הקיצוני, כדוגמת איתמר בן גביר (מבלי להשוות כמובן), הורשעו בעבירות מהסוג שבו נחשד ראזי ולא שהו במעצר; ובצדק, יש לומר.

לעניין זה רלוונטיים ממצאי המחקר שפורסם בשנת 2011 על ידי צוות החוקרים פרופ' אורן גזל-אייל, רענן סוליציאנו-קינן, גל עינת ועטאללה שובאש בשם "ערבים ויהודים בהליכי הארכת מעצר ראשוני" (pdf, פורסם בכתב העת "משפטים"). המחקר מצא, בין היתר, שיש לזהות האתנית של העצור בהליכי המעצר הראשוני השפעה על שאלת המעצר ואורכו, כך שבאותן נסיבות כאשר השופט הוא יהודי, הסיכויים של חשוד יהודי להשתחרר גדולים מהסיכויים של חשוד ערבי להשתחרר. בסופו של עניין המסקנה היא שהמסוכנות שיוחסה כאן לראזי והחשש משיבוש הליכי חקירה – שלא ברור מה הם מלבד השאלות שהופנו אליו – מושתתת על שיקולים אתנו-תרבותיים, בשל יחס של חשדנות יתרה כלפי ערבים, על אחת כמה וכמה כאשר עסקינן בביטוי פוליטי.

הכותב הוא עורך דין בעדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל