• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

בית חדש באותו פטיש ממש

אני עדיין מתרגשת מנשים שמשירות מבט, שבוכות, שכועסות, שנוגעות בעצמן, ויכולה רק לחלום על היום בו הן לא ייאלצו לעשות את זה תחת המבט הגברי. יעל משעלי עושה את החיבורים ההכרחיים בין פרשת מיילי-שינייד לזעם הקדוש על ריהאנה
יעל משעלייעל משעלי

כותבת ופעילה פמיניסטית וקווירית. מרצה למגדר וחוקרת מיניות ותיאוריה קווירית, פרפורמרית ומשוררת

כשהייתי קטנה אמא שלי זמזמה לי בכל פעם שבכיתי את "כשאת בוכה את לא יפה", מה שגרם לי לרוץ למראה דומעת ולוודא שפני לא הושחתו לעד. השיר שלך שינייד, Nothing Compares, שיצא כשהייתי בקושי נערה בת מצוות, הוכיח לי סופית שזה לא מחייב, ונהגתי לשמוע אותו בריפיט ולהתאמץ להרגיש דברים עמוקים. בשיר הזה – כשסירבת להיות אובייקט נאה למבט (כפי שג'ון ברגר הראה שנשים נאלצו להיות לאורך ההיסטוריה של האמנות) והישרת מבט דומע למצלמה, קצוצת שיער ומאופרת בהרבה שחור – לימדת אותי, בניגוד למה שלימדו אותנו שנשים יפות ונורמליות אמורות לעשות, כי אין תיקון לאובדן ואין סוף טוב ללב שבור, ושלהיות בדיכאון ולסרב לחזור מיד לתפקוד יכול להיות גם מעין התנגדות שלנו לקבל את המצב הקיים. השיר טלטל אותי עוד לפני שהבנתי אותו עד הסוף והפך לתיבת תהודה של אובדן לאורך חיי.

כשגילחתי את הראש לראשונה בגיל 16 כדי שנשים ידעו שמותר להן להסתכל עלי, ידעתי שזה גם בזכותך ושלא הייתי יכולה לדמיין את זה לפנייך. אז שינייד, תודה שהצבת אפשרות לנראות נשית מורדת מחוץ לקודים של מיתוס היופי הנשי. נתת לי ולאחרות עוד אפשרות של נראות ומבע. אבל האפשרות הזאת לא יכולה לבוא על חשבון אחרות. חלקנו מרגישות שאנחנו קיימות רק כשאנחנו נראות כבבואה כמעט מדויקת של תכתיבי הנשיות. חלקנו יכולות לחשוף את עצמנו רק כשאנחנו חושפות את גופנו.

השיר של מיילי, Wrecking Ball, הוא הומאז' יפהפה לשיר שלך, כי גם היא בוכה במקום לחייך למצלמה ולהיזהר שהאיפור לא יימרח וגם השיער שלה לא ארוך כהלכה, וגם היא מסרבת להעמיד פנים שטוב לה, גם היא זועמת על עולם שבור. אז שינייד, תודה שהצבעת על הניצול המיני של נשים בתעשיית המוסיקה, הערה שמושמעת מעט מדי מבפנים, אך האם עצרת לראות את הקליפ של מיילי ולחשוב למה בעצם השיר הזה עיצבן את כולם – למרות שיש בו פחות עירום מבאחרים? כן, במבט ראשון הקליפ נראה כמו עוד פרסומת להלבשה תחתונה, אבל מתחת יש כאן ניפוץ מאד דומה לזה שאת עשית של מיתוס האהבה הרומנטית.

אני לא יודעת מה נשים אחרות חושבות כשהן רואות אותך, מיילי, מלקקת פטיש. אני יודעת שבי זה מעורר משהו חשוב שאסור לי להודות בו כפמיניסטית, אבל לא להודות בו אומר להתכחש לעצמי ולפוטנציאל של הפמיניזם לשחרר אותי. כנשים מלמדים אותנו להימשך להרס עצמי, לפתח תלות כלפי כאב ולהעריץ את מי שגורמים לנו אותו, להרגיש תחושות ארוטיות כלפי איום על שלמות גופנו, והלב שלנו מותנה להיפתח רק כדי להישבר, והגוף שלנו נמצא ונוכח רק כשהוא נפלש. אז הדימוי הזה, של אשה הסוגדת למה שמאיים להכחיד אותה, הוא התמצית או הלוז של מה שאנחנו קוראות לו נשיות. כשאת רוכבת, מיילי, על כדור ברזל ענק מחובר לשלשלאות כבדות אני לראשונה עוצרת לחשוב על ביטוי הסלנג הקליל The old ball and chain שמשמעותו בת זוג, אשה, רעיה, אבל מקורו בתקופה בה אסירים היו נכפתים לכדור ושרשרת. דימוי מושלם לנישואים בעולם פטריארכלי.

היה ניתן להרגיש בהדים של הדיון הזה מתעוררים מחדש סביב גופה של ריהאנה שהגיעה בינתיים להופיע בישראל, עלתה על הבמה בלבוש מינימלי (ואבוי לא מספיק מגוון) וליוותה את עצמה בתנועות מיניות במיוחד.

גל אוחובסקי נורא רוצה שנצטרף אליו בזעמו הצודק על חוסר המקצועיות של ריהאנה, שעשתה מעשה נפשע על פי כל סטנדרט אמנותי מיינסטרימי – היא הופיעה עם פלייבק, כלומר, לא שרה "באמת". אף על פי שקיים כמעט קונצנזוס ביחס לכך שההופעה היתה מחופפת למדי, ההתמקדות בסוגיית האמת בולטת במיוחד כשהיא באה מחבר לקהילה שהוכיחה שדראג זו לא רק אמנות, אלא אף ערוץ לעולם ממשי יותר עבור חלקנו, מי מאיתנו שחיות בסכנה מתמדת שיחשפו שאנחנו "לא באמת".

מודה שלא ברור לי על מה כל הזעזוע (אולי משום שאף פעם לא הייתי יכולה להרשות לעצמי להוציא סכום כזה על הופעה), אך במידה שהיה מדובר בביקורת עניינית על חוסר מקצועיות לא הייתי מתערבת. במקרה של אוחובסקי, על כל פנים, נראה שהביקורת שהוא מפנה לנשים היא לעתים קרובות מדי רק תירוץ להפצת שנאת נשים, כאשר הדוגמה העדכנית ביותר באה על חשבון ריהאנה והגוף שלה, ותוך ניצול תחושות הזעם הקיימות בציבור הישראלי שכמעט ללא מאמץ ניתן ללבות ולהתסיס אותו לאייש את העמדה הישראלית מכל – עמדת הלא-פראייר. את הטקסט שכתב למאקו שיתף אוחובסקי על קיר הפייסבוק שלו תחת הכותרת: "בוא נקרע אותה בבית משפט", משפט מטרים לאמרות השפר המיזוגניות-אלימות-בניחוח ישראלי החוזרות לאורך הכתבה. הטקסט נעשה פארודי כשאוחובסקי מנסה להחליק את הסקסיזם הבוטה שלו כדאגה פמיניסטית המבקשת להסתפח לביקורת של חלק מהפמיניסטיות על ההתערטלות של סיירוס שבועות ספורים קודם לכן. מאמץ לא משכנע במיוחד לנוכח הכתבה שכתב הוא עצמו על סיירוס כחלק מאותו דיון והתעלמה לחלוטין מהאספקטים הפמיניסטיים של הפרשה שהוצגו כ"שאלות מעניינות שלא הוא יעסוק בהן". גם במקרה של סיירוס, המהלך הרטורי של אוחובסקי היה זהה – לחשוף את הזיוף של סיירוס ולהוכיח לכולם שהיא לא "באמת" כזאת זמרת גדולה כמו שלרגע התפתנו לחשוב רק בגלל שהיא "החליטה להיות השרמוטה של העולם".

אבל בינינו – מה "באמת" כואב לך מר אוחובסקי? שיש זמרות מצליחות, ואף ברמה בינלאומית, שלא נאלצות לרקד לפניך כדי לזכות בהערכתך, ככל אותן נערות ונשים שעברו דרכך (או יותר נכון לא עברו) בתחרויות "כוכב נולד" ונהנית שוב ושוב להשפיל ולהכשיל? שלא קיבלת את התמורה הכספית המלאה לכרטיס שוודאי ניתן לך בחינם? שנשים משתמשות במיניות של עצמן למטרותיהן? גם אם היה ניתן להחליק את הבחירה שלך לציין שריהאנה לא הפסיקה לגעת לעצמה "באיבר המין הנשי" לאורך ההופעה כאורגנית לסיקור הארוע, זה ללא ספק התחיל לחרוק כשהגדלת לעשות ולקחת על עצמך לבאר למי מקוראיך שאינם בקיאים בעניין האיבר האמור כי מדובר ב-"כוס". זאת ועוד, שצף זעמך הצודק אמור להסביר מדוע מבטך הביקורתי גולש אל מחוץ לבמה ולהופעה ומגיע עד ל"ציצי של ריהאנה בים המלח". האם פשוט ניסית לכסות את כלל קהלי היעד המדומיינים שלך – אלה שמעוניינים בתיאור גרפי שמדייק איבר-איבר, ואלה שהגוף הנשי הוא עדיין בגדר תעלומה עבורם וזקוקים לסיוע והכוונה כדי לפרקו לממשות? באיזה הקשר פמיניסטי הבחירה של אוחובסקי לתקוף את ריהאנה על כך שלא "סיפקה את הסחורה" יכולה להיעשות בלהפוך אותה לסחורה, ואת מי זה משרת שכלל קהל הקוראים הגברי של אוחובסקי לא יצא מהכתבה שלו וחצי תאוותו בידו, כי אחרי הכל בישראל כולנו אחים, בייחוד כשיש איזה אשה שמביאה לכולם את הסעיף.

הטענה המרכזית של אוחובסקי היא שלאמן אסור "להשתין על הקהל שלו" ושיש חוזה בלתי כתוב בין שני הצדדים. אז לא יודעת אם אוחובסקי הוא אמן בעיני עצמו או לא, אבל נדמה שככותב הוא אכן מקפיד לכבד את החוזה הבלתי כתוב שלו עם קהל הקוראים שלו. אין ספק שהוא מניח קהל יעד מיזוגני, ולטובת מי שאינו בא מוכן הוא מעביר מסר ברור – כל אשה שסוטה מהסטנדרט שאנחנו הצבנו תזכה בביקורת שתעשה ברדוקציה שלה לחלקי גופה. אוחובסקי כעיוור לתסמונת הטובל ושרץ בידו יוצא נגד האופן שבו ריהאנה נוגעת בעצמה תוך שימוש בשפה נגועה במיזוגניה, כזאת שמחפיצה נשים ומנציחה עליונות גברית.

לרגעים נראה שהדאגה הפמיניסטית של אוחובסקי היא על גבול המטרנלית – הוא לא רוצה לחשוף ילדות בנות 12 לאשה מינית שלא מתביישת במיניות שלה, וחורגת מכל תבנית שניסחה התרבות הפופולרית לנערות מאז ומתמיד – היא לא עומדת בשקט בזמן שמישהו ממשש אותה (או מסביר לה מתי, היכן וכיצד עליה להתמשש). בעולם בו רק לגברים הפריבילגיה להיות בעלי מיניות משל עצמם ולהפגינה לרוב באמצעות בעלות על גופים של נשים וגופים מוחלשים אחרים, אוחובסקי מעדיף באופן רדיקלי לחשוף את קוראיו (ככל הנראה בגירים לאחר וידוא) ללשון אמהית כגון: "כוס אמא שלה, של הריהאנה הזאת. מה היא חושבת לעצמה?" אז אוחובסקי, אם היתה לי בת או הייתי זוכה לקחת את האחיינית שלי להופעה של ריהאנה, הייתי שמחה על כך שפעם אחת היא תיחשף לאשה בקונטקסט מיני שלא לחלוטין כאובייקט שאחראי לספק צרכים של אחרים. כן, בעולם סקסיסטי-קפיטליסטי ברור לי שנשים נאלצות למכור את גופן כדי להצליח ואני לא מקלה ראש בנזקים של נורמה זו ביחס למעמד של נשים וייצוגן התרבותי. יחד עם זאת, אני אישית אעדיף בכל יום אשה שנהנית מגופה על פני גברים שמבתרים מילולית גוף של נשים טו מייק אה פוינט.

ואם נחזור רגע למיילי סיירוס, אז בינינו נשים חכמות וחזקות ומבינות עניין שידעו טוב יותר מאשר ללקק פטישים או לרכב על כדור ענק בתחתונים כשהשרשרת שלו מתנדנדת להן בין הרגליים, אבל מי מאיתנו לא בגלוי או בסתר מאשרת, מאפשרת, מתאהבת באלימות? אוחובסקי רכב כאן על גל של ביקורת לא בונה, אפילו מחרבת. כל כמה שהניסיון שלו למסגר את הסקסיזם הצרוף שלו כפמיניסטי מופרך, הוא ניצל סדק קיים. אין פיתוי פמיניסטי גדול יותר מלאייש בעצמנו את עמדת השופט, המבקר. להסביר לנשים אחרות מה הן עושות לא בסדר ואיך להיות נשים טובות. להיות בעצמנו פעם אחת בעמדה שיודעת מה הדבר הנכון. אך כל עוד נמשיך להתפלג כדי לתמוך באחת באמצעות דחיית השנייה, העולם לא ישתנה. הדרך הכי טובה לוודא שהכדור והשרשרת יצמיתו אותנו למקומנו המדוכא היא להפנות אותנו אחת נגד השנייה.

אולי זה דווקא לא מקרי שהשיר האהוב על האחיינית של אוחובסקי הוא s.m, ואולי, בניגוד למה שהוא חושב היא כבר מתחילה לנחש, בכוח החפצון שאנו חשופות אליו מרגע כניסתנו למרחב הלשוני שאוחובסקי כה מרבה לטפח, שאלה לא רק אותיות, ושבעולם פטריארכלי גם הפמיניזם לא יוכל לברוא יש מאין עולם חדש נטול כוח, אלא רק לנסח תנאים של הפעלה לא-נצלנית שלו, תנאים המאפשרים מרחבים יותר בטוחים לנשים, לא סתם של הסכמה אלא של רצון וכן, אפילו רחמנא ליצלן, של תשוקה.

אז שינייד, את עדיין יפה. וכל האייג'יזם והפטפוביה בעולם לא ישנו את זה. האהבה האמהית שלך למיילי היתה יכולה להיות מרגשת אם מוסד האמהות לא היה נשלט בידי מי שמעוניינים להפריד בינינו תוך שהם דוחפים אותנו להתחרות זו בזו ולאמץ מבנים פטריארכליים של היררכיה, פטרונות, עליונות. ומיילי וריהאנה, אין לי ספק שכשאתן נוגעות בעצמכן על במה או למול מצלמה אתן לא רק נהנות, אם בכלל. אין לי ספק שלייצר "הנאה תחת הפטריארכיה", במילותיה של קתרין מקינון, זאת משימה כמעט בלתי אפשרית בעולם שניכס את גופנו לצרכיו ונגד כבודנו וצלמנו. ועדיין, בעולם בו השליטה שלנו על גופנו כל כך מינימלית ואמצעית, ואנחנו למדות להפקיר את גופנו לשימוש חיצוני בזמן שאנחנו יושבות בשקט, לא עושות בעיות ומרשות לאחרים להגדיר עבורנו מה קרה שם, אני עדיין מתרגשת מנשים שמשירות מבט, שבוכות, שכועסות, שנוגעות בעצמן, ויכולה רק לחלום על היום בו הן לא ייאלצו לעשות את זה תחת המבט הגברי, משוחררות משעבוד הפריים והסטינג שהוגדרו לרווחת מעמד מגדרי אחד.

אותי הדימוי של אשה מלקקת פטיש, מלטפת את עצמה או מצליפה בקאמפ וקיטש מעורר, מעורר לאהוב אותה, את עצמי, נשים אחרות. מעורר אותי ללמוד לפרק את הכאב שלי לעונג, ובפרפרזה על אודרי לורד, דווקא לנסות לפרק את בית האדון בכליו שלו ולבנות לעצמי ולנשים אחרות סוג של בית חדש באותו פטיש ממש.

כנראה שיעניין אותך גם: