מספיק אחד לטנגו

ספרו של סר מרטין גילברט מתיימר לסקור את תולדות היהודים ממרוקו ועד אפגניסטאן במשך לא פחות מ-1,400 שנים – וזאת מבלי שגילברט ידע לקרוא ערבית, פרסית או טורקית עוסמאנית. מעניין אם גם הפוך זה היה עובר
שיקו בהר

תרגם מאנגלית: עמי אשר

נסי לחשוב על אחד מענקי האינטלקטואלים מבין יהודי ערב שבאמתחתם עשרות מאמרים וספרים על נושאים הקשורים להיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון שבו הם נולדו וחיו – דוגמת פרופ' דוד ילין (1864-1941), מוּראד פרג (1866-1956), יוסף ברן מיוחס (1868-1942), אסתר אזהרי מויאל (1873-1948), אברהם אלמליח (1876-1967), פרופ' אברהם שלום יהודה (1877-1951) או רבים אחרים. עתה נסי לדמיין מצב עניינים שבו אחד מהכותבים הללו היה פונה לכתוב ספר על תולדות קהילות יהדות אשכנז – במזרח ובמערב אירופה וגם בצפון אמריקה – במהלך 1,400 השנים האחרונות, וזאת מבלי להיות בקיא בלטינית, באנגלית, בצרפתית, או בגרמנית; כותרתו של הספר הזה הייתה זו: "באוהלי ישוע: תולדות היהודים בארצות הנצרות".

שאלתי: היש סיכוי שהוצאות לאור אקדמיות – לדוגמה הוצאת ייל, שפרסמה את הספר "באוהלי ישמעאל: תולדות היהודים בארצות האסלאם" (שתורגם כעת לעברית) – היו שוקלות מלכתחילה את פרסומו של ספר כזה? האם אפשר לדמיין מצב שחוקרי יהדות אשכנז היו מסתכלים על הספר הזה בעין יפה או אולי מחשיבים אותו למקור מוסמך ומהימן בכל הנוגע לנושא ולהיסטוריה הללו? אלו היו מחשבותיי הראשונות לאחר שסיימתי לקרוא את ספרו השאפתני להדהים של הכותב הבריטי עתיר הספרים והמאמרים על אירופה, סר מרטין גילברט, ספר שמתיימר לסקור את תולדות היהודים ממרוקו ועד אפגניסטאן במשך לא פחות מ-1,400 שנים וזאת מבלי שגילברט ידע לקרוא ערבית, פרסית או טורקית עוסמאנית.

סר מרטין גילברט מקבל תואר דוקטור לשם כבוד באוניברסיטת בן גוריון, מאי 2011. מרטין גילברט באמצע
סר מרטין גילברט (באמצע) מקבל תואר דוקטור לשם כבוד באוניברסיטת בן גוריון, מאי 2011

באופן די צפוי מתחיל ספרו של גילברט בהתנגשות האכזרית והנוראה בין יהודים למוסלמים בח'ייבר בשנת 628-29 לספירה הנוצרית. ספרו אז נמתח בענווה עד ל-22 בפברואר 2010 – "היום בו אשרה כנסת ישראל חוק המורה לממשלה [של נתניהו וליברמן] להגן על זכויות הפליטים היהודים מארצות ערב בכל שיחות שלום עתידיות; החוק הישראלי הראשון שהכיר באופן פורמאלי בכך שיהודי ערב הגיעו לישראל לא רק כדי להגשים שאיפות ציוניות, אלא גם כפליטים" (ע' 334, מראי המקום מתייחסים כולם לגרסתו המקורית באנגלית של ספרו של גילברט).

העובדה שספרו של גילברט חסר כל איזון הן מבחינת מבנית והן מבחינה היסטורית-כרונולוגית אינה צריכה להפתיע אדם ו/או חווה. בעוד ש-126 עמודיו הראשונים של הספר מכסים, אף שהדבר נראה בלתי אפשרי, את תריסר המאות מאז ח'ייבר ועד המאה ה-19, 228 העמודים הבאים מתמקדים כולם במאה אחת באופן בלבד – המאה ה-20. בכוחו של חוסר איזון ענק זה ללמד קוראים שמנסים להיות הוגנים ונטולי משוא פנים מדוע מלכתחילה נכתב ספרו של גילברט. למרבה הכאב והצער, ספרו של גילברט לא נכתב מתוך התעניינות כנה ואמיתית בחוויותיהם ההיסטוריות של יהודי מערב אסיה וצפון אפריקה או מתוך התעניינות אותנטית בקיומם התרבותי ובגורלם הסוציו-פוליטי כיחידים ו/או כקהילות; המניע לכתיבת הספר קשור באופן פרוזאי לקמפיין והעוינות האנטי-פלסטינים הרגילים שמשרתים בעיקר את מטרותיו של הימין הישראלי.

גילברט אינו טיפש כרבים אחרים. במתק שפתיים ועטיפות צלופן המזכירות את אלו של השמאל של מפלגת העבודה, הוא משלב ומבריח לתוך הטקסט מסרים אנטי-ערבים שגרתיים. כך למשל, חרף העובדה שבכל ספריו וכתביו הרבים על צ'רצ'יל וההיסטוריה המודרנית של אירופה גילברט הוא היסטוריון פוזיטיביסטי, הוא איכשהו אינו מצליח להתגבר בספר זה על הפיתוי לייחס למוסלמים באופן טרנס-היסטורי סגולות על-זמניות מנותקות ממיקום או הקשר ספציפיים, או מאינדיבידואליות של מוסלמים כחברים פשוטים במין האנושי. כבר בעמודו השלישי של ספרו טוען גילברט שאפשר לחוש ב"הדים מודרניים של ח'ייבר" בקרב רבים מהבדואים בישראל.

העובדה שאדמתם של הבדואים הופקעה בשיטתיות מאז 1948 בידי מדינת ישראל שהכריזה על עצמה כיהודית, או העובדה שכפרים בדואים בלתי מוכרים נהרסים חזור ושנה (וזאת משום מה בניגוד מסוים למאחזים או התנחלויות של יהודים בגדה המערבית), מהווים עבור גילברט משתנים זניחים שחומקים איכשהו מתיאורו ומתשומת לבו הדקדקנית לכל פרט "אסלאמי". בה בעת גילברט מיידע בהגינות את קוראותיו שעצם הרעיון לכתוב את ספרו הגה עבורו איל-התקשורת הקנדי-ציוני המנוח (איזי) אָסְפֶּר, מייסד תאגיד התקשורת הגלובאלי CanWest. בנוסף, הקרן וארגונו של אספר הם שקידמו את ספרו של גילברט אך זאת, גילברט מסביר, "בלי לדרוש שליטה עריכתית" (ע' xiv).

גילברט
ספרו של מרטין גילברט שתורגם לאחרונה לעברית פורסם במקור באנגלית ב-New Haven & London: Yale University Press, 2010.

נראה שבכוחם של שני ציטוטים, שניתן לשלבם אהדדי, להבהיר את התזה המרכזית שגילברט מקדם עבור הקוראים חסרי הזמן או תשומת הלב. הציטוט הראשון הוא כדלקמן:

בעוד שההנהגה הישראלית תמכה בפליטים היהודים מארצות האסלאם והפכה אותם לחלק שווה ובלתי נפרד מהחיים והחברה בישראל, אף מדינה ערבית לא ניסתה לשלב את הפליטים הערבים הפלסטינים במולדתם החדשה. תחת זאת הושארו הערבים הפלסטינים במחנות פליטים שממוקמים על שטח ערבי עצמאי בעוד שהם מתוחזקים ע"י סוכנות או"ם שהוקמה אך ורק עבור הפליטים הפלסטינים (אונר"א). סוכנות מעין זו לא הוקמה בעבור הפליטים היהודים מארצות האסלאם. (ע' 313)

הוגן בנקודה זו לציין שלא זכור לי שמתרגמת ספרו של גילברט לעברית – הלא היא הפליטה נטולת התודעה או המחויבות הציונית לבנה זמיר – נטלה אי פעם חלק פוזיטיבי ואקטיבי כלשהו באיזשהו מאבק מזרחי בתוך ישראל מאז 1956 ועד היום בבוקר. כך או אחרת, הציטוט השני, והמשלים את הראשון לעיל, הוא זה:

יכולתו של העולם הערבי לקלוט את אוכלוסיית הפליטים הפלשתינאים התגברה בזכות הגירתם לישראל [לאחר 1949] של יהודי עיראק, סוריה, מצרים, תימן ומדינות ערביות אחרות, אשר הותירו מאחוריהם בתים, נכסים ומקומות עבודה, ואשר התקבלו בישראל בזרועות פתוחות, בלי זעקות-שבר או התנפלות על סיוע בינלאומי. כלום לא היה זה אך טבעי שמדינות ערב […] יקלטו מספר דומה של [פלשתינאים] בני עמן? המהפכות הלאומיות במזרח התיכון חוללו תנועת אוכלוסין דו-סיטרית של יהודים ממדינות ערב לישראל ושל ערבים מישראל לשטחים ערביים. ההבדל המכריע הוא שישראל עשתה את המאמץ הנדרש והקריבה את הקורבנות הנדרשים לשילובם של תושביה החדשים בתוכה, בעוד ששלטונות ערב הכשילו במתכוון כל השתלבות של פלשתינאים בשטחים שתחת מרותם. (ע' 179)

אודה ואתוודה מיד: רק אחת משתי הציטטות לעיל מקורה בספרו של גילברט הנסקר כאן. האחרת נכתבה ב-1955 בידי בריטי ידוע לפחות כמו גילברט, גם אם מבוגר ממנו בעשרים שנה, ששמו הוא אבא אבן, במאמרו "The Arab Refugees: A Record of Obstruction", שפורסם ב-1958 בשנית בספרו "Voice of Israel". אני משאיר לקוראות ולקוראים כאן להחליט בעצמן/ם איזו ציטטה מבין השתיים נלקחה מספרו של גילברט ואיזו מהן מספרו של אבן. בעשותם זאת יכולים הקוראים גם לנסות ולהכריע האם שאלה זו באמת חשובה, בהינתן תוכנם המהותי של שני הטיעונים שלמעלה מ-50 שנה מפרידים ביניהם.

גילברט שב וממחזר בספרו את התזות הישראליות הידועות ש"חילופי אוכלוסין" התרחשו בין הפלסטינים לבין יהודי אסיה ואפריקה; שמזרחי ישראל הם פליטים ממש ממש כמו הפליטים הפלסטינים; ושהאחריות לכל שאירע מוטלת באופן ברור ומובהק על כתפיה של מה שגילברט מכנה "הפוליטיקה המוסלמית". בעשותו את כל אלה גילברט אינו שוקל משתנים נוספים שאולי גם להם הייתה השפעה. מספר דוגמאות קצרות: 1. השאיפה הציונית הבסיסית, כמו גם הקריאה והפעולות החוזרות והנשנות, בכל הנוגע לתזות-הבסיס של "שלילת הגלות" ו"חיסול הגלות" שנתפסות באידיאולוגיה ובעשייה הציוניים כתנאי מקדים והכרחי לעצם האפשרות להגשמת הציונות; 2. הקריאות והפעולות הציוניות החוזרות ונשנות ל"קיבוץ גלויות"; 3. המחויבות הבלתי-מתפשרת של הציונות להפרדה סוציו-פוליטית חדה וממוסדת בין יהודים, מצד אחד, לבין מוסלמים ו/או נוצרים, מן הצד האחר; או 4. הצורך הדמוגרפי, החקלאי והתעשייתי של מדינת ישראל הצעירה והזעירה בעתודות כוח אדם, פועלים וידיים חקלאיות חומות בתקופה שלאחר השמדתם הרצחנית של מיליוני יהודי אירופה שעד אז היוו את העתודה הכמעט יחידה של התנועה הציונית.

במלים אחרות, אם נאמין לגילברט, אזי כל המשתנים הקשורים לאידאולוגיה הציונית ולמעש הציוני-האמפירי לא מילאו תפקיד כלשהו בעקירה של יהודים מ"ארצות האסלאם". כשמדובר בפוליטיקה מוסלמית/ערבית, אין כנראה צורך ליותר מאדם וירטואוז אחד בכדי לרקוד טנגו. קו המחשבה שמקדם גילברט בספרו מעורר תמיהה מסוימת בהינתן העובדה שבספר אחר שפרסם ב-1998 תחת הכותרת "Israel: A History", הוא הסביר כך:

בעקבות משא ומתן חשאי שהתנהל בבגדד עם ראש ממשלתה של עיראק באותו הזמן, תואופיק א-סוויידי, הצליחו [השליחים הציונים שלמה] הלל ו[מרדכי] בן-פורת להביא – תמורת תשלום סכום נכבד במזומן – להעברתו של חוק שהתיר ליהודי עיראק להגר לישראל. הצעת החוק הזו הובאה בפני הפרלמנט העיראקי ב-5 ביוני 1950. (ע' 167)

לבסוף, אך הוגן הוא להוסיף שבין פרסום ספרו זה של גילברט ב-1998 לבין פרסומו של האחרון ב-2010 שעתה גם תורגם לעברית, גילברט גם הצליח למצוא זמן, נכונות ואנרגיה להצטרף לוועד הבינלאומי המייעץ של העמותה NGO Monitor בראשותו של המוקיון האמריקאי ג'רלד סטיינברג. ברוח "אם תרצו" ו"קמפוס ווטש" מנהלת עמותה זו מעקב אחר כל ארגון, אדם וחפץ שזז תחת השמיים למעט מתנחלים, אינדיבידואלים וארגונים שפעולתם מכוונת כולה לחתירה תחת אמנת ז'נבה הרביעית שנחתמה בעקבות הג'נוסייד השואתי של יהודי אירופה, צוענים, הומואים ולסביות, שמאלנים סתם, ועוד. עמותת NGO Monitor גם פועלת לריסוקו והעברתו מהעולם של החוק הבינלאומי לזכויות אדם.

ואחרי כל אלו אנו צריכים להאמין שלגילברט אכפת מיהודי האסלאם או ממזרחים.

מאמר סקירה זה פורסם במקור בגרסא קצרה יותר בחורף 2012 ב-Journal of Palestine Studies

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דניאל אלון

    "העובדה שאדמתם של הבדואים הופקעה בשיטתיות מאז 1948 בידי מדינת ישראל שהכריזה על עצמה כיהודית" – דווקא השבוע בית המשפט הכריע שמדובר בקשקוש. הבדואים, כמו מרבית הערבים בארץ ישראל, הגיעו הנה בעקבות הגירת היהודים והפיתוח הכלכלי המואץ.

  2. אדם

    האם בג'ורנל של ייל באמת אפשר לכתוב על "השמאל של מפלגת העבודה"? ומילים כמו "טיפש" ו"מוקיון" שלא היו עוברות במאמר דעה ברוב העיתונים היומיים? ומה שייך רקורד הפעילות הפוליטית של המתרגמת (לעברית)? או משחק הציטוטים עם אבא אבן?
    אשמח לקבל קישור לטקסט המקורי באנגלית.

  3. עמית

    הספר של גילברט הוא ספר לא מוצלח. לא בגלל שהוא מעלה איזה תזה רצינית חדשה ושנויה במחלוקת – בניגוד לסקירה של עדי שוורץ ב"הארץ" ובניגוד למשתמע מהמאמר הנוכחי, הדברים שגילברט כותב לא מחדשים דבר ומקובלים על רוב ההיסטוריונים של יהדות ארצות האסלאם – ההפך, הספר לא מוצלח בדיוק בגלל שהוא ממחזר דברים שרבים אחרים כתבו לפניו, ועושה זאת באופן די שטחי ותוך התמקדות לא פרופורציונאלית בעת החדישה.

    ועדיין, הביקורת במאמר הזה על הספר אין בה הרבה למעט אד-הומינם. הספר של גילברט כלל לא מתיימר להיות מחקר ראשוני ופורץ דרך אלא סינתזה כללית על תולדות יהדות ארצות האסלאם, ואת זה הוא בונה על העבודה שהיסטוריונים רבים עשו לפניו בשלל שפות. כמו רוב ספריו של גילברט מאז הביוגרפיה של צ'רצ'יל גם הספר הזה היה אמור להיות סינתזה כללית שמוצגת בצורה פשוטה, קריאה, מאוירת ומרובת מפות שמיועדת לקהל הקוראים הכללי.

    אולי הדבר המעניין ביותר בספר, זה שנמצא עוד דובר בכיר שמבטא את הגישה שמיליון היהודים שעזבו את מדינות ערב היו גם פליטים שנמלטו על רקע שורה של פרעות, שטנה חברתית ומגבלות וסנקציות שהוטלו עליהם. הגישה הזאת לא סותרת את זה שהיו גם כוחות אחרים שהשפיעו על היהודים לעזוב את ארצות ערב, כולל ציונות מסורתית ומודרנית וההתרגשות שעוררה הקמת מדינת ישראל. מאמר הביקורת הזה מבקר את על גילברט על כך שהוא ערך סימטריה בין סוגיית הפליטים הפלסטינים וסוגיית הפליטים היהודים, אבל דווקא את זה גילברט די נזהר מלעשות. הוא ערך השוואה רק בין היחס שקיבלו הפליטים היהודים בהשוואה ליחס הפליטים הפלסטינים, ולא בין מכלול הסוגיות.

    1. שאול סלע

      עמית צידד בעבר בבן דרור ימיני שדיבר על "קיזוז רכוש" כאשר למעשה בן דרור ימיני סחר ברכוש המוחרם של יהודי עיראק שלא שייך לו, ולא שייך לאבא שלו. "קיזוז רכוש" היה יכול להתקיים לו היו יהודי עיראק מקבלים את הרכוש של הפלסטינים. הציונות השתמשה בתירוץ של החרמת רכושם של יהודי עיראק גדי לתת במתנה את רכוש הפלסטינים ל א ש כ נ ז י םםםםםםםםםםםםםםםםםם

      לעיסוק בהיסטוריוגרפיה של יהודי ארצות האיסלאם ב60 השנים האחרונות יש משמעות רק כאשר עוסקים בפשעים הציונים האשכנזים נגד מזרחים, פשעים שהתבטאו בכך שאשכנזים שאם בכלל הגיעו למעברות יצאו מהן מהר מאוד אם בכלל הגיעו לשם,בעוד שהמזרחים נתקעו עם הטוריות והמעברות לשנים רבות.

      1. עמית

        אז בגלל שמשפחתו של בן דרור ימיני הגיעה מתימן ולא מעיראק אסור לו להביע דעה? כשמדברים על הרכוש שיהודי ארצות ערב נאלצו להותיר מאחור לא מדברים רק על עיראק, אלא על רכוש רב במדינות רבות. תימן היא ארץ יוצאת דופן שבה היהודים בדרך כלל הספיקו למכור את רכושם במחירי הפסד, אך מצד שני זאת המדינה שסבלה מאחת הפרעות הקשות ביותר (פרעות עדן).

        בכל אופן, אני לא בטוח מה העמדה של ימיני (נראה לי שהוא העלה בעבר את רעיון הקרן הבינלאומית שתפצה את כולם), אבל הארגונים שפעילים כיום בנושא הפליטים מארצות ערב לא דורשים קיזוז, אלא דורשים שכל קבוצה תקבל את הפיצויים שלה.

  4. שיקו

    "במהלך ביקורו בישראל ב-17 למאי 2009, Sir Martin Gilbert נפגש עם קבוצה של יוצאי מצרים, שהיו לפליטים בשנות החמישים והששים של המאה האחרונה. לבנה זמיר, נשיאת הארגון הבינלאומי של יהודי מצרים, יזמה ואירחה את המפגש בביתה בתל-אביב."

    מילה כלשהי על תרומת הציונות לעניין לא הוזכרה ומוזכרת משום מה:

    http://www.egyptian-jews.info/SideMenu/org/Sir_martin.aspx

  5. אליה

    האם גילברט באמת משתמש במונח populaiton exchange, או במונח unmixing שכולל בתוכו גם גירושים, פרעות וטבח?

  6. סמולן

    בכללי, הביקורת הזו מעצבנת בגלל שהיא גם שגויה וגם נכונה. היא שגויה בגלל שהנימוקים שלה לא משהו, והיא נכונה במסקנה הסופית, ואפילו די עדינה.

    הנימוקים נחלקים באופן כללי לשלוש. (א) הספר בעייתי בגין קוצר היריעה והחלוקה הלא סימטרית של הזמנים, (ב) הספר בעייתי כי הכותב לא יודע ערבית, טורקית ופרסית (ואפשר להוסיף גם תימנית ומרוקאית, לא?) ו (ג) הספר בעייתי כי הכותב ציוני, ואפילו ציוני ימני.

    אממה, אולי הכותרת של הספר מטעה. לא תולדות היהודים בארצות האיסלם אלא מבוא להיסטוריה מודרנית של היהודים בארצות הללו. אז זה מסתדר: הארצות הללו אמנם מוסלמיות, ולכן טבח קוריטה חשוב ומאד למערכת היחסים העתידית, וכן הלאה. מאה ומשהו העמודים הראשונים משרטטים לא את ההיסטוריה כפי שהיתה בפועל, אלא את ההיסטוריה כפי שצריך לדעת אותה כדי להתייחס לתקציר של המאה העשרים. לכן, בתיקון די קטן של הכותרת, אפשר לעשות צדק לחלוקת העמודים.

    לא בעיה גם להתמודד עם הטענה השניה, הבורות בשפות. אמנם יש משהו נחמד ואפילו עדכני בציטוט של קתרסיס ושל יוחנן גלוקר (האם התביעה לידיעת לטינית היא מחווה לגלוקר ? זו בוודאי לא שפה שנחשבת לנדרשת להיסטוריונים של יהדות אירופה). אבל אפילו בקתרסיס עצמו, כאשר יצאו לבקר שרלטן קיצוני על ספרו אודות ההיסטוריה של העם היהודי (ההיסטוריה של המצאת העם היהודי), לא נכתב שם דבר וחצי דבר על בורותו הברורה מאליה ברוב רובן של השפות שבהן נכתבה ההיסטוריה שהוא ציטט. פרופ' לניאדו טחן לאבק את ניתוח העובדות של זנד באשר לתולדות בית שני וחורבנו, אבל לא פקפק בכך שזנד היה יכול להגיע לכדי הבנה מינימלית גם ללא שליטה ביוונית, ארמית ולטינית. למעשה, הוא זעם על כך שההבנה הבסיסית בהיסטוריה, או יכולת הניתוח ההיסטורית הבסיסית לא התקיימה למרות שתנאי הקדם לה דווקא כן קוימו. במקרה הנוכחי, אין אדם שיטען שגילברט לא מבין בהיסטוריה וניתוח היסטורי. גם לא זנד (טוב: כנראה גם לא זנד). הספר שלו מבוסס על מאורעות שודאות קיומם סבירה לגמרי, ואפילו מאד, והוא מפגין את היכולות שלו לעתים די קרובות. הנה, בפרק על מאורעות 1929, גילברט מגיע למסקנות קרובות ומאד לאלו של הלל כהן ב"תרפ"ט". בניגוד לגילברט, הלל כהן הוא אנטי-ציוני קנאי ומסור שמעיין בקפדנות ברצח שבוצע על ידי יהודים על פני מאה עמודים נוספים, לפחות, ומטמין בפסקה וחצי את הלינץ' שביצעו בני שכונתה של אמו, שכונת הבוכרים, בערבי שעבר שם בזמן שהמאורעות החלו. כהן הוא חוקר יהודי ערבי תקין פוליטית ואחרת, דובר ערבית ומבין מעט מאד בבן גוריון. גילברט, לעומתו, הוא אשכנזי שלא יודע ערבית ומכיר את האליטות הישנות – כולן, של כל העולם – ברמה אישית לגמרי. שניהם מגיעים למסקנה המעניינת והחשובה בדבר העקרוניות של מאורעות 1929 להיסטוריה של היהודים בארצות ערב. שניהם טוענים שהאנטי-ציונות הקדימה במובנים רבים את הציונות ועיצבה את הציונות. המסקנה הזו משכנעת בשני המקרים, למרות הדרכים השונות כל כך שבה היא הוקשה. יכול להיות שהיא נכונה, עד כמה שמסקנות היסטוריות יכולות להיות נכונות. בכל מקרה, היא מדגימה כיצד כהן, על אף היכרותו המצומצמת למדי עם שועי עולם, מקיש מסקנות גלובאליות כמו סיר גילברט. היא גם מדגימה כיצד גילברט, שאינו יודע ערבית, מסוגל לנתח תהליכים היסטוריים. זו רק דוגמה מקרית. האמת היא שמוזר לשמוע את הטענה אודות אי-ידיעת השפה: העולם הערבי מלא בכותבים על ישראל שלא יודעים עברית, יובל נוח הררי לא יודע את כל שפות האנושות, ואדוארד סעיד לא ידע יוונית, לטינית, ובעצם אף שפה אירופאית פרט לאנגלית וצרפתית. הוא אפילו לא ידע שגרמנית כן דומה לסנסקריט (הנה עוד שפה שלא הכיר). למרות זאת, שני הכותבים הללו יצרו עבודות חשובות. מסתבר שלא חייבים לדעת שפות, אם כי אולי חייבים להצטייד במשהו חלופי, כמו יכולת ניתוח היסטורית מעולה במיוחד. לגילברט כנראה יש כזו.

    על רקע הפסקה הקודמת, קל לראות עד כמה מגוחכת ההאשמה בציונות. הרי מאדוארד סעיד למדנו שלא משנה כמה אדם בקי בלשונות המרחב, יודע את כל הספרות שנכתבה בו אי פעם ותורם לתיקוני ההדרה ותיארוך. עדיין, בצהרי היום, סעיד יצביע על ברנרד לואיס ויאמר את המילה הנוראית ביותר שהאינטליגנציה הערבית הצליחה להבנות. הוא יאמר "ציוני". ומה שמצחיק הוא שהמילה הזו מתייחסת אצל סעיד בדיוק למה שכאן באתר קוראים לו "אשכנזי". בקיצור, גם ציונים וגם אשכנזים מסוגלים להיות חוקרים מעולים שבמעולים של המזרח התיכון – וגם של מקומות ותחומים אחרים. גם הימנים שבהם. גם בן דרור ימיני, שגילברט מודה לו. בקיצור, כל הנימוקים לא עובדים.

    אממה, שהמצב בעייתי הרבה יותר משהכותב מתאר. למעשה, התחלתי לחשוד שאולי הוא נחמד כל כך לגילברט בגלל שבסופו של דבר הספר ממלא מחסור – מחסור מדהים, שגם שוורץ עמד עליו ב"הארץ" – במדף הספרים בעברית. עכשיו, בזכות גילברט, יש לפחות נארטיב שאפשר לערער עליו. חוץ מזה, גילברט מודה לדניאל בהר, ואולי מדובר בקרוב שלו.

    כי ככה: הבעיות בספר נחלקות למקור ולתרגום. נתחיל במקור. הספר מציע את הסוגה הקרויה "ההיסטוריוגרפיה הבכיינית של היהדות". אני די בעדה, אבל היא בפירוש משהו שנהגה והגיע לבשלות בארצות אירופה המרכזיות. היא לא טובה לתאר את ארצות ערב, והיא מחרידה בקשר ליהדות בסין. לענ"ד, גם האימפריה הרומאית, בוודאי בשוליה, לא הכי מתאימה לתיאור הזה. התיאורים הללו מגיעים לפשטנות נוראית בצורה שבה מצורפות השושלות הערביות לכדי צורה שלטונית אחת, בלי לדון בכלל בהבדלים ביניהם. כאילו אין סיבות לכך שהפאטימים היו סובלנים יותר מהעבאסים. המצב הופך גרוע עוד יותר בזכות יכולת הכתיבה הנפלאה של גילברט, שעוברת גם את התרגום (תיכף אגיע אליו). כמו בספרים שלו על צ'רצ'יל, ששם הוא כידוע מתפקד כ"היסטוריון של ארכיונים", גילברט מצייר תמונה עם יריעה גדולה ורחבה, וגם הרבה פרטים שמעגנים אותה בזכרון. אממה, התמונה הרחבה היא משהו שמתאים בעיקר למאה העשרים באירופה. והפרטים הם בעלי שמות ערביים. וכך נוצרות בעיות: תרומתו של ג'וזה אבולקר ל"מבצע לפיד" ולקרב אל-עלמיין מוזכרת בקיצור מוחלט (196) אבל הוא מצוטט בהרחבה בקשר לרדיפת יהודים (184, למעשה בקשר להמנעות ערבית מביצוע של הנחיות נאציות לרדוף יהודים). יש גם טיפה ארכאיות בדיסציפלינות שכנות: היום לא קוראים לפוליתיאיסטים "פאגנים", אלא מכירים בכך שיכולות בעצם להיות הרבה דתות עם יותר מאל אחד, ושהן יכולות להיות ממש שונות זו מזו. לכן, שבט קורייש לא היה "פאגני". אותו לפרסיקו ולמריאנה רוח-מדבר.

    לטעמי תיאורי המחצית הראשונה של המאה העשרים יוצאים טוב למדי. כלומר לא מספיק, ולא הכי מפורט, ויותר מדי עוסק בציונות, אבל בהתחשב במגבלות המקום ובכתיבה המצויינת, התוצאה בכלל לא רעה. אין בעברית ספר שמקביל לה. למשל, בתיאור העליה מעיראק, מוזכרים גם החששות הידועים של אשכול בקשר לקליטת יהודי עיראק (הוא חשש שהתנאים בארץ פרימיטיביים מדי עבורם, עמ' 244) וגם הרימון בבית הכנסת מסעודה שם-טוב (246). אבל גילברט לא מזכיר את האפשרות שהרימון הושלך על ידי אנשי תא במחתרת הציונית בבגדאד. לא מושלם, אבל בסדר. אפשר להבין את ההחלטה שלו: אני משער שגם אנטי-ציוני יוכל לעשות את זה (לדוגמה שוב, הלל כהן חולק מחמאות ל"ספר ההגנה" על דיוקו הביקורתי).

    הבעיה מתחילה בסביבות 1956. ההיסטוריה של היהודים בארצות ערב מצטמצמת עם הצטמצמות מספר היהודים, אבל ההיסטוריה של היהודים שיצאו מארצות ערב לא. וכך, גילברט מזכיר שכל המוסיקאים והמלחינים של עיראק היו יהודים שעלו-ברחו לישראל, אבל הוא לא מזכיר דבר על כך שישראל לא זכתה להנות מהעושר הזה, או כמעט ולא, עד שדודו בוסי עשה מעשה בעניין. או יוזמות אחרות. אלהים יודע למה כאשר הוא מדבר על תרומתם של יוצאי ארצות ערב לצרפת מדובר על מתאגרפים וכלכלנים, כאילו חסרים פילוסופים. מבין הפזורה באמריקה, מוזכרת משום מה רק רות פרל, אמו של העיתונאי שנרצח בפקיסטן. כל אלו אינם מקריים: כאשר ההיסטוריה הבכיינית לא עובדת, משהו נפרם בספר.

    המקרה המוזר ביותר שייך לעניין היהודים הערבים. גילברט מתייחס לאפשרות הזו, בקיצור מוחלט. מדהים, כי בפירוש יש המון עבודות על ההיסטוריה של המונח ועל גלגוליו. אמנם העבודות האלו בעיקר בעברית, אבל אפשר לצפות שהמערכת תיידע בעניינן. וזהו, שלא. היקף הדיון בפיל המעניין הזה, שנמצא בדיוק באמצע החדר שגילברט מטייל בו, קטנים יותר ממה שמוקדש אצל הלל כהן לדון ביהודים כורדים שרוצחים ערבי חף מפשע. גילברט כותב "ישראלים אחדים מבין יוצאי ארצות ערב, דיברו בהתחלת המאה העשרים ואחת על תחושת זהותם הערבית". הוא נותן שתי דוגמאות: את ששון סומך, שטבול כל כולו בספרות ובתרבות הערבית, ואת צבי יחזקאלי, שתיאר את אופן החשיבה האישי שלו-עצמו. ביניהם שזור סמי מיכאל, אבל ללא הסבר (297-8). על האתר הזה עצמו גילברט מדלג, וכך גם על כל המפעל המפואר של זהות יהודית-ערבית. לגמרי. לעומת זאת ווז'אק מופיע אף מופיע בהיסטוריה של יהודי ערב לאחר שעזבו את ארצות ערב: פרק 21 מוקדש לווז'אק ולאסופת התביעות והחקיקות לפיצוי.

    ככה שלסיכום החלק הזה, יש פה מחד ספר שממלא חסר עצום, וכתוב על ידי רב-אמן. צריך לקחת בחשבון משהו: רב האמן הוא באמת מה שהוא, וכך הוא רואה את העניינים. ראייתו היא מין מבע ביצועי. היא הולכת להיות חלק סטנדרטי בעבודות של תלמידים וסטודנטים. היא תהיה ידועה יותר לצאצאי יוצאי ארצות ערב מהעבודות של מוראד פראג'. וכל זאת, בגלל שאין כמעט עבודות אחרות, חלופיות. הבעסה: הספר ציוני מדי אפילו לשיטותי, והספר לא כולל אפילו דיווח הוגן על כמה מההתפתחויות החשובות בתחום, ובפרט הזהות היהודית-ערבית, כלומר הניו-מזרחית. היות וגילברט לא כותב עליה כלום, הוא אפילו לא מתאר את תהליכי ההמצאה של הזהות הזו בישראל, ובפרט שהזהות הספציפית הזו נרקחת לא על ידי היסטוריונים ומשוררים טובים אלא על ידי סוציולוגים וחוקרי תרבות (וכמה משוררים לא משהו). זהות ייחודית למדי.

    נעבור לבשורות הפחות טובות: התרגום והעריכה נוראיים. הספר הזה פורסם במקור בהוצאת ייל, ובארץ הוא יוצא ב"כנס הפקות הוצאה לאור". זו הוצאה שמתמחה בספרים של לבנה זמיר (מצוטטים בספר, 344). ההוצאה לאור הזו פחות מקצועית מזו של אוניברסיטת ייל, וחבל. בעיקר: חלקים נרחבים ברשימת המקורות זמינים בעברית. למשל "שמים ואנטישמיים" של ברנרד לואיס (22), או ספרים של גילברט עצמו כמו "אטלס השואה" (23), או הספר של אלברט חוראני, "היסטוריה של העמים הערבים". המקרה האחרון מעניין: בעמ' 33 מופיע איזכור של התרגום לעברית, אבל בספר ממשיכים לציין את המקור באנגלית. וכך במלא הזדמנויות אחרות, כמו "גולה וגאולה" של בן-צבי, ספר שמקורו עברי ומאוזכר גם באנגלית, וגם כתבים של הרמב"ם, ש"ד גויטווין, בת יאור ומלא אחרים. נראה שלא מדובר בסוג של התחברות לאמפריה האנגלוסית, אלא ברצון לדלג על הצורך לבדוק את מספרי העמודים במהדורות העבריות. התוצאה גסה uגורמת לספר להראות כמו תעמולה לפוסט-קולוניאליזם. הגופן גדול מדי. אין כלל דוגמאות של כתב ערבי, למעט פה ושם בתמונות. התעתיק מערבית לעברית מחריד ולא מדעי, וייחודי לערבית: לטינית, למשל, מובאת באותיות לטיניות. אפילו המפות בסוף הספר מופיעות, בשם השם, עם שמות מקומות באנגלית. האם חסרים בישראל אנשים שיודעים לציין את התעתיק העברי לחומס, בלודן, דמשק (336) ? הציטוטים מתרגומי הקוראן, אנגלית או עברית, נקראים פה "קוראן" ולא "תרגום" (כאמור, הקוראן עצמו לא מצוטט). מילון מונחים מערבית, שמופיע בסוף הספר (342-344), מסודר בסדר אלפביתי באנגלית. זה כבר ממש מעצבן. בגלל פלאי התעתיק, העאשורא מופיע אחרי האמאן ולפני אוופא מן אל-סמואל. הפרהוד מופיע אחרי הד'ימי, לפני החדית' והרבה לפני איבן וג'זיה. התוצאה היא יותר מדי אנגלית, הרבה יותר מדי, ופחות מדי ערבית, הרבה פחות מדי. ואני כזכור מהציונים.

    התרגום של זמיר לא משהו. ראשית, הוא מילולי מדי. גילברט אמן גדול של השפה האנגלית, ומגיע לו עברית טובה. אני משער שהוא גם רוצה תרגום כזה, כמו התרגום של ספריו על צ'רצ'יל. חוץ מזה, יש שלל לקונות.
    למשל שמו של הספר, שהוא במקור "בית ישמעאל: היסטוריה של יהודים בארצות מוסלמיות". נא לשים לב שמדובר במשהו מדוייק יותר ומוגבל יותר מאשר "באוהלי ישמעאל: תולדות היהודים בארצות האיסלם". לא זו בלבד, אלא שהמתרגמת לקחה על עצמה לשייך לאיסלם ארצות. אז זהו, שלאיסלם יש כבר לא מעט ארצות, והוא רוצה לפחות עוד אחת. אבל יש גם סתם שגיאות, בנאליה.

    למשל ואפרופו הדיון ב"יהודים-ערבים", בעמ' 81 מופיעה השפה החביבה על הרמב"ם, "ג'ודיאו-ערבית". בעמ' 82 היא כבר "יהודית-ערבית". נמשיך קצת: בעמ' 83 מופיע גיבור חדש, "הרב משה בן נחמן, רב ספרדי מלומד הידוע בשם הרמב"ן": המתרגמת תרגמה "נחמנידס" לרמב"ן מבלי לשים לב שהמשפט היה צריך להיות מנוסח אחרת ושבכל מקרה סביר שהקורא העברי יודע משהו על הרב הספרדי. בעמוד 84 מופיעות באותה פסקה גם כורדיסטאן וגם קורדיסטאן.

    בקיצור, קצת בעסה. ספר שהיה יכול להיות מצויין, שגם ככה הוא טוב מאד בחלקו ובאם מבינים שהוא קצת יותר מוגבל ממה שהוא מציג את עצמו, הופך לבעייתי דרך תרגום מביך ובעיקר דרך הרחקה שיטתית של המקורות המצוטטים מאלו שנגישים בפועל לקהל הצפוי של התרגום. בעיקר, זו עבודה שקל לבטל אותה, בגין התרגום והעריכה. המופת מתומחר ב 149 ש"ח.

    1. אדם

      הסגנון האינטיליגנטי והידע שמשתקפים בתגובות שלך קצת מוקהים על ידי הכינוי המתגרה שאימצת.

      1. שאול סלע

        סמולן "הסביר" בעבר את "הצידוק" במתן דיור קבע לפולנים במרכז הארץ,בעוד המהגרים מצפון אפריקה נזרקו לעיירות הניחשול והקיפוח,והעיראקים נזרקו למשך שנים למעברות ולטוריות.

        סמולן גם לא הבין בעבר למה קמה מהומה משריפת ספרי הברית החדשה על ידי יהודים

        1. סמולן

          אני מצדיק העדפה מתקנת לניצולי שואה בעשור שלאחרי השואה. אני גם טוען ששריפת ספרים שינתה אתמשמעותה בעידן הדיגיטלי, וכיום היא ביטוי סמלי שמרני ביסודו במקום אקט מחיקתי רדיקלי. בשני המקרים הללו, טעות לייחס לי את העמדות הללו בלשון עבר. יש עוד טעות – אני חושב ששליחת האליטה הבנקאית העיראקית לעבוד בטוריה, הגם שאין בה שום דבר מבזה, היתה טעות כלכלית קשה של ישראל הצעירה. הטעות הזו מדגימה היטב הרבה אחרות, מסובכות יותר. בטעויות האלו אני לא "תומך" ולא תמכתי בעבר. מצד שני, תמיד כששאול מגיע, סימן שכתבתי לא רע.

    2. עמית

      זאת תהיה טעות לקטלג את הספר בסוגת "ההיסטוריוגרפיה המתבכיינת". הוא לא בת יאור. גילברט נוקט באותה גישת ביניים של ההיסטוריונים שהוא מרבה לצטט ושעליהם הספר שלו מבוסס (בעיקר ברנרד לואיס) שמצויה במקום טוב באמצע בין ההיסטוריוגרפיה הבכיינית לבין מיתוס האוטופיה הבין-דתית.

      1. סמולן

        היסטוריוגרפיה בכיינית לא חייבת להתבטא בנרטיב מהודק ולא כל כך מגוון כמו של בת יאור – שכבודה במקומה מונח, והספר של גילברט מצטט אותה בהרחבה ומודה לה במפורש. בשבילי, היסטוריוגרפיה בכיינית היא בעיקר טכניקה לבחירת עובדות היסטוריות ייצוגיות: הכותב יבחר בעיקר עובדות (אמיתיות לגמרי) שמתארות גויים רודפים ויהודים בורחים, והקוראים ישלימו את השאר, אה, באינדוקציה. כמו שהדגמתי עם ג'וזה אלבוקר, זה עובד ככה-ככה. השתלטות על אלג'יר וסיוע לקרב אל-עלמיין, אשכרה מהתרומות היהודיות החשובות למלחמת העולם השניה, מקבלת פחות מקום מאבחנה אי ההשתתפות הערבית בגזרות הנאציות. לא שאלבוקר לא רלוונטי גם כמקור לאבחנות האלו, אבל הוא הרבה יותר מעניין כמפקד קומנדו. וגילברט היה יכול לכתוב על זה לא מעט, בהתחשב ברקע הכללי שלו. זו רק דוגמה אחת, יש עוד מאה כמוה.

        1. עמית

          לצטט את בת יאור עושים גם היסטוריונים שלא נמנים על ההיסטוריוגרפיה הבכיינית (כולל ברנרד לואיס, באותו ספר ממש שבה הוא מגדיר את התזה שלה כ"מיתוס"). כמו שמרטין גילברט כתב עליה, בת יאור היא היסטוריונית טובה של תולדות המצוקות של יהדות ארצות האסלאם. היא אספה באופן שיטתי ודי יסודי את המידע הקשור בכך כפי שלא עשה אף היסטוריון לפניה. האם היא גם היסטוריונית טובה של תולדות יהדות ארצות האסלאם, ולא רק של תולדות המצוקות שלהם, זאת כבר שאלה אחרת.

          הספר של גילברט פותח בהקדשה "ליהודים ולמוסלמים בתקווה שהם יחדשו במאה העשרים ואחת את הסובלנות ההדדית, הכבוד והשותפות שאפיינו תקופות רבות בהיסטוריה שלהם". ואכן, הוא כותב בספר שלו על התקופות האלה, כמו התקופה העות'מאנית הראשונה. הספר נקרא קצת כ"היסטוריוגרפיה מתבכיינת" בעיקר בגלל ההתמקדות שלו בהיסטוריה מודרנית, שבה, איך לומר, יש הרבה איפה לבכות. אבל יש לקחת בחשבון שלא מעט מהסגנון הפולמוסי או ה"מתבכיין" של הספר (כגון המשפטים בכותרת המשנית של כל פרק) הוא תוצר של תרגום והוצאה חובבניים, כפי שציינת, שכוללים טעויות הדפסה רבות, כתיבת פולמוסית והתנצחויות מיותרות, לא של המקור. זה מתחיל אפילו מהצילום של אסטלת ישראל בגב הספר כ"הוכחה לנוכחותו של עם ישראל באזור לפני למעלה 3,200 שנה" (למיטב זכרוני אין משהו חסר טעם שכזה על גב הספר בגרסתו המקורית). התרגום וההוצאה כה חובבניים גם בלי קשר לפוליטיקה, וכך למשל בין הקינה העברית שמיוחסת לאברהם אבן עזרא בעמ' 86 לבין הקינה העברית שאברהם אבן עזרא כתב, הקשר די קלוש. אני מניח שהמתרגמת העדיפה לתרגם בעצמה את הקינה מאנגלית לעברית במקום חלילה לנבור רגע במקור העברי שמרופרנס אליו (או אפילו בגוגל) ולמצוא את הקינה המקורית בעברית.

          הדוגמה של ג'וזה אלבוקר דווקא מדגימה את הנקודה שגילברט לא כתב כאן היסטוריוגרפיה מתבכיינת. הוא מצטט גוזמאות שאלבוקר אמר לשבחו של היחס של המוסלמים באלג'יריה ליהודים.

          1. סמולן

            מעצבן אותי שלא אני הזכרתי את הפנינה הזו, היא באה טוב לרצף הקריאה מעמוד 81 ואילך.

            מכל מקום, לא הבנת אותי: אני משתמש ב"היסטוריוגרפיה בכיינית" לתיאור של תהליך מיון עובדות לכתיבה, ולא רק לעובדות עצמן. כאשר גילברט משתמש באלבוקר כדי לדבר על רדיפה ערבית (שאלבוקר מכחיש וכו'), הוא נמצא בשדה הקלסי של הבכיינות גם אם אלבוקר אומר שלא היתה רדיפה. הבכיינות מצמצמת את ההיסטוריה היהודית לכדי שאלת הכן-רדיפה-לא-רדיפה. זו שאלה מעניינת, והיו יותר מדי תקופות שבהן היא בפירוש השאלה הדומיננטית. לכן כתבתי שאני מחבב היסטוריה בכיינית ולא רואה בה משהו פגום. המקרה של אלבוקר מדגים שגם כאשר היא מאד רלוונטית – השואה היא בדיוק המקרה הכי רלוונטי שלה – אפשר לפספס. חבל שמבצע לפיד לא נכלל בהיסטוריה של יהודי ערב. אבל הבעיה מתחילה להיות משמעותית כאשר ההיסטוריה הבכיינית מפסיקה להיות רלוונטית נקודה. אצלנו זה דבר שקורה לאחר קום המדינה, או לאחר מלחמת ששת הימים, או משהו. ושם אפשר למצוא את הכשלים של גילברט. הרשימה המוזרה של יוצאי ארצות ערב שתרמו לתרבות האנושית הכללית, שיש בה מתאגרפים ואמא של עתונאי אבל לא כוללת את דרידה.

            אם לחדד, נראה לי שהבעיה של גילברט היא לא להכיר בקיומם של ערבים לא רודפניים, אלא בכתיבת היסטוריה של יהודים שלא מתוך דיוני הנרדפות באופן כללי.

            אבל בוא נעזוב את גילברט. מדובר בגדול הדור מסוג כלשהו. הספר שלו בטח בסדר, ולכל היותר אפשר לריב על סוג הבסדריות שלו. ברור שהוא ממלא מחסור בעברית, אולי לא רק בעברית. התרגום, לעומת זאת…

  7. ציינה

    אוקי, אני מבין מהנ"ל שסר גילברט נקט עמדה מסוימת שאינה לרוחו של המבקר. מודה, גם אני לא אוהב את הרעיונות העולים במאמר ביקורת זה, השאלה היא, האם העובדות המסכמות , כנראה ברפרוף, 1300 שנה נכונות או לא ? אני בדיוק מתכוון לקנות את הספר אבל אם הוא כולו מוטה לכיוון ספציפי ואינו מכיל עובדות היסטוריות עם סימוכין, אני אוותר עליו…

  8. אלי אמינוב

    לא קראתי את ספרו של גילברט ואין סיכוי שאקרא . הקטעים שמביא שיקו בהר מצביעים על היות המחבר הנכבד אחד ממשנני הנראטיב המעייף, המשעמם והשקרי של התנועה הציונית. כדי להבין למה מתכוונים כשמדברים באותו מישור על פליטים פלסטינים ( לא סתם ערבים חסרי מולדת) ועל "פליטים" יהודים רצוי לחזור לאותה תקופה המאופיינת בעיקר בשנויים בצורת השליטה האימפריאליסטית באזור, מבריטניה לארה"ב ובמסגרת זו נוצרת מדינת היהודים כמבצר אזורי של המערב. התנועה הציונית,שהייתה תנועה קולוניאלית אירופית לא חשבה על יהודי המזרח כחומר המתאים לתכניותיה ליצירת אומה אירופית חדשה במזרח הערבי, .אמנם ניסתה מפעם לפעם ליבא כוח עבודה זול (למשל התימנים), כדי להצליח בתכנית " כיבוש העבודה" ולסלק את הפועלים הפלסטינים, אך לא יותר. רק שהתברר לה היקף השמדת יהודי אירופה, החלה מחוסר ברירה לקחת בחשבון אפשרות של יבוא חלק מיהודי המזרח. עם נצחונה במלחמת 1948 בפלסטין, חוגגת הבורגנות הציונית את גודל הירושה שזכתה בה לאחר רצח ושוד העם הפלסטיני, והפיכת ארבע חמישיות ממנו לפליטים על ידי טיהור אתני. שלל שוד הפותח בפני המדינה החדשה עתיד מרשים. גודל השלל – בין 4-3 מיליארד ליש"ט – סכום הגדול פי 50 מהעברת ההון המסיבית שזרמה לפלסטין בין 39-1933 ושהיוותה את הבסיס לצמיחת בורגנות זו. זהו הצבר הון ענקי שאף מדינה בעולם השלישי לא זכתה להשיג. זהו שוד של ארץ שלמה שתושביה "ניתאדו". אך כדי להפוך רכוש זה להון במסגרת יצור קפיטליסטית יש צורך במעמד פועלים, שיחליף את הפועלים הפלסטינים ובאיכרות יהודית שתספק את צרכי הישוב היהודי בתוצרת חקלאית, בעיקר ירקות ודגנים אותם ספקו קודם לכן הפלחים הפלסטינים שסולקו זה עתה. שרידי השואה, השרויים במחנות הפליטים והעקורים באירופה ובקפריסין מועברים במהירות לארץ ומהוים את הגל הראשון של הפרולטריון היהודי המחליף את הפרולטריון הערבי המנושל, אך בשל היותם אירופיים, זעיר בורגנים בתפישת עולמם וקרובים מבחינה מנטלית ותרבותית הן לבורגנות הישראלית והן לשכבה השלטת במנגנון הפוליטי של המדינה הצעירה, מתקשה מנהיגות היישוב להפכם לפרולטריון יציב ועל אחת כמה וכמה לאיכרות ולשומרי הגבול של הטריטוריה של הציונית. לכן, מפנה התנועה הציונית את כוונותיה ותוכניותייה אל עבר יהודי ארצות ערב שמעמדם הציבורי מתערער עקב מלחמת 48 כאשר המשטרים הריאקציוניים מפנים אליהם את זעם תבוסתם.
    יהודי מרוקו ועיראק היו הקהילות הגדולות בהן ראתה התנועה הציונית "חומר" מתאים למילוי מקומם של הפועלים והפלחים הפלסטינים שנושלו. ההעברה לפלסטין משקפת בבהירות ובתמציתיות את אופיה הקולוניאלי של הציונות, את אכזריותה, וגזענותה, את עוינותה הבלתי מתפשרת לעולם הערבי ואת נכונותה לשתף פעולה עם כל ריאקציה, לשם הגשמת מטרותיה. לא נכגס כאן לסבך הקנוניות, שיתופי האינטרסים ובריתות חשאיות בין הציונות לבתי המלוכה הערביים הנעשים בחסות האימפריאליזם, לצורך ההגירה "מרצון". כאשר הרצון לא עובד, מפעילים טרור כגון הטלת פצצות לבית כנסת תוך הסכמי רכוש עם המשטר המלוכני העיראקי המושחת. יהודי המזרח לא נתקבלו ב"זרועות פתוחות", אלא כמהגרי עבודה לא מיומנים. לאחר היבוא לישראל נכלאים יהודי המזרח במחנות המהגרים "המעברות" ומורשים לצאת רק לעבודות הדחק. תרבותם מדוכאת ונחשבת לחטא קדמון, בהיותה ערבית והם הופכים לאבק אדם מנודה ומושפל. חלקם הופך לפועלים וחלקם מיושב במושבים חדשים המיועדים להחליף את הפלחים הפלסטינים.

    המטרה היתה כאמור הפיכת קבוצה זו לפועלים ופלחים יהודים. הדרך היתה פשוטה ואכזרית– הפיכתם לחסרי כל, תוך גזילת רכושם תוך קנוניה עם הריאקציה הערבית, שבירת כוחם ומסגרותיהם הקהילתיות והמסורתיות, דיכוי מוחלט של תרבותם שהייתה במקרים רבים עשירה עשרות מונים מזו של מייבאיהם ככוח עבודה נחות. (יהודי עיראק למשל היו מחלוצי השירה הערבית המודרנית בארצם ופה הוחתמו על טוריה, מנורת נפט ואוהל). לא רק שניסו למזגם בתרבותם החצי מעוכלת והאקלקטית של יהודי פינסק ומינסק, אלא יצרו מראש מקדם עוינות לתרבותם הערבית העשירה. זהו הרקע לייבוא של 700,000 יהודי ארצות המזרח בראשית שנות החמישים ככוח עבודה "נחות", שנעשה כזה תוך דה-קולטוריזציה ודה-הומניזציה חריפות ביותר. כך בצעה הציונות תוך שנות "עצמאותה" הראשונות טרנספר כפול, הטרנספר לפלסטין וממנה.

  9. שאול סלע

    [..].

    הגרוע מכל כמובן היו מעשי הרצח ההמוניים: בבגדאד נרצחו ב–1941 יותר מ–150 יהודים בפוגרום בחג השבועות; בטריפולי שבלוב נרצחו 133 יהודים בנובמבר 1945; עשרות יהודים בדמשק ובחלב נרצחו בפרעות בשנת 1948; פרעות ביהודי עדן הותירו ב–1947 כמעט 100 הרוגים; עשרות יהודים נרצחו בקהיר ובאלכסנדריה בקיץ 1948. בתוך זמן קצר חרבו הקהילות העתיקות האלה, וממיליון היהודים שחיו במזרח התיכון ובצפון אפריקה בשנות ה–40 לא נותר כמעט זכר. [..]

    http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.2139765

  10. אלי א.

    תודה על סקירה מעניינת ואף מענגת. קצת אד-הומינם זה לא נורא, אם מתייחסים לטענות ברצינות כמו שהיה כאן. באמת חשוב לבקר את הזאנר המטופש אך הפופולרי הזה.

  11. פריץ היקה הצפונבוני

    אינני היסטוריון אך מתוך המידע שקבלתי עולות העובדות הבאות: במידה שהיהודים קבלו עליהם את השלטון הפוליטי של האיסלם,הם זכו למעמד מוגן שכן כמו הנצרות הדת היהודית נחשבה מ,,הדתות השמימיות" קרי מונותאיסטיות. שלא כמו הפגניזם שנגדו נצטוו המוסלמים להלחם. השליטים המוסלמים לא בדיוק ישמו את תורותיהם של ההוגים האירופים על שויון זכויות אזרחי. ועל ההפרדה בין הדת והשלטון. אך עד הופעת הציונות המדינית לא ארעו בעולם האיסלמי פגיעות ביהודים באותו היקף שחוו היהודים בעולם הנוצרי לפחות ממסעי הצלב. לא השמדת קהילות בעמק הריין במסע הצלב לא השמדת קהילות שלמות בתקופת המגפה השחורה באמצע המאה ה14. לא גירושים טוטליים אנגליה מאה 13 .צרפת 100שנה אח"כ. גרוש ספרד ופורטוגל סוף100 15(אז המגורשים נתקבלו בשמחה האימפריה העותומנית) שלא לדבר על השואה .. המצב נשתנה כמובן אחרי הופעת הציונות המדינית שאז תבעו הציונים שלטון מדיני בטריטוריה שהיתה מוסלמית ולזה השלטון הפוליטי האסלמי לא היה מוכן להסכים. הצינות המדינית קמה בגלל מצב היהודים באירופה בעקר ברוסיה הצארית,ולא בגל מצב היהודים בעולםהאיסלמי.הפרעות נגד יהודים במאה העשרים הן תוצאת קבלת זכויות פוליטיות להקמת ישות פוליטית יהודית במה שנחשב פלשטינה -א"י המנדטורית-הצהרת בלפור.: מעצמה כובשת נתנה צ'רטר של זבויות לקבוצה אתנית שאז,1917, מנתה פחות מ10% של אוכלוסית הארץ הקדושה או איך שתרצו לקרוא לטריוטוריה הזאת שרובה היו בכלל חרדים אנטיציונים ,מה שנקרא אז ,,הישוב הישן". את ה90 % לא שאלו .אף שהיה תנאי מפורש בהצהרת בלפור שלא יעשה שום דבר העשוי לפגוע בזכויות תושבי הארץ הלא יהודיים סעיף שמשום מה הציונות התעלמה ממנו.. מכרה שלי פעילת שלום שהגרה לישראל מסוריה ספרה לי שסבה שהגר מצפת לבירות ואח"כ לדמשק בגלובליזציה של אז :האימפריה העותומנית אמר: ,,עד שבאו הציונים הכל היה בסדר" זו אמירה פשטנית שכן היו גם גורמים אחרים להדרדרות במעמד היהודים בעולם האיסלמי למשל יבוא של הלאומנות וחוסר הסובלנות האירופית לעולם המוסלמי אבל כן היה באמירה זו אמת לא קטנה. היו גם לא מעט מנהיגים יהודים בעולם האיסלמי שהתנגדו לציונות המדינית מתוך חשש ,מבוסס לחלוטין שהגשמת הציונות תסכן את מעמד היהודים במדינות האיסלמיות. זאת נאיביות לטעון שכל חיי היהדים בארצות האיסלמיות היה ,,תור זהב" אחד ארוך., כפי שכמה פעילים ,,מזרחיים" טוענים, אך להשוות זאת להיסטוריה היהודית באירופה (ומושבותיה) הנוצרית. זה ממש שיבוש מכוון של העובדות. בנכבה הפלסטינים שלמו עלמעשים שלא הם עשו אותם.

    1. עמית

      זאת תהיה טעות לחשוב שלא היו רדיפות אלימות רחבות היקף נגד יהודי ארצות האסלאם טרם העת המודרנית, רק מכיוון שהן לא נכנסו ונזכרו באתוס היהודי העכשווי כמו הרדיפות שציינת. טבח פס (1033), פרעות גרנדה (1066), רדיפות אל-מוואחידון, טבח פס נוסף (1465), גירוש מוזע, ועוד מספר מאורעות גדולים בתולדות יהודי הארצות האסלאם, לא נופלים בחומרתם או במספר הקורבנות היהודים שלהם מאשר רוב המאורעות שאתה ציינת, פשוט בניגוד אליהם הם לא הוכנסו לתודעה הישראלית העכשווית. גם הספר של גילברט לא עושה עבודה מוצלחת במיוחד באזכור שלהם, ומתאר אותם בשורה עד חצי עמוד, אם בכלל. גם גלי ההתנכלויות המודרניים ליהודי הארצות האסלאם לא החלו במאה ה-20 עקב הציונות באופן בלעדי אלא החל מסוף המאה ה-18 עקב מגוון ושילוב של נסיבות.

  12. dan

    הנה לכם ספר שנכתב על ידי ישראלי ושדן בנושא בכנות הן מבחינה היסטורית והן מבחינה פוליטית. הכותב בחר לעסוק בתוניסיה בגלל ששם היהודים עברו בנוסף לניקוי אתני על ידי המוסלמים, גם שואה על ידי הגרמנים והצרפתית תחת וויצי. הסופר מעמיד את כל ההיסטוריה על ראשה וטוען שהאביב הערבי הוא תוצר של גירוש היהודים מאותם ארצות… צריך לקרוא כי יש כל כך הרבה דברים חשובים. הוא גם טוען ששלום עם הפלשטינאים נמצא בההיסטוריה של אותם יהודים שניזרקו מארצות האיסלם. בקיצור חובה לקרוא.
    http://www.amazon.com/Silencing-Past-Spring-Israel-Tunisia/dp/1492191426%3FSubscriptionId%3DAKIAIIQVRVN5MDPQAWHA%26tag%3Dtpiinternational%26linkCode%3Dxm2%26camp%3D2025%26creative%3D165953%26creativeASIN%3D1492191426

  13. מילו

    רק בנוגע לעליית יהודי האיסלאם – יש טענה שהמוסדות הציוניים ביצעו פיגועים ביהודי עיראק על מנת לזרז את עלייתם.
    אין לי מושג מה התימוכין הראייתיים להאשמה קשה שכזו, נדמה לי שיהודה שנהב כתב על כל פעם, ונדמה לי גם שממשלת עיראק הוציאה להורג שניים שהואשמו בכך שהם סוכנים ציוניים שתכננו\ביצעו פעולות טרור.
    יצויין ש"העסק הביש", כמה שנים מאוחר יותר, היתה תכנית דומה – לבצע פיגועים מקומיים כביכול על מנת לסכסך בין מצרים למעצמות המערב.