בעולמות שבין הגוף לנשמה

לפעמים זה מגיע נורא מהר, ואף אחד לא רואה את זה בא – לא המטופל, לא משפחתו, לא הרופאים. במקרים אחרים, הדעיכה היא איטית וידועה מראש. קורה שרופא בכיר יסתכל על חולה שנראה לי, כמתמחה צעירה, די סבבה, ויגיד, "האיש הזה יעלה לנו בסערה השמימה". ד"ר דנה דורון עם רשמים…
דנה דורון

חודשיים בסבב במחלקה הפנימית. הרבה חולים קשים, הרבה נקודות מפגש בין החיים והמוות. ופתאום מטופלת שדיברתי איתה אתמול ושלשום, הופכת לאפורה. היא עוד לא מתה, אבל בפנימית נהוג לומר במצב הזה שהיא כבר "במסלול להמראה". יש מאפיינים למטופל במסלול הזה. אפשר לראות את המבט שמתרוקן מהעיניים, עוד לפני שהדם מתרוקן מהלב. כמעט כאילו הנשמה עוזבת עוד לפני שהגוף חדל.

לפעמים זה מגיע נורא מהר, ואף אחד לא רואה את זה בא – לא המטופל, לא משפחתו, לא הרופאים. במקרים אחרים, הדעיכה היא איטית וידועה מראש. קורה שרופא בכיר ומנוסה יסתכל על חולה שנראה לי, כמתמחה צעירה, די סבבה, ויגיד, "האיש הזה יעלה לנו בסערה השמימה". לא משנה כמה נתזז סביב מטופל כזה כדי לאבחן, לאתר, למנוע, לטפל – במקרים רבים הוא אכן יעלה בסערה השמימה. או כפי שאומרים בפנימית, "למרות מירב מאמצינו, המטופל מתעקש להוריד לחצי דם, להיחנק ולמות".

יש רופאים שקוראים לנטייה למות (שבאה למשל לידי ביטוי בצורך בהנשמה כי הגוף לא מפיק מעצמו נשימה יעילה עוד) – "ויתור עצמי". "המטופל אושפז במחלקתנו עקב ויתור עצמי שמתבטא בכשל רב מערכתי". נראה לי שפנימאים והמוות יכולים להרוויח מטיפול זוגי. יהיה הרבה על מה לדבר.

כי נורא קשה להסתכל בעיניים של מטופל שדיברתי אתו רק אתמול, כשהוא הולך ונהיה אפור. נורא קשה להתיחס לגוף שלו כרק עוד גוף שצריך לבדוק ולאזן. לב, ריאות, מעיים, כליות, מלחים, לחץ דם, כמות שתן בקטטר, מרקם יציאה אחרונה. נורא קשה לוותר על כל טיפול שיכול אולי לעזור, ונורא קשה להתעקש על כל טיפול שיכול אולי להזיק, או להכאיב, או להאריך חיים ללא איכות. קשה להילחם במוות כשהוא כל כך טבעי וברור וחזק מאתנו, אבל קשה לקבל אותו כשיש כלים נגדו בארסנל.

וקשה עוד יותר הידיעה שיש מסביב אנשים, שלוקחים את זה יותר קשה. שמאבדים עכשיו מישהו שהיה להם אבא, או סבא, או בן, או בן זוג. או אמא, או סבתא, או בת, או בת זוג. שסופגים את ההתלבטות בין המשך מאבק לוויתור והרפיה, ביתר שאת. זה כאילו במחלקה, סביב כל פרידה אחרונה מאדם שהוא מטופל שלנו, מתהווה אזור זמן שונה – שמושפע מאופי החולה, ממהלך המחלה, מהאנשים שעוטפים אותו בתהליך ומאלה שאינם. לפעמים הכל מהיר יותר, וכאוטי. לפעמים הזמן נעשה איטי עד כדי קיפאון. משפחה מחובקת בדמעות במסדרון אחרי שנפטר יקירם לא נמצאת באותו אזור זמן שבו מחלקים עכשיו ארוחת בוקר לשאר המטופלים, ושבו אני צריכה עכשיו לקחת דמים בחדר ליד. ואנשי הצוות הרפואי – שחשופים לכל הסיפורים, ונעים בין אזורי הזמן השונים שנוצרים בו-זמנית ובעוצמות אדירות בין החדרים – נראה לי שלפעמים הם (ואני) נכנסים קצת לג'ט לג.

לפני כמה שבועות עמדתי מול מטופל מבוגר וצלול, שזעק ללא הרף, "מ-וות. מ-וות. מ-וות". הוא היה חולה מספיק כדי להזדקק למכונות אך לא חולה דיו כדי למות. היענות לבקשתו למות באמצעים רפואיים לא היתה מעשה חוקי ונחשבה אפורה מאד אתית. אז הוא המשיך לזעוק מ-וות, ולחיות. באותו זמן שכב במחלקה חולה שעקב מחלה פתאומית איבד את הכרתו, ולא הספיק קודם לכן לומר לקרוביו מה היה רוצה שיעשה עמו במצב כזה. הם ביקשו שנעשה הכל כדי שיחיה. המכונות נתנו לו זמן, שהטבע לא היה נותן. אבל ההכרה לא חזרה. אין לי מושג מה עובר על בן אדם במצב הזה. והנה אני מטפלת בגוף שאולי הוא גם נפש ושאולי מתייסר מהמצב בו הוא שרוי. אין לי דרך לדעת מה היה רוצה המטופל שלי שיקרה אתו כעת. גם למשפחתו אין, ואני בטוחה שהבחירה שהם עושים לא פשוטה להם. ושהאלטרנטיבה בלתי נסבלת בעיניהם. ואין לי דרך לעזור להם לנווט בין הבחירות האלה מעבר ללהיות אתם שם – בזמינות ומעורבות מוגבלת שהנסיבות מחייבות – בזמן שהם עוברים את הדרך הקשה כל כך הזו.

חודשיים בסבב בפנימית, בעולמות שבין הגוף לנשמה – וצורם מאד הפער בין מה שאנחנו יודעים לעשות רפואית וטכנולוגית לעומת מה שאנחנו אשכרה מבינים על מה זה להיות בן אדם ומה זה להיות בחיים. ואולי בגלל זה, למרות שבסרטים נהוג לומר "הוא היה רוצה שנילחם על חייו, תנו לו את הטיפול הטוב ביותר" – בפנימית אוהבים לשאול חצי בצחוק על חולים קשים שכבר לא מסוגלים להביע את דעתם על הטיפול שיקבלו, "האם החולה הביע קודם לכן את רצונו שנאריך את סבלו".

ויסלבה שימבורסקה בחוו"ד לא רפואית על הנפש
ויסלבה שימבורסקה בחוו"ד לא רפואית על הנפש

ד"ר דנה דורון מתמחה ברפואת שיקום בתל השומר. כעת נמצאת בסבב במחלקה פנימית במסגרת ההתמחות

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אברהם (אישה)

    דר' דורון,
    החזרת אותי שנה אחורה. ב-22.10.12 אבי הלך לעולמו אחרי חצי שנה עצובה וקשה מאוד של חיים בין שמיים לארץ עם אלצהיימר בשלבי תאוצה, התדרדרות קוגניטיבית מהירה מאוד, התנתקות הנפש מההוויה שלנו, חוסר התמצאות, עד לנקודת הזמן בה הוא רצה למות אולם ימים ספורים לאחר מכן נשללה ממנו גם זכות ההחלטה הזו והוא הפך לצמח. מונשם ומורדם, נושא למחלוקת – לנתק או לא. באופן סמלי ביותר עשיתי באותה עת את עבודת המ.א. על "המתת חסד". תקופת המעבר בין הפנימית למוסד הסיעודי וחוזר חלילה לאשפוזו האחרון בפנימית ב' (לא תל השומר) בה הוא נפרד מהחיים.
    מסיבות שונות, המצב שתיארת הופך שכיח בשנים האחרונות ובניגוד למדינות אחרות בעולם, אצלנו לא נדונה עדיין לעומק סוגית המתת החסד.
    איחוליי להצלחה בלימודייך והתמחותך.

  2. אחרי חודש במחלקה

    מסלול המראה. נאריך את סבלו. ויתור עצמי. אני מבינה ויודעת שלכל מקצוע קשה ושוחק מתפתח חוש הומור פנימי שנועד להגן על העוסקים בו – אבל אולי לא תמיד צריך ומתאים לשתף את שאר העולם בהומור הזה. אני "המשפחה הבוכה" במסדרון. לא בא לי לדעת על הצחוקים שלכם.

    ועוד דבר – נשמע כאילו לדעתכם הבחירה שלא להאריך חיים היא הנכונה כמעט תמיד – וזה לגיטימי, אבל את ההתמודדות האמיתית ואת האחריות המוסרית והמשפטית אתם מטילים לחלוטין על כתפינו, המשפחות. חושבים שצריך לאפשר המתת חסד? תיאבקו על זה כגוף מקצועי וכאוטוריטה. אל תזרקו את כל האחריות על כתפינו ותצקצקו אם בחרנו אחרת מכם (והכל בתחום אפור חוקית, בין היתר כי לא דחוף לכם להסדיר אותו).

  3. מכלוף

    חשוב לומר,במיוחד לאור התגובה שלפניי,עד כמה אנחנו מעריכים את עבודתכם.
    היא קשה מנשוא… והרבה פעמים גם לא זוכה להערכה הראויה…

  4. אברהם (אישה)

    זה לא הוגן לשים את רופאי המחלקות כמטרה לירי. כדאי שתברר היטב את נושא המתת חסד. הוא נושא מאוד מורכב והגורם העיקרי במדינה המונע זאת היא הממשלה בגלל לחצים של גורמי דת. דווקא במחלקה שאבי ז"ל שכב, מעבר לעובדה שטיפלו בו במסירות אין קץ, הרי שבשלב בו הוא הפך לצמח , הזמינו את המשפחה לדיון בנושא אצל מנהל המחלקה. במשך שעה ארוכה דנו ביחד איתו בנושא. הוא לא ניסה להשפיע. הוא הביא בפנינו את כל הצדדים והאפשרויות. ההחלטה בסופו של דבר היתה של המשפחה, בשל חילוקי דעות. כאמור נושא מורכב וזה לא הוגן להביאו לפתחה של מערכת הרפואה בארץ.

  5. דויד

    גם אני מתחיל עוד מעט סבבים. התחושה זהה. ההומור השחור והכרחי. התמודדות עם מוות לא פשוטה, וזאת הדרך להתמודד. אל תכעסו אלינו, כי אנחנו אדישים. אנחנו לא. גם אנחנו בני אדם.

    אהבתי את הכתיבה, ממש הזכיר לי את בית האלוהים.