פדגוגיה אמינה, לא מבחני סרק

תוצאות מבחני המיצ"ב שנערכו בתשע"ג, האחרונים בטרם הוקפאו בשנה הנוכחית בהחלטתו של שר החינוך הנכנס, שי פירון, פורסמו שלשום ומעידות, שוב, על גידול בפערים החברתיים. הן הנתונים והן נייר עמדה שעומד להתפרסם השבוע מטעם מכון ון ליר – לפיו בתי הספר מציפים את התלמידים במידע לא רלוונטי, מתכחשים למצוקותיהם ומלמדים לשם המבחנים בלבד – מחייבים הרהור מחודש בתרבות החינוך הממלכתי.

לאורך שנים מטלטלת מערכת החינוך הורים ותלמידים שמביעים אי אמון בקלקוליה באמצעות מימון ניכר של חינוך אפור ושיעורים פרטיים, שמחירם העמקת הפערים והשסעים החברתיים. החלטת בג"ץ לפרסם בציבור את תוצאות מבחני המיצ"ב והקפאתם תרמו בשלושה מובנים לאיכות החיים האזרחיים: חופש הציבור לדעת, זכות ההורים להעריך את הישגי בית הספר וחילוץ הילדים מפדגוגיה של שינון ובקרה. אולם התנהלות משרד החינוך בדיון המשפטי ולאחריו חשפה מציאות פדגוגית עגומה, כאשר הקברניטים הפוליטיים והמקצועיים תלו בהורים ובסגל ההוראה את כישלון מבחני המיצ"ב.

המאבק המשפטי החל בפנייה למשרד החינוך ב-2006 לפרסם תוצאות בחתך בית ספרי. מאז הוחלט על עריכת מבחני המיצ"ב בעקבות מסקנות ועדת דברת, התגאו בבתי ספר מבוססים בתוצאות המיצ"ב ודיווחו עליהם להורים, בעוד שבבתי ספר בעלי הישגים נמוכים ההורים לא הצליחו לקבל כל מידע שיאפשר להם להעריך את המצב. מדיניות אי-הגילוי של משרד החינוך יושמה באופן סלקטיבי שאפשר להורים חזקים נגישות למידע ולאחרים לא. חשיבות הפרסום בחתכים בית ספריים נבעה מהצורך בחשיפת הפערים ומהבעייתיות המתרחבת של אופן קיום המיצ"ב – הכנה מראש, השארת תלמידים חלשים בבית כדי שלא יקלקלו את הממוצע הבית ספרי ועוד. כלומר, המטרה הייתה לחשוף את הבעיות ואת הכשל הפדגוגי של שיטת המדידה הזו.

משרד החינוך לא הגיב לפניות ארגון הלה בעניין, ולכן הגשנו ב-2008 עתירה יחד עם התנועה לחופש המידע, שנדונה בבית משפט מנהלי. משרד החינוך הודיע שהקים ועדה לבחינת הנושא וגרר את הנושא כשנה וחצי עד לגיבוש מסקנותיה, לפיהן הפרסום יזיק ויביא לנטישת תלמידים חזקים מבתי ספר חלשים. כלומר, פסק הדין של בית המשפט המנהלי קיבל עמדה מתנשאת זו המניחה שההורים אינם יודעים מה מתרחש בבית הספר. ב-2012 הגשנו ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון.

נציגי משרד החינוך טענו בבית המשפט, כי "קיימות תופעות שליליות של פגיעה בטוהר הבחינות כתוצאה מרצון צוות בתי הספר להעלות את ממוצע ההישגים הבית-ספרי, אך היקפן שולי", היקף התופעות יגדל אם יובאו הציונים לידיעת ההורים. בית המשפט העליון דחה את גישת משרד החינוך. החשש, קבעו השופטים, שחוסר מקצועיות ההורים בתחום החינוך תוביל אותם להקנות משקל יתר למבחני המיצ"ב אינה בתחום אחריות המשרד ואל לו "לסמוך על ההנחה בדבר 'חוסר מקצועיותם של ההורים'. גם הדל שבהורים, מבחינה 'מקצועית', יודע מהי טובת ילדו." דברי השופטים כיוונו היטב לדעת הורים פעילי הלה לשוויון בחינוך בשכונות, בעיירות הפיתוח וביישובים הערביים שהצטרפו לתהליך העתירה מראשיתה.

בהודעת משרד החינוך בעקבות ההחלטה להשהות את המבחנים אחרי החלטת בג"ץ ופרסום התוצאות ברמת בית הספר, המשיך המשרד להפנות אצבע כלפי ההורים ובתי הספר: "התקיימו הכנות ממוקדות של בתי ספר לקראת המיצ"ב על חשבון שעות הלימודים השוטפות, נוצרה תופעה שלילית של רכישת חוברות הכנה למיצ"ב והכנת הילדים במהלך החופשות למבחן, ונוצרו השוואות לא הוגנות ולא נכונות בין בתי הספר. נוצרה אווירה של תרבות קלוקלת." עם השהיית המבחנים אמרה מנכ"לית המשרד דאז, דלית שטאובר: "אנחנו משוכנעים שמדידה והערכה הם כלים חיוניים מאוד למערכת ואנחנו רוצים לייצר איזון נכון בין הערכה פנימית להערכה חיצונית. אנחנו גם מאוד מאמינים בשקיפות, אבל לא בפרסום נתונים ברמה בית ספרית. העמדה הזאת היא העמדה החינוכית והמקצועית העקבית של משרד החינוך…ומי שהכריע על הפרסום זה היה בית משפט." למרות תפקידה הציבורי והחינוכי הסתייגה המנכל"ית בפרהסיה מהחלטת בית המשפט הגבוה לצדק. במקום לקדם פדגוגיה שמשלבת הורים, סגל הוראה וילדים, משקיעים במשרד שוב ושוב במבחנים ותפוקות שפוגעים בלימודים הסדירים, נערכים על גב הילדים, דוחקים את קהילת בית הספר לתרבות קלוקלת ומעודדים מימון מעמיק פערים על ידי הורים מבוססים.

שר החינוך לשעבר, גדעון סער, נזעק לשמע השהיית המבחנים והציג משנה סדורה של תרבות אי-אמון: "אני לא מאמין שאפשר בחיים…לנהל מערכות…בלי מדידה…לא ניתן להגיע להישגים בלי בסיס נתונים שנמדד על פי סטנדרטים אחידים." בתי הספר, כישורי המורות והמורים, השאיפה להשכלה של הורים ותלמידים אינם אמינים בעיני השר. "מי מאתנו אהב מבחנים, זה יהיה נוח למורים ולמנהלים, לא תהיה בחינה של השינויים בהישגים הלימודיים…החוויות בתקופת הנעורים הן ברובן לא בבית הספר, לא באים לבית הספר כדי לבלות וחינוך זה עבודה קשה." סער נזקק למורים כמכונת שינון. כמנהיג הוא משווק דאגה למדינה, ממשטר את ילדיה ומחנכיה לכלכלת מדידה, מורא וצייתנות, וזוקף לעצמו הצלחה בחסות תשלומי הורים לחינוך האפור. מפעל ההזעה של סער משנע ילדים מכיתות ב' ואילך על פסי סטנדרטים ללא מקום לסקרנות, לחקר, לתהליכים, ליצירה, לאמון, לחוויה.

אף אחד מהאחראים הישירים לא דן בקלקולים מנקודת המבט של התרבות הפדגוגית. הבעת אמון אינה אמירה בעלמא. המתאם הגבוה בין הישגים בבחינות המיצ"ב לפרופיל הכלכלי-חברתי של בית הספר והיישוב בו הוא נמצא, מעיד שרק חלק קטן מהתלמידים זוכה להזדמנות להצלחה. אמון משמעו לימוד שמצמצם פערים חברתיים ותרבותיים, שמעניק שוויון הזדמנויות לדל שבתלמידים. אמון פירושו לימוד בעל ערך לילדים, למשפחה, לקהילה ולסביבה. אמון הוא יום לימודים ארוך, קבוצות לימוד קטנות ותשומת לב אישית, מורות ומורים יצירתיים ומתוגמלים בעלי הכשרה פדגוגית גבוהה, מעבדות, סדנאות, ייצוג תרבותי נאות וחילופי ידע עם בתי ספר אחרים.

אמון כרוך בהשקעה רצינית ואינו נרכש באמצעות מבחני סטנדרט זולים הנערכים בכיתות הצפופות ביותר מבין מדינות ה-OECD. ישראל היא אחת המדינות הבודדות בהן ההוצאות לחינוך לא הותאמו לגידול במספר התלמידים וירדו בעשור המיצבי"ם מאז ועדת דברת. בשנת 2010 כ-77.6% של ההוצאה הלאומית הכוללת לחינוך הייתה ציבורית, כ-15.4% מההוצאה מומנה על ידי ההורים וכ-7% על ידי גופים פרטיים. שיעור ההוצאה הציבורית במדינות ה-OECD גבוה יותר ועומד על 83.6%. לפי דו"ח ה-OECD ל-2009-2000 ההוצאות לחינוך בבתי הספר עלו בישראל ב-21% לעומת עלייה ב-27% בממוצע במדינות אלה. ההוצאה לחינוך לפי תלמיד גדלה בשנים 2009-2000 ב-24 מדינות בלפחות 16%. באוסטרליה הגידול עמד על 38%, בקוריאה 68%, ובאירלנד 60%. ההשקעה לתלמיד בישראל עלתה ב-9% בלבד וההוצאה המצטברת לחינוך מגיל 6 – 15 עמדה על 54,580 דולר, לעומת 85,059 בממוצע באיחוד האירופי.

לא נדרשת רשות ארצית למדידה ולהערכה בחינוך כדי להסיק מי באוכלוסייה תורם להשקעה הפרטית בחינוך ילדיו, מי נפגע מההוצאה הציבורית הנמוכה ומדוע צצים שדים חברתיים. מוטב שנבחרי ומשרתי ציבור ישקיעו את מאודם בפדגוגיה אמינה ולא במבחני סרק שתוצאתם ידועה למכביר מנתוני אוניברסיטאות, מכוני מחקר, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מבקר המדינה, הכנסת, התקשורת, ארגונים חברתיים, עתירות, בתי הספר ומשרד החינוך עצמו.

פסי שלברג, ממעצבי מדיניות החינוך המצליחה של פינלנד, מדגיש שרמת החינוך נובעת מאמון בין בית הספר לקהילה ובלעדיו נפגמת תחושת האחריות של היחיד. תמיכה, טיפוח ולכידות הם גרעין אמון שהמשפחה והקהילה חולקים עם ההוראה. אמון משפיע על הילדים להשקיע בלימודים ולקבוע לעצמם רף גבוה של ציפיות והתנהגות. ילדים זקוקים לחוויה ברורה של התפתחות אישית וחברתית, ללימוד שמקדם אותם וזוכה להערכת משפחתם וקהילתם. ערבות הדדית ניצבת בבסיס העשייה החינוכית ומדידה חיצונית מסמנת את הפרתה. בפינלנד אין מבחנים ברמה לאומית עד לבחינות הבגרות ואין תשלומי הורים. החינוך הפיני מושתת על שוויון ואמון ונחשב כהשקעה ולא כנטל. ההשקעה הפרטית לחינוך בפינלנד היא 2.4%, עדות לאמון הבסיסי שרוחשים כלל ההורים לפדגוגיה הממלכתית. "השכלה בכלל והשכלה גבוהה בפרט היא המפתח לפרוץ את מעגל העוני", כתבה תקוה לוי, מייסדת ארגון הלה. "במציאות שלנו סיכוייו של ילד להגיע לאוניברסיטה נקבעים בבית הספר היסודי."

הכותב הוא יו"ר ארגון הלה למען החינוך ואוצר אמנות